יפה ירקוני: קולה של ישראל האחרת

"הזמרת של נוער הזהב" או "זמרת המלחמות" - סיפור חייה של יפה ירקוני, שהלכה השבוע לעולמה, החל בהזדהות חזקה עם הממסד, אך עם השנים התרחק ממנו וממה שייצג

תום שגב
תום שגב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תום שגב
תום שגב

כמו ישראלים רבים, גם יפה ירקוני חיה ממלחמה למלחמה. לפני שמלאו לה 20 כבר היתה אלמנת מלחמה. בעלה הראשון, יוסי גוסטין, התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי מיד לאחר שהשניים נישאו ב-1944, ובתוך פחות מחודשיים נהרג באיטליה.

ירקוני לא אהבה את הכינוי "זמרת המלחמות" שדבק בה, אך הכינוי ראוי לה. לא רק מפני שהרבתה להופיע בפני חיילים בחזית, אלא בעיקר מפני ששיריה שידרו הזדהות מוחלטת עם מטרתן המוצהרת של המלחמות, החל ב-1948: "לקרב יש טעם", שרה מלים שכתב רפאל קלצ'קין, "כדי שיום יבוא אי פעם, נוכל לנשום פה ולחיות".

טולי רביב שם בפי ירקוני את הרעיון שמלחמה היא "חלום". מטבע הדברים חלום אינו מחייב התייחסות ביקורתית יותר מהמקרה המוזר שקרה למשל ליומבו, הדובון בשירו של יחיאל מוהר: כמעט טבע לו, אך למרבה המזל זה היה חלום. "שום דבר קרה לו", שרה ירקוני.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

יפה ירקוני מופיעה בפני חיילים, 1967. "המלחמה היא חלום" צילום: אלדן דוד

חיים חפר שם בפיה את הנוסטלגיה: "לחמנו ואהבנו", כמו היתה המלחמה חוויית נעורים שכולה כיף. חפר כתב גם "בלדה" על מלחמת ששת הימים, ששרה ירקוני: בבית האחרון אחד מהרוגי המלחמה מגיע אל המלאכים בשמים והם קמים לכבודו ועומדים דום "ואור גדול עולה אליו למעלה, מדרך ששת הימים".

שיר מאת יורם טהרלב ששרה ירקוני חובר לכבוד שלמה גורן, שהיה הרב הראשי לצה"ל: ("כשהעם נקרא לתורן, אז הרב, רבנו גורן..."). כל זה שידר פטריוטיזם צייתני ומתקתק. מבחינה זו היתה ירקוני זמרת לאומית ופוליטית מאוד.

אך בתקופות שונות של חייה שידר סיפורה גם מלחמות אחרות. למעשה, יכולה דמותה להוביל "היסטוריה אחרת" של ישראל, כמעט חתרנית. יום אחד, כנראה בנובמבר 1947, הגיעה ירקוני אל קיבוץ שדות ים כדי לשיר באוזני חבורה של אנשי הפלי"ם, הזרוע הימית של הפלמ"ח.

"היה שם פסנתר כנף ישן", נזכר השבוע הסופר יורם קניוק, "והאשה היפהפייה התיישבה על הפסנתר, שיכלה רגל על רגל ושרה. 'מלחמה היא חלום, טבול בים של דמעות'". החבר'ה היו מהופנטים, כתב קניוק, בעיקר מהמלים: "מלחמה היא חלום" לא היו מלים שאפשר היה למצוא בשירים של אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, שקניוק נהג לדקלם לאנשי היחידה. הוא היה מופקד אצלם על התרבות. פתאום הופיע בני מהרשק, אחד האידיאולוגים הראשיים של הפלמ"ח, והורה לסלק את ירקוני: "היא שרה תפילות לאל כזב", צעק.

ירקוני היתה אז הזמרת של "נוער הזהב", כפי שכינו בבוז את אלה מתלמידי הגמנסיה בתל אביב שלא השתייכו לארגוני הנוער של תנועת העבודה. "הם התלבשו אחרת מאתנו", כתב קניוק, "לאחדים מהם היה תלוי על הצוואר תליון עם תמונת רגליה הארוכות של השחקנית בטי גרייבל", אף היא זמרת מלחמה ידועה.

זו היתה בלשון הימים ההם תרבות "סלונית". ירקוני החלה לשיר בבית הקפה הקטן של אמה, בגבעתיים. השירים שלה נכתבו בהשראת מוסיקה שהיתה פופולרית במועדוני ריקודים באמריקה ובאירופה, כגון טנגו. המלים היו לעתים קרובות רגשניות עד דמעות.

האידיאולוגיה של הפלמ"ח, לעומת זאת, טיפחה פטריוטיזם אליטיסטי, קשיחות וחספוס חקלאי, ברוח "ההתיישבות העובדת", כפי שכינו את תושבי הקיבוצים. את ההשראה למוסיקה שלהם הם קיבלו לעתים קרובות מברית המועצות של סטלין. העימות הזה יצר את אחד הקרבות הגדולים במלחמות התרבות המלוות את המפעל הציוני בארץ ישראל מראשיתו. ככל שיפה ירקוני פרחה, "הבורגנות" ניצחה ו"ההתיישבות העובדת" שקעה.

6 מתוך 6 |
יפה ירקוני, 1979צילום: סער יעקב, לע"מ
1 מתוך 6 |
יפה ירקוני ודני קיי, 1967צילום: דוד אלדן, לע"מ
2 מתוך 6 |
יפה ירקוני ושושנה דמארי בחגיגות ה-40 לישראל ברמת גן, 1988צילום: נתי חרניק, לע"מ

שודד נועז

בשנת 1955 שוב מצאה עצמה ירקוני, בעל כורחה, בעימות בין ערכי היסוד של המדינה החדשה. זה קרה כשבעלה השני, שייקה ירקוני, עמד במרכז אחת משערוריות השחיתות הראשונות שהסעירו את ישראל. קניוק זוכר אותו כאחד מבאי "כסית", בית קפה מיתולוגי בתל אביב, שרבים מיושביו, ותיקי מלחמת העצמאות, התגעגעו לימי המלחמה והאהבה שהשאירו מאחור, יחד עם עתידם. רבים מהם שידרו אכזבה, המדינה כמו נזלה להם בין האצבעות. ירקוני מצא חן בעיני קניוק: "ראיתי בו שודד נועז וחכם", כתב.

קבוצה של סטודנטים שהתארגנו תחילה כדי לסייע לעולים חדשים, גיבשו את עצמם לקבוצה שנודעה בשם "שורת המתנדבים", ולקחה על עצמה לחשוף גילויי פרוטקציה ושחיתות. בין היתר טענה הקבוצה כי יחד עם ישראלים אחרים, קיבל שייקה ירקוני שלא כחוק כספים שמקורם ברכוש של קורבנות השואה. לדבריהם, המשטרה סגרה את תיק החקירה נגד ירקוני מפני שהיה ידיד נעורים של סגן מפכ"ל המשטרה אז, עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה.

עמוס בן גוריון תבע את "השורה" על הוצאת דיבה, זכה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך בית המשפט העליון הפחית את שיעור הקנס שנגזר על "השורה" והפך למעשה את כל פסק הדין על פיו. היו שספקו כפיים: לאן הגענו ומה קרה לנו מאז ימינו בפלמ"ח, תהו על פי שורה באחד משיריה של ירקוני.

עמוס בן גוריון היה האיש הבכיר ביותר שהוחשד עד אז בפלילים, ותביעת הדיבה שהגיש נגד "השורה" נחשבת אחת מאבני היסוד של העימות בין שלטון החוק לפוליטיקה בישראל. כמו משפט קסטנר, גם משפט שורת המתנדבים החדיר סדקים ראשונים בשלטונה של מפא"י.

המציאות שחשף המשפט היתה רחוקה מאוד מהדימוי העצמי שטיפחו מוסדותיה הרשמיים של המדינה, מה שחיזק אולי את הנוסטלגיה לימי "עגלה עם סוסה" שעליה שרה ירקוני. כך או כך, היא לא היתה מעורבת בפרשה, אך לא אחת צוין שירקוני הוא בעלה. הוא הלך לעולמו ב-1983.

נכס לאומי

בראשית שנות ה-80 כבר היתה ישראל רחוקה מאוד מימי הבראשית שעיצבו את דימויה בעיני עצמה ובעיני אחרים. יפה ירקוני עוד שרה "באב אל-וואד, לנצח זכור נא את שמותינו", שירו של חיים גורי, אך חיילים בלבנון שרו "רד אלינו אוירון ונחזור בתוך ארון", על פי שיר ילדים ידוע שגם אותו הקליטה ירקוני. לפעמים עוד נדמה היה שירקוני שרה את הקונסנסוס הלאומי, יחד עם שושנה דמארי ונעמי שמר.

הטלוויזיה אהבה לאהוב את שלושתן, אך הקונסנסוס כבר היה אז טעות אופטית: מלחמות התרבות הישראליות היו כמעט למלחמת אזרחים. דמארי הצליחה לשמור את דעותיה לעצמה, שמר הזדהתה עם המתנחלים ויום אחד התברר למרבה הפלא שגם יפה ירקוני שומעת חדשות.

זה קרה לפני כעשר שנים. בין מארס למאי 2002 יצא צה"ל למבצע "חומת מגן", למיגור הטרור בכמה מערי הגדה, לרבות ג'נין שעשרות מתושביה נהרגו. המבצע סוקר בטלוויזיה ובין היתר נראו חיילים הרושמים מספרים על ידי מבוקשים פלסטינים. ירקוני היתה מזועזעת וכשבאו אליה כתבים מגלי צה"ל אמרה משהו כמו "לאן הגענו ומה קרה לנו", והוסיפה, "אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה?" בתוך 24 שעות הפכה לאשה השנואה ביותר בארץ: "יפה ירקוני משווה את חיילי צה"ל לנאצים", זעקו הכותרות. זה היה בערב יום הזיכרון.

קרוב לוודאי שהיא לא תיכננה את אמירתה. אילו ידעה מה תהיה התוצאה - אולי היתה מתאפקת. כל ימיה הקפידה לשמר את מעמדה כנכס לאומי. מאז טענו אנשי "שורת המתנדבים" שבנו של דוד בן גוריון סגר תיק פלילי לחבר, התרגל השיח הציבורי בישראל למלים איומות אף יותר: ישעיהו ליבוביץ, שתמך בזמנו גם ב"שורת המתנדבים", השווה את ישראל לנאצים שנים לפני שירקוני אמרה מה שאמרה, ובמלים בוטות יותר, והוא לא חזר בו. היא התנצלה. על כן דומה שלא עצם ההשוואה קוממה אנשים כה רבים, אלא הגילוי ש"זמרת המלחמות" שוב אינה "שלנו", אלא אשה עם דעות פוליטיות משלה.

האם לא שרה "כאן היינו יחד משפחה אחת" כפי שכתב חיים גורי ("באב אל-וואד")? רבים חשו נבגדים וקראו להחרימה. אירוע הצדעה שהיה חשוב לה בוטל וגם כמה הופעות מתוכננות. כמה אנשים עברו על פני ביתה בתהלוכת לפידים בוערים.

זאת היתה הפעם הראשונה שנתקלה באיבה. על כל פנים, לראשונה מאז שבני מהרשק דרש לסלק אותה מפני שהתיישבה על פסנתר ושרה טנגו, בניגוד לרוח הפלמ"ח. זמן מה לאחר דבריה בגל"צ הוזמנה ירקוני להופיע בעצרת שלום בכיכר רבין. ערב ההפגנה צילצל אלמוני אל מארגני העצרת ואיים כי אם ירקוני תופיע על הבמה, היא תירצח. אילו נרצחה בלילה ההוא, בכיכר רבין, שירים רבים היו נכתבים לזכרה. אך היא קיבלה שמירה אישית וחזרה הביתה בשלום.

וכך מגלמים חייה של "זמרת המלחמות" הלאומית את ייסורי הזהות של חברה משתנה, המרבה מאז ומתמיד להילחם גם עם עצמה. "הדרת נשים" כמעט לא הכירה ירקוני. בערוב ימיה עוד הספיקה להקליט שיר, המזכיר בסגנונו את שירי נעוריה. שורת המפתח בו היא "וכבר קשה להיזכר". *

ת.ז. יפה ירקוני

נולדה ב-1925 בגבעתיים בשם יפה אברמוב, למשפחה שעלתה מהקווקז * כילדה הופיעה בבית הקפה המשפחתי * ב-1944 נישאה ליוסי גוסטין, שנהרג חודשיים אחר כך * במלחמת העצמאות שירתה כאלחוטנית בחטיבת גבעתי * ב-1948 נישאה לשייקה ירקוני * התפרסמה כ"זמרת שלוש המלחמות" לאחר שהופיעה רבות בפני חיילים בחזית * מלהיטיה: "באב אל-וואד"ו"עגלה עם סוסה" * ב-1998 הוענק לה פרס ישראל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ