בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אותו הים

חוף, נוף, חלוק, פינוק. גם דברים טובים כאלה גורמים לי בעיקר להתגעגע

17תגובות

לא בלי חשש התקבלה אצלי הידיעה כי נגזר עלי לבלות בשישי-שבת באחד ממלונות חמשת הכוכבים שלחופו של ים המלח. ראשית, משום ששמו המטאפורי של אגם המינרלים, "ים המוות", לא מנבא טובות. שנית, משום שהמדבר מעורר בי יראה ופחד. בכל רגע יכול להיפער בולען מתחת רגלי ואלוהים יכול לדבר אלי מתוך שיח בוער. שלישית, משום שכל הקונצפט הזה של בילוי סופשבוע במלון שאינו נמצא בלבה של עיר סואנת ובמרחק ים או אוקיינוס לפחות מנתב"ג, מעולם לא התחוור לי עד תומו. ואמנם, הפעם האחרונה שהייתי באחד ממלונות ים המלח לצורך כתבה היתה לפני כ-15 שנה.

מכיוון שחמלתי על ילדי, שמשום שהם בנים להורים גרושים מעולם לא חוו את הנאות סופשבוע במלון שיש בחדרים שלו מיניבר, לקחתי את הצעירים שבהם (המבוגר היה כבר בעל יכולת להתנגד) אל הסוויטה המאוד מהודרת שסודרה לי על ידי מארגני האירוע שאותו הייתי אמורה לסקר. ילדי פערו עיניים למראה תועפות השיש שבלובי, פתחו וסגרו דלתות בסוויטה שהיו בה שלושה חדרי שינה, שלוש אמבטיות, ארבע טלוויזיות וגם סלון מפואר, קפצו בתורות על מזרוני כל המיטות, חיסלו את תכולת המיניבר, ואז, מקץ 40 דקות תמימות של בילוי מעשיר ומפנק, ביקשו לחזור הביתה מיד.

והנה, 15 שנים חלפו להן ביעף וכבר התרגש עלי שוב העניין הזה. "מה כל כך גרוע בים המלח?" התפלאה אחת מחברותי שאף כי סירבה נחרצות להצטרף אלי, התעקשה ש"אני נורא מקנאה בך, היה מתאים לי כל כך ללכת עכשיו לנוח בים המלח ואולי גם כל הברום שבאוויר ירגיע אותך". ואילו ידיד אחר הודיע לי שהוא "מת על ים המלח, אין עליו! היתה תקופה שהייתי נוסע לשם כל חודש כדי להירגע, לשבת על קו המים, אני ממש מקנא בך שאת נוסעת", ואף על פי כן לא נתן לי אפילו לסיים את המשפט שהתחיל ב"יש לי חדר עם שתי מיטות קינג סייז אז אולי אתה..." בטרם פלט מין "לא" החלטי כל כך עד שנשמע כאילו יש בו לפחות שלוש הברות.

כך נותרתי לבדי עם כל היופי הזה. אף כי בתוכניתי היה לבלות את זמני בישיבה על קו המים, הליכה נמרצת ברגל והתבוננות בנוף מתוך ניסיון להתאיין ולהפוך לאחת עמו, בכל זאת החלטתי לנקוט מראש כמה צעדי זהירות. ראשית, ניסיתי להעלות בזיכרוני את כל החברים שיש לי והמתגוררים באזורים הקרובים לים המלח, אלא שנזכרתי רק באחת. מחשבה נוספת נדרשה לי כדי להבין שגם היא מתגוררת בשדה בוקר, וחוץ מזה אני גם לא מדברת איתה מאז התיכון.

ואז נזכרתי בצער רב בשלמה דרורי ז"ל, שהיה בעלה של חברתה הטובה של אמי ושלימים, כשנהפך לדובר מפעלי ים המלח, עבר עם משפחתו להתגורר באזור סדום ואותם, כשהייתי ילדה, היינו מבקרים מדי שנה בחגים ומתארחים באכסניית הנוער שם. הביקורים האלה זכורים לי כסיוט, אלא שאת שלמה דרורי, אשתו שולה ובתם מיקה שהיתה חברה קרובה שלי אני זוכרת בגעגוע רב ובעיקר בזמן האחרון, מאז שמעתי את מישל כהן, הזמיר מדימונה, שר ב"בית הספר למוסיקה" את השיר "את חכי לי ואחזור". השיר הזה, שתירגם שלונסקי, הושר בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי שלמה דרורי שאז נקרא דויטשר והיה סולן להקת הבריגדה הבריטית, ופעם אחת, כשהופיעה הלהקה בפני אחד ממחנות העקורים באירופה, מצא שלמה את אמו שעקבותיה אבדו לו בתקופת המלחמה. אם לא די בכך, שלמה, שהיה אחד מהאנשים בעלי חוש ההומור המצוין ביותר שהכרתי, שר לי, א-קפלה, את השיר הזה בחתונתי הראשונה בעודו עומד מתחת לעץ המנגו.

אז קניתי לי נעלי ספורט, לצעידות, שקלתי ודחיתי את רעיון קניית בגד הים משום שבלאו הכי איאלץ להרוג כל מי שיראה אותי לבושה בו, ונסעתי לים המלח. "הוד קדומים", מילמלתי לעצמי למראה הנוף הנשקף מהחלון, אלא שגם הוד קדומים לא ממש מעורר בי ריגוש. לעומת זאת, מראם של מאגרי מים מעורר בי מיד שמחה.

בלובי של המלון שאליו הגעתי הסתובבו אנשים לבושים בחלוקים לבנים ובכפכפים תואמים. חמקתי אל חדרי במלון ש"כל חדריו נשקפים אל נוף נפלא של ים המלך או הרים" למעט, כמובן, החדר שקיבלתי אני ושנשקף אל גגון גדול של סככה ואל כביש. נעלתי את נעלי הספורט שלי והחלטתי לצעוד אל עבר הים, מרחק 200 מטר בדרך זרועה במרכזי קניות נטולי חן ובסלסלות של מוצרי "אהבה". צעדתי לאורך החוף ממלון אחד למשנהו עד שבחלוף חצי שעה, כשהתקרבה כניסת השבת, מצאתי לי כיסא פלסטיק יתום והתיישבתי כדי לצפות במראה המרהיב של השקיעה.

חיכיתי וחיכיתי. היום הלך והעריב וחשיכה התחילה להתפשט וכמעט כבר נהיה לילה, ובכל זאת לא היתה קודם לכן שקיעה שהיא, מן המפורסמות, המבדילה בין יום ללילה. הייתי מחכה לנצח לולא טילפן אלי ידידי הגיאולוג ובישר לי שעל ים המלח אפשר לראות דווקא את הזריחה, כי את השקיעה רואים שם על ההרים שממערב. זהו כנראה מה שהופך את ים המלח לאחד מפלאי תבל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו