בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל מה שנמוג

ד"ר אביהו רונן לא רצה לספר לסטודנטים שלו שחייקה קלינגר, שיומניה הם עדות נדירה על המרד היהודי בימי השואה, היא אמא שלו. בספרו "נידונה לחיים" הוא חוזר אליה כחוקר, אבל גם כבן שלה, שלא זכה להכיר אותה באמת

2תגובות

"אני בן תשע. אני בקבוצת 'אורן', הקבוצה הרביעית של קיבוץ העוגן... הבוקר, באמצע הלימודים, באה דודה יפה וקראה לי לבוא איתה הביתה. יאיר המורה הסכים. זה היה קצת משונה שדודה יפה באה פתאום, אבל שמחתי לראותה ובדרך פיטפטתי איתה בעליזות. לפני הבית ישבו כל הדודים מתל אביב על כיסאות נוח כמו לפני חודשיים בבר מצווה של צבי. גם זה היה משונה. אחד הדודים קרא לי אליו ונתן לי אולר במתנה. מה פתאום אולר, הרי אין לי יום הולדת. אחר כך שמעתי את אבא קורא לי מתוך הבית. דילגתי על שתי המדרגות כרגיל, ובדרך עוד קראתי אליו ושאלתי אם אמא כבר חזרה מבית החולים. אבא אמר שהוא רוצה לספר לי משהו. הוא החזיק אותי בזרועותיו וסיפר לי שאמא מתה". כך נפתח ספרו של ד"ר אביהו רונן, "נידונה לחיים", ביום אביב, 19 באפריל 1958.

הדרך לביתו של רונן מתפתלת בין עכו לצפת וממשיכה צפונה, עד ליישוב אבירים. בראש ההר מנשבות בימים אלה רוחות קרות. מבית המשפחה, העמוס ספרים, משתקף נוף צלול, מיוער, כמעט אירופי. קרוב לעשרה ספרים פירסם רונן, בן 63, מרצה במכללה האקדמית תל-חי ובאוניברסיטת חיפה, בתחומי עיסוקו - היסטוריה של עם ישראל, תנועות הנוער בשואה, צבא ואתיקה. גם ספרו החדש, שראה אור בימים אלה, הוא פרי מחקר. "נידונה לחיים" (הוצאת "ידיעות ספרים" ואוניברסיטת חיפה) מביא את סיפורה של חייקה קלינגר, שהיתה חברת השומר הצעיר בפולין ותיעדה ביומניה את קורות ההתנגדות היהודית בבנדין ובוורשה. כשהגיעה ארצה, ב-1944, התיישבה בקיבוץ העוגן. שלושה בנים נולדו לה ולבעלה יעקב רוזנברג (היום רונן). באפריל 1958, ביום השנה למרד גטו ורשה, היא שמה קץ לחייה. הספר מתבסס בצורה נרחבת על יומניה, שהם תיעוד נדיר של מרד הגטאות. אבל הספר הזה הוא גם מעין אוטוביוגרפיה. כי חייקה קלינגר היתה אמו של רונן.

זה היה יכול להיות רומן מטלטל, אבל רונן לא הולך בשבילים סנטימנטליים. "זה קשור לסוג של מוצא, למקורות שלי", הוא אומר. "גם אצל אבא שלי יש חשיבה כזאת, צלולה, לא רגשנית".

האובדן, הצער, הגעגוע, לאן הולכים כל אלה?

"בחרתי, מן הסתם כמו אבא שלי, באינטלקטואליזציה של רגשות. לקחת את הרגשות למקום שאפשר לדון בהם בצורה רציונלית. לא לתת להם לכוון את חיי".

ירון קמינסקי

עוד כתבות בנושא

גם בשיעוריו באקדמיה רונן נוקט אותה גישה. "תלמידים שאני מלמד לוגיקה, פילוסופיה של המדע, פילוסופיה של החינוך וקורסים על השואה, לא מקבלים ממני את הפן הרגשני, המתלהם, של הטיפול השגרתי בנאציזם ובשואה", הוא אומר. בעיניו, עדיף דיון אינטלקטואלי בדרכים שבהן תפס ברכט את הנאציזם ופרימו לוי את אושוויץ.

"אף פעם לא סיפרתי שחייקה קלינגר, שכתבה את היומנים, היתה אמא שלי", הוא מוסיף, "הביך אותי שיידעו שזה היה הסיפור. רציתי שבשיעור שאני מלמד זה לא יעמוד מולם. אני מאמין שאם הרגש חזק מדי, זה מתחיל להשפיע על המחשבה הרציונלית. זה בדיוק מה שקורה עם הוראת השואה בארץ, שמעורר בי כעס ורתיעה. צעירים נוסעים למחנות ריכוז, ושם הדמעות באות, וזה בסדר גמור, אבל כל האופן שבו מלמדים ישראלים על הנאציזם והשואה הוא לקוי, בגלל הנימה הרגשנית, המתלהמת, הלאומנית, ההיסטרית. לכן במכללה ובאוניברסיטה אני רוצה שיחשבו, שיתעמקו בניתוח. רק ככה אפשר לצמוח".

לא הבינו

הספר "נידונה לחיים" נולד לפני שנים. "בשנת 1985 קיבלתי מלגת מחקר מכובדת והייתי צריך לבחור נושא לדוקטורט", מספר רונן. "את התזה עשיתי על אבי הלוגיקה הסימבולית, ג'ורג' בול, ותהיתי במה לעשות את הדוקטורט. הלכתי לספרייה וראיתי שאני מתחיל לחפש את אמא".

חיה (חייקה) קלינגר נולדה ב-25 בספטמבר 1917 בעיר בנדין, בת חמישית להוריה, שהיו בעלי מכולת. היא למדה בגימנסיה, ובערבים קראה את כתבי תומאס מאן, סטפן צווייג, פרדיננד סלין, מרטין דה גאר ורומן רולן. ספרים היו חלק בלתי נפרד מחייה, ועיצבו את תפיסת עולמה. לשומר הצעיר הצטרפה כשהיתה בת 17. ב-1938 יצאה להכשרה בקאליש, וב-1939 התעתדה לעלות ארצה, להצטרף לחבריה, מייסדי קיבוץ גלאון. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה.

כאשר התברר לקלינגר ולחבריה בשומר הצעיר בבנדין כי הגרמנים החלו בהשמדת העם היהודי, תפיסת האוונגרד שלהם השתנתה. במקום אוונגרד חלוצי-ציוני-סוציאליסטי, היה עליהם להוביל את היהודים למוות ראוי בקרב, ולא בציפייה פאסיבית. אם כי, גם לא בניסיון הישרדות חסר תוחלת.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

הספר עוסק בשאלת המיתולוגיזציה של מרד הגטאות. עמדתה של חייקה בעניין היתה מורכבת. ביומניה, היא כוננה את הראייה המיתית של הלוחמים, השוותה בין מרדכי אנילביץ' שאותו הכירה אישית לגיבורי "חיי אנוש" למאלרו ו"ארבעים הימים של מוסה דאג" לוורפל, אך לא פסחה על מחדלי המחתרת - בגידה, כישלון היציאה לפרטיזנים, היעדר תגובה על הסגרת לוחמים לגסטפו על ידי היודנראט. היא פסעה בכתיבתה בין שני נראטיבים - ההרואי והביקורתי. כאשר נודע בבנדין כיצד הסתיים המרד בגטו ורשה, החריפה השאלה אם למרוד או לשרוד. בין אנשי המחתרת נשמעו עמדות המצדדות בהצלה, אך השומר הצעיר בבנדין התנגד לכך. "במקום שם מת העם, שם צריך לגווע האוונגרד שלו", קבעו חייקה וחבריה. כאשר התגלה הבונקר שבו הסתתרו, נתפסה חייקה ואקדח בארנקה. היא עברה עינויים קשים מידי הגסטפו, אך נחלצה בדרך נס.

עם כלות ניסיונם הכושל למרוד, אחדים מחברי המחתרת, וחייקה ביניהם, הוברחו לסלובקיה ומשם להונגריה ולארץ ישראל. רונן טוען כי אמו ראתה את עצמה כמי שניצלה במקרה. לכן הצידוק להמשך חייה היה, מבחינתה, תיעוד מותו של האוונגרד.

"בדיאלוג הסמוי שניהלתי עמה באמצעות הספר", אומר רונן, "ניסיתי להבין את השפעת התפיסה הזאת על המשך חייה בישראל. נראה לי שמעולם לא השתחררה ממנה".

היא חצתה את הגבול מפולין לסלובקיה בדצמבר 1943. משם הגיעה לאיסטנבול וממנה, במארס 1944, עלתה ארצה. היא התיישבה בקיבוץ העוגן, ניסתה לבנות לעצמה חיים חדשים, אך גם להשלים את מעשה התיעוד לקראת פרסומו כספר. משימה זו לא זכתה להשלים בחייה.

"צללתי לתוך הארכיונים, העדויות, היומנים", מספר רונן על תחילת העבודה שלו על הדוקטורט. "סיימתי תואר שני בפילוסופיה והיסטוריה וזה היה חלק משיטת המחשבה שלי. בדקתי שהמקורות בסיפור של אמא אמינים, הצלבתי אותם, בדקתי מקורות נוספים, וזה התחזק יותר ויותר כשהגעתי ליומנים המקוריים שלה מ-1943 - ורציתי לבדוק גם אותה, אם הדברים שהיא מספרת אמיתיים".

המשפחה

הלכת לבדוק אם היא כתבה אמת, אמא שלך?

"כמובן. זו חובתי כהיסטוריון. היא מספרת על פעיל יהודי קומוניסטי שצנח בפולין בתקופת  המלחמה, ותהיתי איך זה יכול להיות, אבל בדקתי וגיליתי שזה נכון. זאת היתה לידתה של המחתרת הראשונה בגטו, שנקראה אחר כך 'הגוש האנטי-פשיסטי'. הכי הדהים אותי שכמעט לא מצאתי אצלה שגיאה היסטורית, אף שעל חלק מהנושאים - בעיקר בכל הנוגע לוורשה - סיפרה מכלי שני. היא לא שגתה".

מה עוד למדת שלא ידעת?

"בשעתו, לא ידעתי שהיו מעשי בגידה בארגון היהודי הלוחם. זה היה נושא חסוי ורגיש בשנות ה-50. היום אפשר להבין את זה. אנשים רצו לחיות. הם נשברו בחקירות והסגירו אחרים. היא כתבה על זה, כי מי שהיה הקורבן המרכזי של הבגידה הזאת היה אדם שהיא הכירה והעריצה, הדמות המרכזית של השומר הצעיר, יוסף קפלן".

יומניה של חייקה קלינגר הם עדות אותנטית על מהלכי הארגון היהודי הלוחם בבנדין ובוורשה. אבל הדברים שהיו בפיה נתקלו לא פעם באי-הבנה ובכעס. היא טענה בפורומים פומביים ש"לא ראינו עזרה רבה מהארץ" וש"ציונים רבים לקחו חלק פעיל ביודנראט ויש להוציא עליהם משפט". קלינגר לא היססה לספר כי בשומר הצעיר באירופה החלו מנשבות רוחות קומוניסטיות, וכי הציונות שלה ושל חבריה הועמדה בסימן שאלה.

יומניה ראו אור ב-1959, שנה לאחר מותה, בהוצאת ספריית פועלים וקיבוץ העוגן, אך הושמטו מהם קטעים שהחברה הישראלית הצעירה לא יכלה לשאת. בהם, למשל, הקטע הבא, שבו תיארה, לאחר שנחלצה מעינויי הגסטפו, נשים יהודיות שזכו לחסדי הקצינים הנאצים:

"ובמטבח נאפים עוגות וטורטים... והנערות היהודיות עם המנהלת בראש מחייכות בנועם ומפלרטטות. עובדות נערות יהודיות, מבשלות ומסדרות, אך לא כל אחת יכולה לעבוד שם - היא צריכה להיות יפה ונקייה... לאחת כזאת מובחרת לא תעז לגשת. להן לא חסר דבר - שמלות יפות להן ואוכל טוב זוללות במלוא הפה - טורטים, אווזים ועופות - אך לאחר לא תיתנה דבר. להן דיור מיוחד, ישנות על שלוש כריות, ואת על רצפה עירומה, אך לא תוותרנה על כרית אחת למענך. אלה הן הפרימדונות שלנו, להן שייך העולם כולו, להן הבטיח הלויטנאנט כזאת או אחרת. הי, אתן זונות יהודיות, הייתי חונקת אתכן".

רונן, שפירסם בספרו חלקים נרחבים של היומנים האותנטיים, מבין את הצנזורה בשעתה: "היתה תקופה כזו, קשה לי לשפוט אותם על כך שצינזרו, שלא יכלו להתמודד, שבחרו מה לפרסם ומה לא. זה היה הזמן ההוא. היו עורכים בצורה מאוד מאסיבית כל כתב יד. גם את כתבי אריך קסטנר, ספרות יפה לגמרי, שינו וערכו בחומרה".

זו היתה השתקה.

"לא בדיוק. היתה להם שיטת עריכה תנועתית מקובלת, טיפוסית ל'קולקטיביות הרעיונית' של השומר הצעיר: כל פרסום היה צריך להתאים לקו התנועה. כל פרשייה מביכה מופיעה במטושטש. שמות שלא רצו לפגוע בהם הופיעו בראשי תיבות. במקום שלוש פסקאות על משהו, הכניסו פסקה אחת.

"המתרגם צבי ארד אמר לי: 'תשמע, אני רק תירגמתי, אבל שתדע שדוד הנגבי צינזר ותיקן גם את אנגלס'. אבל לזכותם ייאמר שהם הוציאו את הספר כשאפילו 'יד ושם' היה עוד בחיתוליו. ועוד משהו: אמא לא השאירה להם ספר גמור. היה נוסח אחד שהיא כתבה ב-1943 והיה נוסח מעובד ב-1944 והיו קטעים שהתפרסמו במקומות אחרים, והנגבי העורך עמד מול עומס של חומרים שאילצו אותו לעשות החלטות".

דיאלוג פנימי

רונן החל לכתוב על אמו, אך לא השלים את המלאכה. "את כתב היד הראשון של הספר שלי ב-1986 לא השלמתי", הוא אומר, "בין השאר משום שפחדתי ללכת ולראיין את חברי העוגן על דמותה של חייקה כפי שזכרוה. חששתי שידברו על 'האמא המשוגעת שלך'. כשחזרתי לכתוב, בשנת 2009, הופתעתי לטובה. חברי העוגן בפירוש לא ראו אותה כך. הם העריכו אותה מאוד, נתנו לה תפקידים חשובים בקיבוץ ולפי עדות אחד החברים - לא הרבו לדוש בעובדת אשפוזה לאחר לידתי. הם ניסו, ככל שיכלו אז, לראות בה חברה מהשורה, שונה אמנם מהם - פולנייה, לא סלובקית או הונגרייה - אך בעלת יכולת אינטלקטואלית וחברתית מרשימה. הפרוטוקולים של שיחות הקיבוץ מהשנים האלה מאששים מבחינה עובדתית השקפה זו אבל הם לא הצליחו להתמודד עם שתי בעיות שהיו גם מנת חלקן של נשים ניצולות אחרות בקיבוץ: מתן מקומות עבודה ראויים לנשים, והתייחסות לעברן.

"זאת היתה החברה האידיאליסטית והקשוחה של שנות ה-50, ולא היה בה מקום לסנטימנטים לא רק ביחס לניצולים. חייקה ניסתה להיות חלק מעולם זה, שפניו היו אל העתיד תוך הדחקת העבר, אך לא הצליחה".

בשלהי שנות ה-40 חוותה חייקה משבר נפשי קשה ואושפזה. באפריל 1958 היתה אמורה להיות מאושפזת פעם נוספת. הפרק הזה מוזכר בספר אך לא נדון בהרחבה. "צבי, אחי, אמר לי, כשהתייעצתי עמו, שאמא לא היתה רוצה בכך", אומר רונן, "והוא סבור שעלינו לכבד את רצונו של אדם, גם אחרי מותו. זה טיעון חזק שהסכמתי עמו. ברור לחלוטין שאמא ביקשה להסתיר חלק זה של חייה מאיתנו, ילדיה. האם יש לנו זכות לחשוף את כל ייסוריה?

"היא לא רצתה להתאשפז שוב. ייתכן שביכרה את המוות על פני מה שנחשב אז כסטיגמה. אך ייתכן שהיו גם סיבות אחרות. הרי היא התאבדה ביום השנה למרד הגטאות. בחשבון אחרון איני יכול להצביע על סיבה אחת ויחידה. אולי זו השאלה הגדולה שבגללה יצאתי לדרך, אך גם בסיומה איני יודע את התשובה לה".

מה קרה לאחר מותה?

"לאבא שלי היה קשה להתמודד עם ההתאבדות שלה. היא השאירה אותו עם שלושה ילדים. הוא עשה דבר גדול. הוא הוציא את הספר שלה לאור, כדי שלו ולילדים שהם הביאו לעולם יהיה משהו ממנה. אני עצמי לא ידעתי שהיא התאבדה עד גיל 14, כשזה התפרסם בעיתון".

למדת על זה מהעיתון?

"לא. כי מאוד פחדו שאקרא את זה בעיתון, אז ביקשו מהמחנכת שלי שתספר לי על זה, ובאותו בוקר הסתירו ממני את העיתון. זה היה כואב, אבל לא בכיתי. אבא בנה אצלי בראש דמות מיתולוגית. שהיא היתה גיבורה".

כעסת על אביך, שהסתיר ממך את האמת?

"לא. הבנתי אותו".

כשתמו עינוייה בגסטפו, נזכרה חייקה קלינגר בשיר האומר ש"המוות הוא כבר לא אותה ישישה על מקל אלא גברת טובה ונעימה על מקל". "זה שיר של מתאבדים שמקבלים את המוות כמשהו נעים וטוב", אומר בנה. "ממה שהיא כתבה התברר לי שהיא הרגישה שהעינויים בגסטפו הם התשלום. שהיא תרמה את חלקה. כי היו לה תחושות אשמה על כך שכולם מתו והיא נשארה בחיים. בניגוד למיתוס הוליוודי ידוע, הרוצח ששרד ישן טוב מאוד בלילה ורק הניצול מתהפך על יצועו בנדודי שינה, אחוז רגשות אשמה כי הוא שרד. אצל אמא זה היה כפול ומכופל, כי היא גם שרדה יחידה מכל משפחתה וגם ובעיקר כי היא שרדה מבין חבריה למרד. כולם מתו. היא היתה צריכה, לפי תפיסתה, להיות בין המתים ולא בין החיים, אז מה קרה בעצם: מה פתאום היא שורדת?

"חבריה בחרו אותה מראש כמתעדת שלהם. היה לה כישרון כתיבה, והם ידעו שהיא יכולה לספר גם את סיפור ורשה, לא רק את סיפור בנדין. הם דנו אותה לחיים. מכאן שם הספר".

על מה אתה מצטער?

"על כך שבשעתו, חששתי ללכת לחברי קיבוץ העוגן ולשאול אותם על חייה של אמא בקיבוץ. חבל - כי הייתי יכול לשאול את מטפלת התינוקות מי בעצם טיפל בי בשלושת החודשים הראשונים לחיי כי אבא היה בחו"ל אז, בשליחות התנועה, ואמא לא היתה איתי. אבל ככל שמשמיצים את החינוך הקיבוצי בשנים האחרונות, אני מתקומם. בסך הכל היה טיפול מסור בילדים. הקיבוץ ושיטות החינוך שלו היוו עבורי וכנראה גם עבור ילדים אחרים מעין תחליף משפחה. זה נתן המון כוח. ומצד שני, איני מצטער כלל שחזרתי לספר רק מקץ שנים רבות. כתב היד הראשון היה כועס ומלא התחשבנות. אני מרגיש שאני כבר אחרי זה".

מה הכי חשוב לך בנוגע לספר הזה?

"שיבינו שזה לא רק ספר על אמא שלי, אלא שזה גם ספר על תקופה. יש פה דיאלוג בין בני הדור שלי לבני הדור של אמא. כששאלתי את עצמי למה אני כותב ככה, פרקים אוטוביוגרפיים, הבנתי שהדבר ביטא את הצורך שלי להתחבר אליה מהמקום שלי.

"כתבתי את זה בשבילי. זה נשמע אגואיסטי, אבל זו האמת. רציתי להבין את עצמי. זה חשבון, אבל לא בצורה של לבוא בטענות. הפנמנו את זה שאנחנו נחיה על חרבנו, כדי להישאר בעמדה של כוח. אני קלטתי מאמא שלי מסר מורכב, ולכן הדיאלוג הוא מורכב".

איזה מסר מורכב?

"אמא באה מהשומר הצעיר, ולא היתה מיליטריסטית מעולם. כמו חבריה, גם היא היתה כמעט פציפיסטית. המפנה ללחימה אצלה וחלק מהחברים שלה היה של 180 מעלות. ב-1942 התרחש היפוך שלם של העמדות".

יש מסר פוליטי בספר שלך?

"אני חושב שהחיים חשובים יותר - לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמת המסר. אי אפשר לחיות על סמלים של מוות. לכן 'השומר הצעיר' של היום הוא בבעיה, ולא רק הוא. לכן הנסיעות לפולין הן בעיה, כי אתה נוסע למקום של מוות, ואי אפשר לחנך עם טיולי שורשים למחנות ריכוז. ואני אומר את זה כחוקר השואה. צריך ללמוד על השואה והמרד במידה. כפי שזה מתבצע כיום - זה יותר מדי. התלמידים והסטודנטים לא יודעים כלום על ימי הביניים וראשית העת החדשה, אבל חורשים וחורשים את הציונות והשואה. קופצים מתקופת בית שני לתולדות היהודים בעת המודרנית, ומותירים חור שחור באמצע - 2,000 שנים יוק.

"איני שולל מכל וכל מסעות לפולין, ואני סבור שיש בהם חשיבות רבה לתלמידים המתעניינים בנושא או הקשורים אליו באופן משפחתי. על אחת כמה, סיורים כאלה חשובים כשהם נערכים במתכונת משפחתית של מסע שורשים. אך אני סבור שאחרי הדחקת נושא השואה בשנות ה-50 והאדישות בשנות ה-60 וה-70, נעה המטוטלת החינוכית בשנים האחרונות לקיצוניות השנייה. המסע לפולין הפך לאבן פינה לחיזוק הזהות הישראלית והיהודית, על חשבון אבני פינה חשובות לא פחות. יש מקום לטיולי שורשים גם למקומות נוספים שבהם צמחו ופרחו ההיסטוריה והתרבות היהודית, בין שבאירופה ובין שבארצות האיסלאם - אם מתאפשר ביקור במרוקו, למשל.

"חברה המחנכת את בניה למיתוס של מוות, ויהא הרואי או קורבני, מכוונת אותם אל עתיד אפל ומסוכן. ניתן למצוא מקומות נוספים בארץ ובעולם שבהם יגידו החניכים 'עכשיו אני מרגיש את עצמי יהודי', עכשיו אני מרגיש את עצמי אדם - לא רק באושוויץ".*

 

benuri@013.net



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו