שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רוזה פארקס האמיתית

יוכבד הורביץ, אשה חרדית שמרבה לנסוע באוטובוסים שנהוגה בהם הפרדה, אף פעם לא יושבת מאחור. עניין עקרוני. "אני לא יכולה לראות נשים מושפלות", היא אומרת. היא תמשיך בכך למרות הגידופים והאיומים, למרות החרם והנידוי שהיא מסתכנת בהם. תמר רותם הצטרפה אליה לנסיעה בקו האש

תמר רותם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר רותם

בשעת צהריים שטופת שמש בתחילת השבוע, בקריה של חסידי גור באשדוד, עלתה אשה חרדית לאוטובוס שפניו לירושלים, והתיישבה במושב השני מדלת הכניסה. היא עשתה זאת בטבעיות, כלאחר יד, כמו לא היה המעשה שלה ראוי לציון. אני התיישבתי במושב סמוך, הרבה פחות שאננה ממנה, ממתינה בחשש לבאות. עד מהרה התברר שאכן, די היה בפעולה האקראית והיום-יומית הזאת - בחירה במקום ישיבה - כדי להפוך את עצם נוכחותנו באוטובוס למתריסה.

שומו שמים: אשה חרדית בחלק הקדמי. בזה אחר זה עלו הנוסעים ולפי מבע פניהם ניכר שהתהפכו להם סדרי עולם. לא די בכך שהאשה, יוכבד הורביץ שמה, התעלמה במצח נחושה מהמוסכמה הלא כתובה, שלפיה בקו 451 נהוגה הפרדה: החלק הקדמי שמור לגברים והנשים יושבות מאחור; מה שהפך את המעשה שלה לחתרני במיוחד היה העובדה שהיא חרדית, אחת מהקהילה, בשר מבשרם.

יוכבד הורביץ באוטובוס לירושלים, השבועצילום: אמיל סלמן

לא היתה כל אקראיות בבחירת המקום של הורביץ. המעשה נעשה בהכרה מלאה ובידיעה שזו זכותה. נערה צעירה שעלתה לאוטובוס בתחנה אחרת בקריה החסידית לא העלתה בדעתה שאשה חרדית תתייחס בביטול לצו חברתי ראשון במעלה - ההפרדה. היא גדלה לתוך המציאות הזאת ואולי לא היתה מודעת לכך שכאשר שהוריה היו בגילה, לא היו כלל קווי אוטובוס מפרידים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

כשראתה שהורביץ פונה להתיישב במושב השני בקדמת האוטובוס, לחשה לה בדחיפות, כמבקשת להצילה: "מהדרין, מהדרין", וסימנה לה בידה שעליה לשבת מאחור. למראה הורביץ המתמקמת בנחת במושב, העלתה מעט את הטון, ולבסוף

עזבה אותה לנפשה והמשיכה לחלק האחורי של האוטובוס, היכן שישבו נשים אחדות.

אחריה עלו אם ובתה, שניכר בהן שאינן שייכות לציבור החסידי באוטובוס ואינן מחויבות בכלליו. כשנעצרו ליד הורביץ, אמרו בחיוך, "מה, עוד לא גירשו אותך?"

האווירה המחויכת התחלפה באחת כשהאוטובוס החל בנסיעה. "מהדרין, מהדרין", נשמע אומר גבר מזוקן מאחורי בקולו הרם. "מהדרין, מהדרין", חזר וצעק. כשחש שהצעקות נופלות על אוזניים ערלות, ומשאני לא זזתי ממקומי, המשיך להפנות את צעקותיו להורביץ. זו היתה צעקה אדנותית עם נימת עלבון גלויה. "נשים אחורה", קרא כמו כרוז. "אחורה, אחורה". הוא רעד מזעם. הרגשתי את גלי הכעס שלו שוצפים מאחורי.

גבר שישב במושב הראשון ושחזותו ענתה בו שהוא חסיד גור היסה אותו, כשהוא מסמן באצבעו על שפתיו. אבל הצועק לא נשמע לו. "אזור של גברים", המשיך לצעוק. "נשים אחו-רה".

עתה הסתובבה הורביץ, ואמרה בקול רם וברור: "מה זאת אומרת אזור של גברים? אזור גיאוגרפי? מה זה מהדרין? אתה מדבר על אתרוג? על לולב? בשום מקום בהלכה, לא ב'שולחן ערוך' ולא ב'יורה דעה', לא נאמר שלגבר אסור לשבת אחרי אשה", המשיכה. "מה שכן כתוב בתורה ובהלכה זה שאסור לבזות את בני ישראל ובנות ישראל".

דומה כי עצם המענה שלה, ובוודאי התוכן והביטחון העצמי שלה, השתיקו את הזועק, וכמו בלון שיצא ממנו האוויר לא אמר עוד דבר וחצי דבר במשך כל הנסיעה.

"זה שאומרים לאשה ללכת אחורה וגם חוזרים על כך כמו מנטרה - ‘נשים אחו-רה', זה מקומם", הסבירה הורביץ לאחר כמה שעות. "הגבר שצעק עלי היה יכול לומר בעדינות, בדרך ארץ, שזה אוטובוס נפרד, שנשים וגברים לא יושבים ביחד. אבל הוא צעק שוב ושוב ‘נשים אחורה'.

"הביטוי ‘אחורה' מראה שזה העיקר. המלה הזו מראה עד כמה גברים מזלזלים בנשים. זה כמו בדרום אפריקה, שהשחורים היו כמה דרגות מתחת ללבנים. וזה חילול השם גדול, להתנהג כך", היא מוסיפה. "התורה אוסרת עלינו בכל תוקף להתנהג ככה. זה נקרא, ‘נבל ברשות התורה'. אנשים משתמשים בכל מיני אמרות מחז"ל וכך מכסים את הרוע שלהם והשנאה שלהם לנשים. וזה הכי גרוע, כי נשים לא למדו את הדברים האלה. והן לא יודעות מה נכון ומה לא".

תחנת קו 451 בירושלים. שקט מתוח צילום: אמיל סלמן

בדרך מירושלים לאשדוד היה שקט יותר, אבל זה היה שקט מתוח. חסיד בעלז חמור סבר שישב במושב הראשון זע באי נוחות על מושבו זמן ארוך. הוא ניסה בכל כוחו למשוך את תשומת לב החסידים האחרים באוטובוס למראה המטריד של האשה שישבה מאחוריו, אך הם ישבו במרחק ממנו, כנראה כדי ליצור חיץ בין הורביץ ובינם, ולא שעו לתחינותיו האילמות.

לבסוף התקשר החסיד למישהו וסיפר לו ביידיש ובקול רם שיש נשים "מסוגי המשכילים" על האוטובוס, ואין מה לדבר אתן. הוא השתמש בכינוי גנאי בן יותר ממאה שנה, המהדהד את השנאה בין צעירים שעזבו את הדת לבין חסידים, על רקע תנועת ההשכלה. "משיגע צום טוייט", התלונן לסיכום. מטורפות חסרות תקנה, בתרגום חופשי. מאוחר יותר, כשהורביץ דיברה בטלפון ביידיש, הוא קפא על מקומו. התברר לו להפתעתו שלא מדובר ב"משכילה".

לא יושתקו

לפני כשבוע וחצי, כשהסטודנטית טניה רוזנבליט התיישבה בחלק הקדמי באותו קו אוטובוס, וגברים כינו אותה "שיקסע", רעשה הארץ. כשהתעוררה מהומה והנוסעים סירבו להמשיך לנסוע, כפי שדיווחה מאוחר יותר רוזנבליט בדף הפייסבוק שלה, הנהג עצר את האוטובוס והזמין משטרה. אך רוזנבליט לא שעתה להפצרות שוטר לעבור לאחור. לא ברור מדוע הפציר השוטר, שכן בפסיקת בג"ץ נקבע שיש להקפיד על אכיפה ולדאוג "שלא יושתק קולן של המתלוננות". ראש הממשלה בנימין נתניהו אכן גינה את המעשה בישיבת הממשלה ורוזנבליט אף הוזמנה לפגישה עם שר התחבורה ישראל כץ, שהביע זעזוע (לא ברור מדוע - הרי לא מדובר במציאות חדשה שאינה ידועה לו). כך או כך, לפי פסיקת בג"ץ, המצב ייבחן שוב בחודש הבא.

רוזנבליט זכתה לשבחים מלימור לבנת וציפי לבני והוכתרה נושאת דגל המאבק בהקצנה החרדית, אך עם כל הכבוד למעשה שלה, למהלך של הורביץ החרדית אין אח ורע. המחאה שלה בריש גלי, באוטובוס, עם שמה ותמונתה על דפי העיתון, היא מעין התאבדות חברתית. הורביץ מסתכנת בנידוי והחרמה בקהילה שלה.

אם לנקוט השוואה שנדרשה לה שרת החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון, אין ספק שהיא מזכירה יותר את רוזה פארקס. זו לא הפעם הראשונה שהיא סופגת צעקות וגידופים באוטובוס. פעם אפילו איימו עליה במכות. אבל היא מעולם לא עברה לירכתי האוטובוס. "אני מוסרת שיעורים לנשים שבעיניהן אני נחשבת רבנית. יש לי מה להפסיד", היא אומרת. "אבל אני לא מפחדת, כי אני אומרת את האמת. ואם מישהו יטען נגדי שאני עושה חילול השם, אני אומר לו שההיפך, אני עושה קידוש השם. עשיתי זאת כדי שאנשים לא יגידו שהתורה מצווה לבזות ולהשפיל את האשה".

יש היגיון בכך שהמחאה של הורביץ וקורנבליט נעשתה בקו ירושלים-אשדוד. הרעיון של קווי הפרדה בא מהציבור החסידי והתפתח למעשה בעטיים של תושבי הקריה החסידית באשדוד. לפני כ-20 שנה נסע קו מוניות שירות מירושלים לאשדוד, וחסידי גור היו לקוחותיו העיקריים. כאשר סירבו לשבת ליד נשים, החלו לצאת מוניות עם גברים בלבד ומונית עם נשים בלבד.

בהמשך החלו חברות אוטובוסים פרטיות להציע שירות דומה בריכוזים חרדיים. אגד, שחששה שהמגמה תתפשט ושתפסיד נתחים מעסקיה, החלה להציע קווים נפרדים לחרדים. בינואר השנה קבע בג"ץ, בראשות השופט אליקים רובינשטיין, שההפרדה בכפייה אינה חוקית, אך השאיר פתח להפרדה אם הנוסעים בוחרים בה.

יש כיום כ-40 קווי אוטובוס של אגד, עירוניים ובין-עירוניים, המשרתים את הציבור החרדי ונהוגה בהם הפרדה. כלומר, לרוב הנוסעים בהם. הפרדה בכפייה אסורה, אך מאז החלה להתפתח ועד היום, איש בציבור החרדי לא העז לומר בגלוי שההפרדה היא סימפטום להקצנה ושהיא מפלה ומבזה נשים. לא מעט גורמים בקהילה החרדית אינם רואים את ההפרדה בעין יפה. בשכונות בירושלים, שההגמוניה בהן היא ליטאית, כמו בית וגן והר נוף, ובעיר החרדית מודיעין עילית, לא פועלים קווי הפרדה. ואף על פי כן, הקווים הללו זכו מאז ומתמיד להסכמה שבשתיקה של הציבור החרדי ומנהיגיו.

בעקבות מקרה רוזנבליט הרב הראשי האשכנזי, יונה מצגר, גינה את המעשה, אבל הוא לא נחשב סמכות בציבור החרדי. יתר על כן - נשים חרדיות מעולם לא מחו על ההכרח לשבת מאחור. נראה שהן מקבלות את הדין, משתרכות בלי טרוניה עם ילדים על הידיים, גוררות עגלה ותיקים עד למושבים האחוריים. רבות מצהירות על תמיכתן בהפרדה.

לאה שיליץ, למשל, עד לא מזמן תושבת הקריה החסידית באשדוד, אמרה שהיא תומכת בהפרדה באוטובוסים, אף שהיא מעידה שהיא "חרדית פתוחה". לדבריה, "כשהייתי בגיל העשרה נסעתי כל יום באוטובוסים לסמינר ועברתי חוויות מאוד לא נעימות. כאמא, אני יותר שקטה כשיש הפרדה". שיליץ סבורה שמי שבוחר לעלות לאוטובוסים הללו צריך לכבד את הכללים החלים עליו, "כי יש אלטרנטיבה - קווים רגילים. ואם כבר עולים לאוטובוס, מה נורא ללכת אחורה כמה צעדים?"

"אנחנו לא מדברים על מרחק הליכה", אומרת הורביץ בתגובה, כשאנחנו מסיירות יחד בקריית גור, לאחר שירדנו מהאוטובוס. סביבנו נחיל בנות בגיל העשרה היוצאות מחצר בית הספר של החסידות. "אנחנו מדברים על רעיון, אידיאה. על העובדה שנשים אינן מריונטות. יש להן גוף, נשמה, יש להן רגשות. והגבר אמור לכבד את אשתו יותר מגופו. הרמב"ם אומר דבר שהוא עיקר של כל השלום בית: שיהיה אדם אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו".

הורביץ חוששת במיוחד מההשפעה על הבנים הקטנים. "הם לומדים שהם, האדונים, יושבים מקדימה. והם לומדים מכך שאפשר להתייחס לנשים כאילו הן זבל. אבל מאיפה הם באו? לא נשים ילדו אותם? אני באה מחינוך של בית יעקב. אבל יש לי תובנות אחרות, ובעיקר אני לא יכולה לסבול אי צדק".

אין ספק שהיא חריגה גם בכך שהיא מעידה על עצמה שהיא פמיניסטית. "נעשיתי פמיניסטית כשהייתי עדה לדיכוי נשים", היא אומרת. היא גבוהת קומה, בת 51. תווי פניה נאים. יש בה משהו המשדר חוזק וחולשה גם יחד. וכשתוהים על קנקנה מגלים שאישיותה משלבת פתיחות נדירה, לצד אדיקות והקפדה על ההלכה, לעתים יותר מהמקובל ברחוב החרדי.

דבריה לא תמיד נעימים לאוזן, אך הם מאתגרים תמיד. בחברה החרדית, שנוהגת לתייג ולקטלג כל אחד לפי השתייכותו החברתית והדתית, היו מייחסים ודאי את השונות שלה ודעותיה החריגות להיותה אירופית, "חוצניקית" בז'רגון החרדי. ובאמת, הורביץ, ילידת צרפת, גדלה בסביבה שונה מזו של החרדים בישראל.

למדו בטבע

היא בת למשפחה חרדית אדוקה. אביה היה רב, ראש ישיבה יליד צרפת, אמה היתה מורה בסמינר החרדי לבנות בבריטניה. בילדותה גדלה הורביץ בבועה חרדית קטנה - כמה משפחות שהסתופפו סביב הישיבה שניהל אביה בעיירה המרוחקת כ-60 קילומטרים מפאריס. זו היתה ישיבה ליטאית שנוסדה בשיטת נובהרדוק - דרך ייחודית הידועה בנוקשותה, אך הבנות, שלמדו בבית ספר משפחתי שבו לימדו האמהות, לא הושפעו מכך. "לצד לימודי קודש וחינוך לצניעות, למדנו צרפתית, מתמטיקה, היסטוריה", היא נזכרת. "מסביב היה טבע פתוח ויער. זו היתה ילדות נהדרת והחברות שלי ואני היינו כמו אחיות".

כשהיתה בת 13 נפטר אביה והמשפחה עלתה לארץ. היא נשלחה לסמינר בבני ברק, אך לא הסתגלה. לאחר שנה חזרה לאירופה ולמדה בסמינר בית יעקב במנצ'סטר, בריטניה. "למדנו בעיקר לימודי קודש: תורה, נביא, מוסר השקפה ותפילה. אהבנו את זה כי היו מורות מקסימות. היו שם בנות מדנמרק, רוסיה, בלגיה צרפת וכמובן - אנגליה. את חלקן אני לימדתי, כי הן באו מבתים שלא למדו לימודי קודש".

הייעוד של האשה, חינכו את הבנות בסמינר, הוא להיות עקרת בית. "לימדו אותנו בעיקר רבנים והמנהל היה חסיד גור", היא אומרת. "הכניסו לנו את העניין הזה שאשה צריכה להיות כפופה לגבר ולהיות אשה טובה. זו היתה שטיפת מוח חזקה וזה השפיע עלי". בגיל 17 היא נישאה, בשידוך, לבחור שהשתייך לזרם קיצוני של נטורי קרתא (המתנגד לציונות). יש לה ארבעה ילדים שהתחנכו במוסדות דוברי יידיש. לפני כעשור התגרשה ונישאה שנית.

במשך שנים עבדה כיועצת הנקה לנשות מאה שערים. היא מגחכת כשהיא שומעת שיש נשים המצדיקות את הישיבה מאחור בכך שזה מאפשר להן להניק בצניעות: "אף אחד לא צריך לעשות דיקטטורה. מי שמניקה יודעת ללכת אחורה והיא עושה את זה בשקט. אבל אני לא חושבת שנשים נוהגות להניק באוטובוס. בדרך כלל, באוטובוס יש תינוקות צורחים. בכל מקרה, זה לא סיבה לשים את כל הנשים מאחור כמו צאן ובקר. צריך לסמוך על השכל של הנשים וההיגיון שלהן".

אנחנו בשער סמינר גור, בעקבות הבנות. מהבניין בוקעים צלילי מארש ידוע וקולות תיפוף. הסמינר ממוקם בלב הקרייה החסידית של גור. שכונה זו נוסדה ב-1978 על ידי האדמו"ר הרב שמחה בונים, "הלב שמחה", אביו של הרעבע הנוכחי של גור. הסיבה להקמת הסמינר היתה הרצון לשלוח את האברכים מחוץ לירושלים ובני ברק, היכן שהדירות זולות יותר, מתוך אידיאולוגיה חינוכית להסתפקות במועט.

יש אומרים שהוא גם רצה שחסידיו יגורו בערים מעורבות. "הוא לא פחד מהשפעות חיצוניות", אמר חסיד גור שביקש לשמור על עילום שם. בשנים הבאות עברה החברה החרדית תהליך התבצרות במגזרים, הפרדה והקמת גדרות שונות ומשונות. הקריה באשדוד היא כיום הריכוז הגדול של חסידי גור, ומונה אלפי משפחות. היא נראית כמו עיר קטנה, מנותקת לגמרי מעיר-האם, אשדוד.

ייתכן שההפרדה באוטובוסים נתפשה כעוד צעד להגבהת המחיצות בחברה החרדית. "הגבר הוא הבוס הרוחני בבית", עונה הורביץ לשאלתי מדוע נשים מקבלות את ההפרדה כדבר מובן מאליו. "גברים שלא מכבדים את הנשים - לא כולם כמובן - נוטים להשתמש בכל מיני אמרות חז"ל כדי לסתום את הפה לנשים. באופן כללי, נשים התרגלו לראות עצמן יצורים חסרי דעה, כי הגבר יודע הכל. הן לא מאמינות בעצמן. וחוץ מזה, זה נגד כללי הצניעות להתאחד נגד חוקים שקבעו הגברים. אם הן יעשו זאת, יקראו להן בשמות גנאי: מקולקלת, חוצפנית, מורדת.

"בחברה החרדית נהוג לחשוב שנשים אינן ראויות להיות מנהיגות ולהוביל". הורביץ מרימה את קולה, כשאנחנו מציצות פנימה בפתח הסמינר בעקבות המארש, מארש החתונה. "אבל עובדה שיהודית עשתה מעשה גבורה כשיצאה בחנוכה למחנה הצבאי להרוג את המצביא הסורי הולופרנס, והצילה את עם ישראל. ודבורה היתה שופטת. לא היה נהוג אז שנשים מקבלות תפקיד ציבורי. אז למה הן הפכו למנהיגות? כי לא היה אף אחד אחר בשיעור קומה. במקרה של דבורה, לא עלה על דעתם של החכמים לבחור במקומה בגבר כשופט, רק בגלל שהוא גבר. גם בנושא ההפרדה אפשר לומר שאם אין מישהו אחר שימחה, אז אני מוחה".

בינתיים, בסמינר, הבנות עושות חזרה למסיבת חנוכה. הן צועדות בסך בשורות, בתלבושת אחידה, דגלי בריטניה בידיהן לצלילי המארש. אשה מזמינה אותנו בסבר פנים יפות למסיבה שתתקיים למחרת. יש משהו נעים באווירה בסמינר, בהתלהבות הבנות, בניגוד גמור למה שאירע באוטובוס. אבל המארש מזכיר לי נשכחות. לפני שנים למדתי בסמינר של גור. המנהל, חסיד גור, עמד בשער בבוקר והבנות הסתדרו למסדר צניעות. הוא העביר את מבטו עליהן ומי שהתלבשה לפי קודי הצניעות נכנסה. מי שלא נשאה חן בעיניו בלבושה, נשלחה הביתה.

אני תוהה בקול איזה מחיר משלמות הבנות החרדיות על הדיון התכוף בבגדיהן וההקפדה על קוד לבוש מחמיר ואחיד, בלי יכולת לבטא את הייחוד האישי. עד כדי כך שנשים הנמצאות הרחק מכאן, בירושלים ובית שמש, החליטו לייחד עצמן בעטיית רעלות. למרות החמימות, נשים בקריה מסרבות להתראיין או לומר את דעתן. "אני מרגישה שאני לא בעלת סמכות", אומרת אחת מהן. היא רק מוכנה לומר שלדעתה סביר להפריד את הגברים הנשים כדי לאפשר שני מרחבים: "בכל זאת, הגברים עם הלימוד או התפילה שלהם, והנשים עם העניינים שלהן".

הורביץ, הלבושה כמותן, לא רואה בצניעות דבר מגביל. אבל לדבריה, הדעות הללו המייחסות סמכות רוחנית לגברים ומקטינות את האשה, הן תוצר של החינוך הבנות במגזר החרדי. "אני פועלת כי אני לא יכולה לראות נשים אחרות מושפלות", היא אומרת לפני שאנחנו נפרדות. "חינכו אותן לחיות בעיניים עצומות ואני אומרת, במקום שאין איש השתדל להיות אשה", היא מחייכת כשהיא עושה פרפרזה לאמרה מפרקי אבות. "אין לי חס וחלילה שום עניין בפרובוקציה. אני מקווה שמה שקרה היום יקרה כל יום. בהתחלה תשב אשה אחת מקדימה, ואחר כך שנייה תצטרף אליה ואז תבוא השלישית. הכל יחזור לאט להיות נורמלי, ושילמדו להתייחס לנשים". כשהיא יורדת מהאוטובוס בירושלים, דמות גבוהה ואצילית, כבר מחשיך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ