בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שהמצלמה לא רואה

למה תושבי האיטי העבירו אצבע על גרונם כשראו את המצלמה (רמז: זה לא איום). על מלחמת התרנגולות בשתילי העגבניות ואיך נראית המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי, שנתיים אחרי רעידת האדמה שגרמה לה נזק כה רב. רשמי מסע באי מוכה הרעש

7תגובות

אולם שדה התעופה של פורט או פרינס מהביל. 32 מעלות, שלושה מאווררים תלויים מהתקרה הגבוהה חגים לאטם כמוכי שרב. כשעליתי למטוס בניו יורק היתה הטמפרטורה אפס מעלות. כאן החום בלתי נסבל והלחות הטרופית הדביקה, כשאני עדיין לבוש במעיל כבד, גרמו לי תחושת מחנק.

המזוודה הגיעה והתחלתי לגלגל אותה לכיוון היציאה, שממנה נשמעה מוסיקה שניגנו בלי התלהבות נגנים במדים בצבעי הדגל המקומי. בחוץ קיבלו את פנינו עשרות סבלים. אחדים, בעלי רצון טוב במיוחד, השתדלו מאוד לעזור לי בגרירת המזוודה, אבל כשכיוונתי אליהם את המצלמה, שניים מהם העבירו אצבע לרוחב גרונותיהם, במחווה שאינה טעונה תרגום. מיד הורדתי את המצלמה. רק אחרי כמה ימים של מחוות זהות, הוסבר לי שהעברת אצבע על הצוואר פירושה כאן: "אני רעב, לא הכנסתי אוכל לגרון" ובקיצור - "תן לי כסף". כל אדם לבן - וכאלה יש מעטים בהאיטי - נתפש כעשיר מופלג ובצדק: ההכנסה השנתית הממוצעת היא 600 דולר לנפש.

לא תמיד היתה האיטי המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי. בשנת 1871 עלה היצוא מהאיטי לאירופה על היצוא של כל מושבות ספרד. הצרפתים התנחלו באי במאה ה-18. התושבים הילידים הוכחדו בתוך שנים מעטות, לאחר שנוצלו בעבודה ונדבקו במחלות שהביאו אתם האירופים. את מקומם ככוח עבודה זול מילאו כמיליון עבדים שהובאו מאפריקה ושועבדו באכזריות בגידול קני הסוכר, הטבק, הקפה והאינדיגו. לאחר כמאה שנים ומלחמה מרה הצליחו העבדים לסלק את הצרפתים, ובשנת 1804 והכריזו על עצמאותם.

קפיצות המכונית, החום הלח, הצבעים העזים מסביבי - אני מרגיש כמו בתוך מכונת כביסה. נזכרתי שצלמים אומרים שהסבל והאומללות מצטלמים נהדר באזורים האלה: נשים זקופות שמאזנות על ראשיהן בננות, מכלי מים או ערימת כביסה צבעונית. גברים שחורים יפי תואר נשענים על קירות בניינים סדוקים בצבעי פסטל ירוק, כחול, ורוד, אדום וצהוב. אבל אני יודע שהגברים נשענים על הקירות כי הם מובטלים (60% אבטלה) והבגדים שלהם דהויים משימוש מפני שהם מיד שנייה, תרומות מארצות רחוקות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

כן, העוני מצטלם טוב, אבל המצלמה לא רואה את המעיין המזוהם שבו יכבסו הנשים את הבגדים, כי אין מים זורמים בבתים, ולא את הבקתה הדלה, שבה הן מתגוררות עם משפחותיהן. הילדים משחקים ברחובות בשברי צעצועים חמודים, אבל הם שם כי אין חינוך חינם במדינה הענייה ואין כסף לצעצועים. דרך הייסורים היא לא רק בכביש, היא נשקפת מעיניהם של תושבי האיטי ומפניהם האטומות. רק לעתים נדירות עולה בהן צל חיוך.

שיעור האיידס הוא 7.5%. וזה בנוסף לחוליים הטרופיים השכיחים כמו מלריה וכולירה. האיטי מוכת אסונות טבע, רעידות אדמה וסופות הוריקן שנתיות. אני מסתכל בהרים הקירחים ממזרח. יערות הגשם שכיסו את הארץ נכרתו מזמן. אין נוף מדכא יותר מאי קירח בקריבים. כל אלה ובעיקר ההשפלה הנצחית, אם תחת כיבוש זר (אמריקאי, בשנים 1915-1934), או תחת דיקטטורות עקובות מדם, עודדו שחיתות וגזלו מבני האדם את כבודם.

מיקי המתוק

אלכס ליבק

המרחק מפורט או פרינס ללאוגן הוא 40 ק"מ, אבל הנסיעה אורכת כשעתיים וחצי. ז'יל הנהג משתרך אחרי משאית ישנה, עמוסה שקים ואשכולות נוסעים שנצמדים אליהם בציפורניהם ממש. מימיננו ומשמאלנו טסים אופנועים תוצרת סין ועליהם שלושה, ארבעה ואפילו שישה רוכבים. ובכל זאת, האנשים היפים, עצי המנגו והקוקוס ושדות קני הסוכר הפורחים, ממתנים את ההלם התרבותי ונותנים אשליה של שפע. ברגעים אלה אני מכושף מצבע הים באור השקיעה האדומה.

אני מתארח במרכז של מתנדבי "ישראייד" ו"תבל בצדק", שני ארגוני מתנדבים ישראליים שחברו לסייע בשיקום המדינה.

לאוגן היתה מוקד הרעש ב-2010, אבל ההרס לא בולט כאן כמו בבירה. ז'יל טוען ש-90% מהבתים בעיר נהרסו, אבל רובם נבנו מחדש. קשה לי לדמיין כיצד נראה המקום לפני האסון. להשוות את ישראל להאיטי זה כמו להתבונן ממרומי פנטהאוז במגדלי אקירוב בשרידי הכפר ג'אמוסין הסמוך.

התקלחתי בזרזיף מים קרים שטופלו בכלור. אכלתי ארוחת ערב של שעועית ואורז, ירקות ובננה, והשתחלתי למיטה, מתחת לכילה, מרוח באלתוש. מחר יום חשוב. נשיא האיטי בא לחנוך את הפרויקט החקלאי שהקימו הישראלים בעזרת המקומיים.

אלכס ליבק

כמה שעות לפני בואו הציבו המארגנים שולחן עץ בראש גבעונת מתחת לגג פח חלוד וכיסו במפת ניילון. מהגגון תלו בלונים. גם קשרו סחלבים לגזעי העצים הקרובים. כשההליקופטר השחור נחת בדיוק מפתיע, בשעה 16:30, הפרחים כבר נבלו והבלונים נפחו את נשמתם.

עשרות ילדים נלהבים התגודדו סביב הנשיא, מישל מרטלי, לא מתוך עניין בפוליטיקה אלא משום שמרטלי, גבר נאה כבן 50, שגולגולתו מגולחת למשעי, הידוע יותר כ"מיקי המתוק", Sweet Micky, הוא זמר פופולרי. כמה נאומים ומחיאות כפיים של הקהל הקטן, רובו קשישים שישבו על כיסאות שהביאו מבתיהם, והנשיא ופמלייתו (יועצו הקרוב ביותר הוא גיסו) ירדו אל החממה החדשה. אחרי הסבר קצר על זן העגבנייה הישראלית, העמיד מפני מזיקים (בעיה גדולה בהאיטי), התכופף הנשיא כשבידו שתיל עגבנייה רך, חפר באדמה ושתל.

מרוב התלהבות, תוך שאני מנסה לצלם את הרגע ההיסטורי, רמסתי - שומו שמים - את העגבנייה הנשיאותית! רציתי להיקבר באדמה עם השתיל. דממה השתררה. מרטלי ושומרי ראשו נעצו בי עיניים. מרוב מבוכה התכופפתי וניסיתי להחיות את השתיל, שגבעולו נשבר, בהנשמה מלאכותית. בעצם נישקתי אותו והתנצלתי. אבל הנשיא חייך ואמר, "לא נורא, אשתול עוד כמה". מיקי המתוק. אני לא רוצה לדמיין מה היה גורלי אם הייתי רומס עגבנייה נשיאותית בתקופת שלטונו של הרודן פרנסואה דובליה, "פאפא דוק".

כמה ימים מאוחר יותר שאלתי את האחראי על הפרויקט החקלאי, יונתן ליבזון, צעיר חכם ונעים הליכות מישראייד, איך מתפתחות העגבניות. "אל תשאל", הוא ענה, "התרנגולות אכלו חלק גדול מהשתילים". אז מה עשיתם? רציתי לדעת. "שאלנו את האיכרים", הוא אמר, "והם הסבירו שיש כמה דרכים לפתור את הבעיה: דרך אחת היא לאיים על בעל התרנגולות. דרך אחרת להציב שומרים, אבל הפתרון היעיל ביותר הוא לפזר רעל בשדה וכך עשינו. כמה תרנגולות אכלו אותה ומאז הבעלים שומר שלא יתקרבו לחלקה השתולה".

תבל בצדק וישראייד הם הארגונים הישראליים היחידים שפעילים עדיין בהאיטי. במדינה יש יותר ארגונים לא-ממשלתיים מבכל מקום אחר בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה. יש המעריכים את מספרם כאן ב-10,000. למעשה, הארץ מנוהלת על ידם זה 40 שנה. ממשלת האיטי טוענת, בצדק, שאין לה כל פיקוח על הנעשה בהם.

הם מתנהלים במסלול עוקף מדינה. רק אחוז ממיליארדי הדולרים שנתרמו לסיוע מרחבי העולם, אחרי האסון ב-2010, הגיע לידי הממשלה. לתושבי האי יש הרבה טענות על פלישת הארגונים. לדעתם, הממשלה צריכה לנהל את כספי השיקום ואת השיקום. אמנם איש אינו מתכחש לכך ש-1.5 מיליון פליטים גרו בשנה שעברה במחנות והיום חיים בהם רק חצי מיליון, ומי השתייה בפורט או פרינס נקיים יותר משהיו לפני רעידת האדמה; אבל רוב הארגונים מתעלמים מהממשלה. רק 450 מתוך אלפים נרשמו אצל הרשויות, כפי שמחייב החוק, ורק 17 מהם מדווחים לממשלה על פעילותם.

אלכס ליבק

הארגונים גרמו לקריסתם, מחוסר תקציבים, של מוסדות מקומיים שטיפלו באותן בעיות בהצלחה, אמר לי עיתונאי מקומי. "עד כדי כך הדירו אותנו, שמנעו ממומחים מקומיים להשתתף בישיבות שדנו בשיקום". לדבריו, "הם באים מלאי רצון טוב, מפזרים כסף רב ובדרך פוגעים בנו. למשל, כשהם משלמים משכורות גבוהות פי כמה מהשכר המקובל כאן וכשהתקציב נגמר, הם מסתלקים ומשאירים חלל ריק". דווקא הישראלים, הוא טרח לציין, תורמים לשיקום לטווח ארוך, כי הם בעיקר מלמדים דרכי פעולה חדשות.

קסם שחור

אי אפשר לעזוב את הארץ היפה והאומללה הזאת בלי להשתתף בטקס וודו (היית בהאיטי ולא ראית טקס וודו? יעקצו החברים).

ב-1945 ביקר בהאיטי אנדרה ברטון, אבי הסוריאליזם, ונכח בטקס וודו שתאם את הפנטזיות הסוריאליסטיות שלו. מאז זוהר הוודו בעיני האינטלקטואלים האירופים בהילה של תרבות שחורה מרתקת, שוות ערך ללבנה. תיירים אחרים, בעלי דעות קדומות ופחד מפני השחורים, ראו בטקסים האלה התגלמות הרוע ועדות לנחיתות הגזע השחור. מצד אחר, פאפא דוק, הדיקטטור האכזר, כוהן וודו בעל מוניטין, ידע להטיל חיתתו על האזרחים באמצעות הדת.

ז'יל הסיע אותי בלילה חשוך אחד בסימטאות צרות בלאוגן לבקתה שעלו ממנה קולות תיפוף אפריקאי ושירה מונוטונית. לפני הבית בערה מדורה שהאירה בובת וודו, ולצווארה קשורה לולאת חבל תלייה. החצר הלא מרוצפת הסמוכה לבית הוארה באור אדום אפלולי ושימשה רחבת ריקודים לכמה צעירים ולהרבה קשישות שחורות, לבושות שמלות צבעוניות, סרטים אדומים לראשן, שנראו כאילו יצאו ממוזיאון למורשת העבדות. במרכז ניצב עמוד עץ גבוה ולצדו מכתש ענק מעץ. שני גברים כתשו דבר-מה בכוח רב, בקצב אחיד, כל אחד בתורו, בעלי שאורכו שני מטרים.

שני בחורים רקדו מסביב לעמוד העץ ונופפו במצ'טות ארוכות שהתחככו זו בזו. בפינה ישבו מתופפים ואדם שניגן במברשת שיניים על בקבוק בירה ריק. התיפוף השתלב להפליא בחבטות העלי והמכתש. קהל המאמינים הצפוף שר ורקד במעגלים סביב העמוד במרכז. כל כמה דקות ריסס מישהו את הקהל באלכוהול שהתיז מפיו. אחרים נשפו עשן סיגריות וסיגרים. ריח חריף של אבקת פלפל, שאולי עלה מהמכתש, הפך את האוויר לסמיך מאוד.

מדי פעם התנתק מישהו מהקהל והשליך עצמו על הנאספים, מבט זגוגי בעיניו, נופל וקם כאחוז שד, וכעבור דקות נופל מעולף בזרועות הקרובים אליו. אשה זקנה, שבקושי עמדה על רגליה, פרצה בריקוד תזזיתי וכעבור כמה דקות נפלה ופירכסה על הקרקע לרגלי כמו בהתקף אפילפסיה.

למחרת, בדרך לשדה התעופה, נשבע ז'יל שאינו מאמין בוודו (בלילה הוא באמת חיכה לי במכונית ולא השתתף בטקס), אבל סיפר שאמש בכפרו נכנסה רוחו של בעל נבגד שמת בקשיש בן 90, שרץ אל האשה הבוגדנית כמוכה אמוק, מצ'טה ארוכה בידו. עשרה צעירים נאבקו בו ולא יכלו לו. רק כוהן הוודו המקומי הצליח. הוא שם את כף ידו על פיו של הזקן וחפן את רוחו של הבעל הקנאי. הזקן התעלף במקום ואיש הוודו הכניס את הרוח הרעה לתוך בקבוק קוקה קולה, וסגר בפקק. "במו עיני ראיתי את הבקבוק זז על השולחן", אמר ז'יל. הסתכלתי עליו. הוא חייך: "אנחנו, ההאיטיים, אומרים ש-80% מאתנו נוצרים, אבל 90% מאמינים בוודו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו