בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שחור ולבן זה הצבע שלה

בגיל 81, הצלמת האמריקאית רוזלינד סולומון כבר לא מפחדת להיות דינוזאור. בעידן הצילום הדיגיטלי, היא ממשיכה לפתח את התמונות שלה בחדר חושך ולהתייחס לצילום כאל שירה

3תגובות

רוזלינד סולומון התחילה לצלם בגיל מאוחר יחסית. בעשור הרביעי לחייה, בגיל שבו צלמים בעלי שם נמצאים בשיא הקריירה שלהם, היא גילתה לראשונה את התשוקה שלה לצילום. זה היה ב-1968, כשבחוץ נשבו רוחות צעירות ומהפכניות. סולומון, אז בת 38, הרגישה שהגיעה העת לשינוי. ההחלטה שקיבלה שינתה את חייה מקצה לקצה: היא לקחה פסק זמן מבעלה ומהילדים, ועלתה על מטוס שלקח אותה מצ'טנוגה בטנסי לטוקיו ביפאן.

בחסות ארגון בינלאומי שבו עבדה בארצות הברית, הפועל לקירוב בין תרבויות, היא התארחה אצל משפחה יפאנית ומצאה את עצמה מחדש. "הרגשתי שהאני האמיתי שלי שייך למקום אחר. רק ביפאן גיליתי את הקול הפנימי שלי, שכלל לא הכרתי לפני כן", אמרה. הקול הפנימי הזה מלווה אותה מאז יחד עם עדשת המצלמה והאהבה לצילום, בכל אשר היא הולכת.

את המצלמה הראשונה שלה, של חברת "ניקורמט" היפאנית, קנתה ב-1969. כשחזרה לארה"ב החלה לצלם באינטנסיביות. תחילה בדרום ארה"ב ולאחר מכן בוושינגטון - שם עמד בעלה בראש "מינהל השירותים הכלליים" תחת הנשיא ג'ימי קרטר. בהמשך, הרחיקה ליעדים אקזוטיים יותר וצילמה בגואטמלה, פרו, ברזיל, הודו, צפון אירלנד, יוגוסלביה, ניקרגואה, קמבודיה, קובה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

רוזלינד סולומון

"בהתחלה לא היה לי מושג לאן הצילום ייקח אותי. חלפו שנים עד שהתחלתי לחשוב על עצמי כאמנית", אמרה. העבודה המקצועית הראשונה שלה היתה סדרת תמונות של בובות ישנות, שצילמה באלבמה ב-1972. "הן היו מפוזרות בבלגן על שולחנות, עם פגיעות שונות. הבובות איפשרו לי לפתח טכניקות צילום שהשתמשתי בהן מאוחר יותר עם בני אדם. למדתי להתקרב אליהן. התייחסתי לבובות השבורות והסדוקות כאל רגשות פנימיים. הן היו הגרסה הקוסמטית של החיים".

המצלמה היתה בשבילה כלי ליצירת קשר עם הסביבה. "רציתי להתרחק מסטריאוטיפים. כשהתחלתי לצלם דיוקנאות של אנשים בארצות אחרות, ניסיתי להציג אותם כבני אדם, בלי קשר למקום שהם נמצאים בו או לרקע שלהם", אמרה. יצר הרפתקנות, סקרנות טבעית ולקיחת סיכונים - בכל מקום בו צילמה - הפכו את סולומון לאחת הצלמות המעניינות שפועלות היום בארה"ב. "חיי כצלמת פותחים את העולם בשבילי. אני מרחיבה את הידע שלי ואת ההבנה שלי בכל מקום שאני עובדת", אמרה.

ישראל: דיוקן קבוצתי. פרויקט מיוחד

ב-1984 היא התגרשה מבעלה ועברה לניו יורק. מאחוריה כבר היו כמה וכמה צילומים ותערוכות מוערכים, בהם הסדרה: "מחוץ לבית הלבן", שתיעדה פוליטיקאים ואמנים בוושינגטון; וצילומים של תושבי כפרים וטקסי ילידים בגואטמלה.

היא התמקמה בלב הסצינה האמנותית של מנהטן ופתחה סטודיו באיסט וילג'. את החלטתה לעבור לניו יורק נימקה בדבריה של המנטורית שלה, הצלמת האמריקאית ליזטה מודל, שלימדה אותה כלל ברזל: "את אמנית. את חייבת להיות אנוכית ולא להקדיש יותר מדי זמן לאחרים".

התגוננות

ארבע שנים אחר כך הציגה בניו יורק תערוכת יחיד חריגה בשם: "רוזלינד סולומון: דיוקנאות בעידן האיידס". התערוכה כללה צילומים של 27 נשאי איידס, שצולמו בעשרה חודשים בסוף שנות ה-80. "רציתי לחשוף את הניסיון האנושי לשרוד", סיפרה אז. בתקופה שנשאי איידס נתפשו כמצורעים שיש להתרחק מהם, הצליחה סולומון לתעד את חייהם ולא רק את המוות. המטרה ששמה לעצמה היתה להתרחק מתיעוד של "קורבנות איידס" ושל "אנשים בסיכון" ולהציג גם צדדים אחרים שלהם, שגרתיים וחזקים יותר.

כל התמונות שלה הן בשחור-לבן מתוך בחירה. "האתגר שלי הוא לא הפורמט או הצבע. אני מנסה ליצור תמונות בעלות הבעה. שחור-לבן זה כמו שירה ומטאפורה, שאין בצילום צבע. ניסיתי צבע וניסיתי צילום דיגיטלי. הם לא מעניקים את תחושת העומק שאני מקבלת מהשחור-לבן", אמרה.

אלכס ליבק

"היתה תקופה שחשבתי שאני דינוזאור. כולם התחילו עם הצילום הדיגיטלי והרגשתי שדרך העבודה שלי שייכת להיסטוריה ושהיא מסורתית מדי ושאף אחד לא יתעניין בי כמו פעם", היא מגלה. "אבל הנה, יש שוב הערכה מחודשת לעבודה מהסוג שלי - בחדרי חושך. אני מעדיפה להמשיך לפתח את התמונות שלי, בשחור-לבן, בסטודיו שלי, בעצמי".

בישראל ביקרה כמה פעמים בעבר. הפעם באה לכאן כחלק מפרויקט הצילום "ישראל: דיוקן קבוצתי" של פרדריק ברנר. סולומון, בת 81, היתה המבוגרת בחבורה. זו הפעם הראשונה שהיא משתתפת בפרויקט מהסוג הזה, לצד כמה מטובי הצלמים בעולם. תחילה "התגוננה" מפניהם, כדבריה, וחששה שמא לא יהיו בישראל מספיק מושאים לצילום בשביל כולם. אחר כך מצאה את מקומה והחלה לעבוד.

את התמונה שמתפרסמת כאן (לחצו להגדלה) היא צילמה במחסום בג'נין לאחר רציחתו של השחקן ג'וליאנו מר-חמיס בחודש אפריל אשתקד. לג'נין באה בעזרת הצלם מיקי קרצמן, שקישר בינה לבין חברו שמתגורר במחנה הפליטים בעיר. בזמן שצילמה את האיש ומשפחתו נרצח מר, במרחק חמש דקות הליכה משם. "לעולם לא אשכח את הרצח הזה. אנשים היו מיואשים", סיפרה.

עם זאת, בג'נין גם היו לה "חוויות טובות", כדבריה. "רציתי מאוד לחוות את התרבות הפלסטינית, כפי שלא הכרתי לפני כן", אמרה על החלטתה לצלם בעיר הפלסטינית בצפון הגדה המערבית. "צילמתי משפחות, עשיתי דיוקנאות. אני תמיד מנסה לעשות דברים שאני נמשכת אליהם, דברים שאוכל ללמוד מהם", הוסיפה.

אל תחייכו

השהות בארץ היתה מתוחה עבורה. "אני קוראת עיתונים ויודעת מה קורה פה. הרבה דברים מטרידים אותי. יש פה בעיות כל כך מורכבות ואנחנו לא יודעים איך הן ייפתרו", אמרה. "האנשים כאן מאוד מתוחים. זו תוצאה טבעית של כל מי שחי במציאות הזאת. יש כאן פחד גדול מהעתיד ותשוקה לחיים נורמליים. אני מניחה שזה מה שכולם רוצים". פרויקט הצילום שהיא לוקחת בו חלק אמור, לדבריה, לסייע להבין את המציאות כאן. "גם כך קשה לאנשים להבין מה קורה פה. אולי באמצעות מגוון התמונות נוכל לתת להם כמה תובנות".

כשהיא נשאלת על תהליך עבודתה היא מהססת לרגע, בוררת מלים. "לא אופייני לי לדבר על עבודותי. טיילתי הרבה בעולם, ואף פעם לא אהבתי לדבר על זה. אם התמונות לא מדברות בעד עצמן, אז הדיבור שלי חסר חשיבות".

כשמתעקשים, היא מסכימה לספר קצת יותר. "התמונות משקפות את איך שהרגשתי ואיך שהרגישו כלפי ואת מה שקרה באותו הרגע. אני תופסת את הרגע. לפעמים אני לא מכירה את המצולמים. לפעמים בכלל לא מדברת אתם. אני לא אומרת לאנשים ‘תחייכו'. אני אוהבת את המתח בצילומים. אני לא יודעת מה התמונות שלי יאמרו לאנשים. אנשים שונים יפרשו אותן באופן שונה". *

 

כרטיס ביקור

שם: רוזלינד סולומון * שנת לידה: 1930 * מגורים: נולדה באילינוי, מתגוררת בניו יורק * עבודות נבחרות: דיוקנאות נשאי איידס בארה"ב; צילומי פולחנים בגואטמלה, מקדשים בקטמנדו ורחובות בניו יורק * הישגים: החלה לצלם רק בגיל 38. עבודותיה מוצגות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ובמוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בוושינגטון; זכתה בפרס קרן גוגנהיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו