ציוני, ואוהב את זה

מצטער שלא לחם בוויטנאם, מתעב את הדמוקרטים ואת מנטליות העדר של השמאל, משוכנע שהערבים רוצים להרוג את כל הישראלים, וכמובן - מתקרב ליהדות. דיוויד מאמט, המחזאי והתסריטאי היהודי-אמריקאי הנודע, בן 64 ועדיין הילד הרע והמחוספס משיקגו

אלוף בן
לוס אנג'לס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלוף בן
לוס אנג'לס

דיוויד מאמט נהנה להרגיז. המחזאי שהביא את שפת הרחוב מסימטאות שיקגו לברודוויי, ועיצבן את הקהל בהצגות על הטרדה מינית ויחסי לבנים ושחורים באמריקה, אימץ לעצמו פרסונה ציבורית חדשה של מטיף ניאו-שמרני, שיוצא לנתץ את הדוגמה של השמאל הליברלי ולהגן בתקיפות על ישראל.

בתחילת הקיץ האחרון פרסם מאמט את ספרו "הידע הסודי: על פירוקה של התרבות האמריקאית", שבו תיאר את התגלותו הפוליטית המאוחרת כשמרן, ותקף בחריפות את מערכת הערכים ואורח החיים של אנשי השמאל. הוא תיאר את הממשלה כשודדת, את הסטודנטים למדעי הרוח כבטלנים, ואת מבקרי ישראל כאנטישמים. "הישראלים היו רוצים לחיות בשלום בתוך גבולותיהם, והערבים היו רוצים להרוג את כולם", כתב מאמט. לשיטתו, הליברלים במערב רוצים שאזרחי ישראל יקומו ויעזבו את בתיהם ואת ארצם כדי לסיים את "מעגל האלימות". "האם זו אנטישמיות? בוודאי", הוא מסכם.

מאמט ירק בספרו על הערוגה הפוליטית שבה צמח בשמאל באותה בוטות שבה מדברות הדמויות בהצגותיו וסרטיו, והראה שוב שהוא יודע איך להרגיז את הקהל. "הידע הסודי" עורר עם הופעתו ביקורת קשה על מחברו. עיתונאי-העל המנוח כריסטופר היצ'נס, שבעצמו הותקף לא פעם על זגזוגיו הפוליטיים, כתב ביקורת קטלנית על מאמט ב"ניו יורק טיימס", שבה תיאר אותו כחפיפניק שהתרשל בבדיקת העובדות ומציג טיעונים רדודים. "כתיבה תעמולתית כזאת משעממת, אפילו יותר מאשר מעצבנת", כתב היצ'נס.

מאמט לא נבהל, ובראיונות שהעניק אחרי הופעת הספר המשיך לשחק את התפקיד שאליו ליהק את עצמו. לכתב "ניו יורק טיימס", ששאל אותו אם אינו חושש להרחיק מעליו את רוכשי הכרטיסים להצגותיו, השיב: "אני מרגיז את הציבור מאז שהייתי בן 20. בשביל זה משלמים לי".

כתב "פייננשל טיימס" נפגע כשמאמט תיאר באוזניו את הממסד הבריטי כחבורת אנטישמים: "לא אזכיר שמות, בגלל חוקי לשון הרע הנוראיים שלכם, אבל יש סופרים ומחזאים מפורסמים אצלכם, שספריהם מלאים בזוהמה אנטישמית". באותו ראיון אמר גם שהוא "משוגע על שרה פיילין". לפני כשלושה שבועות פירסם מאמט מאמר ב"וול סטריט ג'ורנל" על האיום הגרעיני האיראני, שבו השווה את יחסו של המערב לישראל לעקידת יצחק, לפולחן הקדום של הקרבת הבן האהוב כדי להפיס את זעם האלים.

דיוויד מאמט, יורק על הערוגה הפוליטית שבה צמח, באותה בוטות שבה מדברות הדמויות בהצגותיו

שנינו מאותו השטעטל

הלוחמנות של מאמט למען ישראל ריתקה אותי: מה מביא את המחזאי האמריקאי הכי גדול בדורו, ואחד היוצרים המצליחים בקולנוע האמריקאי, להשקיע בנו כזאת אנרגיה? ההצלחה של מאמט בברודוויי ובהוליווד ביטאה את ההשתלבות המוצלחת של היהודים בחברה ובתרבות האמריקאית. אי אפשר להגיע רחוק יותר. והנה הוא חוזר לשורשיו ומתעטף בהם: "כיף לי להיות בין בני עמי", כתב ב"הידע הסודי", "אנחנו היהודים חיים בתוך עצמנו, ואני אוהב את זה".

בתחילת נובמבר פגשתי את מאמט בלוס אנג'לס. הוא הזמין אותי לצהריים באיטלקייה השכונתית שלו בסנטה מוניקה, ליד ביתו שמקושט באוסף מזכרות ציוניות, עם כרזות מתחילת המאה הקודמת ושעונים מעוטרים. אכלנו סלמון וריזוטו ודיברנו על הרקע המשפחתי הדומה שלנו בווהלין, במערב תחום המושב של היהודים באימפריה הצארית.

סבו וסבתו מצד אביו נולדו בחרוביצ'וב, במרחק של כשעתיים נסיעה מהעיירות שבהן נולדו סבי וסבתי מצד אמי. המאמטים הפליגו לאמריקה ב-1921, שנה לפני שסבי צבי הורביץ עלה לארץ ישראל. סיפרתי לו שמשפחתי יצאה ממזרח אירופה לפני השואה, ויש לי המון בני דודים רחוקים בכל העולם. "לנו אין אף אחד", הוא השיב בעצב. "יש לנו פורטרט יפהפה של סבתי מחרוביצ'וב בערך מ-1912. היא מצולמת עם שני אחיה, והיא תמיד אמרה לנו, 'את האחד הרג סטאלין, ואת השני הרג היטלר'".

אתה, עם מעמדך ותהילתך, נתקל באנטישמיות? סבלת ממנה כילד?

"כילד הרגשתי את זה, בוודאי. זו חוצפה לדבר על אנטישמיות עם ישראלי, כי האנטישמיות שבה נתקלתי בחיי היתה כלום, אבל אני זוכר את השוטרים באים לביתנו כי הילדים מעבר לפסי הרכבת בשיקגו נהגו לבוא ולצעוק 'רוצחי ישו'. הייתי אולי בן 10, 11, 12, ואני זוכר בתי מלון מוגבלים, שיהודים לא הורשו להיכנס אליהם. אני זוכר את זה היטב, זה לא היה מזמן".

ילדיך נתקלו אי פעם באנטישמיות?

"אני לא חושב, ואני לא רוצה שייתקלו בה. חשוב לאשתי ולי שהם יבינו מה המשמעות של להיות יהודי. יש בזה אחריות, בנסיבות מסוימות, להיות יהודי ואחראי ליהודים".

הנה ביטוי להבדלים בנקודות המבט של היהודי מאמריקה והיהודי מישראל, שסבא וסבתא שלהם באו מאותו השטעטל. אמרתי למאמט שכצבר, לא הרגשתי אף פעם באנטישמיות, ורק שמעתי וקראתי עליה. אבל בראייתו, אנחנו הישראלים חווים כל הזמן את הסכסוך והעוינות למדינת היהודים כביטויי אנטישמיות הרבה יותר חריפים מהנאצות של ילדי השכונה שלו בשיקגו.

מאמט ואשתו רבקה פידג'ן. המצטרפת החדשה מחזירה את היהודי לשורשיו צילום: רקס

מאמט מספר שגילה מחדש את יהדותו בזכות נישואיו לאשתו השנייה, השחקנית והזמרת הבריטית רבקה פידג'ן. הוא פגש את פידג'ן, הצעירה ממנו ב-18 שנים, בחזרות להפקה הלונדונית של הצגתו "זרז את המחרשה". מאמט ניגש אליה ואמר לה, "את יודעת, תמיד רציתי לפגוש בחורה כמוך". הם נישאו אחרי שנתיים של קשר בין-יבשתי.

"רבקה גדלה באנגליה, אביה פיזיקאי ואמה מורה ליוגה, והיא גדלה בלי שום דת. אבל היא רצתה להינשא בחתונה יהודית", מספר מאמט. "היא התחילה ללכת לשיעורי מבוא ליהדות, ואני הבנתי שאינני יודע כלום. זה קורה הרבה כאן, שהמצטרף החדש מחזיר את היהודי מלידה לשורשיו. זה מאוד נפוץ. הרבי שלי, לארי קושנר, אמר לי, 'אם אתם רוצים להתחתן, רבקה תצטרך קודם להתגייר'. אז היא התחילה ללמוד באינטנסיביות, והיתה לנו חתונה יהודית יפהפייה".

קושנר, "רב רפורמי ניאו-חסידי" כדברי מאמט, כיהן בבית כנסת בפרבר של בוסטון, ולימד את בני הקהילה שלו עברית וסיפורים חסידיים. מאמט נכבש בקסמי המסורת, התחיל לבוא עם אשתו בשבתות לבית הכנסת, וכתב כמה ספרים על אגדות יהודיות, אחד מהם במשותף עם קושנר. מאמט גם שיבץ את הרב ואשתו בתפקיד קטן בסרטו "אוליאנה". הקטע נחתך בעריכה. במאמר שכתב אחר כך על "המשמעות של להיות יהודי רפורמי", קושנר הסביר שפשוט לא הצליח להיכנס לדמות שנכתבה לו, של אמריקאי לא יהודי. "דמיינתי את הנאום שלי בטקס האוסקר, כששמעתי את דיוויד צועק 'קאט! קאט!' לא יכולתי לדבר בלי תנועות ידיים".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

כשמאמט ואשתו עברו לחוף המערבי, הוא שאל את קושנר אם "יש מישהו כמוך" בלוס אנג'לס. קושנר המליץ לו על הרב מרדכי פינלי, שמפעיל יחד עם אשתו הישראלית מירב בית כנסת קטן, "אור התורה". "הם באו לראות ונשארו", מספר פינלי, "ובאים בכל שבת כשהם נמצאים בעיר. רבקה קוראת את התורה בימים הנוראים, והיא פנטסטית. היא ממש יוצאת דופן. יש לה קול עמוק, בדיוק את הכוונה הנכונה. היא מבינה את המלים ומבינה שההטעמה היא סוג של פירוש".

מאמט מתגאה בלימודי העברית שלו ושל אשתו, ואומר שהוא רוצה ללמוד עכשיו גם את השפה המודרנית, כדי שיוכל לשוחח. "אני מחפש מורה שיעשה לי אולפן פרטי כמה שעות ביום", הוא אומר. הרב פינלי גר בבית פרברים יפה עם בריכת שחייה בשרמן אוקס, בעמק סן פרננדו, מנגן בבס חשמלי, שותה קפה טורקי ומדבר עברית מצוינת. אשתו, הרעבעצן מירב, גדלה באילת ושירתה בחיל האוויר. יש לזוג שתי בנות ושני בנים, שאחד מהם חזר בתשובה ועלה לישראל. בפסח האחרון פינלי ניהל סדר בין-דתי, עם אימאם מוסלמי וכומרית נוצרייה, ושלושתם דיברו על המשותף לכתבי הקודש של שלוש הדתות. עידן רייכל הופיע בתוכנית האמנותית, והשחקנים אלון אבוטבול וטל מוסרי נכחו בקהל.

"המכנה המשותף שלנו הוא רוחניות", מסביר פינלי, "וזה אומר התמקדות בחיים הפנימיים, שמושפעת מאוד מהמוסר והחסידות, והממדים הרוחניים והפסיכולוגיים של הקבלה. יש לנו חברים עם נטיות מיסטיות, ואני יכול להנהיג אותם, אבל המוקד (שלנו) הוא ביישום המסורת בחיים הפנימיים". פינלי שימש כרב רפורמי לפני שהקים ב-1993 את "אור התורה" כבית כנסת עצמאי. היום יש בקהילתו 270 משפחות. "זה בית כנסת בוטיק", הוא אומר, "ובאים אלינו אנשים מכל רחבי לוס אנג'לס. יש גם לא מעט ישראלים".

פגישה באמצע החיים

מאמט, ככל שאפשר להתרשם, לא מחובר לקהילה הישראלית הגדולה בלוס אנג'לס. הוא ביקר פעמיים בישראל, ב-1991 וב-2002, כאורח פסטיבל הקולנוע הירושלמי. בביקור הראשון טייל גם בתל אביב ובמרחצאות הבוץ בים המלח. בפעם השנייה, הוא עבר חוויה רגשית עמוקה. ירושלים הוכתה אז בגל פיגועי ההתאבדות, ומאמט התמלא חשש, אבל החליט לנסוע.

"באתי לירושלים, ואין איש בעיר. ליה ון ליר (מייסדת פסטיבל הקולנוע) התקשרה והזמינה אותי לבוא אליה למחרת בבוקר למשרד, שהיה מלא בפרחים. שאלתי מאיפה הפרחים, והיא סיפרה שכולם התקשרו ברגע האחרון והתנצלו שלא יוכלו לבוא", הוא מספר.

מאמט סייר באתרי הפיגועים ברחוב יפו עם ראש העיר אז, אהוד אולמרט והשתתף בערב הפתיחה של הפסטיבל בבריכת הסולטן. הוא אכל פלאפל בעיר העתיקה, והוזמן לצהריים בשבת אצל ההורנשטיינים, שכניו וחבריו מבוסטון. "ליד הדלת עמדה קבוצת אנשים, ובהם ג'נטלמן יפה תואר בערך בגילי, שנראה בוודאות כנוצרי. (חשבתי) כמה מתאים להורנשטיינים לחלוק את הכנסת האורחים שלהם עם חבר לא יהודי", כתב אחר כך.

צילום: אי–פי

אבל האורח טוב המראה לא היה נוצרי, כפי שחשב מאמט, אלא ההיסטוריון מייקל אורן, בן דודם של ההורנשטיינים והיום שגריר ישראל בוושינגטון. מאמט הוקסם מאורן, הצנחן לשעבר שבנו שירת אז ביחידת החילוץ של חיל האוויר וגיסתו נהרגה בפיגוע. "לי, כיהודי מהתפוצות, השאלה תמידית, חוזרת וניבטת אלי, ובארוחה הזאת היא ממש מכאיבה. איך ייתכן שאני לא כאן, שלא באתי לכאן (כמו מייקל אורן) בנעורי, ו'גדלתי עם המדינה' במקום לבזבז את זמני בשואו-ביזנס? אני מלא בצער, כמו בפגישה באמצע החיים עם הנערה שלא נשאתי לאשה", כתב על המפגש ברשימה על ביקורו בישראל שפירסם בעיתון היהודי "פורוורד".

באותו מאמר הגן מאמט על ישראל הנאבקת נגד אויביה "כשחלק גדול מהדעה הרווחת במערב היא אנטישמית" והתרגש מאלפי הצעירים שבאו לפסטיבל הסרטים למרות האינתיפאדה והטרור. לדברי אחד מידידיו, הרשימה היתה אמורה להופיע במגזין האינטלקטואלי "גראנטה" שהזמין אותה מראש, אבל עורכיו הסתייגו מהמסר והחליטו שלא לפרסמה אצלם, והיא הופיעה בסופו של דבר ב"פורוורד".

מאמט המשיך בכתיבה אינטנסיבית בעד ישראל ונגד מבקריה גם בשנים הבאות. בימי מלחמת לבנון השנייה פירסם ב"הפינגטון פוסט" קריקטורות פרו-ישראליות. באותו זמן הופיע ספרו "הבן המרושע" על "אנטישמיות ושנאה עצמית יהודית". "עלינו להיות גלויים", כתב בפתיח, "העולם שונא את היהודים. תמיד שנא ותמיד ימשיך".

אבל למרות התלהבותו הכנה מישראל, ותהייתו העצמית על החיים שהעביר בברודוויי ובהוליווד במקום לעשות עלייה, מאמט לא חזר לכאן מאז 2002. שאלתי אותו אם היה רוצה לעבור לישראל, או לבלות בה תקופה ארוכה יותר. לדבריו, "הבעיה שלי, שיש לי ילדים קטנים בבית הספר. רציתי לצלם בישראל שני סרטים שכתבתי, וזה עדיין לא יצא. הייתי שמח לבוא לחודש-חודשיים, ללמד וכך הלאה".

כמו הרבה יהודים אמריקאים, שמעריצים את צה"ל אבל יודעים מעט על חיי היומיום והתרבות הישראלית, גם ההיכרות של מאמט עם ישראל שטחית. כשסיפרתי לו על הסופר הלאומי שלנו, ש"י עגנון, הוא גילה עניין לקרוא וביקש שאמליץ לו על תרגום אנגלי טוב ל"תמול שלשום" (שלחתי לו לינק לאמזון). לנו נראה לפעמים, אמרתי לו, שהוויכוח בקהילה היהודית האמריקאית על ישראל נוגע לאידיאל, לרעיון, ולא למדינה הממשית שאנחנו חיים בה.

מה הביא אותך להתעסקות הזאת בישראל?

"העניין שלי בישראל התעורר בגלל העניין שלי ביהדות. קשה ליהודי אמריקאי מהדור שלי, שתומך בציונות, שלא להיות רומנטי ביחס לישראל. זה לא משנה אם חייתי שם במשך שנים. אתה יודע, שנתיים לפני שנולדתי עדיין שרפו יהודים בתנורים".

מאמט פגש לפני שנים בהוליווד את לו לנארט, טייס יהודי-אמריקאי שהיה ממקימי חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות. לנארט הכיר לו את חברו אל שווימר, שיחד איתו הבריח לישראל מטוסים מעודפי הצבא האמריקאי, ואחר כך הקים וניהל את התעשייה האווירית. בהשראתם, ובהשראת סיפורי הבעל שם טוב ששמע מרבי קושנר, כתב מאמט תסריט שטרם הופק בשם "פולין הרוסית", על שני חיילים אמריקאים שסוחבים מטוס מאירופה ב-1948 כדי להביאו לפלשתינה. בדרך הם פוגשים עקור יהודי, פליט מניצולי השואה, והוא מנחה אותם בכוח תבונתו ומשליו החסידיים מווהלין (אזור שכונה במשפחת מאמט "פולין הרוסית").

"כשפוגשים אנשים כמו לנארט ושווימר, זה כמו לשבת עם אברהם לינקולן או ג'ורג' וושינגטון", הוא אומר. "החלוצים עשו את הבלתי אפשרי. 50 שנה עברו ממשפט דרייפוס עד להקמת המדינה היהודית, שלוש שנים מסגירת דכאו למדינה היהודית. זה נס. אני יודע שזו גם מדינה, אבל אני דרמטיסט".

אתה יודע, חלק מהטענות נגד ישראל ממשיות. זו מדינה שיש לה בעיות עם שכניה, לפעמים היא צודקת ולפעמים לא.

"נו, ועל איזו מדינה זה לא נכון? אתה יודע מי זה אריק הופר? הוא פילוסוף אמריקאי גדול שחי בסן פרנסיסקו והיה סוור בנמל. הוא כתב על מדינת ישראל, שזו המדינה היחידה בעולם שמצפים ממנה לנהוג כמו נוצרי. הוא כתב ב-1960, שלמערב יש 40 שנה להשתחרר מהנפט. אם לא, תשכחו בעוד 40 שנה את מלחמת העולם השלישית, תשכחו את ברית המועצות, כי נהיה במלחמה עם הערבים".

שפה הרסנית

מאמט נולד לפני 64 שנים בשיקגו. אביו, ברני מאמט, היה עורך דין שהתמחה בדיני עבודה. האב עבד בתחילה במשרדו של ארתור גולדברג, פרקליט האיגודים המקצועיים ופעיל בולט במפלגה הדמוקרטית, שלימים כיהן כשופט בבית המשפט העליון בוושינגטון וכשגריר ארצות הברית באו"ם (גולדברג היה ממנסחי החלטת מועצת הביטחון 242 אחרי מלחמת ששת הימים). בהמשך פתח אבא-מאמט משרד עורכי דין משלו, והמשיך לייצג את ארגוני העובדים.

מאמט מספר שגדל בשכונה של מהגרים יהודים. "ברחוב, בחנויות, כולם היו מווהלין ודיברו ביניהם יידיש. לא הכרתי אף אחד שסבא וסבתא שלו נולדו באמריקה". אבל בבית שבו גדל, השאיפה היתה להתרחק מהשורשים היידישיסטיים, ולהיטמע בחברה האמריקאית.

בכתבת פרופיל גדולה שהכין עליו ב-1997 ג'ון לאר, מבקר התיאטרון של "ניו יורקר", אמר מאמט שבבית הוריו "לא היתה שום מסורת", ואחותו הצעירה לין - שגם היא מחזאית ותסריטאית - סיפרה ש"הסגולות שאותן הדגישו לא היו יצירתיות, אלא תיקון, בואו נחדל להיות יהודים, בואו נחדל להיות עניים. היה עלינו לחץ כבד להיות האמריקאים הכי טובים. לא היה מקום לטעויות". בראיון אחר מאותו זמן, ל"ניו יורק טיימס", אמרה לין: "בואו נאמר שלא היינו הקורבנות של ילדות מאושרת. היתה הרבה אלימות, אבל האלימות הכי גדולה היתה רגשית. זה היה טרוריזם רגשי".

כשדיוויד מאמט היה בן 11 ואחותו בת 8, התגרשו הוריהם וכל אחד מהם נישא מחדש לבן זוג אחר. בשנים הבאות נדד מאמט בין בית אמו בפרברים לבית אביו בשיקגו. לפי ג'ון לאר, הנושאים הדומיננטיים בדרמה של מאמט - חוסר השייכות, הכורח לדבר בקול רם, בגידתם של בעלי הסמכות - נעוצים בילדותו, בציפיות הגבוהות של הוריו, באומללותו בבית הספר. "מאמט אימץ את הסגנון המשפטני של אביו, של חשיבה נגד המערכת", כתב לאר. בעיבוד הקולנועי למחזהו של מאמט "גלנגרי גלן רוס" על מתווכי נדל"ן נכלוליים בשיקגו, הגיבור שמגלם אל פאצ'ינו מסביר את פילוסופיית החיים שלו: "אני דבק בכלל של דעת הקהל הנגדית. כשכולם חושבים אותו דבר, אני מהמר על ההפך".

כשקראתי את הספר שלך, חשבתי שזו שורה אוטוביוגרפית.

מאמט: "הכל אוטוביוגרפי".

קראתי שהיית נון-קונפורמיסט גם בבית הספר.

"לא הייתי נון-קונפורמיסט, אלא סתם כישלון".

מאמט מספר שלא הסתדר בבית הספר, "פשוט לא יכולתי לעשות את זה", והתחושה הזאת עברה גם לדור הבא במשפחה. "יש לי שלוש בנות ובן. בתי בת ה-17 עזבה את התיכון. היא אמרה לי, 'אבא, אני לא יכולה לשאת את זה יותר. זה מטריף אותי'. אז היא קיבלה את תעודת הבגרות בגיל 16, והלכה לבית משפט שיכריז עליה כקטינה עצמאית".

מאמט מתגאה שבצעירותו עבד בהרבה משרות זמניות, פינה שולחנות בתיאטרון בשיקגו, שיחק פוקר עם עבריינים, מכר נדל"ן לקשישים והכיר את חיי הרחוב בשיקגו. נקודת המפנה שלו היתה בקולג'. הוא למד בגודארד, מכללה פרטית למדעי הרוח בוורמונט, שאותה תיאר בראיון ל"ניו יורקר" כ"מחנה סקס". הוא החל לכתוב מחזות בשנת לימודיו האחרונה בגודארד, אחרי שניסה ללא הצלחה ללמוד משחק. ב-1975, שש שנים אחרי סיום הקולג', הוא היה כבר יוצר תיאטרון מפורסם.

שתי הצגות הובילו את מאמט לפריצת הדרך התיאטרלית שלו: "סטיות מיניות בשיקגו", על היחסים בין ארבעה צעירים במיטה ומחוץ לה; ו"אמריקן בפאלו", על ארבעה חברים שמתכננים לשדוד אוסף מטבעות. "אמריקן בפאלו" הועלה לראשונה בשיקגו ב-1975 ואחרי שנתיים זכה לפרמיירה בברודוויי, עם רוברט דובאל בתפקיד הראשי.

אמריקה עברה אז את תקופת ההתפכחות הליברלית שאחרי מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, והתנערה מהשמרנות של ריצ'רד ניקסון. האווירה התאימה לניסיונות חדשים ונועזים, ומאמט היה מחזאי השעה. הוא כתב בשפה חופשית, בסלנג מהשכונה, ולא נרתע מגסויות ומבוטות מצ'ואיסטית. גיבוריו של מאמט הרבו לומר "פאק" ו"פאקינג". המבקרים והקהל התלהבו, והמושג "מאמטית" התקבע כסוג של ניב תיאטרלי.

זו היתה מהפכה של ממש. "מאמט שייך לפנתיאון המחזאים הגדולים של המאה (ה-20)", כתב ג'ון לאר מה"ניו יורקר" ב-1997. "הוא עשה לתיאטרון האמריקאי בסוף המאה, מה שגיבורו תורסטיין ובלן (מבקר 'צריכת הראווה') עשה לסוציולוגיה האמריקאית בתחילת המאה: הוא סיפק שפה הרסנית, ולעתים קרובות משעשעת, לניתוח הטיפשות בחיים האמריקאיים".

מני אייזנברג, מבכירי המפיקים של ברודוויי, שהפיק 72 הצגות ובהן את כל מחזות ניל סיימון, אומר על מאמט: "הוא יצר סגנון שעכשיו מרבים לחקות, שאפשר לכנותו נטורליזם מועצם ששינה את האופן שבו מחזאים (ותסריטאים בקולנוע ובטלוויזיה) כתבו דיאלוג. הצד השלילי בזה, שאיננו רואים יותר מחזות שבנויים על שפה, וכותבים נטורליסטיים לא כותבים טוב כמו מאמט. הצד החיובי היה מחזות אמריקאיים גדולים כמו 'גלנגרי גלן רוס' ו'אמריקן בפאלו'".

ב-1976 עבר מאמט משיקגו לניו יורק והתחתן עם השחקנית לינדסי קרוס, בת לממסד התרבותי והתקשורתי. אביה היה מכותבי "צלילי המוזיקה", ואחיה, טימותי קרוס, חיבר את אחד הספרים הגדולים על העיתונות האמריקאית, "הבחורים באוטובוס", על סיקור מערכת הבחירות לנשיאות של ניקסון וג'ורג' מקגוורן ב-1972.

קרוס סידרה לו את עבודתו הראשונה כתסריטאי בהוליווד בתקופה שהקריירה התיאטרלית שלו נקלעה למשבר, אחרי ההצלחה הגדולה של "סטיות מיניות" ו"אמריקן בפאלו" בברודוויי. קרוס הלכה לאודישן לסרטו של בוב ראפלסון, "הדוור מצלצל פעמיים", ומאמט אמר לה: "הוא יהיה טיפש אם לא ייקח אותי לכתיבת התסריט". ראפלסון הקשיב ונתן לו צ'אנס, וכך החלה הקריירה הארוכה של מאמט כתסריטאי ובמאי בהוליווד (קרוס לא קיבלה את התפקיד בסרט, שבו כיכבו ג'ק ניקולסון וג'סיקה לאנג בסצינת סקס על שולחן המטבח).

בין הסרטים הידועים שמאמט כתב או ביים מאז: "הבלתי משוחדים", "העוקץ הספרדי", "לכשכש בכלב", "כבודו של ווינסלו" ו"סטייט פינת מיין". "מאמט הוא המחזאי היחיד שהצליח גם כתסריטאי", כתב ג'ון לאר. את המחזה שהביא לו את פרס פוליצר, "גלנגרי גלן רוס", כתב מאמט ב-1982, והעלה אותו לראשונה בנשיונל תיאטר בלונדון, בעידודו של ידידו הרולד פינטר, לימים חתן פרס נובל לספרות. מאמט שלח לפינטר את הטיוטה עם פתק: "יש בעיה במחזה הזה". פינטר הגיב מיד: "אין שום בעיה במחזה הזה, אני מעביר אותו לנשיונל". בתחילת שנות ה-90 העלה מאמט את "אוליאנה", הצגה מעוררת מחלוקת על מאבק הכוח בין פרופסור לסטודנטית שמאשימה אותו בהטרדה מינית. שני המחזות זכו גם לעיבודים קולנועיים.

כריסטופר היצ'נס, כתב ביקורת קטלנית על מאמט צילום: אי–פי

הצלחתו האחרונה של מאמט בברודוויי היתה "גזע", הצגה מלפני שנתיים על שלושה עורכי דין, שנקראים להגן על חשוד לבן שנאשם בפשע נגד אשה שחורה. ג'יימס ספיידר הופיע בתפקיד הראשי, אבל הביקורות לא היו נלהבות.

כמה מחזות, תסריטים וספרים כתבת עד היום?

"הרבה".

הפסקת לספור?

"זה מביך".

למה?

"זה הרבה. כתבתי 25 או 30 תסריטים שהופקו, אולי עוד 25 או 30 שלא הופקו, 40 או 50 מחזות ועוד 15 ספרי עיון. רואה? זה משעמם".

אז אתה יושב כל היום וכותב?

"כן, או סתם מסתובב".

זה דורש הרבה משמעת?

"לא, מה עוד יש לי לעשות?"

הכל הולך לאינטרנט

למאמט אין מחשב. הוא כותב בעט, ופעם השתמש יותר במכונת כתיבה. אני מקליט את הראיון באייפד שלי, אבל הגאדג'ט של סטיב ג'ובס לא מעניין אותו. כשנזכר במשהו, קרע חתיכות מהמפית ורשם לעצמו פתקים. כשרצה להתקשר לעוזרת האישית שלו, שתביא לו תסריטים וספרים, ביקש להשתמש בסלולרי שלי. גם סלולרי אין לך, שאלתי בפליאה. "יש לי איפשהו", השיב. העוזרת שלו, פאם סוסמיל, מנהלת בשבילו את ההתכתבויות באי-מייל.

לאן הולכים התיאטרון והקולנוע בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות?

"הכל הולך לאינטרנט. דברים משתנים, אבל דברים השתנו במהירות (גם) במאה ה-20. בתחילת המאה הקודמת היה וודביל, וזה עבר מוודביל לסרטים, ושחקני הוודביל אמרו, 'אני לא הולך לשחק בסרטים'. ואז זה עבר מהסרטים לרדיו, והם אמרו, 'אני לא הולך להופיע ברדיו'. ואני זוכר כילד איך בימים הראשונים של הטלוויזיה, בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, האנשים שנהפכו לכוכבי ענק בטלוויזיה היו שחקנים סוג ב' ברדיו ובסרטים. ועכשיו אנחנו הולכים לאינטרנט. זה מהמם".

אבל האם זה משנה גם את הכתיבה? עדיין מעלים הצגות של היוונים הקדמונים, גם אחרי אלפי שנים.

"קשה לכתוב עלילה טובה, מאוד קשה. אין הרבה מחזות טובים, ואנחנו שומרים עליהם כאוצר. מישהו אמר שהאנגלית מיוחדת בכך שהכותב הכי חשוב שלה הוא מחזאי (שייקספיר). לרוסים, לצרפתים ולספרדים יש מחברי רומנים".

לפני כמה שנים נתקלתי באינטרנט בהנחיות ששלח מאמט לכותבי סדרת המתח שיצר, "היחידה". העצות כתובות, כדרכו של מאמט, בשפה ישירה ובוטה: "נראה שמטרתנו היא לדחוס ערימת חרא של אינפורמציה לתוך זמן קצר... אבל שימו לב: הקהל לא יצפה בתוכנית כדי לראות אינפורמציה. לא אתם ולא אני. אף אחד לא רוצה ולא ירצה. הקהל יצפה וימשיך לצפות רק כדי לראות דרמה. שאלה: מהי דרמה? דרמה היא חתירת הגיבור להתגבר על הדברים שמונעים ממנו להשיג מטרה ספציפית וחיונית. לכן אנחנו, הכותבים, חייבים לשאול את עצמנו, בכל סצינה, שלוש שאלות: 1) מי רוצה מה? 2) מה יקרה אם היא לא תשיג את זה? 3) למה עכשיו?"

סיפרתי למאמט ששלחתי את עצותיו להרבה עורכים וכותבים שהתלהבו מהישירות, הפשטות וההיגיון. "זה מאוד פשוט", הוא אומר. "למדתי ג'יו ג'יטסו, ובחודש הראשון הם אומרים לך שהכללים מאוד פשוטים, ואם וכאשר תשלוט בהם, תוכל לנצח כל אחד, אבל זה יכול לדרוש 20 שנה. אותו דבר בכתיבה. החוקים מעטים ומאוד פשוטים, ויכול לקחת נצח להשתלט עליהם, וזה לא נהיה יותר פשוט. זה תמיד קשה".

מה ניסית להשיג ככותב?

"בסך הכל כתבתי מחזות, זה הכל. זה כל מה שיש. זה מה שאני, מישהו עם רעיון, ולא מישהו עם רעיון לשנות מישהו אחר".

הרעיונות האלה באים לך בקלות?

"כן, הרעיון קל. לפתח אותו לפעמים קשה, אבל זה מחיר קטן לשלם. אתה יודע, עבדתי פעם במפעל, היה לי מזל שכילד עשיתי כל עבודה בעולם".

וזה נתן לך מאגר של רעיונות?

"אני לא יודע אם זה נתן לי מאגר של רעיונות, אבל זו דרך טובה לגדול. הבת שלי עבדה כל הקיץ כעוזרת הפקה בסרט, וכל היום עמדה בגשם, 18 שעות ביום. זה שווה הכל".

שורף הגשרים

מאמט מרבה להזכיר בשיחה את אשתו וארבעת ילדיו (שניים מנישואיו הראשונים, ושניים מהזוגיות הנוכחית עם רבקה פידג'ן). כששאלתי אותו אם התגובות הקשות של חבריו-לשעבר מהשמאל על מעברו לימין השפיעו גם על חייו החברתיים, הוא השיב שלא. "אין לי ממש חיים חברתיים. יש לי משפחה נפלאה, ותודה לאל, אנחנו לא יוצאים לבלות. יש לי שניים-שלושה חברים. אומרים שאינך יכול להכיר חברים ותיקים חדשים, והחברים שלי הולכים איתי כבר 40 שנה, משיקגו ומהקולג'. אני לא בן אדם חברתי. אני מרגיש הכי בנוח לנאום מול 5,000 אנשים מעל במה, אבל אני לא הבחור שתרצה במסיבה".

לפני שעברו ללוס אנג'לס, בעיקר כדי לקדם את הקריירה ההוליוודית שלהם, דיוויד ורבקה מאמט גרו בחווה בוורמונט, עם בקתת עץ ששימשה אותו כחדר עבודה. "זה היה נפלא, לא היה שם אפילו חשמל", הוא מספר, "וכשהשמש שקעה, חזרתי הביתה. היתה לי מנורת גז, למקרה שרציתי להישאר עוד חצי שעה, ואז היה קר נורא והייתי מדליק את האח, וזה היה נפלא". ראיונות, כתבות וספרים מאותה תקופה מבליטים את הדימוי המאצ'ואיסטי של מאמט, חובב הרובים, הציד ומשחקי הפוקר, שהשתעשע בחיבור כיתובי תמונות למגזין פורנוגרפי.

בין חבריו המעטים של מאמט, שניים שהיו איתו בקולג': הקומיקאי ג'ונתן כץ, יוצר הסיטקום המאויר "ד"ר כץ" (שמאמט הופיע בו בתפקיד עצמו), והשחקן ויליאם ה' מייסי ("פארגו"), שהופיע באחדים מסרטיו של מאמט. מאמט עובד עם קבוצה קטנה של שחקנים, ובהם אשתו רבקה, שכיכבה ב"העוקץ הספרדי", "סטייט פינת מיין", "אוליאנה" ו"מרדף". אשתו הראשונה לינדסי קרוס כיכבה בסרט הראשון שביים, "שם המשחק".

מאמט אומר שבעבר לא התעניין במיוחד בפוליטיקה. בדיקה באתרים של תרומות פוליטיות בארצות הברית מגלה שעד 2007 הוא תרם סכומים לא גדולים לקמפיינים של הסנאטור הדמוקרטי כריס דוד מקונטיקט. מבחינתו, התמיכה בדמוקרטים היתה מובנת מאליה. "אבא שלי, שעבד בשביל האיגודים המקצועיים, הצביע בעד רונלד רייגן בבחירות לנשיאות ב-1980. כששאלתי אותו, 'איך עשית את זה', הוא ענה: 'חשבתי שהוא האיש הטוב יותר'".

ואתה הצבעת בשביל ג'ימי קרטר?

"שאלוהים יסלח לי, הצבעתי בשביל קרטר, ואלך לגיהנום בגלל זה. קראת את ספרו? ('פלסטין, שלום ולא אפרטהייד')".

באפריל 2008 פירסם מאמט מאמר ב"ווילג' וויס", שבו סיפר על התפנית בעמדתו הפוליטית ומעברו לצד השמרני. עורכי המגזין הצמידו למאמר את הכותרת, "מדוע חדלתי להיות ליברל-שלא-חושב", "ופתאום קאבום - חצי מהמדינה לא מדברת איתי יותר. הימין חיבק אותי מיד, ונתן לי קבלת פנים חמה". בבלוגים ובמגזינים תהו מה קרה למחזאי הנערץ, שפתאום נשמע כשדרן ב"פוקס ניוז". האם זה הגיל המתקדם, הכסף שעשה בתיאטרון ובסרטים, הכעס על הביקורות הפושרות, או התמיכה הגוברת בישראל והאכזבה מהטענות נגדה בשמאל?

"לפני כארבע שנים פגשתי שמרנים בפעם הראשונה", מספר מאמט. "פגשתי אותם בבית הכנסת, והתרשמתי מאוד מהתנהגותם. הם היו מאוד ידידותיים. הייתי רגיל לנורמה של הפוליטיקה האמריקאית הליברלית, שרואה בצד השני חזירים, שקרנים, רמאים ושרלטנים. בימין לא מדברים ככה, אבל כך מתארים אותם בשמאל, וזה הדהים אותי".

זה מה שגרם לך למהפך?

"זה גרם לי לחשוב. לחשוב מהי דמוקרטיה, מהו ממשל עצמי, לחזור לחוקה (האמריקאית) ולהבין מה מחבריה ניסו להשיג ומה השיגו. והתשובה היתה, הם החזיקו אומה של 330 מיליון אנשים במשך 230 שנה. זה מדהים, וזה בזכות הבנה של הטבע האנושי. והם הושפעו מאוד מהתורה, כי זה מה שכולם קראו. מעניין שכולם היו נוצרים, אבל כל הציטוטים שבהם השתמשו היו מהתורה ולא מהברית החדשה. מבחינתם, הברית החדשה היתה החזון, והתורה היתה המדריך. זה מה שאמריקה נבנתה עליו".

בספרו "הידע הסודי" מספר מאמט ששני האנשים שהשפיעו עליו לחשוב מחדש על עמדותיו הפוליטיות היו הרב פינלי, "איש מרכז", והמוזיקאי והצלם אנדרה באלוג, חבר בקהילת "אור התורה". הם נתנו לו את הספר "אשמה לבנה" של השמרן השחור שלבי סטיל, מתנגד חריף של "התקרבנות" הקהילה האפריקאית-אמריקאית ושל תוכניות ההעדפה המתקנת לשחורים, ותומך קולני של ישראל. מאמט נדלק.

הספר הבא ברשימת הקריאה היה "הדרך לשיעבוד" של הכלכלן האוסטרי-בריטי פרידריך האייק, חתן פרס נובל, נביא השוק החופשי והקפיטליזם ואויב ההתערבות הממשלתית והסוציאליזם, דמות נערצה על מרגרט תאצ'ר ובנימין נתניהו. מאמט התלהב עוד יותר. "בדקתי את הליברליזם שלי, ומצאתי שהוא דומה להתמכרות לרולטה", כתב ב"הידע הסודי".

בספר תוקף מאמט בחריפות את "מנטליות העדר" של השמאל האמריקאי, ואת הנטייה של צעיריו ללמוד "מקצועות" חסרי ערך כמו סמיוטיקה. הוא שואל מדוע הוריו ובני דורם, שהגיעו לאמריקה 60 שנה אחרי ביטול העבדות ולא עשו שום רע לשחורים, צריכים לשאת ברגשות האשם של הלבנים? הוא תוקף את היזמות החברתית של הנשיא ברק אובמה ואת התנועה הפמיניסטית, ומשייך לשמאל האמריקאי עמדה ששוללת את קיום ישראל ומבקשת למסור אותה בידי הערבים שרוצים בחיסולה. הוא מתחרט שהלך לקולג' בתקופת מלחמת וייטנאם במקום לשרת בצבא (בגלגולו הפוליטי הקודם, הוא הביע צער שלא התבלט יותר בתנועה נגד המלחמה).

מהרב פינלי למד מאמט, לדבריו, שדיון פוליטי צריך להתנהל על בסיס הקשבה הדדית ובדיקת עובדות. פינלי עבר אותה דרך לפניו: גם הוא גדל בשמאל והתאכזב ממנו בבגרותו. משפחתו גרה בילדותו בשכונה מעורבת בלוס אנג'לס, והוריו התעקשו להישאר בה מתוך עיקרון, גם כשרוב הלבנים עזבו. לדבריו, "רוב השמרנים אצלנו בקהילה היו קודם דמוקרטים, וכולנו עברנו אותו מסלול בדיוק. התאכזבנו מהדוגמה והאקסיומות, מהסירוב של הליברלים אפילו להקשיב לעמדה שמרנית. היום אני רפובליקאי מתון".

מאמט, לעומתו, אפילו לא מנסה להציג את עצמו כמתון. הוא היה ונשאר בוטה. לפני כשנתיים וחצי הוא לימד סמינר לתלמידי מחזאות ותסריטאות באוניברסיטת טקסס באוסטין, ולדברי המשתתפים, כינה בשיעור את המוסלמים טרוריסטים ואת הערבים פדופילים. לסטודנטים שהעירו לו השיב: "מדוע שלא נדבר כך על הערבים? הם פוצצו את ניו יורק". הסטודנטים התלוננו ודרשו מהאוניברסיטה שתאסור על כניסתו של מאמט לקמפוס. הוא היה אמור לשוב וללמד בשנה שאחרי האירוע, אבל לדבריו, חלה בשפעת ולא הגיע. מאמט הזכיר את התקרית ב"הידע הסודי" כדוגמה שלילית לחינוך הליברלי, שמתרכז ב"פוליטיקת זהות תוקפנית", בהאשמות והשמצות, ואת הסטודנטים כינה "סטליניסטים צעירים".

תחזור ללמד באוסטין?

"לא, לא אחזור לשם לעולם".

מאמט לא יחזור לאוניברסיטה, שלה מסר ב-2007 את הארכיון שלו, את יומניו והטיוטות של מחזותיו ותסריטיו ("333 תיבות מסמכים, 17 ארגזים טוריים, 12 קופסאות בגודל חריג, תיקיית הגהות ו-21 תיקיות בגודל חריג", לפי אתר האינטרנט של מרכז ראנסום למחקר מדעי הרוח באוסטין). אבל מבחינתו, המחלוקת שהוא מעורר והביקורת של השמאלנים הליברלים נגדו רק משכנעות אותו בצדקתו. את "הידע הסודי" כתב, לדבריו, כדי "לשרוף את הגשרים" ולקבע את עמדתו, "כך שלא אוכל לחזור".

בראיון שנתת אחרי הופעת הספר, התגאית שאתה מרגיז את הציבור מאז שהיית בן 20.

"הו, בטח".

באיזו צורה?

"אני זוכר אנשים יוצאים באמצע הצגת הבכורה של 'אמריקן באפלו' בברודוויי, אני זוכר אנשים צועקים ב'אוליאנה'. סומרסט מוהם הוא מדריך טוב לזה, הוא אומר, 'אל תשים לב אליהם, ודאי שהם לא אוהבים אותך'... העצה הכי טובה שקיבלתי אי פעם היתה, אתה באמת רוצה את אהדתם של כל אלה שאתמול קראת להם טיפשים ושרלטנים?"

בחודשים הקרובים תוקרן בערוץ HBO דרמה דוקומנטרית של מאמט על המפיק המוזיקלי פיל ספקטור, שהואשם ברצח (מדרגה שנייה) של חברתו, עם אל פאצ'ינו בתפקיד הראשי. בסתיו תעלה בברודוויי ההצגה החדשה שלו, "האנרכיסטית", על שתי דמויות נשיות: טרוריסטית-לשעבר אמריקאית וקצינת המבחן שלה. "זה יהיה כיף", הוא אומר.

את ההשראה לדמות הטרוריסטית שאב מאמט ממחתרת "החזאים" (Weathermen), קבוצה אנרכיסטית שפעלה בארצות הברית בסוף שנות ה-60, וכפי שהתברר לו בדיעבד, כמה מחבריה היו איתו בקולג'. "לא ידעתי את זה אז, אבל הם נעלמו לימים שלמים, וכמה מהם היו מעורבים בפיגוע ברחוב 11 (בניו יורק)".

הוא מספר על צירוף מקרים מעניין: ב-11 בספטמבר 2001, בשעה שהמטוסים החטופים התרסקו על מגדלי התאומים בניו יורק, מאמט היה בטיסה מפסטיבל הסרטים בטורונטו הביתה. כמה ימים קודם, במלון בטורונטו, הוא מצא קטע עיתון על ביל איירס וברנרדין דורן, מנהיגי "החזאים". איירס נתפס, הועמד לדין ויצא ללא עונש. "התחלתי לחשוב הרבה על זה", הוא מספר. "יש ספר גדול על 'החזאים' של ג'ורג' היגינס, 'פורעי החוק' (1987). תמיד הערצתי את הספר הזה, אז כתבתי את המחזה".

ניסית ליצור קשר עם חבריך האנרכיסטים מהקולג'?

"לא, אבל אספר לך על הטירוף בקולג' שלי. שותפי לחדר היה קורא את קירקגור ומרקוזה ופרנץ פאנון, "בנוגע לאלימות" וכל החרא שאף פעם לא הצלחתי להיכנס אליו. מישהו שרף את בקתת השומר בקמפוס. למה שמישהו ישרוף את זה? כשהגיע הזמן לעבודת הגמר, הסטודנט ששרף את בית השומרים הגיש את ההצתה כתזה שלו, וקיבל את התואר. הם אמרו, כל הכבוד. עד כדי כך זה היה מטורף".

ועל מה כתבת את התזה שלך?

"על הרמן מלוויל. הוא כתב ספר על לווייתן, או על דג כלשהו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ