בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוהבים את עצמנו קצת יותר מדי

הקצה | חומר למחשבה

14תגובות

הנה משחק חברתי מעניין למפגש הרעים של ערב שבת. בקשו מהמסובים, אלה מהם שחולקים משק בית משותף, להעריך את השיעור היחסי של תרומתם להחזקת הבית ולכתוב את המספר באחוזים על פיסת נייר. אספו את הניירות והציגו לכולם את התוצאה הממוצעת, שאותה יכולתם לומר להם כבר בהתחלה: בממוצע מעריך כל אחד מהמסובים שהוא נושא ב-60%-70% מהנטל.

רובנו נוטים לייחס לעצמנו יותר ממה שראוי לנו. כאשר אנחנו מתבקשים להעריך את חלקנו בשותפות, בהצלחת הארגון שאנו עובדים בו או הצוות שאנו חלק ממנו, אנחנו נוטים להערכת יתר. התופעה מוכרת לחוקרי מדעי ההתנהגות בשם "ההטיה האגוצנטרית", וכוחה כה רב שאפילו החוקרים אינם מחוסנים מפניה כאשר הם טוענים לא פעם כי תרומתם למחקר היתה גדולה מזאת של שותפיהם. במחקר מרענן במיוחד התבקשו כותבי מאמרים מדעיים, הנכתבים בדרך כלל בשותפות של כמה חוקרים (ארבעה במחקר הזה), להעריך את תרומתם ותרומת אחרים למחקרים שפירסמו יחד. אם תסכמו את אחוזי התרומה שכל אחד מהחוקרים ייחס לעצמו בכתיבת המאמר, תקבלו 140%.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

הערכה מוטה כזאת מביאה לא פעם גם לוויכוח על סדר הכותבים בעת פרסום המאמר, אשר על פי הקוד האקדמי משקף את תרומתם היחסית למחקר. ואל תלכו שולל גם אחר הצהרותיהם הצדקניות של ספורטאים מצטיינים בתחרויות קבוצתיות. כל מי שקורא את מדורי הספורט מכיר את הרגע שבו מתראיין כוכב המשחק בסיומו ואומר בנדיבות "זה היה מאמץ קבוצתי, כולם נתנו ככל יכולתם". ובכן, הוא יכול לומר כך בנינוחות המתבקשת רק לאחר שכתבי הספורט כבר הכתירו אותו כגיבור המשחק.

ההטיה האגוצנטרית עומדת גם בבסיס הקושי המובנה ביישוב מחלוקות. כמו במקרה של הקרדיט במאמר מדעי, גם במקרה זה, אנשים שונים מתייחסים לעובדות שונות כאשר הם מעריכים את צדקתם בוויכוח משפחתי, עסקי או לאומי. אנחנו מתרכזים בתרומתנו ובפרשנותנו שלנו את הנתונים ולא מבחינים בתרומתם או בפרשנותם של אחרים, גם הקרובים לנו. ההטיה מביאה אותנו להעריך את הנתונים באופן המשרת קודם כל את צרכינו שלנו - אנחנו מחליטים מראש מהי התוצאה שאנו מעדיפים ואז מרחיקים לכת ומצדיקים את ההוגנות שבהעדפה סובייקטיבית זאת על ידי עיוות הקריטריונים המגדירים להערכתנו את מה שהוגן. כלומר, הנטייה לבחון את הנסיבות "מתוך הפוזיציה" משפיעה על תפיסת הצדדים בנוגע למהותה של פשרה הוגנת.

סכסוכים המגיעים לבית המשפט הם דוגמה מצוינת נוספת. אפילו כאשר נציגי התביעה וההגנה נהנים ממידע זהה, יעבדו שני הצדדים בראשם את המידע באופן שונה ובדרך שתתמוך בעמדתם. הנתבעים זוכרים טוב יותר פרטים שתומכים בעניינם ואינם זוכרים פרטים שתומכים בעמדת התביעה, ולהיפך. לא מפתיע לפיכך שאנשים רבים העומדים לפני משפט או בוררות מעריכים הערכת יתר את סיכויי ההצלחה שלהם. מחקר מצא כי 70% מעורכי הדין שנשאלו טרם המשפט על החוזק המשפטי של התיק שלהם מעריכים שיש להם עדיפות על הצד השני. ההסבר נעוץ, בין השאר, בנטייתם לאמץ אותם פרטים בתיק המשפטי התומכים בעמדתם ולהתעלם מאלה שאינם (ביטחון יתר הוא סיבה תורמת נוספת).

בספר שפירסמו באחרונה מקס בייזרמן, מבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, ואן טנברונסל, מאוניברסיטת נוטרה דאם, ששמו "כתמים עיוורים - מדוע אנו נכשלים לעשות מה שנכון ומה לעשות בעניין", הם סוקרים את הסיבות השונות המגבילות את כושר השיפוט ובעקבותיו את גבולות ההתנהגות האתית שלנו.

ההטיה האגוצנטרית זוכה בספרם למקום של כבוד. השניים מתעדים ניסוי שבו העמידו החוקרים לפני נבדקים, סטודנטים בקורס משא ומתן, את כל המידע שנכלל בתיק תביעת פיצויים שהוגש בעקבות התנגשות בין מכונית לאופנוע. הסטודנטים חולקו לזוגות כאשר בן זוג אחד היה אמור לייצג את התובע בתיק והאחר את הנתבע. כל זוג הונחה לנסות ליישב את תביעת הפיצויים בהסכם פשרה. הובהר להם כי אם לא יצליחו בכך, יחמירו את מצב לקוחם. ועוד נאמר להם כי במקרה של מבוי סתום, יקבע את סכום הפיצוי שופט נייטרלי שכבר סיכם את עמדתו בהתבסס על אותם נתונים שעמדו לפניהם.

לפני שהחלו במשא המתן התבקשו המשתתפים לחלוק עם החוקרים, בסודיות גמורה, את הערכתם מה סכום הפיצוי שפסק השופט. לחוקרים התברר כי הנבדקים שייצגו את התובעים העריכו את הסכום ביותר מפי שניים ממה שהעריכו אלה שייצגו את הנתבעים. עוד התברר כי הפער בהערכה בין בני הזוג לניסוי היה מנבא מצוין ליכולת שלהם ליישב את התביעה. ככל שהפער בין מייצגי התובעים למייצגי הנתבעים היה קטן יותר, כך גם גדל הסיכוי שלהם ליישב את התביעה בהסכם של פשרה.

הדשן האולטימטיבי של ההטיה האגוצנטרית הוא אי בהירות בנתונים, שכן כאשר הנתונים חד משמעיים מוחנו תאב המניפולציות (המשרתות כמובן את האינטרס העצמי שלנו) אינו יכול להשתולל בלי הגבלה. גם במחלוקות על זיהום אוויר וזכויות דיג ומחלוקות סחר בגלל סבסוד מוצרי חקלאות נובע הקושי להגיע להסדרים בינלאומיים מתאימים מהטיה זאת, הפעם ברמה הלאומית. ברבים מהמקרים נוטים הצדדים לאמץ אמות מידה שונות בנוגע למה שייחשב פתרון הוגן, על פי צורכיהם. למרבה התסכול, אין להם מושג שהם נתונים במצב זה - בגלל ההטיה הם בטוחים באמת ובתמים שהפרשנות שלהם תואמת במדויק את הנתונים. השפעתה של ההטיה כה רבה עד שגם מי שהתוודע לתופעה מצליח לראות אותה בקלות אצל אחרים אבל לא אצל עצמו, בבחינת דוגמה נוספת לפרשנות אגוצנטרית - הפעם בהתייחסות להטיה האגוצנטרית עצמה.

הדרך הבדוקה לצמצם את פגיעתה הרעה של ההטיה היא לנסות להיכנס לנעליו של האחר ולהעריך מה עובר בראשו: לאילו נתונים הוא מעדיף להתייחס? האם לא נכון שנבחן את עמדתנו בהתאם? האם אין הנתונים שלפנינו מצדיקים גם כמה מן העמדות שנוקט הצד האחר? האם הוא רואה בהכרח את נקודת המבט שלנו? אנחנו חייבים להבין שבדרך כלל הצד שמולנו אינו צודק פחות. הוא פשוט מפרש את הנתונים אחרת. בדיוק כמונו.*

קנאת זוכים

פרס נובל לרפואה ל-1923, שהוענק על גילוי האינסולין, התחלק בין שניים. אחד, פרדריק בנטינג (בתמונה), היה כה נרגז מהקרדיט שקיבל שותפו לפרס, ג'ון מקלאוד, עד שבמחאה החרים את טקס חלוקת הפרסים. בהמשך, החליט גם לזכות את אחד מעובדי המעבדה, שסייע לדעתו יותר מאשר מקלאוד, במחצית מחלקו בפרס. מקלאוד, שפיקח על עבודתו של בנטינג בתוקף תפקידו כראש המעבדה, נמנע אחר כך בהרצאותיו על הגילוי מאזכור העובדה שהיה לו בכלל שותף.

שחפת היתה אחת המחלות הקטלניות ביותר בהיסטוריה האנושית. אפילו תרופת הפלא של שנות הארבעים, הפניצילין, לא יכלה לה. הרפואה שיוועה לסוג חדש של אנטיביוטיקה, שאותו גילה החוקר הצעיר אלברט שץ. ב-1952 ניתן פרס נובל לרפואה על גילוי הסטרפטומיצין למנחה של שץ, זלמן ווקסמן. אף שנטען כי הפרס לווקסמן הוענק על עבודה רחבה יותר, לא כך נאמר בנימוקי ועדת הפרס. שץ, ששוכנע קודם לכן לוותר על זכויותיו בפטנט, תבע את ווקסמן בקשר לזכויות המסחריות של הפיתוח והוכר רשמית כשותף בפיתוח, אך לא כשותף בפרס.

נאומו של חתן פרס נובל בכלכלה ב-2002 הוא דוגמה הפוכה. כבר בשורת הפתיחה הזכיר דניאל כהנמן, חתן הפרס, את תפקידו הקריטי במחקר של שותפו המנוח, עמוס טברסקי, וכך נהג מאז בהזדמנויות רבות מספור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו