הצד החיובי של הדרת הנשים

הפסקת המנהג של הופעות פומביות, של נשים בפרט, אולי תפגום בסולידריות החברתית. אבל מצד אחר יתעדן טעמנו האמנותי, ומפלס הוולגריות והגסות יירד

בני ציפר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני ציפר

אלי אלי, שלא ייגמר לעולם הפולמוס סביב שירת הנשים והחיילים הדתיים! או לפחות שיימשך עוד קצת, עד שיתיש את כולם. ואז, אולי, בזכות זה תצליח התרבות הישראלית להיגמל סוף סוף מן המנהג האוטומטי שאימצה אין יודע מתי לזמר בכל הזדמנות חגיגית, צבאית כאזרחית. בטקסי יום השואה - מזמרים בארשת יגון. ובטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל - מזמרים בארשת תוגה. בהפגנות של השמאל - מזמרים בארשת דאגה. בעצרות נגד רצח הומואים - מזמרים הו הו הו, ושוחטים את הזמר שלא נעתר לעלות לבימה ולשיר. בעצרת נשים נגד אונס - גם אז מזמרים. ובמפגני המחאה החברתית - זימרו הו הו הו ואוי לזמרת ההיא שלא ראתה בעין יפה את המחאה ההיא.

הלהקות הצבאיות צרחו בגרון ניחר את שירי כל המלחמות, אחת אחת. וזימרו את ההתנחלויות, וההיאחזויות. השירים, שהושרו על ידי חיילות וחיילים, כיאה לצבא שנוהג בו שוויון בין נשים לגברים, היו שטיפת המוח היעילה ביותר שיכלה להגות מדינה צעירה כדי לשכנע את אזרחיה בצדקת דרכה. הם גם היו הערובה החיה להיותו של צה"ל צבא ליברלי ופרוגרסיבי, המייחד משאבים לטיפוח אמנות המוסיקה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

צילום: איור: ערן וולקובסקי

ופתאום - בום! נסדקת האשליה היפה בגלל כמה חיילים חובשי כיפה, שדיניהם אינם מתירים להם לשתף פעולה עם הנחמדות המזמרת הזאת. ברברים שכמותם! האומנם? אולי דווקא לא? כי מבלי משים - על ידי מחאתם המצטיירת כבלתי תרבותית בעליל - הם העירו לחיים את אחד המיתוסים הבסיסיים שעליהם עומדת תרבות המערב: המיתוס של אודיסאוס ושירת הסירנות.

המיתוס המערבי הקדום הזה בא, בדיוק כמו ההלכה היהודית, להזהיר מפני כוח הכישוף ההרסני הטמון בשירתן הערבה של נשים, היכולה להוציא מדעתו את הגבר. גיבור החיל אודיסאוס הבין את הסכנה האורבת לו בעוד מועד, אטם את אוזני חייליו בשעווה, והורה להם למנוע ממנו בכל מחיר ללכת שבי אחר שירת הסירנות, גם במחיר המריית פיו. הסוף היה שלאחר מאבק קשה בחייליו, הצליח לעמוד במבחן ולא נפל בפח זמרתן של המכשפות הללו.

קשה היה לצפות מראש אכ"א שתעיין בסיפורי המיתולוגיה היוונית לפני שקיבלה את ההחלטה - שהתפרסמה ביום שלישי השבוע - המחייבת חד משמעית כל חייל, חילוני כדתי, להשתתף בטקסים צבאיים רשמיים שנשים שרות בהם. כי באופן פרדוקסלי לגמרי, ההחלטה שלה היא זו המתגלה כגסה וחסרת רגישות תרבותית. ודווקא היציאה ההפגנתית של חיילים דתיים מאותה חגיגת סוכות אומללה שבה שרו חיילות מסמלת, לפחות בעיני, רגע מכונן בתולדות התרבות הישראלית, שבו נפגשו ערך יהודי בסיסי וערך מערבי-אוניברסלי בסיסי והיו לאחד.

כי אין דבר שהזנה יותר את אמנות הזמרה בארצנו מאשר הכפייה שלה על מי שרוצה בה ומי שאינו רוצה בתואנה של ממלכתיות. וכאן עלי להתוודות על טראומת ילדות ונעורים אישית שלי: גדלתי בבית על מוסיקה קלאסית, שנחשבה אצלנו המוסיקה היחידה הראויה לבני תרבות. אבל החוץ, בית הספר, תנועת הנוער, האוטובוס, הכיכרות בימי חג - בכל שלטה העריצות של הזמר העברי, שלא היה מנוס ממנו, והוא נשפך מרמקולים, וממקלטי הרדיו, וכיוון את מצב הרוח של הבריות לפי מה שצריך להיות מצב הרוח באותו זמן.

והנה, בעוד ה"שמאל" אינו מצליח לגבש עמדה מה עושים בדיקטטורה הזמרתית הזאת, מפני שמצד אחד זו הרי דיקטטורה של הנרטיב הציוני; ומצד אחר היא, הדיקטטורה הזמרתית, דרך להתרפק על הימים הטובים של הסוציאליזם. בתוך כל ההתלבטות הזאת בא הבום מהצד הלא צפוי ביותר: אודיסאוסים יהודים חובשי כיפה קמו והזכירו לנו שקול זמרה של אשה טומן בחובו מעצם טיבו אלמנט מאגי, חושני. שהאזנה לקול זמרה הוא דבר אינטימי ומקודש ואין רשות לאיש להשתמש בקול האנושי באופן המוני וזול.

אלי אלי שלא ייגמר לעולם: כי אולי מתוך הזעזוע שהתחולל נתעורר לחיים תרבותיים יותר. לא עוד ייגררו כלי המשחית של ציוד ההגברה מהפגנה פלונית לאזכרה אלמונית. זמרים וזמרות ולהקות לא עוד יצווחו באוזנינו בכפייה בכל הזדמנות את שירי דיקטטורת מצב-הרוח הראוי, ומי שירצה להיקסם משירת הסירנות יאזין בבקשה לצליליהן במערכת הקול הביתית, או באוזניות, ממכשיר נישא.

עצרות ההתייחדות, כמוהן כהפגנות המחאה השונות, יסבלו אולי ממיעוט קהל תומכים, שבלי מופעי הזמר הצעקניים שהיו רגילים אליהם שוב לא יחושו צורך לכתת את רגליהם לכיכרות. נכון, בכך עלולה להיפגם הסולידריות החברתית של העם הזה. אבל מצד אחר יתעדן טעמו האמנותי, ומפלס הוולגריות והגסות יירד, ונהיה כמתוקנות שבמדינות, שבהן להציב פתאום בימה, ומגברים ורמקולים, ולהחריש את אוזניהם של אזרחים על לא עוול בכפם ייחשב לקיום יחסים בכפייה, גם אם תשיר בו מקהלה של אלף נשים מודרות. *

תגובות