בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם אנו באנו ארצה

יום עם מבקש מקלט אחד מדרפור, שבוע אחרי שבא לתל אביב, שבוע אחרי "חוק המסתננים": רועד מקור בגינה הציבורית שהיא ביתו, רעב, מותש ונואש, חולם על מקלחת ועל עבודה

92תגובות

יצחק מוחמד סעיד פטה-אל-רחמן רועד מקור. השמש כבר הפציעה מעל לגינת לוינסקי שהיא ביתו, שהיא כתובתו, אבל אותות הלילה הקר עדיין צורבים בבשרו. כבר שבוע שלא התקלח - מאז המקלחת האחרונה בכלא "סהרונים"; כבר כמעט יממה שלא בא אוכל לפיו - מאז ארוחת השיירים שהביאו לו אתמול בצהריים פליטים מאריתריאה שחגגו טקס כלולות. יצחק-מוחמד-סעיד רועד בכל גופו, רעד קל אבל בלתי פוסק - והמראה קשה מנשוא.

את הלילה האחרון, כמו את כל שבעת קודמיו, העביר מתחת למגלשה, בפינת השעשועים הצבעונית שיועדה למשחקי ילדים והפכה למסתור שווא מצינת הלילה למבקשי המקלט. גם שמיכת הצמר הדקיקה והקרועה שהביאו לכאן ארגוני סיוע, לא יכלה לקור, גם לא בגדיו של יצחק-מוחמד-סעיד, אותם בגדים שבהם יצא לפני כחודש מביתו בדרפור, לא כולל הנעליים שהחרימו לו המבריחים הבדואים בסיני, שהורו לו להסירן כדי להקל על מנוסתו מפני החיילים המצרים. עכשיו נועל יצחק-מוחמד-סעיד כפכפי גומי שקיבל בכלא הישראלי ולגופו כמה שכבות של בגדי סודאן.

כזהו החלום הגדול ושברו הנורא: לפני כשלוש שנים החל לחלום על עבודה בישראל, חסך פרוטה דרפורית לפרוטה, 1,500 דולרים אסטרונומיים לדמי מסע, והשבוע נכזב חלומו לשבור כאן שבר ולמצוא עבודה.

צלם: רונן מאיו. סאונד: שמשון ינאי. עורך: עודד טורי

כל אותו היום שעשינו השבוע יחדיו ניכר הייאוש העמוק ביצחק-מוחמד-סעיד; גם כשכבר ישבנו לשולחנה של מסעדת דגים בנמל תל אביב, וערימות הסלטים והדגה הובאו לשולחן, הוא כמעט ולא נגע בהן. יצחק-מוחמד-סעיד מיואש. רק פעמיים במשך היום ניעור לרגע לחיים: בפעם הראשונה זה היה כשהצליח לקרוא את השלט של רחוב הירקון בערבית, ובפעם השנייה זה היה אחרי הפגישה במשרדי ארגון הסיוע א.ס.ף. (ארגון סיוע לפליטים), שבה קיבל הסברים על זכויותיו העלובות ושב לגינת הפליטים שלו, שם סיפר לחבריו, שהתגודדו בעשרותיהם מיד מסביבו, על מה ששמעו אוזניו. לרגע הוא הפך מורה דרך לקהילת מבקשי המקלט. בא.ס.ף., ארגון סיוע מופלא ודל תקציב למאות מבקשי מקלט, גם הבטיחו לו לנסות למצוא לו מקום להתקלח, לאחר שהסביר לעובדת הסוציאלית המסורה שלא נעים לו לחפש עבודה לפני שהתקלח.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

כשהיינו במשרדי א.ס.ף. השבוע, לא הרחק מהתחנה המרכזית, צבאו עשרות אפריקאים על פתחיו. אבל עד הלילה לא נמצאה מקלחת ויצחק-מוחמד-סעיד שב ועלה על יצועו, הקרטון שהוא מיטתו והמגלשה שהיא קורת הגג שלו. בכל שאר שעות היום הארוך, שבו סבבנו יחד למצוא לו עבודה, נותר מבטו אטום, קודר ונואש.

אטום, קודר ונואש היה גם מבטם של כל עשרות הגברים האפריקאים שהתעוררו ביום ראשון השבוע אל שגרת יומם בגינת לוינסקי שבשיפולי התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. קצת אחרי שבע בבוקר, והתור ליד השירותים המסודרים והנקיים להפליא בפינת הגינה מתארך. השירותים הללו סגורים בלילה, ועכשיו עומדים האפריקאים בתור לשני התאים הזעירים, שדגל ישראל, זעיר ובלוי, מתנוסס מעליהם. הבניין הצמוד: "עץ חיים, בית הכנסת ליהודים ההרריים הקווקזים בישראל". גם הגינה נקייה ומטופחת, ודאי בהתחשב בעובדה שהיא משמשת מסתור לילה לכל כך הרבה אנשים, מבקשי מקלט, בעיקר בימיהם הראשונים בכרך.

שורת העומדים והממתינים ליום עבודה ב"שוק העבדים" בשולי הגינה התארכה גם היא, אבל אף מכונית לא עוצרת. התקווה ליום עבודה נכזבה אצל מרביתם מזמן. בימים האחרונים, מאז חוקק "חוק המסתננים", שמאיים להשליך לכלא את האומללים הללו לשלוש שנים בלא משפט, ואת מעסיקיהם לעד 15 שנה - אם היו עובדיהם מעורבים בטרור או בהברחת סמים, עניין נדיר מאוד אמנם, אבל די בו להטיל אימה על המעסיקים הישראלים - ואף אחד לא בא. שקט מדכדך רובץ על הגינה, שנמצאים בה כמעט רק אפריקאים ולהקות יונים. אלו וגם אלו שולחים בי מבטים חשדניים.

מתחת למתקני השעשועים מכורבלים עדיין לא מעטים בשמיכותיהם, כולם גברים, מכוסים עד מעל לראשיהם, שקית חפציהם הדלה, כל עולמם, מונחת בצד, ולידה קופסאות פלסטיק עם שיירי מזון מאתמול. אחד נושא קרטון של "מנת השף, נודלס בטעם תירס", מיטת הלילה שלו, אל מקום מחבוא. "מבקר נכבד, באתר זה חל איסור לאפשר לכלבים לשוטט ללא רצועה, לקיים אירועים פרטיים ולהעלות אש". לינת הלילה לא נחשבת כאן אירוע פרטי. ליד ברזיית הילדים, שמשמשת כאן כמקלחת לעת מצוא, שרוע אפריקאי השקוע בקריאת ספר באנגלית, - Peace with God שלום עם אלוהים. אפריקה הקטנה, סודאן-טאון, אריתריאה-סיטי, חמש דקות מבתינו, עולם אחר וסמוי לחלוטין מעינינו.

סאנדיי דין, בן דרום סודאן, שש שנים בארץ וכבר סטודנט למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, סיפור הצלחה נדיר עם בלקברי ביד ונעלי לכה לרגליו, משמש לנו מתורגמן לערבית-סודאנית. עיניו של יצחק-מוחמד-סעיד נוגות ואדומות, כנראה מחוסר שינה. בן 31, הוא נולד בג'בל-מרעה בדרפור למשפחה בת תשעה ילדים. הוא סיים את בית הספר התיכון וחלם להיות עיתונאי, אבל כשפרצה שם המלחמה והעוני והרעב פשטו, גמלה בו ההחלטה לברוח. כששמע את שמעה של ישראל, שהיא "מקום טוב, שיש בו דמוקרטיה, אנשים טובים ועבודה", כדבריו, החליט לנסות מזלו.

את דמי המסע חסך במשך שלוש שנות עבודה בכריית זהב. ב-18 בדצמבר, לפני כחודש, נפרד מהוריו ומאחיו ונסע לחרטום הבירה. בחרטום הוציא אשרת כניסה למצרים וקנה כרטיס טיסה לקהיר. ב-24 בדצמבר טס לקהיר, לן שלושה לילות במחסן והתחבר לבדואים שהבטיחו לקחתו לגבול ישראל, תמורת ממון רב.

מיקי קרצמן

הם היו 13 סודאנים שיצאו לדרך. הבדואים מתעללים במבקשי עבודה אפריקאים, אבל לא בסודאנים, דוברי שפתם. בשעת לילה הם חצו את הגבול ואחרי מנוסה של כמה קילומטרים נעצרו בידי חיילי צה"ל. הם נלקחו לבסיס צבאי ומשם לכלא "סהרונים", שם עשה 13 יום. לבסוף שוחרר, צויד בכרטיס אוטובוס לתל אביב ובאשרת שהייה לארבעה חודשים, עליה מוטבעת החותמת: "רישיון זמני זה לא מהווה אישור עבודה". דניאל שר, ממונה על ביקורת גבולות, כתב באשרה: "החלטתי לשחרר את הנ"ל בתנאים האלה: ישתף פעולה באופן מלא עם רשויות המדינה לשם הנפקת מסמך נסיעה להרחקה מישראל או למתן שהות זמנית בישראל, לפי ההחלטה".

ישראל מתירה את כניסתו, אסור לה לגרשו בהיותו מבקש מקלט, אבל היא לא מתירה לו ולרבבות בני מינו לעבוד בישראל. וכיצד יתקיימו? ממה בדיוק יתפרנס יצחק-מוחמד-סעיד? יתירה מזאת, על פי דף מידע שהוציאו באחרונה ארגוני הסיוע לפליטים, "קו לעובד", "האגודה לזכויות האזרח", "מוקד סיוע לעובדים זרים" ו"התוכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב", המדינה התחייבה במפורש לפני בג"ץ שלא לאכוף את איסור העבודה וההעסקה עד שייבנה "מרכז השהייה למסתננים מגבול מצרים".

ישרא-בלוף במירעו: אסור לעבוד - אבל מותר. "נכון למועד פרסום מסמך זה, מבקשי המקלט בישראל זכאים לעבוד בכל עבודה, בכל מקום בארץ, ואין צורך בקבלת היתר להעסקתם", נאמר במסמך הארגונים מ-6 בדצמבר, שבו הם מציידים את מבקשי העבודה הרבים שפונים אליהם, להציגו למעסיקים פוטנציאליים, אבל לשווא. החותמת האוסרת והמפורשת באשרה ומסעות ההסתה וההפחדה מרתיעים מעסיקים רבים מלהעסיקם, כפי שניווכח לדעת במשך היום.

כך או אחרת, יצחק-מוחמד-סעיד יצא בשבוע שעבר בדרכו לעיר הגדולה בלוויית עוד 105 מהגרי עבודה אחרים ששוחררו מהכלא באותו היום. הוא נפלט מהאוטובוס והגיע לגינת הפליטים, בלי שהכיר כאן נפש חיה. בתחילת השבוע שעבר עוד היו בכיסו 100 דולרים, שארית חסכונותיו, אבל אלה אזלו מיד, לאחר שקנה בהם אוכל לו ולאחרים, ועכשיו אין עוד אגורה אחת בכיסו. כלום. רק דרכונו, תעודת הזהות הסודאנית שלו, אשרת השהייה הישראלית, כרטיס פלסטיק מטעם ארגון זכויות אדם סודאני ופתק עם מספרי הטלפון של בני משפחתו בדרפור, אליהם טילפן רק פעם אחת מאז יצא מכפרו. אז הוא סיפר להם שאין עבודה בישראל ושהוא מיואש. הם ניסו לעודדו: "אולי תנסה להגיע לאמריקה, לקנדה או לאוסטרליה", ניסתה אמו לחזק את רוחו מהבקתה בג'בל-מרעה.

בשבוע שחלף אכל שיירים שהביאו לו תורמים וישן תחת המגלשה. כל ניסיונותיו למצוא עבודה, ולו ליום, נכשלו. בגשם התעטף ביריעת ניילון, בקור התכרבל בשמיכת הצמר הקרועה. אף אחד מהסודאנים שהסתדרו לא הזמין אותו לשהות בדירתו. אפילו לא להתקלח. הוא משוכנע שאילו דיבר אנגלית או עברית כבר היה מצליח למצוא עבודה. במהלך היום, שבו סבבנו בין מסעדות, בתי קפה ואתרי בנייה, ניכר עליו שהוא מתבייש לפנות למעסיקים, בין היתר בגלל מגבלות השפה.

נועה קופמן, פעילת "קו לעובד", סובבת בינתיים בין המתגודדים בגינה, מנסה להיות אוזן קשבת ויועצת לעת צרה. הם מתגודדים סביבה, כמו שהם מתגודדים סביב כל התרחשות שמפירה את שגרת יומם הריק. כמה מהם מתנדנדים שעות על הנדנדות שיועדו לילדים, "נ-הד-נד, נ-הד-נד, רד עלה, עלה ורד", בתנועה עצובה ומכמירת לב במיוחד. "תחזרו לאפריקה", צועק לעברם עובר אורח במבטא רוסי כבד. תמול-שלשום הגיע לישראל ועכשיו הוא כבר מגרש אחרים. "באנו חושך לגרש" בליווי מגן דוד כחול, זועק גרפיטי מחפיר אחר על אחד הקירות. החנות ממול: "הספארי של ברק, דגי נוי וחיות מחמד". עשרות סודאנים ואריתריאים שרועים באפס מעשה בשמש, מחממים את גופם מהלילה.

המעבר מגינת הפליטים העלובה לנמל תל אביב האופנתי, בקו 4, היה מהיר וחד. מהעיר התחתית לעיר העילית. שריר לא זע בפניו של יצחק-מוחמד-סעיד לנוכח השפע שנגלה לעיניו, אולי לראשונה בחייו. הוא נכנס לחנות האופנה של קסטרו, שעל חלונה הכתובת "פיינל סייל, ההזדמנות האחרונה", והתבונן חרש בערימות הבגדים, הסוודרים והמעילים. הוא לא העז לגעת במשהו. ניכר עליו שהיה נבוך ומבויש בחנות הגדולה. אחר כך יצא ושאל בכמה מקומות אם יש עבודה. בבית קפה אחד הוא שאל "שורול?", עבודה בערבית, והמוכר חשב ששאל על שוקולד.

במסעדת דגים יוקרתית - נתניהו ופרס אכלו כאן פעם וצילומיהם על הקיר - דווקא צריכים עובדים, אבל לא עם החותמת הארורה הזאת באשרה. "תבוא אחרי חמש וחצי, יהיה פה עובדיה, הבעל-בית, ונראה". אבל בחמש וחצי גם עובדיה הסביר ליצחק-מוחמד-סעיד שלא ייקח אותו לעבודה, בגלל החותמת. אולי רק בשבתות, התרצה לבסוף בעל החנות, כי אז אין שוטרים. לא עזרו ההסברים ודף המידע של ארגוני הסיוע. גם לא התערבותה של כתבת "הארץ" לענייני רווחה, דנה ויילר-פולק, שהתלוותה אלינו לכל היום ואמרה לאנשי המסעדה שייקחו את פרטי השוטרים שיפרו את התחייבות המדינה לבג"ץ. אין עבודה, אין לחם.

בזמן הארוחה שתק כדג. אחר כך יצא יצחק-מוחמד-סעיד ונעמד, נשען על גדר המזח, שולח את מבטו העצוב לים הסוער, והמשיך לשתוק. לפנות ערב חזר לגינתו, בלילה התעטף בשמיכתו ופנה לישון מתחת למגלשה - כמו אתמול, כמו שלשום, כמו מחר. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו