בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחיר האושר

בחנוכה הזה הלכתי להסתופף באור, להזכיר לעצמי שאפשר להתגונן נגד החושך. אבל גם שם לא יכולתי לכבות את הפנס הפרטי שלי

4תגובות

בזמן האחרון נדמה לי שהבילוי העיקרי שלי הוא הליכה להפגנות וכנסי חירום ותמיכה. הייתי רוצה לומר שאני הולכת מתוך תקווה שבכוחן של הפגנות לשנות משהו במסלול מדינתנו הצועדת אל עבר חשכת ימי הביניים, כשמה שהיה מובן מאליו הופך לפתע למשהו שיש להילחם עליו. בעוד הילדים שרים "סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור", נדמה כי המאבק הוכרע לכיוון ההפוך, ונציגי החשיכה הם שניצחו במאבק בין הבערות והקנאות הדתית לבין הנאורות, הדמוקרטיה ושוויון הזכויות לכל בני האדם. מתוך התחושה הזאת, ההליכה שלי להפגנות נובעת בעיקר מרצון למצוא לעצמי קבוצת תמיכה.

ברוח הזאת השכמתי קום ביום שישי שעבר כדי ללכת לכינוס שאירגנה עמותת כ"ן - כוח לנשים, נגד הדרת נשים. בדרך עוד הספקתי לחשוב על כמה נשים שהייתי רוצה להדיר, בטרם מאבקנו בהדרה מסתיים בהצלחה. אנסטסיה מיכאלי, למשל, וגם מירי רגב, ואולי גם ציפי חוטובלי שהצביעה בעד זכותם של חיילים וגברים לפרוש מכל מקום שבו שרות נשים, בלי לשים לב שיום אחד, באמצעות חוקים כגון אלו, יצליחו הגברים להדיר גם אותה.

אנסטסיה מיכאלי ומירי רגב לא באו לכנס, ונאומה של ציפי חוטובלי הופרע על ידי קריאות ביניים. אני, כמו לא מעט אחרות, העדפתי פשוט לעזוב את האולם. אבל חוץ מחוטובלי, הגיעו לכנס גם כל החשודות המיידיות, מזהבה גלאון ועד בילי מוסקונה לרמן ושלי יחימוביץ', לימור ליבנת וציפי לבני ואפילו עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, שאף כי יועדה על ידי אביה ללמוד תפירה, מרדה והקימה מכללה כדי שלא תיאלצנה נשים אחרות לסבול כפי שסבלה בילדותה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

הגברים היו במיעוט כמעט בלתי נחשב, ופרט לחבר הכנסת שלמה מולה, לא הגיע לכנס אף חבר כנסת זכר נוסף. קצת מוזר העניין הזה. לתומי חשבתי שההתנגדות להדרת נשים היא עניין חשוב באותה מידה לנשים ולגברים. אבל האווירה הנשית המובהקת רק תרמה לנעימות של הכנס הזה, שהתגלה כקבוצת התמיכה האידיאלית. הבטתי סביבותי פעם אחר פעם ותהיתי היש בכלל איזשהו "נגד" שאפשר לשלוף בדיון בנושא "בעד ונגד שוויון זכויות לנשים"? האם קיים איזשהו "בעד" הפועל לטובת סתימת פיותינו, השתקתנו, דחיקתנו אל הספסלים האחוריים ומחיקתנו משלטי הפרסום?

בחברה דמוקרטית שבה השוויון הוא ערך יסוד, לא יכולה להיות שום הנמקה חיובית להפליית נשים, ממש כפי שלא ייתכן דיון אמיתי בנושאים כגון "הטרדה מינית - בעד ונגד", "השואה - חיוב ושלילה" או "סחר נשים - חסרונות מול יתרונות". בדמוקרטיה, יש דברים שפשוט אסור לעשות. אבל בחברה תיאוקרטית, הנשלטת על ידי הדת, מותר, משום שפרשניו המוסמכים של אלוהים הם שקובעים מה מותר ומה אסור ואת מי צריך לרדוף ואת מי לקפח.

נראית לי דמיונית העובדה שפה בישראל, בשנת 2011, יש אנשים שחושבים שזה בסדר, שזה לא נורא, שזכותם של החרדים לנהוג בשכונותיהם כפי שהם רוצים, כל עוד זה לא פוגע בנו, החילונים. להם יש לומר, ראשית, שהגישה הזאת של פלורליזם תרבותי פשטה את הרגל ביום שבו פסה סבלנותנו כלפי מנהגים כמו רצח על כבוד המשפחה או ברית מילה לילדות. יש מנהגים שהם פסולים מטבעם, ושאסור לחברה דמוקרטית הדוגלת בעקרונות של כבוד האדם לפרוש עליהם חסות. שנית, כבר מזמן הפסדנו במלחמה על חופש הדת והפולחן. אמנם מותר לנו עדיין להישאר חילונים בבתינו, אבל בחוצות הערים ניצחה אותנו הכפייה הדתית. מי שחושבים שהסיפור הזה קורה ויקרה רק בירושלים, בבית שמש, באשדוד, בטבריה ובערים עם ריכוזים חרדיים גדולים, טומן את ראשו בחול.

וחוץ מזה, מי אמר שלחילונים ולדתיים הנאורים בירושלים אין יותר זכות להתקיים? מה שמתחיל בשכונות החרדיות עם המדרכות הנפרדות בירושלים, זולג גם אל עבר האזורים החילונים שם, לכאורה מתוך מה שנקרא "הימנעות מפגיעה ברגשות החרדים" או, בעברית, אינטרסים הישרדותיים של ראש העיר ואינטרסים כלכליים של גופים מסחריים הממהרים להתאים את עצמם גם לדרישות שעדיין לא הוצגו להם, מחשש החרדים. אבל אף אחד, אף פעם, לא מדבר על "הימנעות מפגיעה ברגשות החילונים", כאילו לחילונים אין רגשות וערכים שהם דוגלים בהם ושנרמסים בחודשים האחרונים בדרכים כוחניות מאין כמותן.

הייתי פמיניסטית עוד לפני שידעתי שקוראים לזה כך; נולדתי למשפחה שבה ברור היה שכל אחת לא רק יכולה, אלא גם חייבת, לעשות עם עצמה משהו בחיים. לא לימדו אותי שלעשות משהו עם עצמי פירושו להפוך את עצמי לכלי לשירותו של גבר. את הלקח הזה למדתי מקץ שנים, בין היתר על ידי צפייה בסדרות מופת כגון "מעושרות", שהראתה לי שהדרך אל העושר מתקצרת פלאים כשאת מוכנה להתחתן או להיות ידועתו בציבור של מיליארדר, גם כזה שלולא כספו לא היית מוכנה לגעת בו (חוץ מענבר שנהב, שלא ברור מה היא עושה בסדרה).

"כל הכבוד להן", אומרת חברתי חנה, "כמה פעמים עשינו טוב לגברים חינם אין כסף? הן לפחות מרוויחות מזה הון". שמעתי גם את יוצרת הסדרה מסבירה שמדובר בסדרה סופר-פמיניסטית, על נשים שעשו את הבחירה שלהן מתוך כוח. באותו אופן, וברוח דבריו של אריה דרעי שפסק ש"הנשים החרדיות הכי מאושרות", אפשר להחליט שהבחירה שלהן לציית להוראותיהם של מי שרואים בהן נחותות ומסיתות לדבר עבירה, גם היא בחירה פמיניסטית הנעשית מתוך כוח. אז זהו, שלא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו