בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילוך חוזר ל"עופרת יצוקה"

החמאס רוסן במבצע ב-2008, אבל טפטוף הירי הנמשך מעזה עלול להידרדר להתנגשות צבאית נרחבת בשנה הקרובה. גם אם ישראל הצליחה לשכנע שהטענות בדו"ח גולדסטון היו מופרזות, בסיבוב הבא יקבל צה"ל אשראי מצומצם

9תגובות

יום שלישי, שבו מלאו שלוש שנים למבצע "עופרת יצוקה", לא היה יום של שקט מופתי בחזית הדרומית. בשעות הערב הרג חיל האוויר פעיל פלסטיני ופצע שניים אחרים, בשתי תקיפות ברצועת עזה שנועדו לסכל פיגוע מתוכנן דרך הגבול המצרי. בתגובה נורו שלוש רקטות לשטחים פתוחים בנגב, אם כי החשש להסלמה נרחבת התבדה.

באותו בוקר, בראיון לגלי צה"ל, אמר הרמטכ"ל בני גנץ כי "'עופרת יצוקה' בוצע בצורה מקצועית ונחושה והשיג הרתעה מאוד משמעותית", אבל הוסיף שבמרוצת הזמן נוצרו סדקים בהרתעה כלפי החמאס ולא יהיה מנוס מסבב לחימה נוסף ברצועה בעתיד. גנץ כנראה צודק, בשני הסעיפים. "עופרת יצוקה" עשה את שלו. בעקבותיו נרשמו שלוש השנים השקטות ביותר שידע הדרום בעשור האחרון, אבל האפקט שחולל המבצע מתחיל להישחק. אף שלא לישראל ולא לחמאס יש כעת אינטרס בעימות צבאי נוסף, טפטוף הירי עלול להידרדר להתנגשות בשנה הקרובה.

לא מעט בכירים ישראלים עשו מיילים מרובים על גבו של "עופרת יצוקה", אבל למבצע הזה היה בסופו של דבר אבא אמיתי אחד, אלוף פיקוד הדרום באותה עת, יואב גלנט. הוא שתיכנן את המבצע ואימן כוחות לקראתו באופן יסודי במשך יותר משנתיים; הוא שהפעיל לחץ בלתי פוסק על המטכ"ל והדרג המדיני לצאת לדרך; הוא שהוביל את המבצע, כשניתן לבסוף האישור, בסיועם של שני תתי-אלופים - מפקד אוגדת עזה אז, אייל אייזנברג, וקודמו, משה (צ'יקו) תמיר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

גטי אימג'ס

אין זה סוד שהדרגים הבכירים היססו להסתכן במבצע רחב, שעלול היה להסתיים בנפגעים מרובים. ירי כמעט רצוף מעזה, אחרי ההתנתקות, הוביל בהדרגה להתגבשות ההחלטה לפעול, אך זו נדחתה בכמה חודשים אחרי שהושגה עוד רגיעה בלתי רשמית בין הצדדים בקיץ 2008. כשהרגיעה קרסה, בנובמבר, נותרה התלבטות משולשת: האם לצאת למבצע, האם להסתפק בתקיפה אווירית בלא תמרון קרקעי והאם ללכת לפעולה כוללת, שלא רק תפגע בצפון הרצועה אלא גם תכתר את רפיח כדי לשבש לאורך זמן את הברחות הנשק מסיני.

המבצע אושר לבסוף, בשלהי דצמבר, והתקבלה גם עמדת פיקוד הדרום שאין די במהלך אווירי. שר הביטחון, אהוד ברק, והרמטכ"ל, גבי אשכנזי, לא התלהבו מתמרון קרקעי נרחב ולבסוף אישרו פעולה מוגבלת סביב העיר עזה. ב-10 בינואר 2009, שבועיים לאחר תחילת המבצע ושבוע אחרי שהחלה ההתקפה הקרקעית, חזר הפיקוד על המלצתו לפעול גם ברפיח. ההצעה נדחתה, מחשש להסתבכות. ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, מאשים כיום את ברק בתבוסתנות שמנעה כביכול את הכרעת החמאס. הארגון, טוען אולמרט, כבר היה על הקרשים. אלמלא חיבל ברק בהמשך המבצע, אפשר היה להכות את החמאס מכה ניצחת.

המציאות יותר מורכבת. קשה להעריך בכמה נפגעים ישראלים היתה עולה כניסה לרפיח ומה היתה מידת הפגיעה בחמאס. התארכות המבצע מעבר ל-20 בינואר היתה מעמידה את אולמרט בהתנגשות ישירה עם נשיא ארצות הברית שרק הושבע, ברק אובמה. גם גלנט אמר בדיעבד שהוא מסוגל להבין את ההתנגדות להרחבת הפעולה.

ב"עופרת יצוקה" הפעיל צה"ל מאסה אדירה של כוח, יחסית לגודל הרצועה. החמאס בחר באסטרטגיה של היעלמות. הארגון צימצם את המגע עם צה"ל, כדי להפחית את אבידותיו, וירה פחות לעורף ישראלי מכפי שאפשר היה לשער תחילה. מיעוט הנפגעים הישראלים (13 הרוגים, ארבעה מהם מירי כוחותינו) והמהירות שבה תפס צה"ל שטחים נרחבים בצפון הרצועה, שיקמו לא רק את ההרתעה הישראלית אחרי הכישלון במלחמת לבנון השנייה, אלא גם את הדימוי של הצבא בעיני הציבור בארץ.

מוטי מילרוד

החמאס אמנם חלש יותר ומיומן פחות מחיזבאללה, אבל אין ספק שהתנהלותו של צה"ל בעזה היתה טובה בהרבה מאשר בלבנון. מספר הרקטות שנורו מעזה בשנתיים האחרונות, כ-1,100, הוא כשישית ממספרן בשנתיים שקדמו למבצע. רובן המכריע נוחתות בשטחים פתוחים, מה גם שלהגנת הנגב פרוסות כעת שתיים עד שלוש סוללות "כיפת ברזל". איכות החיים ביישובי עוטף עזה שודרגה ומחירי הנדל"ן עלו בהתאם.

החמאס עדיין נזהר מהתנגשות ישירה עם ישראל, אבל קשה לומר דברים דומים באשר לג'יהאד האיסלאמי ולפלגים הפלסטיניים הקטנים יותר. מדאיג במיוחד היקף הברחות הנשק לרצועה. החמאס והג'יהאד מחזיקים יחד באלפים רבים של רקטות, שמאות מהן מסוגלות כנראה לפגוע בגוש דן. היציבות היחסית עודנה נשמרת, אבל צה"ל מתכונן לאפשרות של מבצע קרקעי בעוד כמה חודשים. משוואת הכוחות מסתבכת עוד בשל עמדתם של המצרים. שלטון המעבר בקהיר לא יגיב על מהלך ישראלי בעזה בהסכמה דומה לזאת שבה קיבל את המהלך משטרו של חוסני מובארק.

מגבלות

"עופרת יצוקה" הותיר אחריו גם שובל משפטי ארוך, ששיאו בדו"ח גולדסטון מספטמבר 2009. טענתו המרכזית של הדו"ח היתה קטלנית מבחינת ישראל. הוועדה גרסה שצה"ל יישם מדיניות בלתי רשמית, בהנחיה מגבוה, לפגיעה קשה באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ובעיקר בתשתיות המשרתות אותה. נזקים שנגרמו לטחנת קמח, בארות מים, מתקן לטיהור שפכים וללולי תרנגולות הובאו כראיות למדיניות הזו. גולדסטון דחה את ההסבר הישראלי שמדובר בפגיעות שנגרמו שלא במתכוון, תוך כדי קרב. הוא גם טען שמערכת המשפט הישראלית אינה מתפקדת בכל הנוגע לעבירות בשטחים ומספקת למעשה חסינות לדרג המדיני והצבאי.

אילו התקבלו טענות הוועדה, המשמעות היתה שישראל ביצעה פשעי מלחמה לכל דבר - ושבהעדר נכונות מצדה לטפל באשמים, על הקהילה הבינלאומית להתערב. גם כיום, הרשות הפלסטינית טרם זנחה את המאמץ להביא את ההאשמות על "פשעי מלחמה" ישראליים בעת המבצע לבית הדין הבינלאומי.

ישראל הגיבה במאמץ כפול: תהליך בדיקה נרחב של ההאשמות (שהחל באיחור) ומסע הסברתי בקרב משפטנים במערב. בהדרגה זכו טיעוניה לאוזן קשבת. כשהוכח, למשל, שטחנת הקמח העזתית נפגעה מירי של פגז טנק שהרס רק את הקומה הראשונה בבניין (ולא מהפצצה מדויקת ומכוונת מהאוויר, כפי שטענה הוועדה), נשמטה הקרקע מתחת לטענת גולדסטון. מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, בלם מהלכים אנטי-ישראליים בעקבות הדו"ח. מועצת זכויות האדם, גוף פרו-פלסטיני מובהק, מינתה שתי ועדות בניסיון לבחון את איכות אכיפת החוק הישראלית. הוועדות, להפתעת המועצה, קבעו שהמערכת הישראלית מתפקדת. הקביעה הוציאה סופית את הרוח ממפרשיו של השופט ריצ'רד גולדסטון. במאמר ב"ניו יורק טיימס" באפריל השנה חזר בו גולדסטון מחלק מהותי מקביעותיו.

בינתיים השלים צה"ל את הטיפול המשפטי בפרשה: כ-50 חקירות מצ"ח, כתבי אישום ספורים וכמה הליכים פיקודיים. משפטו של חייל גבעתי הנאשם בהריגת פלסטינית עודנו מתנהל. שני חיילים אחרים מהחטיבה הורשעו שאילצו ילד בן תשע לפתוח תיק משום שחשדו שעלול להיות בו מטען חבלה. מפקד אוגדה ומח"ט ספגו הערות פיקודיות על שימוש מסוכן בירי ארטילרי בקרבת אזרחים. החשד החמור ביותר, לרשלנות של מח"ט גבעתי אל"מ אילן מלכא בתקרית שבה נהרגו בשוגג 20 אזרחים פלסטינים בהפצצה אווירית, מסתיים בקול ענות חלושה: התיק ייסגר ויוסר העיכוב בקידומו של מלכא, אף שיקודם רק לתפקיד מטה.

לכאורה, בהשוואה למצבה לפני שנתיים, ישראל יצאה בשלום מפרשת גולדסטון. אבל לצד ההצלחות של "עופרת יצוקה", אין להתעלם מהנזק המצטבר. התורה שבעל-פה של צה"ל בעזה, שגרסה "מינימום סיכונים לכוחותינו", הכשירה כניסה אגרסיבית במיוחד לשטח המאוכלס.

נכון שהאמריקאים והבריטים לא פעלו בצורה עדינה יותר בעיראק ובאפגניסטאן, אבל על צה"ל העולם מסתכל בשבע עיניים. גם אם במערב השתכנעו לבסוף שטענות גולדסטון היו מופרזות, מידת האשראי הבינלאומי שתינתן לצה"ל בסיבוב הבא תהיה מצומצמת. דווקא מול איום חריף ומדויק יותר על אוכלוסייתה האזרחית, תיאלץ ישראל לפעול תחת מגבלות קשות. חידוד מראש של כללי הפעולה למפקדים נראה כעת הכרחי, מהלך שלא נעשה באופן מספיק בהתכתשות האחרונה.

מידור

אי אפשר לדבר על עזה בלי לחזור לפרשת שליט. הזעם הישראלי על חמאס, לצד אזלת היד שהפגינה מערכת הביטחון בניסיונות לחלץ בכוח את החייל החטוף, עיצבו במידה רבה את היחס לרצועה. חודשיים וחצי לאחר שגלעד חזר הביתה, התמונה הולכת ומתבהרת. אפשר לחזור ולאפסן את ההסברים הקונספירטיביים שרווחו סביב השלמת העסקה. שחרור האסירים לא היה "ניקוי שולחן" לקראת פעולה ישראלית באיראן (האפשרות הזאת הוסרה ככל הנראה זמנית מעל הפרק בשתי פגישות בין ברק לשר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, בשבועות שקדמו לעסקת שליט).

זאת היתה החלטה פוליטית, שראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל משיקולים פרקטיים, מתוך שבירה חדה מהקו האידיאולוגי שבשמו נכנס לחיים הציבוריים וחריגה מוחלטת מהעמדות שהציג במו"מ פחות משנתיים קודם לכן. לסיכום העסקה באמצע אוקטובר תרמו שלושה מרכיבים עיקריים: התמיכה הגורפת של דעת הקהל בישראל בעסקה, הקמפיין התקשורתי המוצלח שניהלה משפחת שליט ומצבו הפוליטי של נתניהו.

לצד התחושה שהחזרת שליט היתה הדבר הנכון לעשותו, מהזווית המוסרית, אי אפשר להתעלם מההתמכרות הציבורית לשיאים רגשיים. לרגעים היה נדמה שקו ישיר עובר בין צפיית השיא בגמר "מאסטר-שף" לשידורי הטלוויזיה מיום האיחוד סוחט הדמעות בין גלעד למשפחתו. ראשי המטה למען שליט הבינו זאת היטב ופרטו מראש על כל הנימים הנכונות.

אשר לנתניהו, האישור לשליחו דוד מידן להתקדם לקראת עסקה מתוך נטישת מרבית הקווים האדומים הקודמים, ניתן בעיצומו של קיץ המחאה החברתית. נראה שהקמפיין של דפני ליף אחראי לשחרור החייל לא פחות מזה שניהלה היועצת תמי שנקמן, שריכזה את הבליץ התקשורתי של משפחת שליט (שניהם באים מאותם מחוזות רגשיים ומתבססים, בקווים כלליים, על אותו קהל).

ראש הממשלה, איש שיודע לקרוא סקרים, הבין זאת היטב. סיכום העסקה התעכב מעט אחרי הפיגוע בכביש לאילת, ב-18 באוגוסט. אבל החזרת שליט, לצד מסמוס דו"ח טרכטנברג, הכו מכה אנושה במחאה, החזירו את נתניהו למעמדו החזק בסקרים והעלו אותו על גל שהמשכו בהחלטה להקדים את הפריימריס בליכוד. אין זה מקרה שבסביבתו דיברו בלעג על שביתת המתמחים ("מי יזכור אותם בכלל?"), מיד לאחר השלמת עסקת שליט.

כדי להבין את עוצמת השינוי בעמדת נתניהו צריך לחזור לדצמבר 2009. באותה עת, שנה אחרי "עופרת יצוקה", הציג המתווך הגרמני גרהרד קונרד את "הצעת חג המולד". ההצעה הגרמנית דרשה מישראל התגמשות נוספת בהשוואה לסבב הקודם, שהסתיים בכישלון בשלהי כהונתו של אולמרט במארס של אותה שנה. היא עדיין היתה נוחה בהרבה לישראל מההצעה המצרית, שנתניהו אימץ לבסוף השנה. משיחות עם כמה אנשים מגופים ביטחוניים שונים, שהיו מעורבים במגעים, עולה שבדצמבר 2009 נתן נתניהו תשובה חיובית עקרונית, אך לאחר מכן חזר בו.

מאז נכנס המו"מ לקיפאון עמוק. כל תחינותיו של השליח חגי הדס, לאפשר לו להציע את שחרורם של חמישה אסירי חמאס בכירים מתוך רשימה שהצדדים הגדירו "אח"מים" (VIP) נענו בשלילה. הדס עזב את תפקידו, מאוכזב, באפריל השנה. מחליפו מידן קיבל בקיץ מרחב תמרון גדול בהרבה מראש הממשלה. בעסקת אוקטובר 2011 שוחררו יותר מ-30 "אח"מים". נכון, השמות הגדולים מבין האסירים (עבאס א-סייד, עבדאללה ברגותי, איברהים חאמד ומרוואן ברגותי) נותרו בכלא, אבל מקורות הבקיאים במו"מ טוענים שהחמאס ידע לאורך כל תקופת המגעים שאין סיכוי לשחרורם.

ביולי 2011 הושגה פריצת הדרך בשיחות תודות להתערבות של אדם פרטי, פעיל השלום הישראלי גרשון בסקין, שניהל התכתבות עם סגן שר החוץ בממשלת החמאס, ראזי חאמד. מכאן ואילך הוביל מידן את המו"מ מתוך מידור מוחלט של מרבית גורמי המקצוע בשב"כ ובאמ"ן, שלא לדבר על שרי השמינייה. למעט כמה יוצאים מן הכלל, רוב האנשים שעסקו קודם לכן במגעים למדו על השגת העסקה רק בשעות שקדמו לישיבת הממשלה בליל 11 באוקטובר. להצבעת השרים בעד העסקה תרמה חותמת הכשרות הנחרצת שסיפק ראש השב"כ החדש, יורם כהן. כהן סטה משמעותית מהעמדה הנוקשה שהציג קודמו, יובל דיסקין, שזכתה לגיבוי דרגי המקצוע שמתחתיו. כשדיסקין יחליט לומר בפומבי את דעתו על העסקה, יהיה מעניין מאוד לשמוע אותו.

ההחלטה הסופית של נתניהו לגיטימית, כמובן (ולטעמי גם מוצדקת. אישית, סברתי שמחויבות המדינה לחייל שנחטף בזמן מילוי משימתו, אחרי שכשלה בכל הערוצים האחרים, חייבה את סגירת העסקה). מי שתוקפים אותה מודאגים פחות מהנזק הביטחוני הצפוי מחלק מהאסירים המשוחררים ויותר מההשלכות האסטרטגיות של המהלך - ההבנה שהתגבשה אצל בכירי החמאס שגישת ההתנגדות האלימה ("מוקאוומה") והדבקות הסבלנית בעמדות ("צומוד") משתלמות. עם די סבלנות, גם ראש הממשלה הישראלי הנצי ביותר יתכופף לבסוף ויקבל את מרבית דרישות הארגון כדי לחלץ בחיים חייל חטוף, לא כל שכן אם הדבר עשוי לשפר את מצבו בסקרים. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו