שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לבני יוצאת לקרב, נתניהו יוצא למסעותיו

ציפי לבני מכה על חטא הממלכתיות ומכריזה: "הפעם אין חיבוקים". בינתיים, מסייר רה"מ עם שריו ברחבי הארץ, וגם נדרך למשמע כל חדשה שולית

יוסי ורטר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי ורטר

ציפי לבני יוצאת לקרב. היא יודעת כי יהיה זה קרב אחרון. או שהיא שוב תנצח את שאול מופז ולמחרת תנסה להקים את מפלגתה הרצוצה על הרגליים, או שבבוקר 28 במארס היא תעשה את דרכה הביתה לרמת החי"ל, שלא על מנת לשוב. זאת אינה הערכה: אם לבני תפסיד למופז, היא תפרוש. זה נכון כאור בצהריים. "אני לא מתכוונת להיות שם בשביל להביא לו מנדטים", היא אומרת לאנשיה. בשבועות הקרובים הם ידאגו להעביר את המסר הזה לבוחרים. הם יבהירו להם שבלי ציפי, אין קדימה.

זה הקלף החזק שלה. זה - והסקרים שגם היום, כמו בהתמודדות הקודמת בספטמבר 2008, מנבאים שקדימה בראשותה תקבל יותר מנדטים מאשר בראשות מופז. ויש בחפיסה שלה עוד קלף אחד: יאיר לפיד שמו. לפיד אמנם נראה כרגע כשרטון שירסק את ספינת קדימה, אבל נוכחותו בזירה הפוליטית דווקא עשויה לסייע ללבני לעבור את משוכת הפריימריס. אם מופז ייבחר, השבט הלבן ינהר בהמוניו ללפיד או לשלי יחימוביץ'. אם לבני תיבחר מחדש, זה ייראה אחרת. בישראל של 2012 זה עצוב ומדכא, אבל מה לעשות, זה גם נכון, כחושך בלילה.

ההבדל הגדול בין ההתמודדות אז לזאת של היום, הוא שהפעם לבני היא האנדרדוג. לפחות על פי התחושה הרווחת ב"שטח" בקדימה (אנשיה חולקים על ההערכה הזאת: לטענתם, מצבה מעולה. אפילו מופז אמר לה בפגישתם לפני חודש: את כל הזמן עסוקה בפריימריס ואני מתעסק בענייני חוץ וביטחון).

היא מתמודדת כשעל גבה חטוטרת בדמות כישלונותיה: פעמיים ניסתה להקים ממשלה, ב-2008 וב-2009, וכשלה. בבחירות לכנסת קדימה יצאה הסיעה הגדולה ביותר, אך נותרה באופוזיציה. שם, בארץ הקשה, זרועת המוקשים, היא איבדה את דרכה. קדימה נהפכה לבדיחה של הכנסת: סיעה מסוכסכת, על סף פילוג, משובצת ח"כים תימהוניים שהביכו אותה בכל פעם מחדש עם יוזמות חקיקה הזויות, קרועה בין מנהיגה נבחרת למי שכמעט נבחר אך לא השלים עם רוע הגזרה.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

איור: עמוס בידרמן

כעת לבני מבטיחה להשתנות. מי ששוחח אתה שלשום מצא אותה ששה אלי קרב, עם סכין בין השיניים. היא היתה ב"היי". האדרנלין הציף אותה כמו המים שחדרו ל"קוסטה קונקורדיה". היא נשמעה כמעט כמי שחוותה התגלות דתית. היא הכתה על חטא ההתנהלות הכושלת בשלוש השנים הללו.

"אני יודעת שהמצביעים שלנו התאכזבו ואני זאת שצריכה להחזיר אותם הביתה", אמרה לתומכיה. "כללי המשחק השתנו: שילמתי מחיר כבד על מה שנתפש כעודף ממלכתיות. אחרי הפריימריס הקודמים, כשמופז רצה לעזוב, אמרו לי יועצי: תחבקי אותו, תשאירי אותו. עשיתי דבר יוצא דופן: שיניתי את התקנון למענו, כדי שישוריין כמספר שתיים. זאת היתה טעות קשה. גרמנו לכך שהפריימריס לא הסתיימו לרגע. הממלכתיות היתה בעוכרי, לא רק מול מופז, אלא גם מול תומכי: מרוב שרציתי לחבק את כולם, הפקרתי את אלה שסייעו לי ועזרו לי (לבני מתכוונת בעיקר לח"כ הנמרץ, היעיל-הפעיל, יוחנן פלסנר, מראשי תומכיה בפריימריס הקודמים, שכעת חבר למופז, י"ו). כשנתניהו רצה לפלג אותנו לפני יותר משנתיים, עשיתי הכל כדי שמי שהיו ברשימה שלו יישארו אתנו. זאת היתה טעות. הייתי צריכה לתת להם ללכת.

"הפעם זה יהיה אחרת", שחה לבני לאנשיה, "הפעם אזכור את כולם, את כל מי שיהיה אתי. הפעם זה מאבק בין מחנות: מחנה לבני מול מחנה מופז, לא רק בין ציפי לשאול. זה לא שאני רוצה שאנשים יעזבו. אבל אני ממש לא מתכוונת לעשות שהם יישארו. מי שלא ישלים עם מנהיגותי, אחרי שאבחר, ועם דרכי - שהיא גם דרכה של קדימה - שיילך. נגרום לקדימה להתחדש. יש מספיק אנשים טובים בחוץ.

"הפעם אין חיבוקים. הפעם זה אול-אאוט", אמרה לבני. "מי שרוצה לקום בבוקר עם הצעות חוק שגורמות לתומכינו להרגיש שלא בנוח, שיקום, אבל לא אצלי. מי שרוצה לעסוק כל הזמן בשאלה למה הוא לא נבחר, גם זה בסדר, אבל הוא לא יהיה חלק מאתנו".

זוהי לבני החדשה. שילוב של ציפי מהמוסד, זינה הנסיכה הלוחמת וז'אן דארק. כך מדבר מי שיודע שהקרב הוא על כל הקופה. ושלא יהיה ספק: הלוך הרוח של מופז אינו שונה. זאת תהיה התמודדות שתיזכר לעד. אלה יהיו עשרה שבועות מדממים, עשרה שבועות של שיכרון חושים.

קרקס נודד

בחסות החשיכה, בגשם ובקור, דוהרת בלילות האחרונים שיירתו המאובטחת לעייפה של המועמד המוביל לראשות הליכוד בין עריה, מושביה וכפריה של הארץ שלנו. מכוניתו של המועמד עוצרת בפתח אולם כנסים כלשהו, בנימין נתניהו מגיח ממנה ונעלם בין קפלי היריעות הכחולות שפורש השב"כ.

ביום ראשון הוא היה בנתיבות, כעבור יומיים ביקר בנתניה. חוץ מכמה מאות מתפקדים וקבלני קולות מקומיים שנכחו באירועים, איש לא ידע, איש לא שמע, איש לא הבחין בהבהובי השיירה. לשכת ראש הממשלה הורתה לסגור את הכנסים הללו בפני התקשורת. נתניהו לא רוצה להיראות בפרהסיה בחברת בוחריו. זה לא מצטלם טוב. זה לא מכובד. לא ממלכתי. הנהמות, השריקות, ה"היידה ביבי" ("היידה לייבוש!" קרא ראש הממשלה בנתניה לאחד מחברי המרכז שלא עייף מלצעוק לו היידה ביבי כבר 17 שנים).

בעוד עשרה ימים ייערכו הפריימריס לראשות הליכוד. קרב הענקים נתניהו-משה פייגלין בעיצומו. נתניהו מנצל את ההזדמנות לפגוש את הליכודניקים. מתכונת הכנסים זהה: חצי שעה לפניו מגיעים השרים והח"כים, לוחצים ידיים ומסתחבקים. אחר כך השרים עולים על הבמה ומתיישבים ליד שולחן הנשיאות. נתניהו נושא נאום של כ-45 דקות, שבו הוא משבח שר-שר וח"כ-ח"כ, ומדבר על הישגי ממשלתו. הוא הנואם היחיד. השרים הם על תקן ניצבים. הם נגררים אחריו ממפגש למפגש. כל שעליהם לעשות זה להיות יפים ולשתוק. "כמו קרקס נודד-אילם", הגדיר אחד מהם.

מיותר לומר שאנחנו בשנת בחירות. גם אם הבחירות יתקיימו ברבעון הראשון של 2013 - המועד הריאלי הכי מאוחר, בשל אילוצי התקציב - אנחנו בשנת בחירות. הבחירות ניבטות אלינו מכל עבר: קדימה בפריימריס; אביגדור ליברמן מישראל ביתנו מטרפד את כוונת נתניהו להאריך בחמש שנים את חוק טל, החוק להשתמטות חרדים, ומודיע שיפעל לביטול המועצות הדתיות, מה שבהכרח יוביל להקצנה ביחסי חרדים-חילונים; שר הפנים, אלי ישי מש"ס, חובר לראשי הרשויות ששבתו ומעביר את דרישותיהם הבלתי אפשריות לנתניהו, כדי שהאחרון ייצא האיש הרע. לפני חצי שנה, ישי לא היה מעז לעשות כתרגיל הזה לנתניהו.

לנתניהו ברור שהוא אינו מסוגל להעביר החלטה מהותית בממשלה, במיוחד לא כזאת שיש לה משמעות תקציבית, בלי להזיע. לא בטוח שמערכת בחירות בת שנה טובה לו. ראש ממשלה חזק צריך לייחל למערכת בחירות קצרה, 90 ימים, כולל פריימריס שבהם היה מנצח בהליכה.

מערכת בחירות שנמשכת שנה היא מרשם לצרות. אבל נתניהו הביא זאת על עצמו בהחלטתו להקדים את הפרייימריס בליכוד רק כדי לתקוע לסילבן שלום. הוא הכניס מערכת שלמה לסחרור מטורף. במו ידיו הוא הקשה על עצמו להמשיך ולנהל את העניינים. דוגמה משלשום: אחרי שהבין שליברמן ואהוד ברק נחושים למנוע ממנו להאריך את חוק טל, הוא נאלץ להתקפל ולחזור בו. הודעת ההתקפלות נמסרה לכתבים ברדתו מהמטוס בהולנד. מה הוא למד בטיסה שלא ידע קודם?

נחזור לנתיבות: בתום הכנס, בעשר בלילה, ביקשו נתניהו והשרים לנסוע לבית קפה מקומי, שם המתינו להם פרנסי העיר. מאבטחיו של נתניהו סירבו. הוא הפציר בהם, אך הם הקשו את לבם. בלית ברירה ניגשו נתניהו והשרים לחדר סמוך, עלוב למראה, מתקלף ומוזנח. אם זה לא מספיק, גם שרר בו קור מקפיא עצמות.

מישהו ערך שולחן, הניח עליו גבינות, פירות וירקות. רועדים מקור ישבו ראש הממשלה, המשנה משה יעלון, שר החינוך גדעון סער, שר התחבורה ישראל כץ, שרת התרבות והספורט לימור לבנת והשר יולי אדלשטיין וסעדו את לבם, מקללים את לילם. "אם היתה שם מצלמה, אף אחד לא היה מאמין שכך נראית ההנהגה הבכירה של מדינת ישראל", אמר אחד השרים.

סער הציע ליעלון לצאת מהחדר, בנימוק שלא כדאי לראש ממשלה ולמשנה שלו לשהות יחד במקום כה קר, פן יקפאו למוות. שרים אחרים הביעו קנאה באדלשטיין, אסיר ציון בעברו, שמן הסתם הוא רגיל בכגון דא מימיו בצינוק בסיביר. וכולם שאלו: האם אלה הם מנעמי השלטון?

זהיר-זהיר

לא מעט גורמים פוליטיים עסוקים בימים אלה בחיפוש אחר מאמרים, מכתמים ואמירות של הנסיך הטרי בבצה, יאיר לפיד. הרי בגלגולו הקודם של כל פוליטיקאי, הגון וישר ככל שיהיה, מסתתרים שלדים, מבוכות, מלים שעליהן הוא מתחרט, או נאומים שהיה רוצה לגרוס בדיעבד. גם ללפיד יש ערימה משלו.

יריביו - והם רבים, מסוכנים ומיומנים במלאכת ההכפשה - מלקטים את הפטריות הללו אחת לאחת ומכניסים אותן לטנא, ליום פקודה. הנה דוגמה משעשעת, שתחקירן חרוץ שלף השבוע מן הארכיון הסמוך למטה מפלגתו. מדובר בטור שפירסם העיתונאי לפיד ב"מעריב" ב-16 באוקטובר 1998, בשלהי ממשלת נתניהו הראשונה.

זאת היתה ממשלה כושלת ומוכת התפטרויות. הימים הם גם ימי לידתה של מפלגת המרכז, שהתיימרה להפיל את נתניהו ולהרכיב את הממשלה החדשה. המועמד להנהיג אותה היה הרמטכ"ל המשוחרר, אמנון ליפקין-שחק. אחר כך הוא הוחלף על ידי שר הביטחון שפוטר מממשלת נתניהו, האלוף (מיל') יצחק מרדכי. שני התותחים האלה, יחד עם שר האוצר שהתפטר, דן מרידור וראש עירית תל אביב, רוני מילוא, היו הגלקטיקוס של מערכת הבחירות; ארבעה ראשי ממשלה בפוטנציה, ואתם חבורה של דורשי טוב, פעילים חברתיים, ראשי רשויות ומצליחנים.

בעל הטור לפיד לא התפעל מן היצירה החדשה. "לפני כמה חודשים שתיתי לימונדה על גג בהרצליה עם פוליטיקאי ישראלי בכיר שהציע לי להצטרף למפלגת המרכז. היה משהו מפתה ברעיון. עיתונאים הרי חולמים על פוליטיקה, כמו שבני 16 חולמים על סקס". כך פתח לפיד את טורו. כבר אז הוא היה סחורה נחשקת, הרבה לפני "אולפן שישי". כבר אז הוא ייחס לעמיתיו למקצוע מאוויים נסתרים, שהיו בעיקר מנת חלקו.

"אחרי שעתיים של דיאלוג", הוא כתב, "היה דבר אחד שלא הצלחתי להבין בשום אופן: המרכז של מה?" והמשיך וחיווה דעתו על המפלגה החדשה: "מפלגת המרכז המדוברת היא בעצם שם קוד לחבורה שלא מוכנה לקחת אחריות. זו תהיה מפלגת העמומים עם כמה ערמומיים. תחת המלה ‘מרכז' הם יוכלו לרוץ לבחירות בלי להתחייב לדבר.

"אין דבר משמח יותר מחבורה של אינטליגנטים ומעוצבנים שנכנסים לפוליטיקה כדי לשנות משהו", כתב לפיד. "המצב כל כך נואש שכל קריזה בריאה תתקבל בברכה... אבל שנראה להם אש אמיתית בעיניים. לא עוד פעם מרכז. לא עוד פעם שקול-שקול, זהיר-זהיר".

זהו טקסט כמעט נבואי. באוקטובר 1998 הסקרים ניבאו למפלגת המרכז 18-20 מנדטים. היה ייאוש גדול מנתניהו וצמא גדול למשהו חדש. לפיד היה מספיק נבון להבין שמפלגת המרכז היא לא מה שהרופא רשם לעם ישראל. הוא צדק. המפלגה גרפה שישה מנדטים בבחירות באביב 1999 וכעבור ארבע שנים נעלמה כליל.

יש להניח שדעתו של המועמד לפיד על מפלגות מרכז שונה מזו של העיתונאי לפיד. בטור האחרון שכתב לפיד ב-"7 ימים" לפני שבוע, הוא פרש בקווים כלליים את האני מאמין שלו, אותו הגדיר: "איפה הכסף". לפיד מיקם עצמו בלב הקונסנסוס: נגד התנחלויות מבודדות, נגד חרדים קיצוניים, נגד טייקונים. בקיצור - הוא היה שקול-שקול, זהיר-זהיר, בלי אש בעיניים ועם הרבה עמימות.

סקופ

שר בכיר שנמנה עם חברי ה"שמינייה" - המטבחון הביטחוני-המדיני - נוהג לספר בפורומים סגורים את הסיפור הבא: לפני כחודש קיימה השמינייה דיון סופר-סודי וסופר-רגיש בעניין שאין סודי ורגיש ממנו. על השולחן בחדר הקבינט היו מונחים שקפים שהכילו מידע מסווג ביותר. האווירה בחדר, מתאר השר באוזני בני שיחו, היתה רצינית וכבדה.

לפתע נפתחה הדלת. אל החדר פרץ, נסער, ראש הסגל של ראש הממשלה, נתן אשל, ובידו תדפיס חם-חם, טרי-טרי, שנשלף מאתר החדשות Ynet. אשל שעט במהירות לעבר נתניהו, אוחז בתדפיס כאילו היה מדובר בהתרעה על נפילת טיל גרעיני בתל אביב. כמה מהשרים מיהרו לכסות בידיהם את השקפים, שאשל לא אמור לראות כלל. לנגד עיניהם הנדהמות של השרים נתניהו, במקום לגרש בנביחה קצרה את אשל מהחדר, החל לדסקס אתו מה לעשות בידיעה המודפסת שעסקה, לדברי השר, בעניין זניח ושולי.

השר, שכבר השתתף בחייו באי אילו דיונים מהסוג הזה, מספר את הסיפור בהבעת פלצות, מעורבת באי-אמון ותדהמה. תופעה כזאת הוא לא ראה מימיו. לשכה כזאת הוא לא פגש מימיו. שרים אחרים מתארים את אשל כמי שיושב בחדרו ועיניו צופיות כל העת לציון - עמוד הבית של Ynet. כל ידיעה שנראית לו רלוונטית פחות או יותר, הוא מדפיס וממהר להראות לבוס בלוויית תובנות משלו, בדרך כלל היסטריות ואפוקליפטיות. החרדות של הבוס ועוזרו מזינות אלו את אלו. כשאשל נכנס עם תדפיס, ענייני המדינה נדחקים הצדה. פניתי ללשכת ראש הממשלה וביקשתי התייחסות לסיפור השמינייה. עד לרדת הגיליון לדפוס, התגובה לא הגיעה. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ