מחאה נחוצה

פרשת "עם עובד": לגופם של דברים. תגובה לרשימתו של יהודה מלצר, "מחלק מוסר. על עם עובד וכוחות השיטור" (מוסף "הארץ" 13.1)

אילנה המרמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אילנה המרמן

אני מבקשת לענות תשובה עניינית על הרשימה הפוגעת, הארסית ממש, שהתפרסמה כאן נגדי (על עם עובד וכוחות השיטור) בעקבות הפרידה הכואבת שלי מהוצאת "עם עובד". ובכן, שלושה עניינים כבדי-משקל יש כאן שהכותב, מרוב להיטות לבוא חשבון איתי ועם אישיותי, לא התעמק אף לא באחד מהם.

עניין אחד הוא שהליך מינויו של יעקב בריי למנכ"ל "עם עובד" היה לא תקין. תקנון בית ההוצאה קובע שאת המנכ"ל יבחר הדירקטוריון של "עם עובד", וחברת העובדים, שהיא בעלת מניית היסוד של בית ההוצאה, תאשר את המינוי. כלומר, המינוי צריך להיעשות על דעת שני הצדדים. בתור נציגת המערכת לשעבר במועצת המנהלים של "עם עובד" אני יכולה להעיד שכך נבחר - מתוך מועמדים רציניים אחרים שרואיינו בהרחבה - ירון סדן, לשעבר רפרנט חינוך ותרבות באגף התקציבים באוצר ושבע שנים מנכ"ל תיאטרון החאן, כלומר, איש כלכלה ותרבות כאחד.

תת-ניצב בדימוס בריי לא נבחר כך, הוא מונה בידי חברת העובדים בראשותו של עופר עיני. על זאת התפטר במחאה יו"ר הדירקטריון של בית ההוצאה, רוני פיינשטיין. שאר חברי הדירקטריון - שאיש מהם אינו תלוי לפרנסתו בכהונה הציבורית הזאת, הנעשית בהתנדבות - השלימו כנראה עם ההליך השערורייתי, שלולא כן היתה התנגדותם נשמעת. כמוהם נהגו חברי מערכת "עם עובד". אל אלה פניתי במכתב אישי, אבל בניגוד למה שמשתמע מדבריו של יהודה מלצר, לא הצעתי להם ממרום מעמדי המפונק, כביכול, כגמלאית, להתפטר ולהיזרק לרחוב. מחאה אינה מתחילה בהכרח בהתפטרות - נחוצה היתה, ועדיין נחוצה, תביעה פומבית מצדם, וגם מצד סופריו של בית ההוצאה, לבטל את ההליך הקלוקל של עופר עיני (שאין זה המינוי האישי הלא-תקין הראשון שלו, כידוע מן העיתונות), ולשוב אל ההליך המסודר הקבוע בתקנון.

עופר עיניצילום: תומר אפלבאום

העניין כבד-המשקל האחר הוא עניין הערכים. "הכי נורא", כותב מלצר, "הוא כל העסק הזה עם 'ערכים', היום אי אפשר לפתוח גלי צה"ל או משהו בלי שאיזה חבר כנסת, שר, או בכיר ממש בכיר, יודיע על מישהו, או על עצמו, שהוא 'ערכי'. ועל כן יש להזהיר: אתה שומע 'ערכי' - מיד תפוס מחסה!"

ברוח האזהרה הזאת בחר מלצר לשים את המילה "ערכים" במירכאות כפולות וללעוג לי על כך שאמרתי שהערכים שאני מאמינה בהם חשובים לי יותר מהמשך שיתוף הפעולה עם בית ההוצאה, שהיה לי שנים רבות בית נפלא. ובכן, אפילו אם דעתו של מלצר עלי נכונה, ואני ראויה ללעג הזה בגלל גבהות הלב שהוא מייחס לי, הלוא הערכים שאני מאמינה בהם - ערכים הומניסטיים אוניברסליים, ערכי זכויות היסוד של האדם במדינה ובחברה - הם ערכים ראויים ואותם, ולא אותי, צריך להעמיד במרכז הדיון. ואף דחוף מאוד להעמידם סוף-סוף לדיון ציבורי נוקב ומחייב בחברה הישראלית, שנדרשת לבחור בינם ובין הערכים של מנהיגיה הנוכחיים.

ואכן, גם אלה ערכים: לראש הממשלה בנימין נתניהו, לשר החוץ אביגדור ליברמן, לשרת התרבות לימור לבנת ולשר החינוך גדעון סער יש אידיאלוגיה ויש ערכים - הם לא הגיעו לעמדות המנהיגות שלהם בשל שחיתות ותאוות בצע. אחד מערכי היסוד שהם מאמינים בהם הוא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה, זכותם של כל בניו בארץ ובעולם להתיישב בכל חלקיה ולדחוק מפניהם ככל האפשר בנסיבות הקיימות את בני העם האחר היושב בה, לנשל אותם מאדמותיהם ומנכסיהם ולהדיר אותם מחיים פרטיים ואזרחיים שלמים ותקינים.

השקפותיהם וערכיהם של המנהיגים האלה - ואף של יורשי משנתו של מאיר כהנא, היושבים היום בממשלה ובכנסת ודברם נשמע ואף נעשה - הם שמוליכים אותם לעמדות הלאומניות, הכוחניות והגזעניות שקובעות היום עוד יותר מתמיד את חוקיה ומשפטיה ואת דרכה של מדינת ישראל. דרך זו - דחוף לקום נגדה לא רק מפני שאינה מוסרית, כי גם מפני שהיא מסוכנת: היא מאיימת על חיינו, על עצם קיומנו הפיזי כאן.

ומכאן אני מגיעה אל העניין החמור השלישי שלא נדון כראוי ברשימתו של מלצר, והוא קשור קשר אמיץ לכל אלה: מינוי קצין משטרה בכיר למנכ"ל של הוצאת ספרים ציבורית. מלצר כותב, בדעה אחת איתי: "אנחנו חושבים יחד שראש העיר ירושלים עם המשטרה והצבא והממשלה ובג"ץ עושים דברים לא מוסריים, בייחוד בגדה ובירושלים המזרחית". כותב, ומיד שואל שאלת תם אבסורדית: "מה לזה ולשוטר-מנכ"ל יעקב בריי?"

ובכן, בריי לא היה שוטר סתם כי אם קצין בכיר מאוד, ובתפקידו האחרון היה סגן ראש אגף החקירות והמודיעין. מן הבחינה הציבורית, בלי שום קשר לכישוריו האישיים, הוא אחראי אפוא חד משמעית למימוש בפועל של הערכים האידיאולוגיים של שולחיו וממניו ושל המדיניות הנגזרת מהם.

משטרת ישראל ואגף החקירות מופקדים בין היתר, בשיתוף פעולה הדוק עם השב"כ, על חקירותיהם של רבבות הפלסטינים המשוללים זכויות אזרחיות והנשפטים בבתי משפט צבאיים. אני עצמי הייתי עדה בשמיעה ובראייה (הן בשטח והן בבתי המשפט האלה, הפועלים הרחק מעין הציבור, שאדיש לקיומם) לסוג הטיפול, היחס והחקירות שמשטרת ישראל מעניקה בבסיסיה ובחדרי החקירות שלה לעצורים הפלסטינים. על יסוד החקירות האלה מוגשים כתבי אישום ונגזרים עונשי מאסר בהליכים שרובם הגדול שרירותיים לחלוטין. לא פעם הייתי עדה גם ליחס האלים והמלא שנאה של שוטרים אל מפגינים ישראלים ופלסטינים במקומות שונים בירושלים ובשטחים.

גם אם בריי עצמו לא היה שותף לחקירות ולמעשים האלה במו ידיו בשום שלב משלבי עלייתו בסולם הדרגות, אין כל ספק שהוא נושא באחריות ציבורית למצב הדברים הזה, המחמיר והולך. אין כל ספק שהוא גם הזדהה איתו, כפי שאף אישר בראיון שנערך עימו בקול ישראל - שלולא כן לא היה מגיע לתפקיד בכיר כל כך. ואין ספק שמינויו הנוכחי הוא צעד נוסף בטשטוש הגבולות בישראל בין הרשויות הצבאיות והביטחוניות למיניהן ובין החברה האזרחית, שמוסדות התרבות הם בשר מבשרה החי ונועדו להיות אוטונומיים.

בכל אלה, ולא בי, היה מקום לדון בהקשר של פרשת "עם עובד". ואף על פי כן אני רוצה לומר למלצר, שהשתלח בי בגסות רוח שכזאת, ובעיקר לקוראי רשימתו: לא מחיר של מה בכך שילמתי ועודני משלמת בעבור אמונותי בערכים ודבקותי ברצון לבחור בחיים ולא במלחמות ומוות בארץ הזאת. לא פינוק הוא לעשות את המעשים של אי ציות אזרחי שאני וחברותי עושות, ולא פינוק הוא להיות נחקרות שוב ושוב במשטרה ולהיות צפויות לעמוד למשפט ולגזר דין של שנתיים מאסר. וגם לא פינוק הוא לי להיפרד מ"עם עובד".*

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ