שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ג'ניס היקרה

מירי רוזובסקי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מירי רוזובסקי

הו, ג'ניס. לא הצטופפתי בתור הנורא שבסוף ההופעה כדי לדבר איתך או לבקש חתימה על האוטוביוגרפיה שלך. גם אני, כמוך, לא גבוהה במיוחד וצפיפויות לא עושות לי טוב. גם לא כל כך אהבתי את האופן שבו חזרת והזכרת את השולחן "המלא בך", ואת הניסיון (הטיפונת מרגיז) למכור את עצמך ואת מוצרייך הנלווים בדרך המתחסדת שמסבירה שזה לא למטרות רווח אלא לקרן שהקמת על שם אמא שלך. סיפור מרגש, אין מה להגיד, אבל איך אמרת בעצמך? "אם אתם רוצים לספר לי את סיפור חייכם אז תכתבו לי מייל", למי יש סבלנות לסיפורים מרגשים על אמהות של אחרים, בשישי אחר הצהריים כשכל הנפש מתאווה למנוחה או לפחות לקתרזיס שאחרי הבכי שאחרי "In the Winter", או "Between the Lines", או לפחות "Stars".

מה הייתי אומרת לך אם כן הייתי מצטופפת שם ואם לא היה תור ומעט אוויר ושולחן מלא במוצרים שמכניסים כסף למישהו או משהו? האם הייתי אומרת ששינית את חיי? שהפכת את נעורי לעצובים פחות, ולו לכמה דקות בכל סיבוב: של התקליט ושל עצמי סביב עצמי? איך עצב ועוד עצב יכול להיות פחות עצב? כמו שבדידות ובדידות מתחברות לפעמים לנחמה. היינו שולחן של בנות בהופעה שלך, שלושה זוגות של חברות ובחורה אחת שבאה לבד. תמיד יש מישהי שבאה לבד. את השירים זיהינו לפי המקום שלהם בתקליטים (שיר ראשון בצד ראשון בתקליט עם התמונה שלך עם התלתלים), בכל התקליטים היתה תמונה שלך עם תלתלים, למען האמת. עכשיו את עם שיער קצר ואפור, יפה ומאירה וזוהרת לא פחות ואפילו יותר.

איאן בהופעה בתל אביבצילום: דניאל בר און

    אשה בת שישים. שישים זה החמישים החדש. חמישים זה הארבעים. וארבעים הרי זה ה-17 של פעם. מה, לא? אודיה ואני למשל תמיד צוחקות על איך נשב בבית אבות ונדבר על ההוא, ועל ההיא, ועל מה שהוא אמר, בין השורות ובתוכן. אודיה, שקניתי לה את התקליט שלך פעם, שהחברות שלנו שרדה כל כך הרבה אכזבות וחשדנויות וכאבים וכשנפגשנו בשבת במגרש החניה לפני ההופעה צווחנו בהתרגשות כמו ילדות קטנות, כי כולנו היינו בנות 17 ולא ידענו כלום, וכולנו גדלנו להיות חכמות יותר ועדיין, הכי טיפשות יחסית למישהו. או מישהי.

    יפה וחכמה

    ידעתי שאני אפגוש אנשים מהעבר בהאנגר מספר חמש. חשבתי על רמי שנתן לי את התקליט לראשונה, או על חמוטל שאנחנו כבר לא, אבל איך שנכנסנו לאולם ראיתי את היפה והחכמה שישבו על הבר. היפה היתה יפה כתמיד. החכמה חייכה חיוך קמוץ, ומיהרה להגיד: "אני פה עם היפה". ואני, שלחתי לכתף שלה יד שנשארה תלויה באוויר ואמרתי, "חשבתי עלייך הרבה בזמן האחרון". כי זה באמת נכון. כי ביחד היינו יושבות סביב הסיבובים של עצמנו ושל התקליט, צד ראשון, צד שני. אבל הרי, כמו שאת ידעת כבר אז, תמיד בסוף אין הרבה מה לומר. ובכל זאת רוצים להגיד. על חגים ואתמולים וחלומות שבורים שאיכשהו חלפו.

    עוד לפני ההופעה חשבתי שאכתוב לך. חשבתי שאנסה להסביר מה קרה לדמות האשה כפי שהיא עולה אצל זמרות נשים. אז והיום. קחי למשל את אדל, שלמדתי לאהוב מהבנות שלי. אצלה אפילו בנואשות יש כוח וזעם. שלא לדבר על הדרקון של שייניד או על אלניס שצורחת שאתה חייב לדעת. את אף פעם לא צרחת, אפילו כשכתבת שיר שגרם לתחנה ששידרה אותו להישרף. אפילו כשראית אותם ביחד במקרה. אפילו בימים האלה, כשאת כועסת על אמריקה שלך שלא מפרגנת לך רשמית את הזוגיות הנהדרת עם פאת', את עושה את זה בנעימות הישנה. בקול הפעמונים הזה, של הילדה, שיש לה האומץ של מי שאין לו מה להפסיד, מי שיודע את הכאב של הוולנטיין שאף פעם לא הגיע, מי שאף פעם לא בחרו בו, כשבחרו קבוצות.

    חשבתי שאדבר על ההבדלים בינך ובין מלאני, הקודמת לך, שהיתה עסוקה כל כולה בג'וני בוי ובאיך להציל אותו, ובינך ובין ג'וני מיטשל, בת זמנך, שהיתה מדוכדכת כמוך, אבל באופן קצת פחות חשוף וקצת יותר מתוחכם. חשבתי להסביר לך למה את היא את. בשבילי, בשביל אודיה, בשביל הבנות בשולחן שלנו, בשביל כל מי שבא בשבת: בגלל הישירות של הנואשות. מפני שתמיד לימדו אותנו להסתיר. מפני שמנגנוני ההגנה הטבעיים מכחישים מוזרות וכיעור ובדידות.

    אדל. כוח וזעםצילום: אי-פי

    ואת אמרת לנו שזה בסדר. זה בסדר להרגיש את זה וזה בסדר להגיד את זה ובעיקר - זה בסדר להיות את זה. אחרת. לא מובנת. לא משחקת את המשחק. "היהודים" שהופיעו אחרייך בהאנגר שרים "מי אמר לך שאת מוזרה". את אמרת לנו ראשונה שאפשר לחבק את המוזרות הזאת, ואם לא לחבק אז לפחות להודות בה. בישירות פשוטה ומקבלת.

    אבל עכשיו, אחרי ההופעה, ואחרי שדיברת על עצמך כל כך הרבה, ואחרי שלא קניתי שום דבר בשביל הקרן למלגה ללימודים לנשים מבוגרות, החלטתי לכתוב על הדרך שלך. הדרך שאת עשית. האשה כפי שעולה מדמותה של ג'ניס איאן, לפחות זו הרשמית, כי כמו שאמרת בעצמך, גם בסטנד-אפ החמוד לפני השיר וגם בשיר: באוטוביוגרפיה צריך לשקר.

    כי את באת את כל הדרך מקליפורניה ועד נמל תל אביב, ואני בטוחה שלא עשית את זה רק כדי לספר לנו על סבתא שלך ועל אמא פרל. ואת היא הבחורה ההיא עם העיניים הגדולות והעצובות, ואדם הוא בסך כל מה שהוא, על המילים שלו ועל מה שביניהם.

    התחלת בתור ילדה שכתבה שיר אהבה בין ילדה לבנה לילד שחור. זה היה שנות השישים אז, והיו בלאגנים. המשכת בתור נערה שמבכה את לבה השבור. זה היה שנות השבעים אז ולכולם נשבר הלב. עכשיו את בת שישים, מדגמנת זוגיות לסבית היפית-קליפורנית-בורגנית ודי מרוצה מעצמך ומהחיים. אפילו מאוד מרוצה. פעם אמרת את הכאב הצרוף ועשית בכך קסם. עכשיו את רוצה לדבר עליו, על הקסם ההוא, להסביר אותו, לנתח אותו, להתעלות מעליו.

    לוחמת חירות סנטימנטלית

    אז ככה יצא שלא היינו ממש מתואמים. הקהל צמא לעצב ואת רצית להצחיק, הקהל ייחל למות לאט מאתמולים ואת רצית להסביר בשמאלניות אמריקאית קצת אפולוגטית למה באת לכאן למרות אלו שאמרו לך לא לעשות זאת. אבל אהבנו אותך בכל זאת, כי קשה להפסיק אהבות ישנות. וראו עלייך שאת עייפה מהעצמי הישן ההוא שלך. עכשיו את זקנה יותר ושבעה יותר ובא לך להשוויץ בפאת' ובשמלות החתונה שקניתן. אני מכירה את ההרגשה, גם אני רציתי לדחוף לחכמה מול הפרצוף את טבעת היהלום החדשה שלי, אבל מצד שני, אני זה לא את. אני מעולם לא נועדתי לשיר על מה שאני באמת מרגישה, וביום הזה באתי לקבל ממך את כל מה שאמיתי.

    אפשר לשאול מה זה אמיתי. ואפשר לשאול איך אנחנו מכוננים את עצמנו דרך ההכרה של האחר, ואת רוצה עכשיו לכונן את עצמך כלוחמת חירות סנטימנטלית ולא כסנטימנטלית שנלחמת על שפיותה. ואני חשבתי שזה טיפה'לה מעצבן, וגם החינחונים ביידיש, אבל שבסך הכל יש משהו נוגע ללב באופן הלא נוגע ללב שבו רצית להבנות את עצמך העכשווית. כמעט כמו היד שלי (עם הטבעת) שנשארה תלויה באוויר, ביני לבין החכמה, ורציתי להגיד לך, שפעם היינו ארבע - היפה, החכמה, אני ואת.

    ותראי עכשיו, אפילו להגיד אמת אנחנו לא יכולות, אבל אולי זה לא כל כך משנה, הרי כולנו התרגשנו ביחד כששרת את "ג'סי" בלי גיטרה, בשקט בשקט. ורציתי להגיד לך גם שתבואי לבקר יותר, עזבי את השטויות שהחברים ההומואים שלך אומרים, עזבי מחאה פוליטית, עזבי את פאת' ואת הקרן ואת החשיבות העצמית האירונית, ותבואי סתם ככה, כמו שאת. אני אתקן את התנור ואת האור במדרגות, נדבר על ההוא ועל ההיא, את תשירי על האנשים שהולכים לאיבוד בשביל התהילה, בשביל האהבה, בשביל עוד פעם אחת עירומה עם "ג'סי", ואני אבכה.

    שלך, בחברות נעורים נצחית,

    מירי

    תגובות

    הזינו שם שיוצג באתר
    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ