ספר שובר שתיקה

ניבה לניר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניבה לניר

"בשעת ערב מאוחרת, אחרי שנדמו צעדיו הקצובים של יאיר המורה במסדרון, הופיעו לפתע אבא ואמא בבית הילדים. אמא היתה לבושה במעיל ארוך, כמי שמוכנה לנסיעה. הם אמרו שאמא רוצה להגיד לי שלום לפני שתיסע. לימים סיפר אבא כי לאחר מכן הלכו שניהם לישון רגועים. אבא נרדם. משהקיץ לא היתה לצדו. הוא מצא אותה תלויה על העץ הגדול ממול גינתם של האיזלרים. היה זה ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היא הצטרפה לבסוף אל חבריה".

חייקה קלינגר נקברה באדמת העוגן ביום אביב בשעת אחר צהריים. בושם פריחת ההדרים עלה מן הפרדסים ונמסך בפריחת היערה, האקליפטוס והאיזדרכת, והלך מקצה העמק ועד קצהו. גפן השתרגה בכרם. אחרון הצבעונים האדים בשולי הדרך, וסייפני הבר ריצדו בזהב הקמה. כזה הוא האביב בעמק חפר. ואנחנו - אביהו רונן ואני - שנינו מאותו העמק. גבעה אחת, אולי הגבוהה בגבעות העמק, מפרידה בין שדות העוגן לשדות עין החורש. המדרים יבוא אל פרדסי העוגן ואל בית הקברות שבו קבורה חייקה קלינגר. המצפין יירד בשביל אל בריכות דגים ושדות כותנה, ויבוא בשערי עין החורש. תבנית נוף מולדתנו, של אביהו ושלי, וחומרי ילדותנו והתבגרותנו - דומים. הורינו, ציונים-סוציאליסטים מהשומר הצעיר, נתנו חיים באדמת הביצה של עמק חפר. בנו בית. ומולדת.

את אביהו הכרתי לאחרונה, כשקראתי את "נידונה לחיים". הוא כתב את השורות שפתחו את הרשימה הזאת. חייקה קלינגר היתה אמו. הביוגרפיה שכתב על אודותיה עוצרת נשימה ועצובה עד כדי כאב. אמו היתה מאלה שהעניקו משמעות למושג "גבורה" הצמוד ל"יום הזיכרון לשואה".

חייקה עזבה את חייה ב-1958. שלוש, אולי ארבע שנים קודם לכן, ברדת הערב על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התכנסה חברת הילדים של הקיבוץ, בכיתת קבוצת "אילה". זאת היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את תצלום הילד מגטו ורשה, מרים את ידיו, ואת תצלומי יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים מסודרים לצילום, אולי תצלום אחרון. כמה צילומים שהוקרנו מפנס הקסם היו מבהילים, ועצמתי עיני עד שיעברו. אבל גם התצלומים האחרים היו מפחידים. רק ויטקה קובנר, שסיפרה על הבריחה מגטו וילנה וקבוצת הפרטיזנים שלחמו בגרמנים, וכי היא עצמה ורוז'קה עמה הטמינו חומרי נפץ בין אדני המסילה ופוצצו רכבת של גרמנים - השיבה לי את רוחי. כעבור שבוע הלכנו לבית הקברות של עין החורש, לאזכרה לחללי צה"ל. שלושה מטחי האש, שנורו לעבר שמי האקליפטוס, הבהילו אותי כמעט כמו התצלומים ההם. הירי היה מפחיד יותר מייללות התן שנשמעו בשדותינו.

כשבגרנו בשנה-שנתיים כבר ידענו את "אל פונאר דרכים יובילו/ דרך אין לחזור", "יהודים אל נלך כצאן לטבח" ואת "על דעת עיני שראו את השכול". את "תחת זיו כוכבי שמים" שרו אצלנו בפסח, בליל הסדר. אחדים מהורינו בכו. גם את "שיר הפרטיזנים" שרו, ואחריו קראו את "מגש הכסף". בהגדה של פסח נשזרו אביב וקציר חיטים וסיפור יציאת מצרים, ולצדם - שואה, גבורה ותקומה. אבא קובנר, אלתרמן ושלונסקי, סוצקובר וקצ'רגינסקי וגליק היו הפסקול של הימים שבין ערב הפסח למוצאי יום העצמאות. כעבור שנים אחדות, התגייסו כל הבנים (בעלי כושר קרבי), כ-ו-ל-ם, ליחידות קרביות. ואף אחד לא עשה מזה עניין. זה היה ברור ומובן מאליו.

אם הדברים האלה נשמעים שמאלציים, אני חוטאת בדברי. אכן, נולדנו וגדלנו בחברה מגויסת. אבל צו הגיוס לא כלל פטור מקושי ומכאוב. בשנת 1968 או 1969 ריאיינתי ל"השבוע" (ביטאון הקיבוץ הארצי) את רגינה שדה, מוותיקות הקיבוץ. "בכל בוקר אני מתעוררת לקול רינת הציפורים", אמרה לי משפט שאנצור לתמיד, "ואחרי שאני נזכרת כמה טוב לי וכמה אני מאושרת, אני בוכה מגעגועים אל הורי ומשפחתי שהשארתי שם, ונספו". בחדר האוכל דיקלמו ושרו. ובחדר פנימה שתקו על אמא ואבא, סבא וסבתא, אחים ואחיות, ובכו במסתורים על חולשתם ועל חוסר האונים לסייע למי שנותרו בבית שחרב. לא רק ריחות פריחה עמדו מעל הבית שבנו. גם שתיקה עמדה עליו.

"נידונה לחיים" הוא ספר שובר שתיקה.

במרכז הביוגרפיה של אמו, כותב רונן, "עומדים יומניה, ובה משולבים קטעי המסע שלי אליה. אני כבר יודע: אם ייצא הספר לאור, היסטוריונים יעקמו את האף בשל הקטעים האישיים, קוראי הספרות יוטרדו בשל ריבוי הערות השוליים, הניצולים החיים עדיין ייפגעו בשל קטעי היומן החושפים באכזריות כל מחדל ופגם אנושי בגיבורים, וכן, גם בקורבנות". נראה לי שהוא טועה. יומניה של קלינגר הם עדות לכישרון כתיבה ותיעוד יוצאי דופן. אבל לא רק. הם מעלים באומץ וביושר אינטלקטואלי את השאלות שהנהגות תנועות הנוער החלוציות התלבטו בהן בשטחי הכיבוש ובגטאות - למרוד או לשרוד ושיתופי הפעולה ביניהן; כיצד לנהל את חיי החברים החיים בצוותא; קשריהן עם הקהילה היהודית ומוסדותיה והדאגה למשפחות. רונן מעבה את יומני אמו במחקר מרתק. כזה הוא הפרק "הפונקט הגדול", שבעה ימים באוגוסט 1942 - תיעוד הסלקציה ההמונית של יהודי זגלמביה ושילוחם לאושוויץ. מהטובים בפרקי התיעוד שקראתי. ובשאלות (והתשובות) שעדיין מעוררות בי אי נוחות: על פוליטיקה תנועתית בימי המלחמה ולאחריה - בהתמודדות על התודעה והזיכרון, כולל צנזורה על יומניה של קלינגר שהתפרסמו לראשונה ביום השנה הראשון למותה.

אבל יותר מכל מספר הספר את סיפורה של אשה אחת, חייקה קלינגר, בת 22 בפרוץ המלחמה, דעתנית וחריפת שכל, שבאומץ לבה קנתה את חייה ואיבדה אותם לכאב ולצער, לעינויי גוף ונפש שחרצו את גורלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ