אזור הדמדומים

סיפור עצוב

פעוט מחאן יונס מאושפז יותר משנתיים בבית חולים ישראלי בגלל מחלה נדירה וסבו, שביתו נהרס ב"עופרת יצוקה", לא מש ממיטתו. לפני כשלושה חודשים כרתו לפעוט את שתי ידיו ושתי רגליו

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

מוחמד אל-פרא מוטל בעגלת הילדים שלו. פיג'מת בית החולים מכסה על ארבעת גדמיו. פניו וראשו נפוחים מסטרואידים, משווים לשיירי גופו הזעיר מראה מעוות, והוא שטוף זיעה. מוחמד מרבה להזיע מאז ששתי ידיו ושתי רגליו נכרתו. הגדמים כואבים לו וכך גם בטנו. צינורית אינפוזיה תחובה בבטן המצולקת משני ניתוחים.

כשנכנסתי השבוע לחדר 29 במחלקת הילדים ב'-צפון בבית החולים שיבא בתל השומר, לא ידעתי את נפשי. המראה היה קשה מנשוא: פעוט כרות ארבעת גפיו. אבל כשמוחמד העלה על פניו את חיוכו הרפה והעצוב והחל להפריח לעברנו את נשיקותיו, ממלמל כמה מלים בעברית, שפתו היחידה, היה מראהו שובה לב: פעוט מתוק בן שנתיים וחצי בעגלתו. אבל זה נמשך רק רגע. ברגע הבא הוא כבר שוב פרץ בבכיו החרישי, קורע הלב, נאנק מכאביו. ככה זה יומם וליל, ככה זה כבר יותר משנתיים.

כל אותן שנתיים לא מש סבו ממיטתו, חדר בית החולים הזעיר הוא ביתו וממנו כמעט אינו יוצא. אמו של מוחמד באה במהלך השנתיים רק כמה פעמים לבקרו מביתם בחאן יונס, אביו מסרב לראותו. רק הסבא, חמודה אל-פרא, מטפל במסירות אין קץ במוחמד והסבא הזה קרוב להישבר. ביתו נהרס בידי צה"ל ב"עופרת יצוקה", הוא עבר לגור בבית הוריו הקשישים, עד שנחת האסון הנוסף הזה על המשפחה.

מוחמד נולד עם מחלת מעיים נדירה, שכמותה אובחנו רק עשרה חולים בעולם. כשהובאה אמו ללדת בשיבא, בתקווה שהבת הנולדת תימצא מתאימה לתרום מוח עצם לאחיה החולה, המהלך הרפואי היחיד שיכול לרפאו, התגלה שגם הבת שנולדה, סלאם, חולה באותה מחלה. שאר ילדי המשפחה, אחיו ואחיותיו של מוחמד, בריאים, אבל איש מהם לא נמצא מתאים לתרומת מוח עצם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

האם ובתה החולה שבו לחאן יונס, סבא חמודה נותר בשיבא. כבר יותר משנתיים שהוא גר כאן, על מיטת הברזל, עטוף בשמיכת צמר של בית החולים, לצד מיטת נכדו, בחדר מספר 29 במחלקת ילדים ב'-צפון. הוא מתקיים על תרומות, מזון וכרטיסי טלפון שמביאים לו חברים, יהודים וערבים, מתקופת עבודתו בת עשרות שנים בישראל כקבלן שיפוצים, ומסיוע של קבוצת פעילים ישראלים שהתגייסו לעזור למשפחות פלסטיניות ששוהות בבתי חולים בישראל. אחת מהם, תמר בנעט, היא שהפנתה את תשומת לבי לסיפורם המזעזע של הסב ונכדו מחאן יונס.

זקנו של חמודה לבן ועבות, כיפה לבנה לראשו, עברית מרהיבה בפיו. בן 53 ואב ל-13 ילדים, הוא פירנסם בכבוד בעבודה - "מאשקלון ועד אילת, כולל גוש קטיף" - עד ימי אוסלו שסגרו את שערי עזה. הפעוט מוחמד הוא בנה של בתו, היבה, בת 26 כיום, ולה חמישה ילדים, שניים מהם חולים במחלה הארורה.

חמודה אל-פרא ונכדו החולה מוחמד. לא מכיר את אביו ואמוצילום: מיקי קרצמן

מוחמד שוב בוכה: "מה אתה רוצה?" שואל סבא חמודה התשוש, "אולי צפצפה?", וכבר הוא מצמיד לפיו צפצפת פלסטיק אדומה ומוחמד מחייך בהקלה ששוב נמשכת רק רגע. מוחמד קורא לסבו "אבא"; הוא לא מכיר אבא אחר. על מיטתו נחות כמה קלטות ילדים בעברית, "היפה והחיה", היא אחת מהן. אין טלוויזיה בחדר, רק מכשיר די-וי-די שקיבלו כתרומה ומחשב ישן, שבו גולש הסבא לקרוא חדשות מהעולם וללמוד מהאינטרנט על מחלת נכדו.

כחודש אחרי שמוחמד נולד הוא החל סובל משלשולים והקאות. כשנואשו הרופאים בחאן יונס, ביקש חמודה הפנייה לשיבא: הוא מכיר את בית החולים הזה מהתקופה שעבד בו בשיפוצים במחלקת העיניים. כשהיה מוחמד בן חצי שנה הועבר לכאן, ומאז לא שב לביתו ולחיק הוריו. חמודה ליווה את נכדו. הוא אומר, "חשבנו שזה לחודש-חודשיים, עכשיו אנחנו משלימים פה שנתיים ומתחילים שנה שלישית".

מאז גם הוא לא שב לביתו ול-13 ילדיו, להוציא פעם אחת ויחידה, ליום אחד, שבו החליפה אותו תמר בנעט במשמרתו הנצחית ליד מיטת נכדו. אחרי בדיקות מורכבות, מולקולריות וגנטיות, אובחנה המחלה הנדירה, דלקת מולדת של המעי, שמעולם לא אובחנה קודם לכן בארץ.

החודשים בבית החולים נקפו, המחלה התפרצה ונרגעה חליפות, מסבה למוחמד סבל רב. "הרופאים רדפו אחרי המחלה, רדפו וכנראה לא הצליחו", נאנח הסבא. מוחמד התפתח איכשהו והפך לילד חמוד שמתרוצץ בשעותיו הטובות במסדרונות המחלקה. הוא טופל בשורה ארוכה של תרופות ואף נותח לחיבור סטומה למעיו ואחר כך להסרתה.

"ואז הגענו להקטעה", אומר הסבא בלשונו. לפני כשלושה חודשים התגלו נמקים בכל ארבעת גפיו של מוחמד שהלכו והשחירו. סבו משוכנע שהנמק התגלה כתוצאה מתרופה ניסיונית שניתנה לנכדו. באינטרנט הוא קרא שאת התרופה הזאת נותנים רק מגיל 16. אבל רופאו המסור של מוחמד, מנהל המחלקה, ד"ר רז סומך, מבטל זאת מכל וכל. ד"ר סומך מסביר כי לא מדובר בתרופה ניסיונית וכי הנמקים הופיעו כתוצאה מזיהום של חיידק אלים במיוחד, שתקף את הפעוט, שהמערכת החיסונית שלו מוחלשת בגלל מחלתו ובגלל התרופות שהוא נוטל.

כך או אחרת, ביום אכזר אחד נגדעו כל גפיו של מוחמד והילד החולה הפך לחצי ילד. קודם לכן עוד קרסו מערכותיו והוא התנדנד בין חיים למוות במשך כעשרה ימים במחלקה לטיפול נמרץ.

סבא חמודה ביקש כמובן את אישורם של הורי התינוק לגדיעה. "בסופו של דבר אני לא האבא", הוא כמו מתנצל. אף שההורים שלחו בפקס את חתימתם מחאן יונס, הפך הסבא לקורבן האשמות של חתנו, אבי הילד, אשרף, שהאשימו ב"הקטעה". הסבא נקרע עכשיו בין חשדותיו לבין הכרת טובה על הטיפול המסור בנכדו. הוא התקשר עם עורך הדין משה גליקו, מומחה לרשלנות רפואית, שהתגייס לבדוק את האפשרות לתבוע את בית החולים. על הפרק עומדת הזריקה שקיבל מוחמד לפני שמצבו הידרדר.

השבוע אמר עו"ד גליקו שהבדיקה שלו עדיין בראשיתה. "על פניו ולא באחריות מוחלטת, כי עדיין לא קיבלנו את התיעוד הרפואי המלא מבית החולים, יש כאן פן פחות רפואי ויותר משפטי: יש כאן רשלנות שלא החתימו את ההורים לגבי הזריקה שמוחמד קיבל, אלא רק את הסבא שאינו האפוטרופוס של הילד. זו כבר רשלנות רפואית. מהבדיקה שעשינו, הזריקה הזאת אמורה להינתן רק לילדים מעל גיל ארבע ובאירופה נותנים אותה רק מגיל שמונה. הזריקה הזאת גורמת לירידת לחץ הדם והיא שאולי גרמה לנמקים. ידוע גם שאסור לתת אותה במצב של זיהום. אנחנו נצטרך להתבסס על חוות דעת של מומחים.

"בית החולים לא רצה חלילה לפגוע בילד, להפך, הוא מטפל בו במסירות ובאהבה, אבל כל האסונות מתחילים בכוונות טובות. על פניו יש כאן חשד לרשלנות רפואית. השאיפה שלנו עכשיו היא להשאיר אותו בישראל כי החזרתו לעזה פירושה גזר דין מוות, ולהשיג את המימון לשיקום ולסיעוד שלו". גם לבו של גליקו יוצא אל הילד ואל סבו: "כשאני שומע אותו צועק: ‘אבא, אבא', אני לא יודע מה לעשות עם עצמי".

על הפרק עומדת, אם כן, גם שאלת המימון של המשך הטיפול ובעיקר השיקום היקר של מוחמד. הרשות הפלסטינית מימנה רק חלק קטן מהאשפוז הממושך ובית החולים נשא עד כה בנטל, אבל שאלת השיקום - ארבע גפיים תותבות - והסיעוד של מוחמד רובצת עכשיו ומעיקה ללא מענה. גליקו אומר שלו היה מדובר בילד ישראלי הוא היה זוכה לשלושה מטפלים, יומם וליל, והנטל לא היה רובץ על הסבא לבדו.

חמודה כבר שלח את תמונות הילד להוריו, כשהוא קטוע. מדי פעם מדבר הילד עם אמו בטלפון: "הוא לא יודע מה זה אמא", אומר הסבא. כשבאה פעם אחותו של מוחמד, יסמין, לבקרו, היא לא הפסיקה להתפעל מהחיים בישראל. "אבא מה זה כאן? זה חיים. אנחנו ממש לא חיים בעזה", אמרה לאביה וזה השיב לה: "זה מדינת ישראל. זה הישראלים, זה היהודים".

כשמצבו של מוחמד הידרדר והוא היה מחוסר הכרה במחלקת הטיפול הנמרץ, נסע חמודה לירושלים ליום אחד להתפלל לשלומו. "לא הייתי צריך אז להיות צמוד לידו, אז נסעתי. בלעדי הוא לא יכול לחיות".

"זה סיפור עצוב. לבי יוצא לילד ולמשפחה", אומר ד"ר סומך, גיבור סרטו התיעודי של שלומי אלדר, "חיים יקרים", על תינוק חולה אחר מחאן יונס שבו טיפל במסירות אין קץ, כפי שהוא מטפל עכשיו במוחמד, "בשלב מסוים הצלחנו לאזן את המחלה. כבר חשבנו לשחרר את מוחמד ושיבוא פעם בשבוע-שבועיים לטיפולים, ואז, בעוד אנו מתכננים את השחרור וכל הכרוך בו, הוא קיבל זיהום מחיידק מאוד אלים. אין לי ספק שבבית חולים קטן הוא לא היה שורד, ולצערי החיידק הזה השאיר לו סימנים שמכאיבים מאוד לכולנו. זו לא היתה תגובה אלרגית לתרופה. המערכת החיסונית שלו חלשה וזה היה המחיר. לא ריפאנו את המחלה שלו והוא נשאר בלי ידיים ובלי רגליים. עכשיו אנחנו צריכים לדאוג לשיקום שלו. אנחנו ננסה להשיג תרומות ומימון".

מוחמד נרדם לרגע, נשען לאחור בעגלתו. סבו אומר שהוא אוהב את ישראל, "מגיל 13 אני כאן", אבל הוא מייסר עצמו עכשיו על שהסכים לזריקה ההיא. לפעמים הוא שוכח שידיו של נכדו נגדעו והוא מגיש לו משהו, ואז אומר הנכד: "אבל אין לי ידיים".

הסבא מעריך מאוד את היחס אליו בבית החולים, אבל סובל מהניתוק מביתו וממשפחתו ומחוסר היכולת שלו לפרנס את ילדיו, ששישה מהם עדיין חיים בביתו עם אמם, בדלות ובחוסר כל מוחלטים. הוא נזכר בערגה בימים שמוחמד היה מתרוצץ במסדרונות המחלקה, מפזר נשיקות, "איך כולם אהבו אותו, ופתאום מוחמד הלך". ועכשיו עליו לשטוף את גופו של מוחמד מהזיעה ששוטפת אותו.

מה יהיה על מוחמד? חמודה אומר שהוא לא יוותר ויישאר לעד עם נכדו. מנהל המחלקה, ד"ר סומך, מספר שכשחמודה נסע לחאן יונס, לפני כמה ימים, ידעו במחלקה שהוא ישוב. "אין לי ברירה, אני חייב לעשות את זה. בן אדם בלי אמונה, קשה לו בחיים", אומר הסבא וממהר לקרוא לאחות, שתנתק את האינפוזיה ממוחמד כדי שיוכל לרחוץ את גופו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ