שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

משחק תפקידים

שחיינים, מתאגרפים, סייפות ואפילו לוחם שוורים - יהודים רבים הצטיינו בספורט, בניגוד לתדמית שהוציאה להם הציונות. תערוכה בבית התפוצות בתל אביב סוקרת את הישגיהם, ובהם גם פרס הנובל בפיסיקה של כוכב הכדורגל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר אדרת

סידני פרנקלין, בן למשפחה יהודית אורתודוקסית מברוקלין, עזב את הבית בגיל 18 בגלל ויכוח אלים עם אביו. הוא חצה את הגבול למקסיקו ונשבה בקסמו של אחד מענפי הספורט האכזריים והמסוכנים בעולם: מלחמות השוורים.

שנה אחר כך, ב-1923, הפך היהודי היאנקי הרזה מניו יורק ללוחם השוורים היהודי והאמריקאי הראשון בעולם. חרף ניסיונותיה של משפחתו להניא אותו מהתחביב המסוכן, לא חלף זמן רב עד שהגיע להישגים מרשימים ונכנס לספרי ההיסטוריה. לתהילת עולם זכה בשל חברותו עם הסופר ארנסט המינגוויי, ש"התאהב" במטאדור היהודי הראשון, לאחר שכבש גם את ספרד.

"אין ספרדי אחד, שראה אותו בקרב, אשר יתכחש לאמנותיות ולמצוינות שלו", כתב המינגווי. "הוא היה מוצלח יותר, מדעי יותר, אינטליגנטי יותר ומלוטש יותר מאשר כל המטאדורים בספרד למעט שישה, ולוחמי השוורים יודעים את זה ורוחשים לו כבוד עצום".

פרנקלין, שנוסף להיותו יהודי היה גם הומו שמעולם לא יצא מהארון, הוא אחד מ-19 ספורטאים יהודים עטורי מדליות ותארים, מהמאה ה-18 עד קום המדינה, שסיפוריהם יוצגו החל מיום ראשון בתערוכה חדשה במוזיאון בית התפוצות בתל אביב.

16 מתוך 16 |
המתאגרף בני לאונרדצילום: מתוך התערוכה במוזיאון בית התפוצות
1 מתוך 16 |
שחקן הרוגבי ווילף רוזנברגצילום: מתוך התערוכה במוזיאון בית התפוצות
2 מתוך 16 |
הכדורגלן נילס בוהר והנבחרת, 1905צילום: מתוך התערוכה במוזיאון בית התפוצות

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

התערוכה, "משחק חייהם: הישגים ברוח ובספורט", היא ניסיון ראשון לשרטט דיוקן מקיף וחוצה גבולות גיאוגרפיים, לאומיים וענפיים, של ספורטאים יהודים מצטיינים ברחבי העולם. היא נפתחת בתחילתה של שנה רבת משמעות בספורט, שבה תתקיים אולימפיאדה וימלאו 40 שנה לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן.

"לא לחינם שמעו רק מעטים על הסיפור המדהים של לוחם השוורים היהודי שכבש את ספרד", אומר אוצר התערוכה, עיתונאי הספורט עדי רובינשטיין. "הוא לא התאים לדימוי הרווח של היהודי החלש ורפוי השרירים, שקיבל מכות בגטו".

פרנקלין, לדבריו, היה יהודי מסוג אחר. "מנתץ מוסכמות. אחד שבחר לחוות חיים אחרים מאלה שיועדו לו במסלול הדתי. אחד שכבש את העולם ואת לבותיהם של נשים וגברים כאחד". ככזה, הוא התאים למסר שביקש רובינשטיין להעביר בתערוכה החדשה: "לא כל היהודים היו חלשים, כמו שמכרו לנו. היו בהם גם ספורטאים חזקים, בענפים הקשים ביותר, שהיו סלבריטאים, שכבו עם כוכבות קולנוע מדהימות, השתתפו בפרסומות והיו כוכבים בשמי ארצם".

רובינשטיין, בן 33 מתל אביב, למד לתואר ראשון בהיסטוריה. כשביקש לעסוק בהיסטוריה של הספורט גילה כי בישראל, המחקר בתחום הזה נמצא בחיתוליו. במקום להרים ידיים, נסע למסע חובק עולם, בחיפוש אחר עקבותיהם של ספורטאי העבר היהודים הגדולים. במשך שלוש שנים נבר בארכיונים, נפגש עם מנהלי מוזיאונים ואסף מסמכים, עדויות וצילומים. אט אט אסף את חלקי הפאזל. את התוצאה הוא מציג בתערוכה החדשה.

במוזיאון היהודי בקייפטאון בדרום אפריקה התפלאו לשמוע על העניין שהוא מגלה בשחקני רוגבי יהודים. בדוכן בשוק פשפשים בפאריס מצא עיתון נדיר ומתפורר מ-1920, שאת שערו עיטרה תמונתו של ויקטור פרץ, המתאגרף התוניסאי המצטיין בכל הזמנים, שהיה יהודי. גם בארה"ב מצא חומר היסטורי מעניין. כשיעל זאבי, האוצרת האמנותית של התערוכה, היתה בדרכה להופעה של בוב דילן בטקסס, היא נתקלה בדוכן לממכר עיתונים ישנים. כשנברה בערימה הופתעה למצוא בה את החוברת הרשמית של האולימפיאדה שהתקיימה בברלין ב-1936. "זו חוברת נדירה שאי אפשר להשיג בשום מקום. הם כנראה לא הבינו מה יש להם ביד", אומר רובינשטיין.

בבודפשט הוא פגש עובדת של המוזיאון היהודי, שיצאה למסע בהונגריה בחיפוש אחר חומר על הספורטאים היהודים המקומיים. המפורסם שבהם הוא הכדורגלן יוזף בראון (שכונה "צ'יבי"), שחקן במועדון הכדורגל מ-ט-ק בודפשט, מהחשובים במדינה. בשנות ה-20 של המאה שעברה הוא היה גיבור לאומי בהונגריה והכדורגלן היהודי הראשון שהתפרסם ברחבי העולם.

שמו של צ'יבי מוכר מאוד למי שגדל בישראל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בעקבות הצלחתו של ספר הילדים ההונגרי שנשא את שמו, שכתב אביה של חנה סנש, בלה סנש. הספר, שראה אור בהונגרית ב-1919, מספר על ילד עני שמפלס את דרכו לחברה דרך הכדורגל. ב-1950 הוא תורגם לעברית והיה פופולרי ביותר בקרב בני נוער בישראל.

ספורטאי הונגרי אחר, השחיין אלפרד האיוש, היה היהודי וההונגרי הראשון בהיסטוריה שזכה במדליית זהב אולימפית. בגיל 13 למד שחייה תחרותית, לאחר שאביו טבע בנהר הדנובה. חמש שנים אחר כך, ב-1896, כבר השתתף באולימפיאדת אתונה - הראשונה שהתקיימה בעידן המודרני.

האיוש, שנולד בשם ארנולד גוטמן, זכה באולימפיאדה זו בשתי מדליות זהב והיה הספורטאי הצעיר ביותר שזכה במדליה באולימפיאדה. כשנסיך הכתר היווני קונסטנטין שאל אותו בארוחת הערב הרשמית "איפה למדת לשחות כל כך טוב?" השיב לו האיוש: "במים".

לצד היותו ספורטאי אולימפי מצטיין, היה האיוש גם אדריכל בעל-שם, שהשתתף בתכנון מתקני ספורט אולימפיים בעולם. במיוחד נודע בבריכות האולימפיות שתיכנן. אחיו הצעיר, הנריק, זכה אף הוא במדליות זהב בשחייה באולימפיאדה המיוחדת שהתקיימה באתונה ב-1906, לציון עשור למשחקים האולימפיים.

שריר המוח

האיוש לא היה הספורטאי היהודי היחיד שהצטיין גם מחוץ למגרש, בתחומים שהאמא היהודייה גאה בהם קצת יותר. האחים נילס והרלד בוהר, כדורגלנים יהודים מצטיינים ששיחקו בנבחרת דנמרק, זכו להישגים מרשימים גם במדעים. הרלד, הצעיר בין השניים, זכה במדליית כסף באולימפיאדת 1908 עם נבחרת דנמרק בכדורגל. כמה שנים לאחר מכן קיבל תואר פרופסור למתמטיקה. אחיו נילס, שהיה שוער בנבחרת, זכה בפרס נובל בפיסיקה ב-1922.

"היום כבר אין כדורגלנים שמקבלים פרסי נובל", אומר רובינשטיין בחיוך. "פעם הספורטאים היהודים עוד התקשו להתעלם מהסטריאוטיפ שקובע שלמרות הכל, השריר החשוב ביותר אצל היהודים הוא המוח".

מכ-200 ספורטאים יהודים מצטיינים שאיתר רובינשטיין, הוא בחר לבסוף כעשירית. הסינון לא היה קל, לדבריו. "כשאנשים החלו לשמוע שאני חוקר את הנושא, הציפו אותי בפניות ובאימיילים. אחד טען שסבתא שלו היתה אלופת העולם בפינג פונג. אחר סיפר על סבא שלו, שהיה מרים המשקולות הטוב ביותר בכפר אחד בליטא. כולם, כמובן, היו הטובים ביותר בתחומם - לא במחוז או בקולחוז - אלא בכל העולם", הוא מספר בהומור.

מי שזכו להיכנס לרשימה היו הבולטים ביותר. אנשים כמו האנק גרינברג מארצות הברית, משחקני הבייסבול הגדולים בכל הזמנים, שסירב לשחק עם קבוצתו במשחק המכריע לקראת העלייה לגמר אליפות העולם ב-1934, כי הוא נפל על יום כיפור. דוגמה אחרת היא סיפורו של דניאל מנדוסה, אלוף אנגליה באיגרוף, שגדל במאה ה-18 במשפחה דתית ענייה בלונדון ונחשב אבי האיגרוף המודרני - זה שהכניס את השימוש בכפפות בענף.

איגרוף, ענף שבאופן מסורתי משך אליו מהגרים ובני מיעוטים מהשכבות החלשות, הצמיח בתחילת המאה ה-20 לא מעט כוכבים יהודים. "הרביצו להם, אז הם למדו איגרוף, כדי לדעת להחזיר. ואז ראו שגם אפשר להרוויח מזה כסף", אומר רובינשטיין.

המפורסם שבהם היה בני לאונרד (בנג'מין ליינר) מניו יורק (1896-1947), שנחשב המתאגרף היהודי הטוב בכל הזמנים. "איש לא הצליח להזיז שערה מראשו", כתבו עליו עיתוני התקופה. בצד היותו ספורטאי מצטיין, היה לאונרד גם ציוני נלהב, שפרש את חסותו על המשלחת האמריקאית למשחקי המכביה.

חלש-חזק

"גדלתי על זה שיהודים הם מסכנים, נמוכים ולא טובים בספורט. בכלל, בישראל הספורט סובל מדימוי של תחום נחות, ברברי וצעקני. ודאי לא כזה שאפשר לשלב במחקר אקדמי רציני", אומר רובינשטיין.

מי שהצליח לשלב בין עיסוק אקדמי רציני לספורט הוא ההיסטוריון פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית. ביום שני הוא ירצה ביום העיון הנלווה לתערוכה. את יום העיון מארגן מרכז קבנר של האוניברסיטה העברית והוא יתקיים בבית התפוצות.

תחת הכותרת "ספורט יהודי בגרמניה - בין התקבלות להדרה", ידברו שורת חוקרים על נושאים כמו יהודים בכדורגל הגרמני בתקופת ויימאר; קשרי הספורט בין גרמניה לארץ ישראל בתקופת הרייך השלישי; העבר היהודי של קבוצת הכדורגל באיירן מינכן - מהידועות והמוצלחות באירופה; ואנטישמיות בספורט הגרמני.

צימרמן מפנה אצבע מאשימה אל התנועה הציונית, שאחראית לדבריו לדחיקת דמותו של היהודי הספורטיבי. "דווקא במקומותינו, בגלל הציונות, טיפחנו את הרעיון של ‘יהדות השרירים', שטבע מקס נורדאו, ולפיו רק הציונות תתקן את היהודי החלש", אומר צימרמן. "זה דבר שאין לו שחר. ליהודים הודבק דימוי שלא מגיע להם. היהודי החלש לא היה תופעה כללית. היו ויש מספיק יהודים חזקים. אבל היהודים החזקים אינם בהכרח ציונים. זה הפאנץ' ליין".

את התבלטותם של היהודים בענפי ספורט שונים, כמו אלה המוצגים בתערוכה החדשה, מסביר צימרמן בניסיון להוכיח שהם חלק מהחברה. "האפשרויות של יהודים להשתלב היו באמצעות ספורט או כתיבת ספרות יפה בשפת המקור", הוא אומר, "בגרמניה, למשל, הספורט איפשר ליהודים להראות שהם לא פחות טובים מהגרמנים ושלמרות הכל הם נשארו יהודים-גרמנים", הוא אומר.

לצד זאת, העיסוק בספורט איפשר ליהודים לחזק את זהותם היהודית. "המחקרים מראים כיצד גם במקומות הקטנים ביותר ניסו היהודים לשמור על הזהות שלהם בעזרת הספורט. לא היה צריך לקחת ספר תורה ביד כדי להראות שאתה יהודי. אפשר היה גם להצטרף למועדון ‘מכבי' אם אתה ציוני; או ל'המגן' אם אתה ‘מתבולל'", אומר צימרמן. מתוך קהילה שמנתה בגרמניה פחות מחצי מיליון נפשות, כ-40 אלף יהודים עסקו בתקופה הנאצית בספורט באופן מאורגן. "זה מספר מרשים. המשמעות היא שהספורט היה מפלטם של היהודים בגרמניה הנאצית", מוסיף צימרמן.

ב-1933 סילקו הנאצים את היהודים מאגודות הספורט השונות. "זה המקום האחרון שבו הם רצו לראות ארים ויהודים יחד, גוף לצד גוף", מסביר צימרמן. אבל היהודים לא ויתרו על העיסוק בספורט, אפילו בתקופת השואה. "השגשוג הכי גדול של אגודות הספורט היהודיות היה דווקא בתקופה הנאצית", כדבריו. "אמנם לקחו להם את המגרשים ולא נתנו להם לשחק נגד קבוצות של ארים, אבל יהודים המשיכו לעסוק בספורט, ככל שהתנאים איפשרו זאת".

הדוגמה הבולטת ביותר היתה במחנה טרזינשטאט, שם התקיימה ליגת כדורגל לנוער ולמבוגרים, שתועדה היטב בסרט התעמולה שהכינו הנאצים על החיים במחנה. לפחות שלושה מהספורטאים שמתועדים בתערוכה נרצחו או נהרגו בנסיבות שונות בשואה.

עלה תאנה

היו גם ספורטאים יהודים שגורלם שפר עליהם, חרף מוצאם. סיפורה היוצא דופן של הסייפת הלנה מאייר מאופנבאך בגרמניה הוא דוגמה טובה. אביה של מאייר, אלופה אולימפית ואלופת העולם, היה יהודי. בשל כך היא הוצאה ב-1933 מקבוצת הסיף שהיתה חברה בה, ונאלצה לעזוב את גרמניה לארה"ב. לקראת האולימפיאדה שהתקיימה שלוש שנים לאחר מכן בברלין, הציעה לה גרמניה להצטרף למשלחת הגרמנית, כדי להיות מעין עלה תאנה ולהשתיק את הביקורת על רדיפת היהודים בגרמניה.

חרף מחאות של הקהילה היהודית בארה"ב ושל ספורטאים יהודים אמריקאים, היא נענתה בחיוב להצעה והתחרתה באולימפיאדה. לאכזבת הנאצים היא לא זכתה במדליית זהב, אלא במדליית כסף בלבד. את הזהב והארד קיבלו שתי יהודיות אחרות, מהונגריה ומאוסטריה. בטקס חלוקת המדליות לבשה מאייר מדים עם צלב קרס והצדיעה במועל יד.

הצילום שתיעד אותה ברגע השיא שלה, שמבחינת רבים היה רגע של שפל, מוצג כעת, בהצנעה, בתערוכה החדשה. "ברור לי שהאזכור שלה בתערוכה כזאת יעורר ביקורת, אבל התעקשנו להציג את הסיפור שלה חרף העובדה שבישראל נוהגים להחרים אותה ולהתעלם ממנה. אנחנו לא מתיימרים לשפוט את המעשה שלה, אלא להציג את סיפורה של הסייפת הטובה ביותר במאה ה-20, שהיתה חצי יהודייה", מסביר רובינשטיין.

ומה ביחס לישראל? התערוכה אמנם מסתיימת ב-1948, עם קום המדינה, אבל דווקא ישראל, שלפי התוכנית היתה אמורה למשוך אליה את היהודים "בעלי השרירים", לא הוציאה מקרבה ספורטאים גדולים. "אמנם נחמד שיש לנו ישראלי שמגיע למדליה בגלישה עם מפרשית, אבל הישגים גדולים ממש אין ליהודים הישראלים. בכדורגל, כידוע, אנחנו טובים מאוד בפרשנות, אבל לא בלהגיע למקום הנכון", אומר צימרמן, שחקן כדורגל חובב שמדי פעם גם מפרשן בטלוויזיה במשחקים של נבחרת גרמניה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ