בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה למזכרת

התקווה הגדולה של הטניס הישראלי הוא ישי אוליאל, ילד שעוד לא מלאו לו 12 שנים. רגע לאחר בחירתו של יו"ר חדש לאיגוד הטניס, איך הידרדר הענף למצב הזה?

8תגובות

בישי אוליאל מושקע סכום גדול, כראוי לתקווה הגדולה של הטניס בישראל. 60 אלף דולר תרם נדבן יהודי-אנגלי החי בספרד ומתעקש לשמור את שמו חסוי. "הסכום הזה מכסה את עלויות האימון של ישי, את הנסיעות הרבות, האימונים בחו"ל וההשתתפות בתחרויות", מציין מאמנו, ז'אן פרוכטר. השניים עובדים יחד מהיום הראשון של הילד על מגרש הטניס, כשהיה בן 5. "הוא עוד לא בן 12, אבל ספק אם יש עוד כישרון כמוהו בשכבת גיל כלשהי במדינת ישראל", טוען פרוכטר, בן 27 ובעברו טניסאי נוער מהטובים בארץ. "לי היה כישרון, אבל מה שיש לישי זה משהו אחר לגמרי. הילד הזה נולד לשחק טניס".

אוליאל, בעל שיער ארוך וחלק ומראה שמזכיר את רפאל נדאל, טוען כי הטניסאי הספרדי הוא האליל שלו. "אני אוהב איך שהוא נלחם ועובד קשה. גם אני כזה". מדי יום הוא מתאמן לפחות שעתיים על המגרש במרכז הטניס של רמלה ומשקיע עוד שעה באימון כושר. "אני מסיים בית ספר ומגיע מיד לטניס", הוא אומר. "במרבית הימים אני נשאר כאן עד הערב".

בנוסף לפרוכטר מלווה אותו גם אביו, אברהם. "אני עובד משמרת לילה כדי להיות עם הילד כאן", הוא מגלה. "ילד אחר שלי, האח הגדול של ישי, כבר פיספס קריירה ככדורגלן מצטיין, כי אני לא ליוויתי אותו לאימונים. בישראל אין ברירה אחרת. גם החבר הכי טוב שלך לא רוצה שהילד שלך יצליח".

אלווארו מאפיס

אוליאל האב עובד במפעל המזון פוליבה ברמלה. המשפחה, המונה שבע נפשות, אינה משופעת באמצעים ולכן תרומת הנדבן קריטית להתפתחותו של בן הזקונים. "הוא עושה דבר נהדר, אבל אם הוא לא היה, אני חושב שמישהו אחר היה תורם", מעריך האב. "לא אלמן ישראל, ויש עוד יהודים טובים בעולם. והכי חשוב: ישי באמת ילד מיוחד".

על כך קשה להתווכח. בנו זכה במקום השלישי באליפות אירופה עד גיל 12, כשהוא מנצח חמישה יריבים בטורניר שבו השתתפו 128 טניסאים; הוא הוליך את נבחרת ישראל לרבע גמר אליפות אירופה כשהוא לא מפסיד שום משחק בדרך; והוא זכה באליפות הארץ עד גיל 12 עוד לפני שמלאו לו 11 כשהוא מוחץ בגמר את יריבו 6-2, 6-2.

"ההישגים הללו הם פרי עבודה קשה וכישרון, קודם כל", טוען פרוכטר. "אבל מובן שגם לתמיכה הכספית יש חלק גדול בהישג, כי כדי לגדל כיום שחקן טניס אתה חייב להציב אותו בסביבה תחרותית כבר בגיל צעיר מאוד, ואת זה אין לישי בארץ. גם אין כאן את כל סוגי המשטחים. ואתה חייב גם שמאמנים גדולים בעולם יראו אותו ויעבדו איתו. עכשיו אנחנו הולכים לעבוד בארצות הברית עם ארון קריקשטיין, ממאמני הנוער הטובים בעולם (ושחקן עבר שדורג שישי בעולם). כל הדברים האלה עולים המון כסף והתמזל מזלנו לקבל אותו".

לא כל מאמן מוכן לקבל כל תמיכה כספית שמוצעת לחניכו. לדבריו של פרוכטר, יש מאמנים החוששים כי עם בוא הכסף הגדול הם עלולים להידרש לוותר על הבלעדיות שלהם באימון הילד. "אצלי זו בכלל לא אפשרות", הוא אומר. "מעניינת אותי רק טובתו והתפתחותו של ישי, גם אם זה אומר שבעוד שנה-שנתיים הוא אולי יעזוב אותי ואת הארץ ויילך ללמוד באקדמיה בחו"ל פול-טיים. אבל חשוב להבין שלמרות כל הכישרון וההישגים שלו בגיל צעיר, אין שום הבטחה שהוא יהיה לשחקן טניס מקצועני ברמות הגבוהות. יש המון כישרונות עצומים שהולכים לאיבוד עד לבוגרים. כל השקעת הענק הזאת לא מבטיחה שום תוצאה עתידית מלבד זה שאנחנו נותנים לו את ההזדמנות הטובה ביותר להצליח".

צועדים לאחור

העובדה שהכישרון הגדול בארץ, ואולי היחיד שיש ממנו תקוות גדולות לעתיד, עדיין אינו בן 12, מעידה - יותר מאשר על כישרונו הנדיר של אוליאל - על דלותו של דור העתיד. "הגענו לשפל חסר תקדים", אמר דודי סלע באליפות ישראל הקודמת, שנערכה בדצמבר 2010. סלע, המדורג 87 בעולם והטניסאי הגבר הישראלי היחיד בין 200 הראשונים, נזכר כי "כשהייתי ילד היו כמעט 15 ישראלים בין 300 הראשונים בעולם. לא היינו אימפריית טניס אבל היו המון טניסאים שהתחרו בסביבת הצמרת העולמית. היום זה רק אני וקצת אמיר ויינטרוב (מדורג 205) וחוץ מזה אין אף אחד, וגם לא נראה שיש דור עתיד כשאתה מסתכל על ההישגים של כל הטניסאים מגיל 14-18. זה עצוב מאוד".

שחר פאר, הטניסאית הבכירה בארץ (מדורגת 37 בעולם), מסכימה עם סלע. "אני מסתובבת בהרבה מאוד מדינות וכמעט בכל מדינה רואים שש-שבע-שמונה טניסאיות בין ה-200 הראשונות", אמרה בתחקיר על מצב הטניס שעשה ערוץ הספורט. "במדינות הללו אין בהכרח יותר תושבים מישראל, או יותר כסף, או מזג אוויר יותר טוב. אבל הם מגדלים טניסאים - ואנחנו פחות. זה לא כיף להיות הישראלית היחידה בין ה-200 הראשונות בעולם גם אם זה כאילו סוג של כבוד".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

ניר קידר

סלע ופאר, שחוו אגב שנה מאכזבת למדי בסבב המקצועני, הם כיום נציגים יחידים בצמרת העולמית ממדינה שהצמיחה בעבר את שלמה גליקשטיין, שחר פרקיס, עמוס מנסדורף, גלעד בלום, הראל לוי, נועם אוקון, אנה סמאשנובה וציפי אובזילר. "במקום שנלך קדימה אז אני לא יודע לומר אם צעדנו לאחור, אבל לכל הפחות עמדנו במקום", אמר גליקשטיין באליפות ישראל הקודמת. "ואנחנו עומדים במקום או צועדים לאחור בזמן שהרבה מאוד מדינות התחילו להתפתח ולשגשג בעולם הטניס. אם בעבר מרבית הטניסאים הגדולים הגיעו מארצות הברית ואוסטרליה, היום יש עשרות רבות של מדינות שמצמיחות טניסאי צמרת. כולל כמובן כל המדינות שהרכיבו את ברית המועצות ואת יוגוסלוויה".

הטניס, שבמשך עשרות שנים היה ספורט קאנטרי-קלאבים של המעמד הגבוה, הוא היום המשחק האהוב על עשרות מיליוני ילדים, בהם עניים לא מעטים, ברחבי העולם. "כמות הכסף והתהילה שיש היום בטניס היא הכי גבוהה אי פעם", מסביר יו"ר איגוד הטניס החדש, אסף טוכמאייר. "לכן אתה רואה שהמדורג ראשון בעולם הוא נובאק ג'וקוביץ' - ילד שגדל בסרביה של שנות המלחמה כשלאבא שלו אין יותר מדוכן פלאפל ועד גיל 14 הוא שיחק במגרש בלי גדר, כשצריך לרוץ אחרי כל כדור. אבל הילד הזה גדל רעב. וכמוהו ילדים רבים שהם חסרי יכולת כלכלית, ולכן הם יהרגו כדי להיות שחקני טניס.

"הדימוי הוותיק של הטניס כספורט של ילדים עשירים פשוט לא נכון היום. כי ילד עשיר קשה להטעין במוטיבציה. הוא יכול לבקר בווימבלדון עם המשפחה שלו. ילד פחות עשיר יעשה הכל כדי להגיע לווימבלדון בעצמו ולהרוויח מיליוני דולרים. היום אנחנו רואים המון שחקנים בצמרת העולמית שגדלו בלי כפית של כסף בפה, ולכן גם בישראל הספורט הזה יכול להתאים להמון ילדים ממשפחות מעוטות יכולת. כי בנוסף לכישרון ולאימון חייבים מוטיבציה".

המשקם

טוכמאייר, בן 42 ובעלים-שותף בקבוצת הנדל"ן קנדה-ישראל, הציב לעצמו מטרה לשקם את הטניס הישראלי. "קודם כל מוכרחים להרחיב את החשיפה של הספורט", הוא טוען, "ודבר שני חייבים לדאוג לכך שהילדים והנערים שכבר חשופים לטניס יוכלו למצות את הפוטנציאל שלהם עד כמה שניתן. כי גם אני לא מכחיש את מה שדודי סלע אומר, וזה שהטניס שלנו הגיע לנקודת שפל".

השפל בא לביטוי אולי יותר מאי פעם לפני כחודש, בזמן מערכת הבחירות ליו"ר האיגוד, תפקיד שעליו התמודד טוכמאייר מול ראש העיר רמלה, יואל לביא. "לביא עשה לא מעט למען הספורט בעירו וגם למען הטניס", אומר גליקשטיין, מנהל האגף המקצועי של האיגוד, שחושף כי בשבועות שקדמו לבחירות היו מנהלי מועדונים רבים נתונים ללחצים מצד ראשי הערים שלהם להצביע בעד לביא. "קרתה תופעה חמורה מאוד", מדגיש גליקשטיין. "בערים רבות מנהלי המועדונים הם עובדי עירייה והם גם זקוקים לשיתוף פעולה מצד ראשי הערים. אז איך הם אמורים להגיב כשראש העיר, שהוא גם הבוס שלהם, מזמן אותם ללשכתו ומבקש מהם להצביע בעד החבר שלו, לביא?"

ניר קידר

וכך נראו הדברים בעיני מנהל מועדון טניס גדול במרכז הארץ. "יום אחד אני מקבל טלפון מראש העיר שלי, שמזמן אותי לפגישה אצלו בלשכה", הוא מספר. "אני מגיע ורואה אותו יושב ליד יואל לביא, וראש העיר שלי מסביר לי מדוע אני צריך לבחור בלביא בבחירות ליו"ר האיגוד. לא יכולתי להגיד לו 'לא' בפנים, כי זה לא מכובד ובעיקר זה מסכן את עתיד המועדון שיש בו מאות ילדים. אז הינהנתי ומילמלתי משהו ובסוף בחרתי בטוכמאייר, שבאמת מכיר את הטניס מקרוב ותורם לגופים שונים בטניס כבר המון שנים. לביא זכה בהרבה מאוד קולות, יחסית למי שהכריז רק שבועיים-שלושה לפני הבחירות שהוא רץ. אבל למזלנו טוכמאייר נבחר".

טוכמאייר עצמו אינו מוכן להגיב על פרשיית הבחירות. מקורביו טוענים כי "היה כאן דבר חמור ומטריד מאין כמותו: ראש עיר בישראל כמעט 'גנב' את הבחירות הללו ואילו היה מצליח הוא היה מנהל היום את הטניס, כמובן לצד היותו ראש עיר. עד כדי כך הפוליטיזציה חודרת לספורט הישראלי".

לביא, מנגד, אומר כי "גם אם הטענה שהופעלו לחצים נכונה, אין פסול בכך שראש רשות פונה לראש רשות אחרת, הרי יש בינינו כבוד הדדי. דבר כזה יכול רק לעזור לטניס. גם מי שהתמודד נגדי פנה לחברים שלו באיגוד כדי שיעזרו לו. בסופו של דבר הבחירות חשאיות ויש גם תוצאות שמוכיחות כי לא באמת היתה לכך השפעה". כיום טוכמאייר מבקש הפסקת אש. "לביא באמת בא אלי כמו גבר אחרי שהפסיד, הצטלם איתי, ואמר שיעזור לי במה שרק אפשר. אני באמת מקווה מאוד שכך יהיה, כי הטניס הישראלי זקוק לכל עזרה שהוא יכול לקבל".

גליקשטיין אומר ש"העזרה החשובה ביותר היא כספית. הטניס זקוק לעוד שלושה-ארבעה מיליון שקלים בשנה שצריכים להגיע מהסקטור הפרטי, כסף שאסי יודע לגייס. אנחנו זקוקים לכסף הזה כדי לשפר את התמיכה בטניסאים הצעירים ובנבחרות, וגם לשפר את איכות המאמנים ושכרם".

כבוד ליריב

דווקא טוכמאייר מבקש להפוך את המשוואה. "בשלב הראשון זה קצת מוקדם לדבר על כסף פרטי שייכנס לענף", הוא אומר. "צריך שהכסף הציבורי יביא את הפרטי. יש כיום המון גורמים שאפשר לתרום להם. כשאנשי עסקים תורמים הם רוצים לראות תוצאות ואני רוצה להיות מסוגל להבטיח תוצאות כשאני מבקש תרומות. הטניס הוא הספורט עם פוטנציאל הגידול הכי משמעותי בארץ והוא כבר גדול. אבל צריכים לעשות שידוד מערכות, להחזיר המון מהבנים האובדים - שחקני עבר ואנשי מקצוע שיש להם המון מה לתרום לתחום והיום הם בחוץ. יעלה על הדעת שעמוס מנסדורף יהיה מחוץ לטניס? גלעד בלום? דדי יעקב? אתה יודע שהמאמן של נובאק ג'וקוביץ' במשך שנים הוא ישראלי בשם רונן בגה? מישהו פעם השתמש בו כאן כמו שצריך?

"אז אני רוצה לפחות את חלקם, כדי שיעזרו למאמץ המשותף. ואני רוצה להביא עוד אנשים טובים. כי עסק בסופו של דבר נבנה מהאנשים שלו. אנחנו צריכים את האנשים הטובים ביותר גם בשיווק ובכלל בניהול הענף. בכל מקום בחו"ל, כשאתה בא לתחרויות טניס, אנשים מכובדים מקבלים אותך בחליפות. יש תודעה של שירות ללקוח, של שירות לספונסר. אצלנו באים במכנסיים קצרים וחולצה פתוחה. זה לא יכול לעבוד כך יותר".

ניר קידר

טוכמאייר אומר שלטניס יש המון מה להציע לתורמים. קודם כל, חשיפה בגביע דייוויס, שעליו מתחרות הנבחרות הלאומיות של הגברים, ובגביע הפדרציה (הנשים), "וגם זיהוי עם ענף ספורט יוקרתי וכזה שמלמד את כל השחקנים והנערים מיומנויות לחיים. זה ספורט אינדיבידואלי שמדגיש מאמץ ולחימה ללא פשרות, בנוסף לג'נטלמניות ומתן כבוד ליריב. אין סיבה שעסקים בישראל לא ירצו להיות מזוהים עם ערכים כאלה ואין שום סיבה שבסופו של דבר לא נוכל לגדל כאן שחקנים הרבה יותר טובים".

אתגר נוסף של טוכמאייר יהיה לאחות את הקרע עם מרכז הטניס. האיגוד והמרכז (ראו מסגרת) מצויים ביריבות ארוכת שנים, "כזאת שהרסה כמעט כל חלקה טובה", כפי שאמר עודד (דדי) יעקב, בעבר מאמן נבחרת גביע הדייוויס של ישראל וכיום מאמן באקדמיית טניס בינלאומית בקנדה. "ילדים מוכשרים גדלים בשני המקומות, אבל אין יד מכוונת או מי שאוסף אותם יחד ומטפח אותם בצורה הטובה ביותר. לכן נוצרות כפילויות ומי שנפגעים מכך הם הילדים, וגם המאמנים. הסכסוך הזה פגע בטניס במשך יותר מדי שנים".

גם מערכת הבחירות בין טוכמאייר ללביא הושפעה מן הסכסוך בין האיגוד (שתמך בטוכמאייר) ובין המרכז (שהריץ את לביא, לאחר שטוכמאייר לא הסכים לשריין ג'ובים לנציגי המרכזים). "אני אדאג לתקן את היחסים עם המרכזים", מצהיר טוכמאייר. "לא יכול להיות ששחקן ייפגע בגלל סכסוך בין עסקנים".

מרכזי הטניס מגייסים אמנם מיליוני דולרים בשנה, אבל אינם יכולים לממן את טיפוחם של עילויים, כשיש להם 14 מרכזי טניס לתפעל בכל רחבי ישראל. "אנחנו אמנם נוסעים לחו"ל, אבל לא מספיק", הסביר בר בוצר, מטניסאי הנוער הבולטים בישראל, באליפות הארץ הקודמת. "גם העובדה שישראל לא גובלת באף מדינה שיש בה טניס גורמת לכך שאנחנו צריכים לטוס כל הזמן. זה גם מאוד יקר וגם שם אותנו בעמדת נחיתות מול טניסאים אירופים שיכולים להיכנס לרכב ולנסוע ממדינה למדינה, מטורניר לטורניר. בחו"ל יש גם אקדמיות יותר מקצועיות, גם תחרויות יותר איכותיות, וגם יריבי אימון הרבה יותר טובים. זה לא פשוט למחוק את הפערים".

ילדים מפונקים

דודי סלע, שבילדותו עזב את קריית שמונה ובנערותו בילה לא מעט גם בצרפת ובאוסטריה, טוען כי "כיום, כדי להכשיר שחקן טניס צריך להשקיע עשרות אלפי דולרים בכל שנה כבר מגיל צעיר, וזה לא מספיק. כי צריך פסיכולוג, ומאמן כושר, ומאמן צמוד שייסע איתו. אבל גם בארץ אפשר לעשות הרבה יותר דברים טובים, שלא נעשים. תראה כמה אנשי טניס גדולים נמצאים כאן. אפילו עכשיו פורשים הראל לוי, נועם אוקון ועוד חבר'ה שהיו מתים לעבוד כאן. יש להם כל כך הרבה ניסיון. הם יודעים מה צריך כדי להצליח ברמות הגבוהות. הם יודעים איך צריך לגדל שחקני טניס צעירים. אבל אין להם כמעט הזדמנויות. אין מי שבא ואוסף את הילדים והנערים הכי מוכשרים בארץ ונותן להם להתאמן ביחד כמו סיירת מובחרת, עם המאמנים הכי טובים".

דובי פאר, אביה של שחר ומי שהשקיע בבתו מאות אלפי דולרים בנערותה, טוען שהכסף אינו הבעיה. "הבעיה היא שכל אחד בארץ חושב שהוא יודע הכל. כששחר היתה ילדה לא הייתי מוכן להקשיב לאנשי האיגוד או המרכזים. אמרתי שנעשה זאת בדרכנו, כי אין כאן באמת את הידע לפתח אלופים. בשלב יותר מאוחר, כששחר פרצה, היה איתה מאמן פנטסטי, עודד טייג, שנאלץ לעבוד בארץ בעבור כמה אלפי שקלים או פחות מזה. אמרתי לקברניטי הענף: יש לכם כאן מאמן עילוי. הוא יוכל לגדל עשרות אלופים בעתיד. תשקיעו בו. תשקיעו בכישרונות האימון שלכם. אבל אף אחד לא הקשיב. אני חושב ששחר נמצאת איפה שהיא נמצאת היום כי לא הקשבתי לאף אחד כאן. יצאנו החוצה וראינו איך מפתחים טניסאים בעולם, וניסינו לאמץ משם כל מיני שיטות".

ניר קידר

בעיות במימון, אימון והתוויית דרך לטניס הישראלי בוודאי פגעו באיכות המוצר, אך מפי דמויות בכירות בענף, כאיאן פרומן ושלמה גליקשטיין, אפשר לשמוע את הטענה ש"גם הטניסאים עצמם אשמים במצב". לדברי ד"ר פרומן, חתן פרס ישראל ומי שלמעשה הקים את הטניס הישראלי ואת מרכזי הטניס בשנות ה-70, "הילדים של היום יותר מפונקים. הם מתאמנים פחות. ההורים מעורבים יותר. להורים יש כל מיני דרישות. אין מספיק כבוד למאמן. בעולם לא רואים מוסר עבודה כזה. שם ילדים עובדים קשה ועושים בדיוק מה שאומרים להם. הם קורעים את התחת כדי שיהיה להם סיכוי להיות שחקני טניס. פעם גם הילדים אצלנו היו כאלה, אבל היום זה דור שונה, מפונק הרבה יותר, ולצערי גם זה פוגע בהם. וחבל, כי יש כאן כל התנאים כדי לפתח אלופים".

גליקשטיין מסכים במידת מה. באליפות ישראל הקודמת, שנערכה ברעננה, אמר כי "אפשר להתלונן על המון דברים - הסכסוך בין האיגוד למרכזים, היעדר כסף ועוד ועוד. אבל בסופו של דבר, העובדה שאין היום שחקני צמרת ישראלים היא גם באשמת השחקנים. יכול להיות שגדל כאן דור פחות טוב, אולי גם פחות מוכשר מבחינה מנטלית. הם בוודאי לא האשמים העיקריים, אבל טניס זה בסופו של דבר ספורט יחידני והיחיד חייב לדאוג לעצמו ולהיות מאוד חזק. ואולי זה גם משהו שהישראלי הצעיר של היום פחות חזק בו".

בגיל 25, אלוף ישראל היוצא אמיר ויינטרוב מדורג 220 בעולם אבל עדיין אינו מסוגל להתפרנס מטניס. לאחר שזכה באליפות הקודמת, אמר: "אני נוסע עכשיו לאוסטרליה ואני לא יודע אם בכלל אתקבל למוקדמות הטורנירים. אם לא, אז ייגמר לי הכסף. כמה כבר אפשר לבקש נדבות ולקחת מהמשפחה? עד מתי? הטניס הוא עולם שנראה מבחוץ זוהר, אבל זה הספורט הכי בודד וקשה שיש. ואם אתה מדורג פחות מ-120 בעולם, ככל הנראה גם לא תוכל להתפרנס מהמשחק, וזה אחרי כל הסכומים שהושקעו בכך כילד וכנער. אבל כטניסאי בוגר, הסכומים הנחוצים גבוהים אפילו יותר. אני מקווה מאוד להמשיך להשתפר השנה ולפרוץ, כי אם לא - אצטרך לוותר על חלום חיים".

זהו גם חלומו של ישי אוליאל, ואפילו לדעת מאמנו "אין כל ביטחון שאוליאל יהיה שחקן מקצועני. נהיה שמחים אם יהיה בין ה-100 הבכירים בעולם".

מוטי מילרוד

במרכז הטניס של רמלה, שסביבו בניינים שהטיח מתקלף מקירותיהם, מושקעים 60 אלף דולר בתקוות הטניס הישראלי.

ישי, אתה יודע כמה קשה להיות טניסאי, אתה גם יודע כמה תקוות וכסף מושקעים בך. זה מלחיץ אותך בכלל?

"לא. אני אוהב לשחק טניס. זה מה שאני עושה".*

מועדון ה-99

האיגוד מול המרכז, תקציבים ומתחים

כ-80 אלף ילדים ובני נוער מתאמנים בטניס ב-99 מועדונים שפרושים ברחבי ישראל: 85 מהם מסונפים לאיגוד הטניס ו-14 שייכים למרכזי הטניס. ב"מרכז" מתאמנים כ-13 אלף ילדים, אך כוחו היחסי גדול מכך. בהנהלת האיגוד יש ייצוג קבוע של 22 אחוז לנציגי המרכז. כוחו של ה"מרכז" נובע בעיקר מחשיבותו בהתפתחות הטניס בישראל, החל בשנות ה-70, אז ייסד ד"ר איאן פרומן את מרכזי הטניס והצליח לגייס במשך השנים מאות מיליוני שקלים מיהודי התפוצות. גם כיום מגייס המרכז מדי שנה תרומות בסך 7-8 מיליון דולר, סכום גדול פי כמה מהסכומים המזעריים שהאיגוד גייס עד כה.

"המרכז הראה לתורמים שהוא לא רק מפתח את הטניס בישראל, אלא שהוא גם ובעיקר מפתח את הנוער", מסביר פרומן. "אבל כיום יש המון ארגונים חברתיים שאפשר לתרום להם ולכן למרכז הרבה יותר קשה לגייס את הסכומים הגבוהים הללו מדי שנה". ועדיין, מרכזי הטניס יכולים להעניק לחניכיהם יותר מאשר רוב המועדונים שמסונפים לאיגוד. ואמנם, רוב הכישרונות הבולטים מקרב בני הנוער, אם כי בפירוש לא כולם, גדלים במרכזי הטניס, אך האיגוד הוא האחראי היחיד לכל הנבחרות הלאומיות בכל הגילים.

"נוצר סוג של בלבול", אומר עודד יעקב, בעבר מאמן נבחרת גביע הדייוויס של ישראל, "לא ברור מי אחראי לגידול הכישרונות בישראל. במקביל גם התעצבו והתפתחו מערכות יחסים מאוד לא טובות בין מנהלי האיגוד למרכזים. זה יצר אינספור כפילויות ומתחים וגרם בזבוז משווע במשאבים".

"לא אתן למשקעי העבר להרוס את עתיד הטניס", אומר טוכמאייר. "יש לנציגי המרכז מקום בכל הוועדות המקצועיות והכל על בסיס מקצועי". מנכ"ל מרכזי הטניס, דני גלי, אופטימי: "ביני לבין אסי היחסים טובים מאוד וכיום אנחנו פועלים יחד למען עתיד הטניס בישראל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו