טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עזרא בדרך

הוא רק בן 18, אבל התפקיד שלו בסרט "חייבים לדבר על קווין" מבטיח שעוד נשמע על עזרא מילר. ראיון מבוגר לגילו

תגובות

באמצע ההקרנה של "חייבים לדבר על קווין", התחילו צפצופי אזעקה, בדומה לרעש שמשמיעה משאית שנוסעת רברס. הצפצופים לוו בהבזקי אור מטרידים, וברגע הראשון קשה היה לקבוע אם האפקטים המיוחדים האלו הם חלק מהסרט או שקרה משהו מחוץ לאולם. כשחלפה דקה, והצפצופים וההבזקים נמשכו, הצצתי אחורה לחלון המקרין, אולם לא היה נראה שיש שם מישהו. הייתי לבד באולם, בהקרנת טרום בכורה מיוחדת לקראת ראיון, והייתי צריך להחליט מה לעשות.

יצאתי למבואה, אבל גם שם לא היה אף אחד. לא במסדרונות, לא בעמדת הממתקים. חזרתי לאולם והמשכתי לצפות בסרט. במשך כעשר דקות התקדמה העלילה במקביל להבזקי האור ולצפצופי האזעקה, והכל השתלב לו ביחד כאילו זו היתה כוונת המשורר, כלומר הבמאית לין רמזי; מדובר באחד הסיפורים המטרידים ומעוררי המחשבה שנראו על מסך הקולנוע בשנים האחרונות, ולא פלא שאפילו צפצופי אזעקה והבזקי אור נראו כמו משהו שהגיוני שיקרה במהלכו, ולא רק באופן מטאפורי.

24 שעות לאחר מכן, בטרם התאוששתי מהחוויה המטלטלת (שהתבררה כתרגיל כיבוי אש), סיפרתי על כך בטלפון לעזרא מילר, שמשחק בסרט בצורה יוצאת מן הכלל את קווין, נער בן 15, אדיש, מנותק ואלים, שרצח שבעה מתלמידי כיתתו בתיכון, את המורה לאנגלית ואת אחד מעובדי הקפטריה. מילר נמצא בחדרו בבית מלון בלונדון (שאותה הוא מכנה "גרסה של ניו יורק שמריחה טוב יותר") לרגל פסטיבל הסרטים של לונדון, שבסיומו זכה "חייבים לדבר על קווין" בפרס הסרט הטוב ביותר.

"אוי אלוהים", הוא קרא. "זה נשמע כמו הדרך שצריך לראות את הסרט הזה. אנחנו צריכים לנסות לארגן תרגילי כיבוי אש בכל ההקרנות".

אני זוכר שכשקראתי את הספר שעליו מבוסס הסרט אמרתי לעצמי, שאני לא אמליץ עליו לאמא שלי, ואז קראתי שלקחת את אמא שלך להקרנת הבכורה בפסטיבל קאן.

"כן. היא אשה אמיצה. מאוד אמיצה אפילו".

היא ידעה מה היא הולכת לראות?

"כן, היה לה מושג כללי למה היא נכנסת, אבל אני לא יודע מה חוץ ממאזוכיזם וגאווה אמהית משך אותה לראות את הסרט. רציתי אותה לידי, אבל אתה בטח יכול לדמיין מה קרה שם: לקראת סוף הסרט היא פשוט מיררה בבכי, בכתה ובכתה. הרגשתי במקביל אימה, העבודה שעשיתי גרמה לאמא שלי לבכות, אבל גם סיפוק. אם היא לא היתה בוכה, אז כנראה לא עשיתי את העבודה שלי כמו שצריך. בסופו של דבר, לא פשוט לראות את הבן שלך מגלם תפקיד כזה".

אני לא יכול לדמיין את עצמי הולך לסרט הזה עם אמא שלי.

"בדיוק. זה לא סרט שאמהות ובנים הולכים לראות ביחד, למרות שהייתי שמח אם זה כן היה קורה. אני חושב שזה יכול להיות טוב, שזה יכול לעורר דיון".

אחרי קולומביין

הידיעה על כך שספרה של ליונל שרייבר, "חייבים לדבר על קווין", יעובד לקולנוע על ידי הבמאית הסקוטית לין רמזי, התפרסמה כבר לפני חמש שנים. הספר (שראה אור בעברית בהוצאת סאגה, תרגום: ענת ויינשטיין) זכה בפרס אורנג' היוקרתי, ועורר מיד עם צאתו שערורייה: לא משום איכות כתיבתו אלא משום שהעלילה נגעה בעצבים החשופים ביותר של מוסד המשפחה. הוא עוסק בגלוי בנושא בלתי מדובר: מיתוס האהבה ללא תנאי שחשים הורים לילדיהם וההתניה של נאמנות בכל מחיר, שמסתירות לעתים את האלימות והטרור שמתרחשים בחיק המשפחה. ילדים גורמים אושר, אבל ילדים יכולים גם לזרוע חורבן ואומללות, ולא תמיד אפשר להסביר זאת באמצעות "אחריות הורית".

עלילת הספר מסופרת מנקודת מבטה של האם, שאת תפקידה בסרט מגלמת טילדה סווינטון. שנה וחצי לאחר הטבח כותבת אמו של קווין מכתבים לבעלה המנוכר. היא מספרת על הנידוי והבידוד ועל ההשפלה היומיומית של אם שבנה שלל ממנה את חירותה, את משפחתה ואת קולה. היא מספרת על ההתנכלויות של השכנים ועל בית הסוהר לקטינים, שאליו היא נוסעת לבקר את בנה בטקס הענשה עצמית שאין לו תכלית, מלבד להאמין בכך שהיא אמא טובה, או לפחות סבירה, ושאין לה חלק במה שאירע - גם אם העיתונאים והשכנים, המושבעים וקרובי המשפחה אינם יודעים זאת.

במקביל היא מגוללת את החיים שלפני ההחלטה להביא ילד לעולם; את ההריון ואת הלידה, את שדה הקרב המנומס, המשותף, שיצרה ההורות החדשה במערכת הזוגית. היא מספרת על קווין, שהיה אכזר מילדותו; שהתעלל בחבריו ובאחותו והטיל טרור על סביבתו. וכתיבתה על בנה, שהיא אינה אוהבת אותו ובפשעו אינה שותפה, מחניקה באינטנסיביות הרגשית שלה ובכנות של מי שאין לו יותר דבר להפסיד.

"לו ערכתי רשימה שבה הייתי מונה את כל אותם צאצאים אפשריים שסירבתי לגדלם", כותבת האם בספר, "החל מרפי-השכל וכלה בשמנים מאוד, הרשימה היתה עלולה להכין שני דפים צפופים. עם זאת, כיום אני יודעת ששגיתי. לא מפני שביצעתי את הבדיקה בחשאי, אלא מפני שתוצאותיה היו בבחינת נחמה פורתא. ד"ר רייינשטיין לא טרחה לתור בממצאי הבדיקה אחר רוע, אדישות זדונית או רשעות מולדת. אם ניתן היה לעשות זאת, הרי שבפרפרזה על הפתגם העממי - יש הרבה דגים בים - שכל הרווקים והרווקות מכירות היטב, אני תוהה כמה עוברי-דגים היו מושלכים בחזרה אל הים".

בדומה לספר, גם הסרט הולך קדימה ואחורה מבחינת ציר הזמן, אולם בניגוד לספר, הסרט אינו מסופר מנקודת מבט אחת. זה גם ההסבר של מילר לכך שלא קרא את הספר והסתפק בתסריט. "מה שעשיתי היה לקחת את הספר ולפתוח אותו באופן רנדומלי, כמו שעושים כשרוצים להתרשם מספר בחנות ספרים", הוא מסביר. "פתחתי עמוד אקראי וקיבלתי תחושה או מידע על קווין. אז סגרתי את הספר וחשבתי עליו קצת.

"בסופו של דבר הספר כתוב מנקודת המבט של אווה, אמו של קווין, וחלק גדול מהמתח ומהקונפליקט שיוצרים הפלאשבקים בעלילה נגרמים כתוצאה מכך שקווין מנסה להבין מה היא חושבת, והיא מנסה להבין מה קווין חושב. אם הייתי יודע, אם היה לי את המונולוג הפנימי של אווה בתוך הראש כי קראתי את הספר, זה היה פוגם במשחק שלי".

מה הכי אהבת בתסריט?

"הכל", הוא עונה אחרי רגע של מחשבה. "לא נתקלתי קודם בתסריט שמשקף כל כך את הסרט מבחינת הסאונד, הוויז'ואל, הסימבוליות. כל התסריט היה ארוג ושזור בדימויים וברעשים שהיו שם, שממש נבנו כדי להשיג תגובה פנימית, מהקרביים. זו אמנות הסיפור החזותי במיטבה. כשראיתי את הסרט הבנתי כמה מפורט היה התסריט. בדרך כלל במאים מוסיפים אלמנטים בתהליך העריכה, אבל במקרה הזה התסריט היה מפורט עד הקול של הממטרה, הצבע האדום שמהבהב בשעון המעורר. הכל היה שם, זה ממש מדהים שהיה ללין חזון מפורט כל כך לגבי הפרטים כבר בזמן התסריט".

מילר מעיד שטרם נתקל בתסריט כמו של "קווין", וזה המקום לציין שהוא בסך הכל בן 18. והשניות הזאת בתשובות שלו מורגשת לאורך כל השיחה: מצד אחד הוא מתגלה - כיאה לקלישאה - כבוגר לגילו, ומצד שני הוא עדיין נשמע כמו שהוא אמור להישמע: צעיר בתחילת דרכו שקיבל תפקיד שאין ספק שיסלול לו את הדרך לתפקידים משמעותיים אחרים.

הוא נולד ב-1993 בהובוקן, ניו ג'רזי, ולדבריו, הילדות שלו היתה במובנים רבים "ההפך ממרשימה או מדהימה, קצת משעממת. מין תרבות חומרנית מאוד מוזרה, עם מעט מאוד ערכים. לא היה קל לגדול בפרברים של ניו ג'רזי, היה בי הרבה כעס כלפי הסביבה שלי".

בראיון למגזין "אינטרוויו" סיפר מילר: "אני אוהב את המשפחה שלי, אבל ניו ג'רזי היתה מקום מאוד קר. העיקר היה להיות עשיר, ופחות שמו דגש על אושר אנושי. בסרט אנחנו רואים את קווין במהלך חייו הופך יותר ויותר למפלצת, כשבמקביל הטינה של אמא שלו כלפיו גוברת, עד שכל הזעם הזה מתפוצץ והם במלחמה. המשחק שלי התבסס כולו על הניסיון למצוא את כל הכעס והטינה שנמצאים באופן אינהרנטי ביחסים בין אמא ובן. זו אמת מפחידה, שלא מדברים עליה בכלל. זה יותר מדי אפל. יותר מדי מלוכלך".

אני מקווה ומנחש שלך היתה ילדות אחרת.

"כן", הוא צוחק, "אפשר להגיד".

הרצח בבית הספר קולומביין בקולורדו התרחש ב-1999. היית ממש ילד. דיברו איתכם על זה?

"ברור. היתה לזה נוכחות בעולם שלי, מגיל צעיר. קולומביין שינה את הדרך שבה מערכת החינוך האמריקאית מתייחסת לילדים. פתאום כולנו הפכנו לאיום. אחותי למדה בבית ספר ציבורי ופתאום היא היתה צריכה לעבור דרך גלאי מתכות, היו מצלמות בשירותים, כל מיני אמצעי ביטחון.

"אבל מהניסיון שלי, וראינו את התקריות האלו הולכות וגוברות מאז קולומביין, כשאתה שם גלאי מתכות, התגובה הראשונה של כל ילד היא לחשוב איך אתה מצליח להכניס משהו ממתכת לבית הספר. כשבן אדם מרגיש שלא בוטחים בו, יש לו הרבה פחות מוטיבציה לשנות את זה. זו דינמיקה מאוד מסוכנת. אנחנו נוקטים אמצעי ביטחון הרבה לפני שאנחנו מנסים להבין לעומק למה מישהו עושה כאלה דברים.

"אני מרגיש שאנחנו מנסים לתת הסברים פרטניים, כאילו זה מחפה על משהו אחר. יש אחריות משותפת כשמישהו הורג מישהו. אנחנו כולנו אשמים כשזה מגיע לפשעים מהסוג הזה, ואמצעי הבטיחות לא יעצרו את זה אלא להפך, הם רק יעצימו את הקונפליקט. צריך לנטוש את הניסיונות להבין מקרים פרטניים ולנסות להבין את התופעה, מול מה אנחנו עומדים".

אתה אופטימי?

"כן".

דמות בתוך דמות

אמנם הוא רק בן 18, אבל הקריירה של מילר כבר לא מאפשרת לו להישאר במקום אחד. "בארבע השנים האחרונות אני נודד ממקום למקום", הוא אומר. "אם זה לא לצילומים אז זה למוזיקה, עם הלהקה שלי. לכן קצת קשה להגיד איפה אני גר. אני גר איפה שאני נמצא, אבל ניו יורק היתה תמיד סוג של בסיס ביתי ויש לי שם דירה שתמיד מחכה לי. אני תמיד חוזר לשם".

והשם שלך, עזרא, מה מקורו? אתה ממשפחה יהודית?

"מממ, בוא ניכנס לזה", הוא מנסה להסתייג אך מסביר: "אבא שלי יהודי, אמא שלי לא, אבל אני לגמרי מחשיב את עצמי כיהודי אפילו שלפי חוקי היהדות אני לא. אני מעודד כל אחד להבין שהחוקים נכתבו לפני שהיה אפשר לעשות בדיקות די-אן-אי. אני יודע שאני צאצא של אברהם, כי אני יודע מי אבא שלי".

וביקור בישראל?

"אני בהחלט מתכנן לעשות את זה".

אז הוא גם שחקן ומוזיקאי עסוק, ובהופעות שלו בתקשורת ניכר שהוא נוטה להתלבש בסגנון אישי ייחודי. "אני קונה אך ורק בחנויות יד שנייה או וינטאג'", הוא מבהיר. "התאגידים ששולטים בתעשיית הטקסטיל מנצלים את הכוח שלהם לרעה. אני לא חושב שאזרחי העולם צריכים לתמוך בזה, אתה לא צריך לחקור יותר מדי כדי לגלות שבגדי מותגים מיוצרים על ידי כוח עבודה מנוצל".

מאיפה המודעות החברתית?

"שני ההורים שלי אקטיביסטים ופעילים מאוד בקהילה, והם חינכו אותי לנסות שטביעת הרגל שלי לא תהיה מלוכלכת בדם או בדברים אחרים".

שנתיים לפני שהחלו הצילומים קיבל מילר את התסריט של הסרט והחל להתכונן לאודישנים. "היו שישה אודישנים. כל כך רציתי את התפקיד ובכל פעם שהיה לי אודישן התמסרתי להכנות קדחתניות, מה שאומר שהלכו שבועיים מהחיים שלי... לא יכולתי לדבר עם החברים או המשפחה שלי, התחבאתי בחדר שלי כדי שקווין יוכל לצאת החוצה. זה לא הדבר הכי נחמד לעשות ביום שבת בצהריים", הוא צוחק. "לא פשוט להפוך לרוצח זוועתי. לקראת האודישן השישי כבר היה יותר פשוט, ובסוף, כמו שאתה יודע, היה סוף טוב".

קווין הוא דמות שמודעת לעצמה כל הזמן, שבעצמה מגלמת דמות. זה לא קצת מבלבל?

"זו דמות שעושה הצגה כל הזמן, הצגה גאונית ומתוחכמת. עד שהתחלנו את הצילומים ניסיתי לתפוס אותו, ממש ליצור ולשמר את הדמות הפנימית של קווין - ממה ההתנהגות שלו נובעת, מה הבטן שלו מרגישה, מה הלב שלו מרגיש, איך הוא זז, איך הוא הולך, איך הוא מדבר, איך הוא באמת מרגיש. אלו כל הדברים שניסיתי להבין עד הצילומים, כי מרגע שהתחלנו לצלם רציתי להיות קווין, כדי שאוכל להביא למסך את המחשבה שלו, את הפרפורמנס, את המודעות העצמית, המניפולציה; את ההצגה הגדולה שלו. באיזשהו מובן ראיתי בו גרסה חולנית וקיצונית של האמן המודרני, שמעלה מיצג אמנותי לקהל של איש אחד: אמא שלו. ניסיתי להכיר אותו לעומק כדי שאוכל להתמקד בהופעה שלו ולא בשלי".

איך אפשר להתחבר לדמות כזו?

"נמשכתי לדמות של קווין, כי היא כתובה באופן כל כך אמיתי. דיוקן שמשורטט באופן מאוד הוגן של מישהו שקשה מאוד לתאר באופן הגון. אתה מבין למה אני מתכוון?"

בראיון למגזין "פלאונט" אמר מילר באותו עניין, ש"האמת היא שהנפש האנושית, של כל אחד, מסוגלת לעשות כל דבר. כל מה שאנחנו יודעים על העולם אפשר למצוא במוח אחד. מגאונות ועד טמטום, הכל שם. זה גם חלק מלהיות שחקן: אתה שוב ושוב מוכה בתדהמה כשאתה מגלה שכל מה שאתה צריך או מנסה להגיע אליו כבר נמצא שם. בסיטואציה כמו זו, שבה אתה צריך להכין את עצמך לתפקיד של קווין, זה יכול להיות די מבעית".

היה משהו בהיסטוריה הפרטית שלך שעזר לך להתחבר לדמות?

"זה מצחיק, אבל מצאתי אצל קווין משהו שאני חושב שכולם יכולים להזדהות איתו. יש לי אמא מדהימה, שהקדישה לי המון תשומת לב, שטיפלה בי הכי טוב שאפשר, שהתרגשה מלהיות אמא - ממש ההפך הגמור מאמא של קווין - אבל אני עדיין זוכר איך הייתי חוזר מבית ספר והיא היתה שואלת אותי מה עשיתי היום. הייתי מספר לה ומדי פעם הייתי מסתכל עליה ורואה שהיא לא באמת מקשיבה. זה הרי לא אשמתה, היא בדיוק נהגה או עשתה דברים אחרים, היו לה עוד שני ילדים, היא עבדה, זה הגיוני שהיא לא הקשיבה לסיפורים שלי איך הדבקתי משהו או למדתי את האל"ף-בי"ת. אבל אני זוכר את התחושה החזקה של כעס, הכי טבעי והכי אנושי, פשוט כעס, זעם.

"אני חושב שכולנו מרגישים שיש לנו את הזכות לאהבה של מישהו שישמור עלינו, וכשאנחנו לא מקבלים אותה כילדים, יש לנו את הזכות לבטא את זה בכל מיני דרכים. תינוקות שלא מקבלים תשומת לב מההורים שלהם יעשו הכל כדי לקבל אותה, ואני חושב שזה משהו שמשותף לכולנו, ובטח גם לקווין".

אני חייב לשאול אותך שאלה שאולי תישמע לך קצת מוזרה. אתה אוהב ליצ'י?

"הו, הליצ'י", צוחק מילר.

הליצ'י מופיע באחת הסצינות שבהן מילר מפגין את הכימיה שלו עם המצלמה בצורה הטובה ביותר. זו אחת משתי הסצינות הראשונות ששוחררו כטריילרים לפני הבכורה, כבר לפני למעלה מחצי שנה: קווין, אמו ואביו יושבים לשולחן ואוכלים. האם מנסה לברור את המילים כשהיא פונה אליו לאחר תקרית נוספת שבה הוא היה מעורב. קווין מושיט יד אל קערה שמונחת על השולחן, לוקח ליצ'י אחד, כולו בוז לאמו ולמה שהיא מנסה להגיד. כשהוא מתחיל לקלף את הליצ'י המצלמה עוברת לתקריב של ידיו המפצחות את הקליפה, והפרי הבשל מתפקע מבעד לאצבעותיו. "חשבתי שאתה לא אוהב אותם", אומרת האם. "איך את קוראת לזה", עונה קווין בעוד המצלמה נחה על שפתיו האדומות, "טעם נרכש", והוא נוגס בפרי שמתפוצץ בפיו, ומסתכל בחיוך דווקאי כשאמו עוזבת את השולחן בזעם.

אז אתה אוהב ליצ'י?

"מעולם לא אכלתי ליצ'י לפני כן, ואני לא חושב שאני אוכל עוד בזמן הקרוב..."

כמה פעמים צילמתם את הסצינה הזו?

"הו אלוהים, אכלתי כל כך הרבה ליצ'י. זו היתה הסצינה שצילמנו הכי הרבה פעמים, מכל זווית אפשרית. לין רצתה להשיג השתקפויות, וצילמנו את ג'ון (ג'ון סי ריילי, שמגלם את האב), את טילדה ואותי. הייתי צריך לאכול אולי 13 ליצ'י אחד אחרי השני, והם די מגעילים. אני חושב, אגב, שזה טוב שאני לא מת על ליצ'י, זה עזר לסצינה".

איך היתה העבודה עם טילדה סווינטון?

"מדהימה. זאת היתה הגשמת חלום בכל כך הרבה היבטים. היא מהשחקניות שאני הכי אוהב, כי לדעתי היא עושה משהו הרבה מעבר למשחק - היא מקרינה את האנרגיה שלה על הדמויות שהיא מגלמת. היא בחרה לאורך הקריירה לגלם הרבה דמויות שקשה מאוד לחבב, אבל היא יכולה לגרום לך להאמין באנושיות שלהן.

"ניסיתי למצוא את ההגדרה הנכונה למה שאני חושב על טילדה, ואני חושב שהיא כמו צליין, כמו נושאת הצלב של האמפתיה. האופן שבו היא משחקת מאפשר לנו להבין אנשים או דמויות שלא היינו מקדישים להם תשומת לב בלעדיה, ובטח שלא היינו חשים כלפיהם חמלה".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות