בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החילוני של הרוחני

שי אביבי, 47, שחקן. גר בפרדס חנה. נשוי + 2 | התחלה: 1991, ערוץ הילדים | זוכרים לו: "החמישיה הקאמרית" | רוצה לקדם: את "חי צומח דומם", שהוא מגיש בערוץ 1 | איפה: בסלון שלי | מתי: שלישי, 15:00.

42תגובות

איילת: מה זה, סיגריה מפלסטיק?!

שי: כן.

כמה זמן אתה לא מעשן?

יומיים.

כיף לעשן.

אם אתה לא צריך את זה, זה לא כיף.

אבל אתה צריך את זה.

אני לא צריך את זה. אני מותנה. לפני שעישנתי, הכיף הזה לא היה חסר לי.

גלי איתן

מה החולשה שלך?

כעס.

אתה מתרגז בקלות?

מאוד. יש לך לחם?

אם אגיד שלא, תתרגז?

לא.

יש לחם.

עם גבינה צהובה?

יש המון גבינות. אתה רוצה סנדוויץ'?

כן.

חרדל?

לא.

עגבנייה?

אפשר.

***

מה אתה אוהב בנשים?

(שתיקה)

עזוב, זו שאלה מטומטמת לגמרי.

גלי איתן

שאלת אותה.

והתחרטתי מיד.

תעמיקי בשאלה. מה באמת מה היית רוצה לשאול.

לא יודעת.

את רוצה לשאול על נשים.

נכון! אתה אוהב נשים?

מאוד. אני מעריץ נשים.

היו לך הרבה נשים?

לא.

אז איך ייתכן שלא היו לך הרבה?

לא התהוללתי.

לא ניצלת את מעמדך כשחקן נחשק וכחול עיניים?

לא ממש.

לא היית עם הרבה בחורות? בטוח?

לא.

ועם כמה בבת אחת?

גם לא.

באמת?

זה חסר לי.

מה, החוויה הזאת?

כן, מאוד. הנה. העמקת.

גם אני לא התהוללתי. מילה מטופשת מאוד.

וזה חסר לך?

קצת מתחרטת על זה.

גם אני.

אוף.

אפשר להתנחם בבחירה הזאת בטוהר. אבל לתת דרור למיניות על שלל גווניה, לצאת מהמנזר, לתת לכוח הזה להשתולל קצת, זה טוב.

ספר לי את הסיפור הכי משומש שלך. זה שטחנת כבר בכל הראיונות.

אין לי כזה. מהחרדה הזאת לשעמם אני תמיד מנסה להביא משהו חדש.

אתה פוחד לשעמם?

נורא.

למה? רוב האנשים משעממים בטירוף ולא נראה שזה מטריד אותם.

הפחד לשעמם קשור בפחד לא להיות אהוב.

שזה הפחד הכי נפוץ בקרב האנושות, אבל הוא לא מונע ממנה להיות משעממת למדי. פוחד לשעמם אחרים או את עצמך?

אנשים אחרים. בגלל זה אני מנסה לזכור מה אמרתי למי ומתי ולמה, בכפייתיות, וזה ממש המון המון המון אינפורמציה.

זו בעיה. מגיעה נקודה בחיים שבה מפסיקים לצבור סיפורים. אתה כבר לא במקום שבו אתה נוסע ספונטנית לסיני בארבע בבוקר. מה שנשאר זה לטרחן עם הסיפורים הישנים.

השלב הזה הוא ניצני זיקנה. ברור.

מדכא מאוד. ואנחנו כבר שם. רטרוספקטיבית, מה הטעות הכי גדולה שעשית?

שביזבזתי את שנות העשרים שלי על אהבות נכזבות. ועל כל מיני ייסורי לב.

ולילות טרופים.

לא מבין למה.

זה ממש לא בסדר. כל העשור הזה שבין גיל עשרים לשלושים, אף אחד לא מכין אותך אליו בצורה מסודרת. אף אחד לא אומר לך שזה הצ'אנס האחרון שלך להיות חופשי באמת. נותנים לך לבזבז אותו על שטויות.

בדיוק. צריך להסביר לך איך לפעול בתוכו. מישהו צריך להגיד לך: היי, תזיין כמה שיותר.

ותפסיק לפחד.

ותזיין. וכל מה שנראה לך כמו אהבה חד פעמית שהכריעה אותך ושרפה את לבך לאפר - זה הכל שטויות.

ותסתובב בעולם. ותגיד כן לכל הצעה. כל דבר.

ותזיין כמה שיותר. כמה שיותר.

עכשיו אתה מרגיש שאתה חווה את החיים? בעוצמה?

מרגיש שאני רחוק מלחוות אותם. אבל אני כן חושב שיש שינויים בחיים שלי. דברים זזים ומתחלפים.

שגרה?

אני גם מאוד אוהב שגרה. מת על זה.

מה יש לאהוב בשגרה?

ביטחון. ידיעה.

שגרה זה דוחה.

איזה מזל את?

בתולה. אמורה לחבב מאוד שגרה. וגם תשבצים וקרושה.

פחות מבין במזל בתולה.

מזל מחריד.

בכל מקרה, מעטים האנשים שאני מכיר שאין להם באמת שגרה, שחיים באי-ידיעה.

אתה יוצא להרפתקאות לפעמים?

כן.

דוגמה.

את יודעת, גם לעבור לפאקינג פרדס חנה באמצע החיים. נפתח יקום. זה משהו שלא הייתי מבצע בעצמי, אשתי הנהיגה את המהלך, והוא קרה. מדהים לנו שם. נפתחו שערים של מוזיקה, של אש. מדורה בחצר. אתה חי ליד אש! חשבתי שסתם, נחפש, ולא נמצא, וזה לא יסתדר. ופתאום מצאתי את עצמי קורא לפרדס חנה בית. דברים קורים.

***

למה גידלת זקן?

אני מצטלם ל"ילדי ראש הממשלה". אני החבר הרוחני של ראש הממשלה. צריך זקן.

כמובן. תגיד, לא נמאס לך?

קצת.

תמיד אתה מגלם את הרוחני.

כן, יש לי איזה אפיל רוחני, שכרגע מנוצל בליהוק. נראה לי שזה בא בכלל מהכיוון השני, מהכיוון האקולוגי, שזה החילוני של הרוחני.

החילוני של הרוחני? תסביר.

כל מסע רוחני בעיני, גם האקולוגי, הוא בהבנה שאתה לא לבד פה. שלא אתה אחד, שכולם אחד, וההבנה הזאת, שהיא הכי ברורה בעולם ואין ברורה ממנה, האקולוגיה מדגישה אותה - מישהו מפליץ ביפן וזה משפיע על אמריקה. ההבנה של זה, זה מה שבעיני הוא רוחני. לחיות את זה, לחוות את זה - הלוואי.

חווית את זה?

כן.

ומה היתה ההרגשה?

שכל היתר זה שטויות. שכל מה שהוא לא זה הוא שטויות. בטח ניסית פעם איזה סם תודעתי.

בטח.

ומה היתה ההרגשה?

טרגי שאי אפשר להרגיש ככה כל הזמן.

נו, כי הבנת שכל האגו זה שטות. שכל מה שהוא פירוד הוא לא נכון. בטבע הכל מאוזן, רק המין האנושי חושב על לצבור עוד ועוד.

אתה אדם אופטימי?

אני חייב להיות אופטימי. ברור. בחלק מהחוגים הרוחניים העבודה היא לשמור על האופטימיות.

כמו השמחה בחסידות.

הברסלבים נראים הרבה פחות מטופשים כשאתה מבין את זה.

הם מאמינים שהעצבות היא מצד הקליפות והטומאה. שהיא מפרידה את האדם מהאלוהות. המעלה הכי גבוהה היא השתוות הנפש.

מה זה?

שאתה כל כך דבק ומחובר לאלוהות, שהכל בשבילך הוא אותו הדבר. אתה לא יכול לראות את הרע ולא לראות את הטוב, לא לשמוח ולא להיות עצוב, כמו בבודהיזם.

הכל אותו דבר. זה זה. המזרח והמערב, הקרפלעך והדים סאם. את זה חייבים להחזיק מול הייאוש ומול הפחד.

הרגשתי ככה לכמה שניות פעם. בהודו.

אז חווית את מה שאני מדבר עליו.

כן. אבל זה היה כל כך מזמן. כאילו זה בכלל קרה למישהו אחר.

כי הלב נסגר, את מבינה? זו התכונה שלו, להיסגר. כל הזמן צריך לעבוד עליו שייפתח. אבל היית ברגעים האלה. תחשבי שיש אנשים שבכלל לא חוו את זה! הם לא יודעים בכלל מה זה אומר שהלב פתוח. שאתה חווה את הבריאה. שהכל קורה וככה זה צריך לקרות. באוגוסט שעבר הייתי בלדאק. לבד.

לבד!? מה עם אלפי ילדיך?

רק שניים. עשיתי דיל עם מיכל - היא נסעה לבד לקוסטה ריקה ואני נסעתי לבד ללדאק, שבועיים וחצי. חלום. הודו. ברגע שהפלאג אין נכנס, כל החתיכות נופלות למקום.

כנראה שלא נועדתי לרוחניות. גם אם במקרה נופל עלי איזה רגע מוזהב, מיד אני מבזבזת אותו במחשבות אובססיביות למה אי אפשר לעוף ככה כל הזמן.

אפשר, כי זה מצב תודעתי. את ההתניות קל לשחרר כשאתה בטיול. אבל גם פה הכל קורה כל הזמן. אלוהים לא גר בהודו, אנחנו פשוט עסוקים עם הרצון לשלוט, הרצון להשיג, ההשוואה לאחרים.

אלוהים הוא טיפוס די מרושע.

אלוהים לא יכול להיות מרושע.

הוא מאוד מעריך אירוניה. יש משהו מאוד בסיסי בקיום האנושי, על כל הרבדים שלו, שמובנה ככה שנחיה בתסכול מתמיד.

הוא לא מובנה ככה. המצב האמיתי הוא שאנחנו יכולים להיות מאושרים עכשיו...

לא נכון. איך? אתה מאושר עכשיו?

לא.

ומה מונע בעדך להיות מאושר כרגע?

כי זה קשה. צריך לבחור להיות מאושר.

למה זה קשה לבחור להיות מאושר? כולם רוצים להיות מאושרים.

רוצים, אבל לא בוחרים בזה.

איך? הנה, בחרתי.

לא יודע. אם הייתי יודע הייתי גורו, ואם את היית בוחרת, היית מאושרת. היית חווה את היקום במלוא אלוהיותו. עכשיו. עכשיו היינו רוקדים פה סירטאקי. זה פה, הרי. זה לא בהודו. הלב! לפתוח אותו, וזה וואחד עבודה. וגם כשפתחת אותו הוא ייסגר. צריך לעבוד בזה. להיפטר מהפתולוגיה הזאת שאומרת אני יותר טוב ממנו. הוא העליב אותי, אז אני אעליב אותו בחזרה.

הדאלאי למה טוען שטבע האדם חומל ועדין, והתוקפנות היא תבונה אנושית שהתפתחה באופן לא מאוזן.

ברור. תשמעי, את הילדים שלך קשה לך לאהוב כל הזמן.

אין לתאר שאתה אומר את זה.

למה?

כי זה טאבו.

נכון וזה גם חלק מהמודעות. אתה לפחות יודע שאתה חולה כמו כולם. הילדים שלך. את יודעת שלפעמים אני מעדיף לשטוף כלים בכיור מאשר להיענות לקריאה של הילד שלי? פתאום תפסתי את עצמי ככה - כאילו, מה? הוא רוצה שתבוא לשחק איתו.

אני חווה פיצול. בזמן אמת! נגיד, כשהילדה שלי צורחת ארבע שעות בגלל איזו לחמניה. הכי אין לי כוח, אבל הלב שלי מבין שגם זה רגע שלא יחזור.

אלה ייסורי המצפון שלך מדברים, לא הלב.

לא. זה הלב שלי.

מה פתאום. זה השכל. הוא עושה חישובי רווח והפסד, שעוד כמה שנים תתגעגעי. אבל הרגע המושלם הוא ויתור טוטאלי. הוא לא קבלה, אלא התמסרות מוחלטת לצרחות. התמ-פאקינג-סרות. את פשוט לא נכנעת עדיין. כשאתה נכנע הילדים יראו לך את הפנים האלוהיים שלהם. הכלים יכולים לחכות. כמה אנשים עושים שטויות כדי לא לראות את הילדים שלהם? נתקעים בעבודה אלק.

אבל אנחנו כל הזמן בורחים. רק מהילדים אנחנו בורחים?

נכון. זה מה שאני מסביר לך. זה הכל עניין של כניעה והתמסרות.

***

איך היית רוצה למות?

בריא.

מה?

יש אפשרות כזו, מתברר.

כן, להירצח.

לא להירצח. אתה מת בריא. הייתי בטיפול אצל בחור ששמו רוסטם מוקדס. איש בן 84. הוא נראה בן 60. הוא הפיל לי את האסימון שאפשר למות מזיקנה.

נראה לי נורא ואיום למות מזיקנה.

את מעדיפה למות ממחלה?

כן. אני בכלל חושבת שאנחנו חיים יותר מדי זמן. צריך להקדים קצת את גיל המוות. כמו גיל הפנסיה.

את יכולה להתאבד.

כן. נראה.

את בכלל לא מקשיבה למה שאני אומר לך? אתה יכול למות. מזיקנה. בריא. אם אתה נותן לגוף אוכל טוב, אתה יכול למות מתישהו כשהמערכות נחלשות, נכבות ומגיע יומך. זה לא המחלה אומרת לך 'יאללה עוף'. אנחנו כל הזמן מאבדים את הקשר שלנו לעולם. קראתי עכשיו ספר שבו נכתב שפעם לא היה צורך ברפלקסולוגיה, כי כולם הלכו יחפים על האדמה. אנחנו רחוקים מזה.

אנחנו רחוקים מהמון דברים. זה חלק מהמציאות של החיים בעידן הזה. אנחנו לא רואים את האנשים שקוטפים את הירקות שאנחנו אוכלים ותופרים את הבגדים שאנחנו לובשים. אנחנו מנותקים מכל מה שהוא תהליך. מכירים רק את התוצרים.

ובגלל זה את חושבת שהמוות והמחלה הם אותו דבר.

לא. אני סתם פוחדת להזדקן. למה שתרצה להיות זקן? שכל הזמן תתגעגע לאנשים שמתו ותפחד ליפול באמבטיה?

אז אני לא אתקלח.

(שתיקה)

תשמעי, בפאקינג הרים בהימליה יש אנשים שחיים עד גיל מאה.

והם לא מתקלחים. בטוח.

אולי הם מתקלחים עם דלי. ומטלית כזו.

זה ממש לא נחשב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו