בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האש שבוערת, וזו שכבתה

גם שלל תפקידיו בצבא, בין השאר כמפקד "מרכז האש" בעופרת יצוקה, לא הכינו את תא"ל (מיל') צביקה פוגל לשלוש השנים בהן הוא מכהן כראש המועצה הממונה בטובא-זנגריה. כשלושה חודשים לאחר פעולת תג מחיר בכפר, הוא מתחיל לארוז. ראיון עם אדם שהרים ידיים

12תגובות

לצביקה פוגל, ראש המועצה הממונה בטובא-זנגריה, יש סיבות טובות לקוות לחסדי שמים. בפתח משרדו שבקומה השנייה של בניין המועצה החדש הוא מסב את תשומת הלב למזוזה לבנה שהתקין על משקוף הדלת. "עברנו פה תקופה לא קלה", הוא מספר בשעת בוקר מאוחרת, אחרי הליכה במסדרונות שבהם מתנהלות בערבוביה שיחות בערבית ובעברית. "בעקבות הצתת המסגד בטובא-זנגריה, בתחילת אוקטובר, התחוללה פה מהומת אלוהים. זה מה שנשאר לנו", הוא מצביע על קלסרים מפויחים. "המון השתולל, ידו אבנים, ירו על שוטרים. בסוף הגיעו גם למועצה. יום לאחר שהוצת המסגד, אחרי הסתה פרועה שהופנתה נגד המועצה הממונה וכלפי, הוצת בניין המועצה. אפילו לא התפלאתי".

ההתעניינות הציבורית בכפר הבדואי שאת מסגדו הציתו, על פי החשד, אנשי ימין קיצוניים שהשאירו אחריהם כתובת "תג מחיר", חשפה את בדידותו של פוגל. "הפסטיבל שהיה פה רק ליבה את התסיסה שקיימת כאן ממילא", הוא מתרעם. "הנשיא פרס הגיע, מפכ"ל המשטרה, שרים. כולם באו וגינו את ההצתה, אבל התעלמו מכל מה שקורה בכפר בחיי השגרה. שכחו שיורים פה כל לילה, שרוצחים, גונבים, שעבריינים מסתובבים ברחובות חופשי. התעלמו גם ממני והלכו לדבר עם 'מכובדי הכפר', עם אלה שהכריזו ש'מכיוון שיש עלינו שלטון של יהודי, נפתח פתח ליהודים נוספים לבוא ולפגוע בנו'. עם המסיתים שניצלו את אירוע הצתת המסגד כדי להחזיר לעצמם את השלטון קיימו מפגשים רשמיים ואת המועצה הממונה הגדירו כצל".

שלוש שנים הוא מחזיק מעמד בתפקיד ראש מועצת טובא-זנגריה, לאחר שמשרד הפנים פיזר את המועצה הנבחרת בגלל כשלים נוהליים. בשנים אלו כבר נתקל באלמונים שירו עליו ושרפו את רכבו, ומרגיש שננטש על ידי המערכות שצריכות לתת לו גיבוי ולתמוך בקהילה המסוכסכת שבראשה הוא עומד. מחוץ למשרדו שבבניין המועצה החדש, הממוקם במתחם תעשייה מחוץ לכפר, ממתין עכשיו בערנות שומר חמוש.

ירון קמינסקי

"יש לי עוד אחד, שני שומרים מלווים אותי", מציין פוגל כבדרך אגב ומתחיל לתאר את המסע העצוב שלו בשטחי ההפקר של החברה הישראלית. דווקא בחודש האחרון, אחרי שנדמה שעבר והתגבר על כל מכשול אפשרי, החליט להרים ידיים. "אין לי חשק יותר", הוא מסביר בשקט, "התאכזבתי. לקחתי ללב".

כמו משיח

הכפר טובא-זנגריה, מוקף מרבדים ירוקים ומטעים של עצי תפוח, ניצב לרגלי רמת הגולן כפרסומת מתעתעת לשלווה. החצרות כאן מטופחות, הבתים מכוסים גגות רעפים, לאורך הכבישים פרושות מדרכות אדמדמות, הרחובות משולטים ובין שתי השכונות המרכזיות בכפר סלול אפילו שביל לרוכבי אופניים. רק כשפוגל יוצא מרכבו השחור, מתגלים צבעים נוספים בתמונה הפסטורלית וברור שהאדמה רוחשת תחתיו. כמו המאבטח הצמוד אליו, גם פוגל עצמו מגלה חוסר נינוחות לעמוד חשוף מול בניין המועצה השרוף.

"אל תוציא את המצלמה", הוא מבקש לפתע מהצלם, "זה לא טוב, המצלמה מייצרת אווירה לא טובה. בבקשה, בואו נמשיך", הוא ספק מציע, ספק דורש, ופונה לעמדת תצפית הממוקמת בקצה טיילת "יגאל אלון". כאן, למעלה, כמורה דרך מיומן המעריך כל פרט בסיפור המקום, הוא מספר שאלון, בהיותו מפקד הפלמ"ח, הצליח לשכנע את ראשי הכפר טובא, שהוקם ב-1908 על ידי בדואים משבט ערב אל-הייב, להתגייס לשורות הפלמ"ח. הצעתו של אלון כללה בין השאר הבטחה כי לכפר לא יאונה כל רע במלחמה שעמדה בפתח.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

כ-45 גברים מהכפר לחמו יחד עם כוחות הפלמ"ח, השתתפו בהגנה על הקיבוצים השכנים איילת השחר ומחניים ובמערכה על העיר חיפה. לאחר קום המדינה, כפי שהבטיח אלון, נשאר הכפר על כנו - היישוב הערבי היחיד ששרד בין הכינרת למטולה, קיבל הכרה מהממשלה ואליו צורפו תושבי הכפר הבדואי זנגריה, שהועברו ממקומם הקודם ליד מושב אליפלט.

פוגל נשבה בקסמו של הכפר המאוחד, שסימל ברית דמים אמיצה בין תושביו הערבים לשכניהם היהודים. "יש פה היסטוריה, מורשת, חוט שדרה שגורם לך להאמין שאפשר ליצור פה שינוי", הוא אומר. "בהתחלה, כשבאתי לפה, הרגשתי שיש תנועה אמיתית של אנשים שרוצים להשתלב במרקם החיים בגליל. זיהיתי מיד שהאנשים כאן מתחברים למאה ה-21, הן מבחינת הרצון שלהם להגיע למימוש עצמי והן מתפיסת חופש הבחירה שלהם. הם אמנם התרחקו מהמסורת, אבל נשארו עם המורשת של הכפר הבדואי הלוחם".

לטובא-זנגריה בא פוגל ממקום מגוריו הקודם בבאר שבע. "המפגש הראשון שלי עם המקום היה הפתעה טובה", הוא אומר. "הייתי רגיל לבדואים בדרום ופה ראיתי 'קיבוץ' - מקום ירוק ואנשים מסבירי פנים. כל הסיפורים ששמעתי על 'גנבי הבקר' התנפצו אל מול אחלה אנשים. ראיתי פה משהו אחר".

מאז כניסתו לתפקיד, בסוף אוגוסט 2008, החל לעבוד במרץ. כצעד ראשון, בשיתוף צמוד של משרד הפנים, גיבש תוכנית חומש לכפר שצבר גירעון עצום, שהגיע אז ל-70 מיליון שקל, פי שלושה מהתקציב השנתי של המועצה. "התחלתי ללמד פה אנשים איך לעבוד, להשתמש במחשב, איך לנהל לוח זמנים - מושגים שבכלל לא היו מוכרים כאן", הוא מספר. "הבאתי לכאן, למשל, יועץ ארגוני שינהיג הגדרות תפקיד ומדדי הצלחה לתפקידים בכל המחלקות. אנשים שיתפו פעולה. האמנתי בכל לבי שיש לי כאן המצע הנכון להפוך את הכפר ליישוב מוביל בין חמישים היישובים היהודים שסביבו. במשך שנה וחצי עבדנו כדי להניע תהליך, יצרתי קשר עם כל ראשי המוסדות, נכנסתי לגני ילדים, בתי ספר. לכל מקום".

אחת האבחנות הראשונות שלו היתה שהכפר נהנה אמנם במשך השנים מהשקעה מסיבית בתשתיות, אך מוסדות החינוך לקו בתכנים. "ראיתי בניינים שאין ביישובים יהודים", הוא ממשיך, "גני ילדים לתפארת ובתי ספר מהשורה הראשונה. אבל בגני הילדים, למשל, לא נמצא משחק חשיבה אחד. הגנים פעלו כבייביסיטר, רק אם הגננת היתה יצירתית היא נתנה לילדים לצייר. לא היתה פה תוכנית כיצד מפתחים את הילדים. התקציב שניתן לגנים הלך לאספקת נייר טואלט, חומרי ניקוי ודפים לציור. זהו. בתי הספר היו סיפור מורכב עוד יותר, רק תשעה אחוזים מהתלמידים הצליחו בבגרויות, היום אנחנו עומדים על 40 אחוז. גיליתי אז, למשל, שרוב המורים בבתי הספר לא הוכשרו בכלל להיות מורים. מלבד זאת, המוסד היחיד שפעל פה היה המתנ"ס".

למרות נקודת הפתיחה הבלתי מעודדת, התחלת הדרך היתה מבטיחה. שנה לאחר כניסתו לתפקיד עלה שיעור גביית הארנונה בכפר מ-37% ל-70%, שיפור שפוגל דווקא אינו זוקף לזכותו. "לא הייתי קוסם", הוא מצטנע. "האנשים היו מוכנים לשלם, כיוון שהיה ברור להם שהכסף חוזר אליהם בחזרה. לכן הם שילמו. התחושה שלי באותם ימים היתה שנבנית ביני ובין התושבים מערכת אמון חזקה. יחסים בריאים. ניסיתי כל הזמן ליצור חוסר תלות בי. אני זוכר שבהתחלה אנשים הסתכלו עלי כמו על משיח. אבל לא רציתי להיות פטרון, באתי לתת שירות, לעזור לתושבים להעמיד על שתי רגליים את היישוב שלהם ואז לפנות את מקומי לנציג ציבור מהכפר. זאת היתה המטרה".

ועכשיו?

"עכשיו אני רק רוצה להחזיר את שגרת השירות שהיתה לפני שבניין המועצה נשרף, ואז אעזוב. עד עכשיו רצתי הכי מהר, הכי טוב שידעתי. אבל הגעתי לנקודה שבה אני לא יכול להמשיך באותה תנופה שהיתה לי. לכן נכון לתת למישהו אחר להמשיך. כמו במרוץ שליחים. מגיעה לתושבי טובא-זנגריה הזדמנות לקבל שירות ראוי, אף על פי שאני חושב שבסופו של דבר הם לא ינצלו אותה. זו גם הסיבה שאני רוצה ללכת. אבדה לי האופטימיות שמשהו יכול להשתנות".

מחסן נשק

בספטמבר 2009, לאחר שנה בתפקיד, בסביבות השעה עשר וחצי בבוקר, התחילה אחת הפקידות במועצה לצעוק ששורפים את הרכב של פוגל ושיורים בחוץ. "אני זוכר שרצתי אליה וראיתי מאחד החלונות את הרכב שלי בוער", הוא משחזר ומצית סיגריה. "שמעתי את היריות אבל לא הצלחתי לראות את היורים. אחר כך רצתי בחזרה למשרד כדי להוציא את האקדח שלי. בינתיים, היורים התקדמו אל החלון שלי ופתחו שוב בירי מרובי M16 ואקדחים. הכדורים שרקו לי מעל הראש, הרגשתי שחזרתי ללבנון או עזה. כשהוצאתי את האקדח והתכוונתי לירות בחזרה, הרמתי את הראש מעל אדן החלון וראיתי את הרכב של היורים משאיר שובל לבן ונוסע".

בימים שלאחר הירי, הגיע פוגל למסקנה שעודדה אותו להישאר. "בניתוח קר שעשיתי הבנתי שאם מישהו באמת היה רוצה להרוג אותי, הוא היה מחכה לי ליד הרכב שלי ותוקע לי כדור בראש", הוא אומר. "אז עוד לא היו לי שומרים וזה בוודאי היה קל לביצוע. הבנתי שהירי לא היה התקוממות של היישוב נגדי, גם כיוון שאחרי האירוע קיבלתי תמיכה אדירה שבאה לביטוי בעיתונות המקומית, במצעד אנשים מכל החמולות שהגיעו אלי ואמרו: 'אל תלך, נשמור עליך'. אנשים באו אלי הביתה וביקשו לתת לי את הרכב שלהם. היתה לי תחושה שהאנשים בכפר מעריכים את מה שאני עושה למענם ושהיורים שייכים לקבוצת שוליים קיצונית".

נראה שהם ניסו להעביר לך מסר, לא?

"ברור שהיה מסר, סימנו לי שנגעתי בנקודה רגישה שלא הייתי צריך לגעת בה. ובאמת, בעקבות מה שקרה התחלתי לחשוב שלא נתתי מספיק את הדעת לתהליכים רגישים במרקם הכוחות בכפר. פיטרתי פה למשל את כל העובדים שהועסקו באופן לא תקני. כשבאתי לכאן הועסקו 60 עובדים כאלה. הבנתי שאם אני רוצה לערוך שינויים פרסונליים במועצה, מה שאכן עשיתי, אני חייב לבודד את עניין הכבוד שבין האנשים, בין הקבוצות השונות. שאף אחד לא ירגיש שפגעתי בו. לכן, מצד אחד הבית שלי נהפך מאז אירוע הירי ל'בית האח הגדול', כלומר מרושת במצלמות, חיישנים ומנורות שנדלקות על ידי תנועה. אבל מצד שני, האמנתי שאוכל להמשיך בתהליך שהתחלתי".

ירון קמינסקי

נעצרו מאז חשודים במעשה?

"לא. עד היום המשטרה לא עצרה אף אחד. אני לא יודע להסביר את זה. אני מוריד את הכובע לפני כל מפקדי התחנות באזור, הם עושים עבודת קודש, אבל מה שקורה כאן הוא מעבר ליכולת שלהם. למעלה, הבכירים שנמצאים מעליהם, לא מתנהלים נכון. כדי לעצור את היורים, מפקד תחנת ירדן חייב כוחות נוספים, בעוד שהוא מוגבל במספר האנשים שהוא יכול להפעיל. כדי להיכנס לטובא-זנגריה צריך הרבה יותר כוחות. טובא-זנגריה היא מחסן נשק שיכול לצייד גדוד חי"ר מובחר".

אז למה העניין לא מטופל?

"לטעמי, מחכים לרגע שיהודי או שוטר יירצח. רק אז יעשו את מה שצריך לעשות. וזה יגיע. מה שקורה פה הוא חסר היגיון. יש רמה מסוימת במשטרה ששכחה שסולחה זה לא אג'נדה של המשטרה".

למה אתה מתכוון?

"במשך השנים שאני פה התרחשו בכפר אירועים קיצוניים שבסופו של דבר הסתיימו בהסכמי סולחה, כלומר, מישהו פיצה מישהו על הנזק שגרם לו. אני יודע שקציני משטרה ישבו שם, בזמן חתימת הסולחות. במשטרה כנראה לא מבינים שבאותו הרגע שנכחו בסולחה, הם נתנו גושפנקא למעשים האלימים שהתרחשו עד הסולחה. זה הזוי, אבל המשטרה נהפכה לחלק מהסולחות והחוק הטובאני. באופן הזה הקבוצות הקיצוניות בכפר מבינות שמותר להרוג, שמעשי אלימות הם לגיטימיים - כיוון שבסופו של דבר המשטרה בעצמה מכשירה אותם".

דיברת על כך עם השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'?

"בהחלט, יותר מפעם אחת".

מה היתה תשובתו?

"שטובא-זנגריה היא לא המשימה היחידה של משטרת ישראל. זה נכון, אבל זה לא מה שהייתי מצפה לשמוע ממנו. כיוון שגדלתי בתוך המערכת אני יודע שיש סדרי עדיפויות, אני רק חושב שהגורמים שמבצעים את הערכות המצב בנוגע לטובא-זנגריה מעריכים אותו בהערכת חסר. כלומר, הפוטנציאל של טובא-זנגריה להפר את שגרת החיים של תושבי הגליל יותר גדול משנדמה להם, הרי הנשק ייצא מפה לראש פינה וחצור. הבעיה היא שמערכת אכיפת החוק שלנו מתייחסת לפורענות ביישוב ערבי כאל עניין שלא צריך לטפל בו. כל זמן שהדבר לא מפריע לשגרת החיים של היהודים - הנושא הזה נדחק לקרן זווית".

הוקמה כאן נקודת משטרה. היא לא נותנת מענה הולם?

"בכפר פועלת נקודת משטרה המאוישת על ידי שוטר תורן או שניים. אם רוצים לעשות כאן סדר, ברור הרי שאין די בזה. כדי להוריד את מפלס העבריינות בכפר חייבים להרחיב את תחנת השיטור ולהכניס כוחות שמיומנים להתמודד בסיטואציות מורכבות. הבעיה המרכזית כרגע היא שחוסר הטיפול וההתייחסות מעניק לפורעים ביטחון ונותן להם לגיטימציה להמשיך. ההתעלמות מהאלימות הקשה ששוררת בטובא-זנגריה, כמו ברחוב הערבי בכלל, פוגעת באופן אנוש באוכלוסייה שרוצה לחיות חיי שגרה נורמלית".

במצב שבו חוקי המדינה אינם נאכפים כאן, לראש מועצה ממונה כמוך יש בכלל סיכוי להשלים את המשימה שהמדינה הטילה עליו?

"לא. חד משמעית לא".

מדוברות מחוז צפון של משטרת ישראל נמסר כי "תיק חקירת הירי לעבר פוגל עדיין מתנהל ביחידה המרכזית של מחוז צפון. המשטרה פעלה ופועלת לאורך תקופה ארוכה באופן גלוי וסמוי בתוך הכפר תוך הפעלת כוחות ואמצעים מגוונים. כמו כן, בוצעו חיפושים במסגרתם נתפסו מאות פריטי אמצעי לחימה, נעצרו מאות חשודים בביצוע עבירות אלימות, אחזקה ושימוש באמצעי לחימה והוגשו כתבי אישור נגד עשרות רבות".

ירון זמיר, דובר השר לביטחון פנים אהרונוביץ', אומר כי "השר, אשר התגורר שנים רבות באזור הצפון, מכיר את הכפר, תושביו ובעיותיו, שוחח עם הממונה כמו עם רבים מתושבי הכפר ונכבדיו, וכן ביקר ביישוב מספר רב של פעמים ותמיד במטרה לסייע ולחזק".

סטירת לחי

פוגל, תכול העיניים, שחגג לפני כחודש 55 חורפים, נולד בבאר שבע "למשפחה רומנית טיפוסית", כהגדרתו, "שזה אומר - זוג הורים ושני ילדים". אמו היתה עקרת בית ואביו עבד ב"אבן וסיד", חברה בת של סולל בונה. "כל האבות סביבנו עבדו בחברות מהסוג הזה, כלומר בחברות שבנו את הארץ", הוא אומר ומצית סיגריה נוספת. "באר שבע היתה אז, כנראה כמו היום, עיר של פועלים, שבה גיבורי הילדות שלי היו שחקני כדורגל מקומיים, כמו מאיר ברד, קשר התקפי שהיה השחקן הבאר-שבעי הראשון ששיחק באופן קבוע במדי נבחרת ישראל. הייתי תלמיד עם פוטנציאל, אבל עשיתי הרבה בלגן. הייתי למשל שחקן הפוקר הטוב ביותר בבית הספר".

בכיתה ט' עזב פוגל את עיר הולדתו לקבוצת כנרת שבעמק הירדן, ולמד בבית הספר התיכון הקיבוצי בית ירח. "ההחלטה לעבור ללמוד בקיבוץ היתה משותפת לי ולהורים", הוא אומר. "היו שם עוד כמה ילדי חוץ שהיו דומים לי, ילדים שההורים שלהם רצו להרחיק אותם מההשפעות השליליות שבעיר. בשכונה שלי הייתי הילד היחיד שיצא לתהליך כזה. אבא שלי, שלא הרוויח יותר מדי, הקצה נתח גדול ממשכורתו לקיבוץ ולבית הספר, כדי שיסכימו לקלוט פרחח דרומי כמוני. בקיבוץ קיבלתי סטירת לחי. בבאר שבע גדלתי על ערכים של כסף, כדורגל ובנות. בבית ירח, מלבד הבנות, הכל השתנה. נכנסתי לקיבוץ של שנות ה-70, לחברה שמחנכת לאהבת הארץ, הכרת הארץ, לרעות, ערבות הדדית ועבודה. שם התעצבה האישיות שלי ושם היו השנים הנפלאות בחיי".

ירון קמינסקי

לאחר התנדבות לשנת שירות, התגייס פוגל ב-1975 לקורס טיס במחזור שעמו נמנה מפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי. על אף שגילה כישורי טיסה טובים, הודח פוגל מהקורס בגלל יכולת לימודית נמוכה ועבר לחיל התותחנים. במלחמת לבנון הראשונה, כשהוא בן 26, שירת כמפקד סוללת תותחנים. באינתיפאדה הראשונה פיקד על גדוד 334 ובהמשך, ב-1993, פיקד על מבצע "דין וחשבון", אחד ממבצעי הדגל של התותחנים. כעבור שלוש שנים פיקד על אגד ארטילרי 282 במבצע "ענבי זעם" ובאינתיפאדה השנייה היה ראש מטה פיקוד דרום, תפקיד שלאחריו, ב-2003, השתחרר משירות קבע בדרגת תת-אלוף.

מבין שלל תפקידיו בשירות הצבאי, פוגל גאה במיוחד על חלקו במבצע "דין וחשבון", שמטרתו היתה, על ידי הפגזה ארטילרית מסביב לכפרים לבנוניים ובתוכם, ליצור פאניקה ותנועה של פליטים. "המטרה היתה להסביר ללבנונים שאנחנו לא מוכנים יותר לסבול את העובדה שהם נותנים מחסה לטרוריסטים", הוא אומר בטון סמכותי. "רצינו שתושבי לבנון ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חיזבאללה, כיוון שאנחנו ספגנו קטיושות בלי סוף. לכן, ממשלתו של יצחק רבין החליטה לקיים מבצע שכולו אש ותכליתו לקחת את תושבי לבנונים שגרים מדרום לליטאני, ולהעביר אותם דירה, לצפון הליטאני".

24 אלף פגזי ארטילריה המטירו כוחותיו של פוגל, אז אלוף-משנה בפיקוד צפון, על תושבי דרום לבנון. "הכל קרה בשישה ימים", הוא מתאר. "לפני כל הפגזה העברנו לתושבים מסר: 'עזבו את ביתכם'. אחר כך התחלנו בירי, בטבעת של קילומטר לפני היישוב. אחרי שעתיים התרענו שוב וירינו בטבעת של 500 מטר. בדרך הזאת הוצאנו 300 אלף איש שעברו לפאתי צור וביירות, בלי שתושבים נפגעו", הוא מציין, חרף העובדה שדו"ח ארגון אמנסטי קבע כי יותר מ-100 אזרחים נהרגו באותה לחימה. "בסופו של דבר, הממשל בלבנון הרגיש את הלחץ והתחייב לשלוט ולמנוע ירי קטיושות לעבר ישראל. להערכתי, אם היינו מתנהגים כך במלחמת לבנון השנייה, יתכן מאוד שלא היינו חווים בכלל מלחמה ושההישגים שלנו היו גבוהים יותר".

מתוך ניסיונו ב"דין וחשבון" הגה את מערך "מרכז האש של פיקוד הדרום" שהופעל בפיקודו במבצע "עופרת יצוקה" בעזה, בעת שהיה בשירות מילואים. במסגרת התפקיד, שנהפך לחלק משמעותי בביוגרפיה שלו, ניהל פוגל, תיאם ואישר את הפצצת הרצועה, שכללה בין השאר ירי טילים, רקטות פגזי ארטילריה, ואש מהים ומהאוויר. "עד אז לא היה קיים 'מרכז אש' בשום פיקוד", הוא מכריז בגאווה. "בזמנו, כשיואב גלנט נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד דרום ב-2005, הנחתי לו את התוכנית הזאת על השולחן. שנה לאחר מכן, ביוני 2006, חמאס השתלט על רצועת עזה ובסוף 2008, לקראת הוצאתו לפועל של 'עופרת יצוקה', גלנט קרא לי לתפקיד. מרכז האש שלט בכל גורמי האש, בכל רגע התאמנו לכל מטרה גורם תוקף".

התיאום לא היה מושלם כמו שאתה מתאר, כיוון שמן הירי נפגעו כזכור גם אזרחים, משפחות שלמות נקטלו. בישראל מוכרת במיוחד הטרגדיה שבה נהרגו ארבע בנות משפחת אל-עייאש בג'בליה, אבל היו משפחות נוספות כמותן. כך מתאמים "גורם תוקף" לכל מטרה?

"טעות", משיב מיד פוגל. "בכל האש שהפעלתי ממרכז האש הפיקודי לא נהרגו אזרחים בלתי מעורבים", הוא טוען בתוקף. "האזרחים שנהרגו נפגעו מאש שהופעלה על ידי מפקדים בשטח, בעיקר תוך ניסיונות חילוץ. למשל, כשמפקד כוח החליט להוריד בניין של 12 קומות כיוון שמשתי קומות נורתה אש על כוחותינו".

באותה תקופה שפיקדת כקצין במילואים על מרכז האש ב"עופרת יצוקה", עשית את צעדיך הראשונים בתפקיד ראש המועצה הממונה של כפר ערבי. זה לא נראה לך צורם?

"לא, מדובר בכפר בדואי שחלק מתושביו משרתים בצה"ל. אני יכול אפילו להגיד שבמהלך המבצע קיבלתי לא מעט מסרונים מאנשי הכפר שהביעו תמיכה ועידוד. הם רוצים בהצלחתה של מדינת ישראל".

אם כך, איך אתה מסביר את שיעור התמיכה הנמוך במפלגות ציוניות, 16 אחוז בלבד, בבחירות האחרונות לכנסת?

"בבחירות האחרונות עמדתי בראשות המועצה הממונה ועל פי חוק, מעצם הגדרת התפקיד, אסור היה לי לעסוק בפוליטיקה. בבחירות הקודמות, על ראש המועצה חוסיין אל-הייב, איש מפלגת העבודה, לא חלה המגבלה הזאת והוא הצליח להביא לעמיר פרץ מעל 60 אחוז מהקולות. בבחירות האחרונות לא נתתי לאף מפלגה להיכנס לכפר דרך דלת המועצה, שהיא למעשה ערוץ הכניסה המרכזי של מפלגות ציוניות. במצב שבו המפלגות הציוניות לא נכנסו לכפר, אחרות תפסו את מקומן".

מערכת אחרת

פרק משמעותי בדרכו לטובא-זנגריה נכתב ב-2003, אז התמודד פוגל על ראשות עיריית באר שבע, התמודדות שהסתיימה בהפסד ליעקב טרנר. פוגל, מועמד עצמאי שנתמך על ידי מפלגת שינוי, הגיע למקום השלישי לאחר שזכה רק ב-15 אחוז מקולות הבוחרים וכיהן לאחר מכן כחבר מועצת העיר עד 2005.

"במשך רוב שנות שירותי הצבאי, בעיקר בצפון, לא חשבתי בכלל להיות ראש עירייה", הוא מגלה. "אבל בתפקיד האחרון שלי, כראש מטה פיקוד דרום, התגוררתי במיתר ונחשפתי למתרחש בבאר שבע והסביבה. שנה לפני השחרור התחלתי להרהר באופציה הזאת וכשהשתחררתי, לאחר שהרמטכ"ל בוגי יעלון רמז לי שעדיף שאלך הביתה, החלטתי להתמודד. רציתי להביא שינוי לבאר שבע".

זה לא היה קל. פוגל התעלם מכמה מכשולים מהותיים שעמדו בדרכו, כמו מהעובדה שממועד השחרור שלו ועד הבחירות בעיר נשארו רק חודשיים וחצי וכן מכך "שחוץ משני גמלים וגדי", כהגדרתו, מעטים מתושבי באר שבע הכירו אותו. "חוץ מזה", הוא מוסיף בכנות, "עשיתי קמפיין גרוע מאוד, שעליו הוצאתי את רוב החסכונות שהספקתי לצבור עד אז. הרווח היחיד שלי מכל ההתמודדות הזאת היה שנכנסתי למערך החיים האזרחי ברגע. שלא כמו בכירים אחרים שמשתחררים מהצבא, לי לא היה זמן לקטר על כך שלא קודמתי או לחפש מה לא היה בסדר. מיד עברתי למערכת אחרת".

ירון קמינסקי

במקומו החדש כחבר מועצה בעירייה, לא רווה נחת. "בישיבות המועצה הצטברה אצלי תחושה של חוסר יכולת לממש איזשהו תהליך שישנה את הבסיס לאיכות החיים בעיר", הוא אומר בטון מזלזל. "כלום לא קרה. כל פעם כשבאתי עם רעיון משלי דחו אותו. פשוט ככה. השיא היה כשהקמתי פסטיבל סוכות בעיר ובבוקר פתיחת הפסטיבל, כשמחוץ למתחם עמדו כבר 1,500 מכוניות, העירייה ביטלה את הפסטיבל כיוון שלא השלמתי 'שילוט לפתחי חירום'. הבנתי שאף אחד שם לא רוצה באמת לקדם משהו, שלא רוצים לחשוב על באר שבע בעוד 15 שנה, שאין עניין לקדם תוכנית אסטרטגית" (דובר העירייה מעיר בתגובה, כי "באר שבע היא אחת הרשויות הבודדות במדינת ישראל, שגיבשה תוכנית עשור, שהוצגה ואושרה על ידי משרדי הממשלה הרלוונטיים").

אותה פארסה מביכה היתה נקודת מפנה בחייו. "החלטתי שאני לא רוצה להיות פוליטיקאי", הוא אומר ומכה בשתי ידיו על השולחן. "אבל יותר מזה, למרות האהבה למקום, החלטנו במשפחה לעזוב את הדרום ולעבור לצפון. לא יכולתי להישאר שם. העזיבה לוותה בתחושת מיאוס. אני זוכר שכשהלכתי ברחוב בבאר שבע, כל הזמן באו אנשים ואמרו שהצביעו לי בבחירות. אם הייתי סופר אותם, אפשר היה להגיע למסקנה שמישהו זייף את תוצאות הבחירות. אבל כיוון שאף אחד לא רימה, כנראה שניגשו אלי הרבה שקרנים. לא רציתי לחיות במקום כזה. התאכזבתי מאנשים", הוא אומר באטיות, "זה בדיוק מה שקרה לי גם פה, בטובא-זנגריה".

מיד כשעבר לשכונת נוף כנרת בצפת, בחורף 2007, והחל לעבוד כיועץ ארגוני בערים כנתניה ופתח תקוה, קיבל פוגל פנייה ממשרד הפנים להתמנות לראש המועצה הממונה בטובא-זנגריה. בתחילה דחה את התפקיד, אך הסכים להתמנות כחבר במועצה הממונה, שבראשה עמד אז קצין המחוז של משרד הפנים. לאחר שנה ולאחר לחץ מתמשך מצד שר הפנים אז, מאיר שטרית, התרצה פוגל וקיבל עליו את תפקיד ראש המועצה הממונה. וכך, לאחר שברח בשאט נפש מקלחת העסקנות בדרום, נקלע לסכסוכי החמולות בטובא-זנגריה, בעיקר בין משפחות סאלח לנימר, המסוכסכות ביניהן במשך שנים על רקע מאבקי שליטה על שטחי מרעה. מאבקים אלה גבו לא פעם חיי אדם והפכו את הכפר ל"אחד ממוקדי האלימות הקשים בגליל", כפי שמתאר פוגל.

ככה אנחנו חיים

הירי על בניין המועצה לפני כשנתיים, כמו הצתת הבניין לפני כחודשיים, הם נקודות ציון שחורות בתולדות הקהילה הקטנה, המונה היום כ-6,000 בני אדם. אבל אלה בהחלט לא מקרי האלימות החמורים ביותר בשנים האחרונות. במאי 2008 נרצח בבית הספר התיכון בכפר נער בן 16; באותה השנה נהרג מפגיעת רסיסי רימון מאג'ד נימר, בן 22, ליד המתחם של משפחת סאלח; בדצמבר 2009 נרצחה בכפר אשה בת 58, שנפצעה אנושות מיריות בעימות אלים בין קבוצות משתי המשפחות, ובינואר לפני שנה נרצח בכניסה לכפר אמיר נימר דיאב, בן 34.

"יורים פה כמעט כל לילה, הלילות השקטים ספורים", קובל נאסר סאלח, מזכיר המועצה זה 23 שנה, שנכנס לשיחה קצרה עם פוגל. "יורים באוויר, יורים אחד על השני, על כלי רכב. זה המצב, ככה אנחנו חיים. כל סכסוך קטן מסתיים בשליפת אקדח. שלשום, לדוגמה, הבת שלי היתה עדה לאירוע כזה. הירי מלווה את חיינו מאז מינוי המועצה הממונה. לפני זה היו יריות, אבל מעט. בחודשים האחרונים יש ממש עליית מדרגה. אי אפשר להסתובב בלילה. אני לא נותן לילדים שלי להסתובב בלילה. גם אני משתדל לא לצאת בערב. זה לא חיים פה. גיהנום. לאחרונה אני שוקל אפילו למכור את הבית ולעזוב. יש לי בית מפואר, דונם של אדמה, עצי הדר, פארק, אבל אני לא נהנה. אני לא היחיד שחש את התחושה הזאת".

"יש לנו בעיה אמיתית", מתערב פוגל ונאנח. "מישהו היה צריך לדאוג שדברים כאלה לא יתרחשו, שאלימות לא תשתולל, לא רק נגד ראשי רשויות, אלא כלפי כולם. יש פה יד חופשית לאחוז בנשק. החופשיות המטורפת הזאת מאפשרת גם לשרוף רכב של ראש מועצה וגם לירות עליו. זה לא רק עניין של פגיעה בכבוד. יורים כאן כי יודעים שלא יקרה כלום. איפה נשמע שיורים ומציתים רכב של ראש מועצה בעשר וחצי בבוקר? זה הגיוני שבאמצע כביש ראשי יעצרו חמושים עם רובים ויתחילו לירות? אמנם רק למיעוט מהתושבים יש עניין לשמר את החוק הפנימי, מה שמכונה כאן 'החוק הטובאני'. אבל אותו מיעוט, הם בעלי ממון ובעלי נשק. הנשק הוא שנותן להם את הכוח מול הרוב".

זה מסביר אולי מדוע התושבים לא עמדו לצדך ולא יצאו נגד ההסתה. הם פשוט פחדו.

"נכון, אבל עדיין חשבתי שהצלחתי לבנות פה משהו, לטעת אומץ בתושבים, חשבתי שלפחות לעובדים שלי תהיה היכולת לעמוד מול גל הסתה כזה. חשבתי שהם יוכלו לבודד את אירוע הצתת המסגד, שהוא מכוער וראוי לגינוי. אבל הם לא עמדו לצד המועצה. התאכזבתי מחוסר התגובה שלהם. בעיקר התאכזבתי ממנהלי מחלקות ומוסדות שטיפחתי בשלוש השנים האחרונות. חשבתי שנתתי להם עצמאות וביטחון, שעודדתי אותם להוביל, לקחת סמכות, לדרוש סמכות, לכבד את החוק, להביא את השינוי. אבל יכול להיות שאי אפשר לשנות ערכים שהשתרשו פה במשך עשרות שנים. הם שתקו ופעם נוספת גיליתי שהציבור הוא עדר שהולך אחרי אשליות. אני לא הצלחתי להעביר להם קצת נחישות, אז או שנכשלתי או שהם חסרי סיכוי".

מה רצית שיקרה?

"רציתי תמיכה, כי ההסתה הרעידה הרבה יותר מהכדורים שנורו עלי. בפעם הקודמת ניסו להפחיד אותי, הפעם נאמר במפורש שאני אשם. מבחינתי, כשאני מגלה חוסר נכונות להיות חלק מהמאמץ, אני לא יכול להוביל לבד. אני לא דון קישוט. אני חייב את המנהלים המקומיים לצדי. עד מועד השריפה של המועצה חשבתי שזה המצב".

הוא נשוי ואב לשלושה בנים. "המשפחה תמכה בי בכל תפקיד שעשיתי עד היום", הוא אומר. "כאן המצב אחר. המשפחה לחצה עלי לעזוב את התפקיד כבר לפני שנתיים. הפעם הם היו הרבה יותר נחרצים. הם אמרו לי: 'עזוב, אם חמאס וחיזבאללה לא הרגו אותך, יהרגו אותך בטובא'. הם ביקשו ממני בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: 'עזוב את זה'".

אתה חושש לחייך?

"אני לא מפחד. שלא כמו ראשי מועצות אחרים שקיבלו איומים דומים, אני לא מסתובב עם שומרי ראש בתל אביב וירושלים. רק פה. אני לא חושב שיירו בי, אבל טעיתי כל כך הרבה עד עכשיו, אולי אני טועה שוב?"

--------------------------------------------------------------------------------------------

כל ילד יודע

בעיני ראש המועצה הקודם, חוסיין אל-הייב, צביקה פוגל נכשל

ירון קמינסקי

חוסיין אל-הייב, ראש המועצה הנבחרת של טובא-זנגריה מיום הקמתה ב-1988 ועד פיזורה ב-2007, מגיב בחריפות לדבריו של צביקה פוגל. "פוגל הוא פקיד ממונה שבא לעשות סדר, להרים את אחוזי גביית הארנונה, אבל בתקופה שלו נרצחו שישה אנשים בטובא-זנגריה", אומר אל-הייב. "מאז שהוא פה אין דין ואין דיין. אין מנהיגות סמכותית. בזמן כהונתי מעולם לא היתה כאן אלימות כזאת, אני יזמתי סולחות לפני שבעיות בין אנשים נהפכו לאירועים אלימים. פוגל לא טיפל בסוגיות האלה, הוא חשב שזה לא עניינו. בכפר מרגישים כעדר ללא רועה. אנשים כאן ממורמרים, אי אפשר לפנות לפוגל, כל הזמן מקיפים אותו שני שומרי ראש. גם עלי ירו, גם זרקו רימונים על ביתי ב-2004. נכנסתי להלם אבל לא הרמתי דגל לבן".

סבו של אל-הייב כרת את הברית עם יגאל אלון. "התחנכתי על ברכיו של סבא", הוא אומר. "ראיתי אותו מקיים סולחות בין שבטי בדואים שבאו אליו, ראיתי אותו שוחט כבשים בכל קבלת פנים לקראת בואם של גדולי האומה. אני המשכתי את דרכו, התגייסתי לצה"ל, לחיל החינוך, ועודדתי בקהילה הבדואית את הגיוס לצבא. מאז שנבחרתי לעמוד בראש המועצה בכפר, שיתפתי פעולה עם המפלגות הציוניות שקיבלו פה 70 אחוז מקולות הבוחרים. אני זה שהפך את הכפר מיישוב ללא כביש ומערכת חשמל ליישוב שהוא תפארת מדינת ישראל".

איך אתה מסביר את פיזור המועצה בראשותך?

"רציתי שהנוער שלנו יראה שהדשא בכפר הנשיא ובראש פינה לא ירוק יותר. האצתי מאוד את פיתוח התשתיות בכפר, דבר שהביא לגירעון. במקביל, חלק גדול מהתושבים לא שילמו מים וארנונה ומשרד הפנים עיכב לנו מענקים, במטרה ללחוץ עלינו שנגיע למינימום גביית ארנונה של 60 אחוז. אנחנו עמדנו אז על 37 אחוז. כיוון שלא הגיעו המענקים, התפטרתי".

אל-הייב מותח ביקורת על ההחלטה להוציא את משרדי המועצה מחוץ לכפר. "אי אפשר לנהל מועצה בשלט רחוק. לא ייתכן שמחלקות כמו חינוך ורווחה יהיו מחוץ לכפר". הוא גם דוחה את הטענה כי התקיימה בכפר הסתה נגד פוגל. "כל ילד פה יודע לשאול, מדוע מיד אחרי הצתת המסגד פוגל לא התייצב לצד התושבים. מדוע הוא לא בא למסגד? מדוע הוא טען בתקשורת שהצתת המסגד התבצעה על רקע סכסוך בין חמולות? אלה המילים שלו שהסיתו את הצעירים המשולהבים לזרוק אבנים, להבעיר צמיגים ולשרוף את בניין המועצה. לדעתי, מי שפגע במועצה חייב להיענש במלוא חומרת הדין, אבל אין קשר בין שריפת המועצה ובין היותו של פוגל יהודי. זאת פשוט טעות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו