בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקלוריה האנוכית

למה כל כך קשה לרזות ולשמור על המשקל? מסתבר שאין לזה קשר למשמעת עצמית וכוח רצון אלא לצורך של הגוף לחזור ולהשמין. מחקרים חדשים מגלים את מה שתמיד חשדנו: הדיאטה נוגדת את הטבע האנושי

49תגובות

במשך 15 שנה סייע ג'וזף פרויטו (Joseph Proietto) לאנשים לרזות. כשמטופלים כבדי משקל מגיעים לקליניקת ההרזיה שלו באוסטרליה, הם נחושים בדעתם לרזות. ורוב הזמן, כך הוא מספר, הם עושים זאת - דבקים בתוכנית של הקליניקה ומשילים את הקילוגרמים העודפים. אבל אז, כמעט ללא יוצא מן הכלל, השומן מתגנב חזרה. בתוך חודשים או שנים, המאמץ כולו היה כלא היה והמטופל שוב שמן. "זה תמיד היה משונה בעיני", אומר פרויטו, רופא באוניברסיטת מלבורן. "מדובר באנשים עם מוטיבציה גבוהה מאוד לרזות, שלרוב מצליחים לרדת במשקל בלי יותר מדי קשיים. ועדיין, באופן בלתי נמנע, בהדרגה, הם עולים בחזרה במשקל".

כל מי שהיה בדיאטה אי פעם יודע שהקילוגרמים נוטים לחזור, ומרביתנו משערים כי הסיבה לכך היא העדר משמעת או כישלון של כוח הרצון. אולם פרויטו חשד שמאחורי הנטייה לחזור למשקל שלפני הדיאטה יש משהו נוסף, והחליט לבחון מקרוב את המצב הביולוגי של הגוף אחרי ירידה במשקל.

מ-2009 גייסו פרויטו והצוות שלו 50 בני אדם הסובלים מהשמנת יתר קיצונית. הגברים שקלו בממוצע 105 ק"ג והנשים שקלו בסביבות 90 ק"ג. חלק מהמטופלים אמנם נשרו מהמחקר, אבל מרביתם דבקו בדיאטה בת שמונה שבועות שכללה שייקים מיוחדים בשם אופטיפאסט (Optifast) ושתי כוסות ירקות דלי עמילן ביום, והסתכמה ב-500-550 קלוריות ביום. עשרה שבועות מאוחר יותר, המטופלים שקלו בממוצע 13 ק"ג פחות.

באותו שלב 34 המטופלים שנותרו בניסוי הפסיקו את הדיאטה והחלו במאמצים לשמור על המשקל. תזונאים ייעצו להם פנים אל פנים ובטלפון, עודדו אותם לעסוק בפעילות גופנית באופן קבוע והמליצו להם לאכול יותר ירקות ופחות שומן. למרות כל המאמצים, הם החלו לעלות במשקל בהדרגה. אחרי שנה המטופלים עלו מחדש בממוצע חמישה מהקילוגרמים שהם כל כך התאמצו להוריד. הם גם דיווחו כי הם מרגישים יותר רעב וחושבים יותר על אוכל מאשר לפני שירדו במשקל.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

חוקרים יודעים כבר עשרות שנים, שהגוף עובר שינויים מטבוליים והורמונליים מסוימים בעת הירידה במשקל. אולם הצוות האוסטרלי גילה משהו חדש. שנה שלמה אחרי ירידה משמעותית במשקל, גברים ונשים אלה נותרו במה שאפשר להגדיר מצב ביולוגי שונה. גופיהם הדשנים התנהגו כאילו הם גוועים ברעב, ועבדו שעות נוספות להעלות מחדש את הקילוגרמים האבודים. לדוגמה, רמת ההורמון גרלין (ghrelin), הנמצא בעיקר בקיבה והנקרא לעתים קרובות "הורמון הרעב", היתה גבוהה ב-20% מאשר בתחילת המחקר. הורמון בשם פפטיד YY, הקשור לדיכוי תיאבון, היה נמוך באופן חריג. רמת הלפטין, הורמון המדכא תיאבון ומגביר את קצב חילוף החומרים, היתה גם היא נמוכה מהצפוי. קוקטייל של הורמונים אחרים הקשורים ברעב וחילוף חומרים נותרו כולם שונים ברמתם, בהשוואה למצב שלפני הדיאטה. אפשר כמעט לומר שהירידה במשקל הכניסה את גופם למצב מטבולי ייחודי, מעין תסמונת פוסט-דיאטה, המבדילה ביניהם לבין מי שלא ניסה לרזות מלכתחילה. "יש לנו כאן מנגנון הגנה מתואם עם מרכיבים רבים, שכולם מיועדים לגרום לנו לעלות במשקל", אומר פרויטו. "אני חושב שזה מסביר את שיעור הכישלונות הגבוה בטיפול בהשמנת יתר".

בעוד שממצאיהם של פרויטו ועמיתיו, שהתפרסמו בכתב העת "The New England Journal of Medicine", אינם חד משמעיים - המחקר היה מצומצם בהיקפו ויש לחזור עליו - הם עוררו סערה בקהילת ההרזיה ותרמו לגוף הראיות המתרחב שמערער על החשיבה המסורתית בכל הנוגע להשמנת יתר, ירידה במשקל וכוח רצון. שנים רבות, העצה לבעלי משקל עודף היתה לאכול פחות ולהתעמל יותר. בעוד שיש צדק בהנחיות אלה, הן לא מביאות בחשבון את העובדה שגוף האדם ממשיך להיאבק בירידה במשקל זמן רב אחרי שהדיאטה נגמרה. התוצאה עגומה: ברגע שמשמינים, מרביתנו, למרות כל המאמצים, נישאר כנראה שמנים.

הכל נשאר במשפחה

תמיד הייתי אובדת עצות לנוכח חוסר יכולתי לשמור על הדיאטה. אני מכירה את היתרונות הרפואיים של ירידה במשקל, ולא שותה משקאות קלים עם סוכר או אוכלת מזון מהיר. אני מתעמלת באופן קבוע ולפני כמה שנים אפילו השלמתי ריצת מרתון. אולם ב-23 השנים מאז שגמרתי ללמוד במכללה, רזיתי בכל פעם חמישה עד עשרה ק"ג, שמרתי על המשקל זמן מה, ואז עליתי הכל בחזרה וקצת יותר, כך שכיום אני שוקלת לפחות 25 ק"ג יותר מדי.

לא הייתי בעודף משקל בילדותי, אבל אני לא זוכרת זמן שבו אמי, שמשקלה נע כנראה בין 70 ל-110 ק"ג, לא היתה בדיאטה, או, כפי שהיא הגדירה זאת, רימתה את הדיאטה שלה. לפעמים אכלנו ארוחות בריאות ומאוזנות ובימים אחרים ארוחת הערב היתה דלי של קנטקי פרייד צ'יקן. כאצנית בתיכון, מעולם לא הייתי מוטרדת מהמשקל שלי. אולם במכללה, כשהריצות הקבועות שלי נדחסו בין הלימודים לחיי החברה, המספרים במאזניים החלו לטפס מעלה באיטיות. בבגרותנו, שלוש אחיותי ואני נאבקות במשקל שלנו, כמו גם רבים במשפחתנו המורחבת. אמי מתה מסרטן בוושט לפני שש שנים. ציער אותה לגלות, בימיה האחרונים, כי בית הספר הקרוב לרפואה סירב להצעתה לתרום את גופה למדע, כי היא היתה בהשמנת יתר.

Emily Shur for The New York Times

ייתכן שהקלפים הביולוגיים חולקו נגדי מהרגע הראשון. חוקרים יודעים שהשמנת יתר נוטה להיות גנטית, ומחקרים מדעיים עדכניים מצביעים על כך שייתכן כי עצם התשוקה לאכול מזון עתיר קלוריות מושפעת מתורשה. אולם קשה לפענח מה גודלו של המרכיב הגנטי בהשמנה, וכמה ממנה קשור בהרגלי אכילה משפחתיים. מה שכן, ברור שיש אנשים המועדים לצבור עודף שומן, בעוד שנראה כי אחרים מוגנים מכך.

בסדרה של מחקרים מהפכניים שהתפרסמו בשנות ה-90, החוקרים הקנדים קלוד בושאר ואנז'לו טרמבלאי בדקו 31 זוגות של תאומים זכרים בין גיל 17 לגיל 29, שלפעמים אכלו יותר מדי ולפעמים היו בדיאטה (איש מהתאומים לא היה בסיכון להשמנת יתר קיצונית, בהתבסס על מסת גופם או ההיסטוריה המשפחתית). במחקר אחד, 12 זוגות תאומים הוצבו תחת השגחה של 24 שעות ביממה במעונות במכללה. שישה ימים בשבוע הם אכלו 1,000 קלוריות עודפות ביום, וביום השביעי הותר להם לאכול כרגיל. הם יכלו לקרוא, לשחק משחקי וידיאו או קלפים ולצפות בטלוויזיה, אבל אימוני הכושר הוגבלו להליכה של 30 דקות ביום. במשך 120 ימי המחקר, התאומים צרכו 84 אלף קלוריות עודפות מעבר לצורכיהם הבסיסיים.

זלילה מחקרית זו צריכה היתה להסתכם בעלייה במשקל של כ-11 ק"ג (לפי חישוב של 7,700 קלוריות לקילוגרם). אולם חלק העלו פחות מחמישה ק"ג, בעוד שאחרים השמינו ב-13 ק"ג. מידת ההשמנה ופיזור השומן העודף בגוף היו כמעט זהים בין אחים, אבל בין זוגות התאומים השונים היו הבדלים משמעותיים. חלק מהתאומים צברו פי שלושה יותר שומן סביב בטנם מאחרים, לדוגמה. כשהחוקרים ערכו מחקרי כושר דומים עם התאומים, הם גילו אותן תבניות במהופך: חלק מהתאומים ירדו יותר במשקל, אף ששמרו על משטר אימונים זהה. הממצאים, כתבו החוקרים, מצביעים על "דטרמיניזם ביולוגי" מסוים ההופך אדם להיות רגיש יותר לעלייה או ירידה במשקל.

אולם בעוד שיש הסכמה נרחבת כי לפחות חלק מהסיכון להשמנת יתר הוא תורשתי, זיהוי הגורם הגנטי הספציפי התגלה כאתגר. באוקטובר 2010 דיווח כתב העת "Nature Genetics", כי חוקרים זיהו עד כה 32 וריאנטים גנטיים הקשורות בהשמנת יתר או במדד מסת הגוף. אחת מהנפוצות שבהן זוהתה באפריל 2007 בידי צוות בריטי החוקר את הגנטיקה של סוכרת. לדברי טימותי פריילינג מהמכון למדע קליני וביו-רפואי באוניברסיטת אקסטר, אנשים עם וריאנט בשם FTO נמצאים בסיכון גבוה בהרבה להשמנת יתר קיצונית - 30% אם יש להם עותק אחד של הווריאנט, 60% אם יש להם שני עותקים.

וריאנט FTO זה נפוץ במידה מפתיעה. ההנחה היא כי כ-65% מבני האדם ממוצא אירופי או אפריקאי וכ-27% עד 44% מהאסיאתים נושאים לפחות עותק אחד שלו. מדענים אינם מבינים איך הווריאנט משפיע על עלייה במשקל, אבל מחקרים בילדים מראים שהוא ממלא תפקיד בהרגלי אכילה. במחקר אחד מ-2008, בהובלת קולין פאלמר מאוניברסיטת דנדי שבסקוטלנד, ילדי בית ספר סקוטים קיבלו מאפינס ומיץ תפוזים, ואז הוצע להם בופה שכלל ענבים, סלרי, צ'יפס ושוקולד, שמהם יכלו לכרסם. נערך מעקב קפדני אחר סוגי המזון השונים, כך שהחוקרים ידעו בדיוק מה נאכל. כל הילדים אכלו בערך אותה כמות מזון, במשקל בגרמים, אבל ילדים עם וריאנט FTO נטו יותר לאכול מזון עם יותר שומן וקלוריות. הם לא האביסו את עצמם, אבל צרכו, בממוצע, 100 קלוריות יותר מילדים בלי הגן. לנושאי הווריאנט הגנטי היו בערך כשני קילוגרמים יותר שומן בגוף מאשר לשאר.

התפתיתי לשלוח את דגימת הרוק שלי לבדיקת די-אן-אי, כדי לגלות אם במשפחתי יש נטייה גנטית להשמנת יתר. אולם אפילו אם הבדיקה היתה חוזרת שלילית, המשמעות היחידה היתה שבמשפחתי אין סיכון גנטי ידוע וניתן לבדיקה להשמנת יתר.

תוצאה חיובית בבדיקות, שתאמר לאנשים שיש להם נטייה גנטית להישאר שמנים, עשויה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. בפברואר פורסם ב-"The New England Journal of Medicine" מחקר על האופן שבו בדיקה של הסיכון לחלות במחלות שונות משפיעה על מצב הרוח ועל הרגלי הבריאות של אנשים. בסך הכל, החוקרים לא מצאו שיש לבדיקות של סיכון למחלות השפעה. אבל הם העלו השערה, שאמנם לא היתה מובהקת סטטיסטית, כי אנשים מסוימים, אחרי שנמצאו אצלם גנים המעודדים השמנה, נטו יותר לאכול מזון משמין - כנראה מכיוון שחשבו שגורלם הגנטי הוא להיות שמנים, ולא ראו סיבה להיאבק בכך.

בעוד שידיעת הסיכון הגנטי שלי עשויה לספק את סקרנותי, אני יודעת גם כי תורשה מסוגלת להסביר, במקרה הטוב, רק חלק מהסיבות לעודף המשקל שלי. מעניין אותי בהרבה לגלות מה אפשר לעשות בקשר לזה עכשיו.

מלחמת התשה יומיומית

"המרשם הלאומי לשמירה על המשקל (The National Weight Control Registry)" עוקב אחר 10,000 בני אדם שירדו במשקל ונשארו כך. "הקמנו אותו בתגובה להערות כי אף אחד לא מצליח אף פעם לרדת במשקל", אומרת רנה ווינג, מרצה לפסיכיאטריה והתנהגות אנושית בבית הספר לרפואה אלפרט באוניברסיטת בראון, שעזרה להקים את המרשם יחד עם ג'יימס או היל, מנהל המרכז לתזונה אנושית באוניברסיטת קולורדו בדנבר. "היו לנו שתי מטרות: להוכיח שיש אנשים שכן מצליחים לרדת במשקל, ולנסות ללמוד מהם מה לעשות כדי להצליח בירידה במשקל לאורך זמן". כל מי שירד 15 ק"ג ושמר על משקלו במשך שנה או יותר מתאים להצטרף למחקר, למרות שהחבר הממוצע בו ירד כ-30 ק"ג ונותר במשקל החדש שש שנים.

ווינג מסכימה כי סביר להניח שמתרחשים שינויים פיזיולוגיים המקשים על הירידה במשקל ליהפך לקבועה, אבל לטענתה חלק גדול יותר בבעיה הוא סביבתי. אנשים מתקשים לא לעלות בחזרה במשקל כי הם מוקפים במזון, שטופים במסרים על מזון ונתקלים ללא הפסק בהזדמנויות לאכול. "אנחנו חיים בסביבה עם רמזים למזון כל הזמן", אומרת ווינג. "עם השנים לימדנו את עצמנו שאחת הדרכים לתגמל את עצמך היא מזון. קשה לשנות את הסביבה וההתנהגות".

אין דפוס קבוע לאופן שבו אנשים במרשם ירדו במשקל - חלקם עשו זאת בעזרת שומרי משקל, אחרים עם ג'ני קרייג (חברת סיוע בהרזיה הנקראת על שם המייסדת שלה), היו כאלה שקיצצו בצריכת פחמימות לפי דיאטת אטקינס ומספר קטן מהם ירדו במשקל בעקבות ניתוח. אולם נראה כי הרגלי האכילה שלהם משקפים את מה שגילו החוקרים במעבדה: כדי לרדת במשקל ולשמור על כך, אדם צריך לאכול פחות קלוריות ולהתעמל יותר מאדם ששומר על אותו משקל באופן טבעי. חברי המרשם מתעמלים שעה או יותר ביום - האימון של המרזה הממוצע מקביל להליכה יומית של שישה קילומטרים, שבעה ימים בשבוע. הם עולים על המאזניים כל יום, כדי לשמור על משקלם בטווח מוגבל. הם אוכלים ארוחת בוקר באופן קבוע. מרביתם צופים בטלוויזיה פחות מחצי מהזמן הממוצע של האוכלוסייה הכללית. הם אוכלים אותם מזונות ובאותם דפוסים כל יום, ולא "מרמים" בסופי השבוע וחגים. נראה גם כי הם אוכלים פחות מרוב האנשים. לפי ההערכות, הם אוכלים 50 עד 300 קלוריות פחות ביום.

קלי בראונל, מנהלת מרכז ראד למדיניות מזון והשמנת יתר באוניברסיטת ייל, אומרת כי 10,000 בני האדם שנמצאים במעקב במרשם הם מקור מידע מועיל, אבל הם מייצגים רק שיעור זעום מבין עשרות המיליונים שניסו ללא הצלחה לרדת במשקל. "המשמעות היחידה היא שיש יחידים יוצאי דופן שמצליחים לשמור על ההרזיה", אומרת בראונל. "מסתבר כי אנשים אלה מקפידים ביותר בשמירה על משקלם. ושנים אחרי הדיאטה הם עוד מקדישים תשומת לב לכל קלוריה, משקיעים שעה ביום באימוני כושר. הם כל הזמן חושבים על המשקל שלהם".

ג'ניס ברידג', חברת המרשם, הצליחה לשמור על ירידה של 60 ק"ג במשקלה במשך כחמש שנים, היא דוגמה מושלמת. "זה אחד הדברים הקשים ביותר שיש", היא אומרת. "לפעמים זה מחייב אותי להיות ממוקדת בכל רגע נתון. אני לא תמיד חושבת על אוכל, אבל אני תמיד מודעת לאוכל".

ברידג', בת 66, תושבת דיוויס, קליפורניה, היתה במשקל עודף כילדה. בדיאטה הראשונה שלה, של 1,400 קלוריות ביום, החלה בגיל 14. באותה תקופה קצב ההרזיה האטי גרם לרופא שלה להאשים אותה שהיא מרמה. חבריה אמרו לה שהיא בטח לא שמה לב למה שהיא אוכלת. "איש לא האמין לי שעשיתי את כל מה שאמרו לי", היא מספרת. "את יכולה לנחש עד כמה מדכא זה היה, ואיזו תחושה של מרד וכעס נבנתה בי".

אחרי שהגיעה לשיא של 150 ק"ג ב-2004, היא ניסתה שוב לרדת במשקל. היא הצליחה להשיל 14 ק"ג, אבל אז הירידה במשקל נעצרה. ב-2006, בגיל 60, הצטרפה לתוכנית הרזיה בהשגחה רפואית עם בעלה, אדם, ששקל 140 ק"ג. אחרי תשעה חודשים בדיאטה של 800 קלוריות ביום, היא ירדה ל-75 ק"ג. אדם ירד 50 ק"ג ושוקל היום בערך 90 ק"ג.

בשנים הראשונות אחרי הירידה במשקל, ברידג' ניסתה לבדוק את גבולות הכמות שהיא יכולה לאכול. היא השתמשה באימוני הכושר כדי להצדיק אכילה רבה יותר. מות אמה ב-2009 מילא את מחשבתה: היא איבדה ריכוז ועלתה בהדרגה 14 ק"ג. אז החליטה לנסות לשמור על משקל של 88 ק"ג, עדיין 62 ק"ג פחות ממשקל השיא שלה.

"אין צורך בסטייה משמעותית מההרגלים הנוכחיים שלי כדי שאעלה קילו או שניים", היא אומרת. "זה היה מאבק אמיתי להישאר במשקל הזה, אבל זה שווה את זה, זה גורם לי להרגיש טוב יותר. אבל אם אי פעם ארפה, גופי יעלה במשקל כמעט מיד".

אז היא אף פעם לא מרפה. מאז אוקטובר 2006, היא שקלה את עצמה כל בוקר ותיעדה את התוצאה ביומן משקל. היא אפילו לקחה איתה את המאזניים לנסיעות. בשש השנים האחרונות היא חרגה מהשגרה פעם אחת בלבד: שבועיים חופשה בהוואי בלי להישקל.

היא גם שוקלת הכל במטבח. היא יודעת שחסה מכילה כחמש קלוריות לכוס, בעוד שבקמח יש בערך 400. אם היא יוצאת לארוחת ערב, היא עורכת מחקר מקדים של התפריט באינטרנט ומחשבת את הקלוריות כדי שתוכל להחליט מה להזמין. היא נמנעת מכל מזון עם סוכר או קמח לבן, שאותם היא מכנה "סמים מדרדרים" לתשוקות ואכילת יתר. היא גם גילתה ששתיית כמויות מים מופרזות מסייעת. היא לוקחת עמה בקבוק מים של 600 מ"ל, וממלאת אותו חמש פעמים ביום. היא רושמת כל מה שהיא אוכלת. בלילה היא ממירה את כל המידע לרשומות אלקטרוניות. גם אדם רושם הכל, אבל הוא מעדיף עיפרון ונייר. "תהליך ההמרה הזה מאוד חשוב, זאת הנשיאה שלי באחריות", היא אומרת. "זה מחשב את סך כל הקלוריות שאכלתי היום ואת כמות החלבונים. אני עושה מעט ניתוח עצמי כל לילה".

ברידג' ובעלה ביקשו את עזרתם של מטפלים, ובמפגשים שלהם ג'ניס למדה כי יש לה נטייה לאכול כשהיא משועממת או לחוצה. "אנחנו מודעים מאוד לאופן שבו התרבות שלנו לימדה אותנו להשתמש במזון לכל מיני סיבות שאינן קשורות לערך תזונתי", אומרת ברידג'.

הדיאטה הקפדנית של ברידג' נתמכת בידי משטר אימונים גופניים נוקשה לא פחות. היא מתאמנת 100 עד 120 דקות ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע, בדרך כלל ברכיבה על אופניים בחדר הכושר שלה, שם היא גם משתתפת בשיעורי אירובי במים. ברידג' גם מתאמנת על מכשיר אליפטי (אליפטיקל) בבית ומוציאה את הכלב על אופנוח (אופניים שבהם הרוכב שעון לאחור, עם הרגליים מלפנים, ומדווש בעזרת הידיים), שנהנה לרוץ לצד המכשיר הנמוך עם שלושת הגלגלים. היא נהנית מגינון, אבל מתירה לעצמה להחשיב את התחביב כפעילות גופנית רק במקרים שבהם הגינה זקוקה ל"גינון נמרץ". גם אדם הוא מתעמל מסור, הרוכב על אופניו לפחות שעתיים ביום, חמישה ימים בשבוע.

ג'ניס ברידג' ניצלה את שנות המידע שצברה על התזונה והאימונים כדי לחשב את צריכת הדלק האישית שלה. היא יודעת שגופה שורף כשלוש קלוריות בדקה בגינון, ארבע קלוריות על האופנוח או באירובי במים וחמש בדקה כשהיא מסתובבת בעיר על האופניים הרגילים. "כמעט כולם יאמרו לך שרכיבה על אופניים שורפת 11 קלוריות בדקה", היא מספרת. "לא בגוף שלי. בזכות הסטטיסטיקה שניהלתי אני יודעת את זה".

בהתבסס על נתוני חילוף החומרים שאספה מקליניקת ההרזיה ומחישוביה שלה, היא גילתה כי כדי לשמור על המשקל הנוכחי שלה, 88 ק"ג, היא יכולה לאכול 2,000 קלוריות ביום, כל עוד היא שורפת 500 קלוריות באימוני כושר. היא נמנעת מג'אנק פוד, לחם, פסטה ומוצרי חלב רבים, ומנסה לדאוג כי שליש מהקלוריות שהיא צורכת מקורן בחלבונים. בני הזוג ברידג' חולקים קינוח לעתים, או אוכלים מנה אישית של גלידת בן אנד ג'ריס, כדי שיידעו בדיוק כמה קלוריות הם מעכלים. היא מכירה את נטייתן של הטעויות להצטבר בחשאי, אם זה בגלל גשם שמקצר את אימון הכושר או מנת חטיפים שנמדדה לא נכון והוסיפה קלוריות. לכן היא לא לוקחת סיכון ומתירה לעצמה לאכול 1,800 קלוריות ביום (אשה פעילה בגילה ובממדיה אמורה לצרוך בממוצע 2,300 קלוריות).

עצם הדיבור עם ברידג' על המאמץ שנדרש ממנה לשמור על משקלה הוא מתיש. סיפורה מעורר בי השראה, אבל גם תהיות אם יש בי את מה שנדרש כדי להיות רזה. ניסיתי כמה פעמים (בפעם האחרונה לפני כמה שבועות) לנהל תיעוד יומי של הרגלי האכילה והכושר שלי, אבל קל לתת לזה להתמסמס. איני מסוגלת ממש לדמיין איך אוכל אי פעם לפנות זמן לשקול ולמדוד את האוכל, כשבחלק מהימים, בין העבודה להסעת הילדה לשיעור מחול או אימון כדורעף, אני בקושי מספיקה להכין ארוחת ערב. ואמנם, אני נהנית מאימונים של 30-40 דקות, אבל גם גיליתי, בחצי השנה שהתאמנתי למרתון, שהקדשת שעה או שעתיים ביום לכושר גובה מחיר בלתי אפשרי מחיי המשפחה שלי.

ברידג' מודה שהעובדה שילדיה בגרו והיא יצאה לגמלאות מקילה עליה להתמקד במשקלה. "איני יודעת אם הייתי מסוגלת לעשות זאת עם שלושה ילדים חיים בבית", היא אומרת. "אני יודעת עד כמה אנחנו חריגים. קל להתרגז לנוכח כמות העבודה והמסירות שהשמירה על המשקל דורשת. אבל החלופה היא לעלות במשקל".

תגובה רגשית עזה

"אנשים רבים שלחוצים לרדת במשקל לא מבינים עד תום את ההשלכות שיהיו לכך, וגם הקהילה הרפואית לא מסבירה את זה בשלמות", אומר רודולף לייבל, חוקר השמנת יתר מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. "אנחנו לא רוצים לגרום להם להרגיש חוסר תקווה, אבל אנחנו רוצים שהם יבינו שהם מנסים לחמוק ממערכת ביולוגית שתנסה להקשות עליהם".

לייבל ועמיתו מייקל רוזנבאום היו חלוצים בגילוי חלק ניכר ממה שאנו יודעים על תגובת הגוף לירידה במשקל. במשך 25 שנה הם עקבו בקפדנות אחר 130 בני אדם לתקופות של חצי שנה או יותר. הנבדקים השתכנו בקליניקת המחקר שלהם, שם כל אספקט של גופם נמדד. השומן בגוף נמדד במכשירי סריקה. כיפה מיוחדת מדדה את צריכת החמצן ופליטת הפחמן הדו-חמצני, כדי לעקוב בדיוק אחרי קצב חילוף החומרים. שריפת הקלוריות בעת העיכול תועדה. באימונים נמדד קצב לב מקסימלי, בעוד שבדיקות דם בדקו את רמות ההורמונים והחומרים הכימיים במוח. ביופסיות של שרירים נלקחו כדי לנתח את היעילות המטבולית (בשלב מוקדם במחקר אפילו נלקחו דגימות צואה ונבדקו שאין קלוריות שחומקות מהתיעוד). בתמורה לזמנם ולהשקעתם קיבלו הנבדקים בין 5,000 ל-8,000 דולר.

בסופו של דבר, הנבדקים בקולומביה פתחו בדיאטת נוזלים של 800 קלוריות ביום, עד שאיבדו 10% ממשקל גופם. אחרי שהגיעו ליעד זה, הם עברו סדרה נוספת של בדיקות אינטנסיביות, בעת שניסו לשמור על משקלם החדש. המידע שהופק בניסויים אלה מצביע על כך שכאשר אדם מאבד 10% ממשקל גופו, חילוף החומרים שלו שונה מאדם בממדים דומים שזהו משקלו הטבעי.

המחקר מראה כי השינויים המתרחשים אחרי הירידה במשקל מיתרגמים לחיסרון קלורי משמעותי של בין 250 ל-400 קלוריות. לדוגמה, אשה שנכנסה למחקרים בקולומביה במשקל של 104 ק"ג, אכלה כ-3,000 קלוריות כדי לשמור על משקלה. אחרי שירדה ל-86 ק"ג (כלומר, איבדה 17% ממשקל גופה), מחקרי חילוף החומרים גילו כי היא זקוקה ל-2,300 קלוריות ביום כדי לשמור על משקלה החדש. זה אולי נשמע הרבה, אבל אשה בת 30 ממוצעת, במשקל 86 ק"ג, יכולה לצרוך רק 2,600 קלוריות ביום ועדיין לשמור על משקלה - 300 קלוריות יותר מהאשה שרזתה כדי להגיע לשם.

מדענים עדיין חוקרים מדוע הגוף שירד במשקל מתנהג כל כך אחרת מגוף בממדים דומים שלא רזה. ביופסיות שריר שנלקחו לפני, תוך כדי ואחרי הירידה במשקל מראות כי כאשר אדם מרזה, סיבי השריר שלו משתנים והם הופכים להיות יותר דומים ל"סיבים איטיים" שיעילותם גבוהה בהרבה. כתוצאה מכך, אחרי ירידה במשקל שריריך שורפים 20%-25% פחות קלוריות בעת פעילות יומיומית ואימון אירובי מתון, מאשר אדם שנמצא במשקל זה באופן טבעי. המשמעות היא שאנשים בדיאטה, שחושבים שהם שורפים 200 קלוריות בהליכה מהירה של חצי שעה, מוציאים כנראה רק 150 או 160 קלוריות.

דרך אחרת שבה הגוף נלחם באיבוד המשקל היא שינוי האופן שבו המוח מגיב למזון. רוזנבאום ועמיתתו ג'וי הירש, חוקרת מוח, גם היא מקולומביה, נעזרו בהדמיית תהודה גנטית תפקודית (fMRI) כדי לעקוב אחר דפוסים במוח של בני אדם לפני ואחרי ירידה במשקל, בעת שהם מביטים באובייקטים כמו ענבים, דובוני גומי, שוקולד, ברוקולי, טלפונים סלולריים ויו-יו. אחרי הירידה במשקל, כשהנבדק הביט במזון, הסריקות הראו תגובה עזה יותר בחלקי המוח המקושרים לגמול ותגובה נמוכה יותר באזורים הקשורים לשליטה. הממצאים מצביעים על כך שהגוף, במטרה לשוב למשקל שלפני הדיאטה, מעצים את ההתרגשות ממזון ומחליש את כוח הרצון והעמידה בפני פינוק עתיר קלוריות.

"אחרי שיורדים במשקל, יש למוח תגובה רגשית עזה יותר למזון", אומר רוזנבאום. "אתם רוצים אותו יותר, ואזורים במוח המעורבים באיפוק פעילים פחות". בשילוב עם גוף השורף כעת פחות קלוריות מהצפוי", הוא אומר, "נוצרים התנאים המושלמים לעלייה מחדש במשקל". פרק הזמן שבו המצב הזה נמשך אינו ידוע, אבל מחקר ראשוני בקולומביה מצביע על כך שייתכן שאפילו שש שנים אחרי הירידה במשקל, הגוף ממשיך להגן על המשקל הישן, הגבוה יותר, בשריפת פחות קלוריות מהצפוי. הבעיה עלולה להימשך ללא גבול (אותה תופעה מתרחשת כאשר אנשים רזים מנסה לרדת 10% ממשקלם - הגוף נאבק על המשקל הגבוה יותר). המשמעות אינה שאי אפשר לרדת במשקל ולהישאר רזים, אלא רק שזה מאוד, מאוד קשה.

לין הרלדסון, בת 48 מפיטסבורג, הגיעה ב-2000 למשקל של 135 ק"ג. היא הצטרפה לשומרי משקל והצליחה לצמצם את ממדי גופה, המתנשא לגובה של 165 ס"מ, עד ל-56 ק"ג לזמן קצר. היום היא חברה במרשם הלאומי לשמירה על המשקל ומשקלה נשאר בסביבות 63 ק"ג. כל חייה מוקדשים להשגחה על משקלה. היא הפכה לצמחונית, היא רושמת מה היא אוכלת כל יום, מתעמלת לפחות חמישה ימים בשבוע ומתעדת בבלוג את אתגרי השמירה על המשקל. היא עיתונאית וסוחרת עתיקות לשעבר שחזרה ללימודים - בתוכנית בת שנתיים על תזונה ובריאות - ומתכננת להיות יועצת הרזיה. היא גם מכירה בכך שלעולם לא תפסיק להיות "מודעת ביותר" למה שהיא אוכלת. "צריך לשנות הכל", היא אומרת. "הייתי במעלה ובמורד המאזניים כל כך הרבה פעמים, שתמיד חשבתי שאוכל לשוב ל'נורמלי'. אולם היה עלי לבסס נורמליות חדשה. אנשים לא אוהבים לשמוע שזה לא קל".

מה שלא ברור מהמחקר הוא, אם יש חלון שבמסגרתו אנחנו יכולים לעלות במשקל ולרדת בחזרה בלי ליצור את תגובת הנגד הגופנית. רבים חווים עליות תקופתיות במשקל, מוסיפים כמה קילוגרמים בחופשות או עולים חמישה עד עשרה קילוגרמים בשנים הראשונות של המכללה, ואז מורידים אותם. השחקן רוברט דה נירו רזה אחרי שפיטם את עצמו לקראת הופעתו בסרט "השור הזועם". יוצר הסרטים מורגן ספרלוק ירד גם הוא את המשקל שהעלה בעשיית הסרט "לאכול בגדול". לייבל אומר כי השאלה אם הקילוגרמים המיותרים הופכים לקבועים תלויה כנראה בנטייה הגנטית של אדם להשמנת יתר, ואולי גם בפרק הזמן החולף לפני שמנסים להיפטר מהמשקל העודף. אולם החוקרים אינם יודעים לכמה זמן זקוק הגוף כדי לאפס את עצמו באופן קבוע במשקל הגבוה יותר. החדשות הטובות הן שלא נראה כי זה קורה בן לילה.

"אצל עכברים, אני יודע שפרק הזמן הוא בסביבות שמונה חודשים", אומר לייבל. "עד אז, עכבר שמן יכול לשוב במהירות להיות עכבר רזה, בלי שינויים רבים. במקרה של בני אדם אני לא יודע, אבל אני די בטוח שזה לא נמדד בחודשים, אלא בשנים".

לאט ובטוח

איש לא רוצה להיות שמן. במרבית התרבויות המודרניות, אפילו אם אתם בריאים כמו במקרה שלי - רמות הכולסטרול ולחץ הדם שלי נמוכים ולבי בריא במידה יוצאת דופן - להיות שמנים משמעותו להיתפס כבעלי כוח רצון חלש וכעצלנים. זה גם פשוט מביך. פעם, במסיבה, פגשתי סופרת מכובדת שהכירה את כתיבתי בנושאי בריאות. "את לא מה שציפיתי שתהיי", היא אמרה, עיניה מתרחבות. הדייט שלי, אולי בניסיון לעזור, השלים את מחשבתה. "חשבת שהיא תהיה רזה יותר, נכון?" הוא אמר. רציתי להיעלם, אבל האשה היתה אדיבה. "לא", אמרה, נעצה מבט בגבר ופנתה ללחוץ את ידי בחום. "חשבתי שתהיי מבוגרת יותר".

אם יש משהו שהמדע המתגבש בנושא הירידה במשקל מלמד אותנו, זה שאנו צריכים לחשוב מחדש על הדעות הקדומות שיש לנו לגבי אנשים עם עודף משקל. נכון שאנשים עם עודף משקל, בהם אני, הופכים להיות כאלה בגלל שהם אכלו יותר מדי קלוריות ביחס לצורכי גופם. אולם כמה גורמים ביולוגיים וגנטיים עשויים למלא תפקיד בקביעה מה זה בדיוק יותר מדי אוכל לכל אדם נתון. ברור כי ההרזיה היא מאבק קשה, שבו אנו לא נלחמים רק ברעב או בתשוקתנו לממתקים, אלא גם בגופנו שלנו.

בעוד שהדיון הציבורי בהרזיה נוטה להסתכם בשאלה איזו דיאטה הכי יעילה (אטקינס? ג'ני קרייג? צמחונית? ים תיכונית?), מי שניסה ונכשל בכל אחת מהדיאטות האלה יודע שאין תשובה פשוטה. שומן, סוכר ופחמימות במזון מעובד הם אולי האשמים בבעיית השמנת היתר של האומה האמריקאית. אולם יש שונות עצומה בתגובה של כל אדם יחיד להם. ההשקפה שהשמנת יתר היא בעיקרה מחלה ביולוגית, ולא פסיכולוגית, יכולה להוביל לשינויים באופן התייחסותנו לטיפול בה. מדענים בקולומביה ניהלו כמה מחקרים קטנים הבוחנים את השאלה אם הזרקת לפטין, ההורמון שמייצר שומן הגוף, יכולה לפטור את הגוף מההתנגדות לירידה במשקל ולסייע בשמירה על משקל נמוך יותר. אחרי שקיבלו תחליף הלפטין, נבדקים במחקר שרפו יותר קלוריות בפעילות גופנית. ובמחקרי פעילות מוחית, נראה כי הזרקות לפטין משנות את תגובת המוח למזון, והופכות אותו לפחות מפתה. אולם טיפולים כאלה נמצאים עדיין שנים רבות מפיתוח מסחרי. לעת עתה, אלה מאיתנו הרוצים לרדת במשקל ולהישאר רזים נאלצים לעשות זאת בכוחות עצמם.

שאלה אחת שחוקרים רבים בוחנים כעת היא, אם ירידה איטית במשקל היא יותר בת קיימא מהרזיה מהירה, הנבדקת לעתים קרובות במחקרים. לייבל אומר שלא סביר שקצב הירידה במשקל ישנה משהו, כי מערכות ההתרעה של הגוף מתבססות אך ורק על כמות השומן שאדם מאבד, לא על הקצב שבו זה קורה. למרות זאת, פרויטו מנהל עתה מחקר שנעזר בשיטת הרזיה איטית יותר, ועוקב אחר המרזים שלוש שנים, במקום שנה.

בהתחשב בקשיי ההרזיה ומנקודת מבט של בריאות הציבור, ברור שכדאי למקד את השקעת המשאבים במניעת עלייה במשקל. המחקרים מדגישים את הצורך הדחוף במאמצים לאומיים לגרום לילדים להתעמל ולאכול בריא.

אולם כאשר שליש מהאוכלוסייה האמריקאית מסווגת כסובלת מהשמנת יתר קיצונית, איש לא אומר כי מי שנמצא כבר היום בעודף משקל רב צריך לוותר על ההרזיה. במקום זאת, הפתרון צריך אולי להיות להטיף למטרה מציאותית יותר. מחקרים מראים כי אפילו ירידה של 5% במשקל יכולה להקטין את סכנת הסוכרת, מחלות הלב ושאר הבעיות הרפואיות הקשורות בהשמנה. ישנה גם השערה שהגוף נכון לקבל ירידה במשקל במידות קטנות.

ובכל זאת, אדם בהשמנת יתר קיצונית יישאר שמן באופן קיצוני גם אם ישיל 5% ממשקל גופו. במקרה של אשה השוקלת 115 ק"ג, ירידה של שישה ק"ג לא תשנה ככל הנראה אפילו את מידת הבגדים שלה. ירידה של כמה קילוגרמים טובה אולי לגוף, אבל לא תורמת כמעט דבר לנפש, ואין לצפות שהיא תשנה את האופן שבו אנשים שמנים רואים את עצמם, או אחרים רואים אותם.

אז מה נותר לאדם הרוצה לרזות באופן משמעותי? חוקרי ירידה במשקל אומרים כי לדעתם, ברגע שיותר אנשים יבינו את האתגרים הביולוגיים והגנטיים שניצבים בפני האדם הרוצה לשמור על הירידה במשקל, רופאים ומטופלים יתייחסו להרזיה באופן מציאותי ומתחשב יותר. לכל הפחות, המדע עשוי לגרום לאנשים במשקל יתר להתאמץ יותר לא לעלות במשקל. יש אנשים, שאחרי שיגלו כמה קשה לרדת באופן קבוע במשקל, עלולים לוותר לחלוטין ולשוב לאכילת יתר. אחרים עשויים להחליט לקבל את עצמם כפי שהם במשקלם הנוכחי, ולנסות לשפר את הכושר והבריאות, במקום לשנות את המספרים על המאזניים.

לי סייעה הבנת מדע הירידה במשקל להבין את מאבקי שלי לרזות, כמו גם את המעגל האינסופי של דיאטות, עלייה בחזרה במשקל וייאוש שבו היתה שבויה אמי. חבל שהיא אינה עמי יותר, שאוכל לשכנע אותה לסלוח סוף-סוף לעצמה על כישלונות הדיאטה שלה.

ובעוד אני מאשימה את עצמי, על שהתרתי לעצמי לאבד שליטה על משקלי, היה זה משחרר לגלות שיש גורמים מלבד האופי שלי המשפיעים על עלייה וירידה במשקל. הראיות אמנם מצביעות על כך שיהיה לי מאוד, מאוד קשה לרדת במשקל באופן קבוע, אבל אני אופטימית באופן מפתיע. אולי איני מוכנה להיאבק בקרב הזה החודש, או אפילו השנה. אבל לפחות אני יודעת בפני מה אני ניצבת.*

תרגום: אסף רונאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו