טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרור בונדי מנסה להחזיר אלוהים אחר לחיינו

דרור בונדי גדל בהתנחלות, השתתף בהפגנות נגד יצחק רבין ואף הירהר באפשרות להתנקש בחייו. בעקבות רצח רבין החל לחפש דרך אחרת, נתקל בהגותו של אברהם יהושע השל וחייו השתנו. מאז הוא מפיץ את תורתו של איש הדת היהודי-אמריקאי, שנאבק למען זכויות השחורים ונגד מלחמת וייטנאם

תגובות

מדרשת עין פרת היא פינה קסומה וחבויה, עטופה בנוף הררי-מדברי, ביישוב הקהילתי אלון הנמצא במדבר יהודה מעבר לקו הירוק, צפונית לכביש ירושלים-ים המלח. לכאן באים צעירים לאחר שירותם הצבאי, ולומדים גברים לצד נשים, חילונים לצד דתיים, תנ"ך ותלמוד לצד פילוסופיה מערבית. על המדפים בבית המדרש מונחים ספריו של עמנואל קאנט לצד מדרשי חז"ל. דרור בונדי, מורה במדרשה, עורך לתלמידים היכרות גם עם הגותו של אברהם יהושע השל.

יהודים רבים בארצות הברית רואים בהשל את גדול התיאולוגים ואחד הפילוסופים היהודים הגדולים של המאה העשרים, אשר מייצג יהדות פתוחה המהולה באקטיביזם פוליטי ובמעורבות חברתית. הוא היה מהאישים היהודיים הבולטים שהתגייסו למאבק למען שוויון זכויות לשחורים בהנהגתו של ד"ר מרטין לותר קינג ולמאבק נגד מלחמת וייטנאם. השל, שאמו ואחיותיו נרצחו על ידי הנאצים, ניהל דיאלוג ושיח עם העולם הנוצרי ולקח חלק פעיל בדיוני ועידת הוותיקאן השנייה ב-1963, שם נאם את אחד מנאומיו הגדולים ("אף דת אינה אי") וסייע למהפך ביחסה של הכנסייה ליהדות; הוועידה ביטלה את האשמת יהודי כל הדורות ברצח ישו והכריזה על הפסקת פעולות המיסיון להמרת דתם של היהודים. ודווקא הוא, גיבור של דיאלוג בין דתי, פעיל חברתי, שהגותו כל כך רלוונטית לחברה הישראלית, אינו מוכר כמעט בישראל.

בונדי, בן 35, כתב דוקטורט על גישתו הפרשנית של השל ופירסם ספר על הגותו ("איכה? שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של אברהם יהושע השל", הוצאת שלם, 2008). באחרונה יצא לאור מבחר מנאומיו ופרסומיו של השל, שבונדי ערך ותירגם: "אלוהים מאמין באדם: היהדות, הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל" (הוצאת דביר, מכון שכטר ובית מורשה).

אמיל סלמן

מדוע השל כמעט אינו מוכר בישראל?

"הוא לא מוכר בישראל כי כאן מולך אלוהים אחר. אלוהים שכולנו מאמינים וכופרים בו - יש לו בגדים שחורים, זקן לבן ארוך, הוא מחזיק ספר עם אותיות קטנות, מניף גבוה את דגל ישראל ויד אחת שלו אזוקה ל'שולחן ערוך'. כשהשל בא ומדבר בשם אלוהים, האדם החילוני אומר: 'זה לא בשבילי, זה בשביל הדתיים'. והדתיים אומרים על השל: 'זה לא האלוהים שלי'. בחברה הישראלית אנחנו מנסים לפתור את הבעיות שלנו באמצעות סטטוס קוו. לדתיים יש את אלוהים, לחילונים יש את המציאות. ההגות של השל היא לא לנסות ולמצוא עוד פשרה, אלא לנסות לטרוף את הקלפים. הוא לא מציע איזה ליברליזם דתי או משהו רך יותר. הוא רוצה להחזיר את אלוהים. אלוהים שמת".

אדם אינו לבד

"מן הנביאים למדתי על צרות העין של השגתנו המוסרית, על אי יכולתנו לחוש בעומק הסבל הנגרם בעטיים של כישלונותינו. התבהר לי במידה רבה כי בעוד עינינו עדות לנוקשות האדם ולאכזריותו, לבנו מנסה למחוק את הזיכרונות, להרגיע את העצבים ולהשקיט את מצפוננו"

(מתור טור של השל, שהתפרסם ימים אחדים לאחר מותו ב-1972, ובו דין וחשבון עצמי על דרכו החברתית)

לרגע הכל מתערבב. בחדר לימוד צדדי אנחנו צוללים אל עולמו של השל, עולם של חסידות שנכחד וקם לתחייה מתוך כתביו, שנכתבו בניו יורק בשנות ה-50 וה-60. ומיד אנו קופצים להתנחלות שבי שומרון, שבה גדל דרור בונדי, נער ההתנחלויות, חדור להט ציוני, שלא פיספס אף הפגנה נגד יצחק רבין עד שהרצח טילטל אותו. והנה אנו כאן, במדרשת עין פרת, מול קבוצת בני עשרים פלוס, שצמאים לידע שיסיר את המחסומים החוצים את החברה הישראלית.

אברהם יהושע השל נולד ב-1907 בורשה למשפחה חסידית מיוחסת, האצולה של העולם היהודי. "כמעט כל מנהיגיה הגדולים של החסידות במזרח אירופה היו בין אבות אבותיו של אבי", מספרת בתו של השל, פרופ' סוזנה השל, מראשי הפמיניזם היהודי-דתי בארצות הברית, בפרק שכתבה לספר. בהיותו נער החל אביה לקרוא ספרות חילונית. "הוא אמר לי פעם", היא מספרת בספר, "שאמו דאגה בשעה שחדלה לשמוע את ניגון הגמרא שלו, ביודעה שעתה הוא קורא את שאסור היה לו לקרוא".

"השל נולד להיות אדמו"ר - רבי של חסידים", אומר בונדי. "אביו, סבו, שבעה דורות לאחור היו אדמו"רים. הוא גודל כך. הוא הוכשר לרבנות כבר בגיל 15. הוא גם היה אמור להינשא בגיל 15. לא ברור מה היה הסיפור של ביטול השידוך לבת דודתו, אבל זה שלח אותו אל עולם של השכלה. הוא גזר את הפאות, הוריד את הכיפה ולמד פילוסופיה ויהדות בברלין. הוא היה און אנד אוף. חיפש את דרכו. בברלין הוא למד פילוסופיה באוניברסיטה אבל התפלל בשטיבלך של חסידי בויאן".

איי-פי

תקופה קצרה לאחר עליית היטלר לשלטון, עמד השל בבחינות בעל פה של התואר השלישי באוניברסיטת ברלין. את עבודת הדוקטור הוא עשה על תופעת הנביאים התנ"כיים. לאחר השלמת לימודיו המשיך לחיות בברלין ולימד בבית מדרש לחוכמת ישראל. הוא הרצה לפני קבוצות יהודיות ברחבי גרמניה והחל לזכות בהכרתם של חוקרים ואינטלקטואלים. בין היתר נרקמה ידידות בינו ובין מרטין בובר, שהציע לו לנהל את המרכז להשכלה יהודית למבוגרים בפרנקפורט.

באוקטובר 1938 נעצרו בגרמניה יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו שם, וגורשו מיד. השל היה אחד המגורשים ובמשך שלושה ימים עמד בקרון רכבת דחוס שהסיע אותם לפולין. לאחר הגירוש עשה השל מאמצים להימלט מאירופה. על בסיס פרסומיו והמוניטין שיצא לו קיבל אשרת כניסה לארצות הברית. באפריל 1939 יצא מגרמניה לאנגליה ומשם לארצות הברית; אמו ושלוש אחיותיו נשארו בפולין. אחותו אסתר נהרגה ביום פלישת הנאצים לפולין. אחותו דבורה נשלחה לאושוויץ, שם נרצחה ביום בואה. אמו ואחותו גיטל נרצחו בטרבלינקה. השל מעולם לא שב לגרמניה ולפולין.

הוא הגיע לניו יורק במארס והחל לעבוד כמנחה באוניברסיטת סינסינטי. "אלו היו שנים ארוכות של בדידות", אומר בונדי. "במשך עשר שנים הוא למד אנגלית וכמעט לא פירסם שום דבר משמעותי. בשנים הראשונות הוא היה עמוס דאגות וחרדות - לאמו ושלוש אחיותיו שנשארו מאחור".

בסינסינטי פגש השל את הפסנתרנית סילביה שטראוס, והתאהב בה. הם נישאו בדצמבר 1946. בשנים הראשונות של נישואיהם כתב השל את רוב ספריו החשובים. בתו מספרת כי נדמה שהם פשוט זרמו מתוכו. ספרו הפילוסופי הראשון, "אדם אינו לבד", סימן אותו כהוגה דעות בולט. "ומי שהכי מתלהבים ממנו הם דווקא ראשי הפרוטסטנטים בארצות הברית", אומר בונדי.

השל חי כל חייו במודעות עמוקה למורשת החסידית שממנה בא. הוא ביקש לחיות את חייו מתוך תחושה שהזהות הדתית היא בראש ובראשונה עניין של רגישות חברתית. ב-1963 הוא פגש לראשונה את מרטין לותר קינג והחל להיות פעיל ומעורב בתנועה לזכויות האזרח. הוא מופיע באחת התמונות המפורסמות של קינג, כשהם צועדים למען זכויות השחורים באלבמה ב-1965.

באפריל 1968 הזמין השל את קינג לחוג בביתו את ליל הסדר. "אנו כבר ציפינו שהוא יצטרף אלינו לחג", מספרת בתו של השל. ימים ספורים לפני החג נרצח מרטין לותר קינג. בהמשך ייסד השל את אחת מהתנועות שהתנגדו למעורבות האמריקאית בווייטנאם. הוא נאם באוניברסיטאות, בבתי כנסת, בעצרות ובהפגנות וגינה את הרצח המתחולל בווייטנאם. "בחברה חופשית", קרא, "אחדים אשמים, אך הכל נושאים באחריות".

בשנות האקטיביזם החברתי שלו הוא כונן יחסים קרובים עם מנהיגים נוצריים רבים ועם תיאולוגים קתולים נודעים. הוא הוזמן להרצות בקולג'ים קתוליים וכתביו ממשיכים להיקרא כמקורות רוחניים.

רוח אחרת

"על בסיס מה נוכל אנו, אנשים בעלי מחויבויות דתיות שונות, לפגוש אחד את האחר? בראש ובראשונה נפגשים אנו כבני אנוש, החולקים כה רבות במשותף: לב, פנים, קול, נוכחותה של נשמה, פחדים, תקווה, יכולת לתת אמון, מסוגלות לתת רחמים והבנה, אחוות הקיום האנושי. משימתי הראשונה בכל מפגש היא להבין את אנושיותו של האדם העומד נכחי, לחוש את אחוות הקיום האנושי, את סולידריות הקיום"

(מתוך נאומו של השל, "אף דת אינה אי", נאום שפתח את סדרת הרצאותיו בשיח בין דתי)

"אם השל היה עוד רב אמריקאי שמאלני, אז הוא לא היה חשוב", אומר בונדי, "כי הוא היה משאיר אותנו בתוך השיח שלנו. מה שתפס אותי בהשל זה שהוא שובר וטורף את הקלפים של החברה הישראלית. את החלוקה הדיכוטומית לדתיים וחילונים. הוא מציע רוח אחרת. בגרמניה הנאצית, השל עשה עבודת דוקטור על הנביאים והיא חתומה, כמו כל מסמך רשמי שיצא אז בגרמניה, ב'הייל היטלר'. בעבודה הזאת אומר השל: בואו וננסה להיכנס לתודעה הנבואית ונתרגם אותה לרוח שתייצר תודעה מוסרית. נייצר פגישה, חיים, עם האדם, עם הטבע, של אכפתיות כלפי האחר".

לדברי בונדי, בעיני השל אלוהים אינו מושג דתי או הלכתי: "אלוהים הוא מי שאמור ליצור רוח אחרת. ובאיזשהו מקום זה מאוד רלוונטי להיום. השל שואל, מה ההבדל בין אלוהים לאליל? אל שהוא שלי ולא שלך - הוא אליל, הוא עבודה זרה. אם המקום הדתי שלי מוביל אותי לשנאה, אני צריך לדעת שאני עובד עבודה זרה. אלוהים צריך לפתוח אותנו לאכפתיות מוחלטת כלפי האחר".

דרור בונדי נשוי לאיריס, עובדת סוציאלית, ואב לארבעה ילדים. הוא חי בקיבוץ העירוני "בית ישראל" - קהילה ירושלמית שחבריה דתיים וחילונים. "אני משתדל לחיות כחסיד של השל", הוא אומר. "זה סוג אחר של עבודה דתית ועבודה חברתית. בית ישראל היא קהילה ומקום שקרוב להשל, כי מי ששובר שם את המחיצות זה אלוהים או אכפתיות חברתית. בשנות התשעים פלשו למרכז קליטה ישן בגילה מחוסרי דיור והמקום נהפך לאזור לא קל. החבר'ה שהקימו את הקיבוץ החליטו לחיות שם ולחיות ביחד את היציאה מהקושי".

הוא הגיע לקיבוץ העירוני הזה לפני עשור ("כשבמקום עוד היו מסוממים שכובים על המדרכות"), בעקבות אשתו. "אנחנו מונים כ-55 משפחות, זו קבוצה מעורבת, שמשתחררת מהגדרות של חילונים ודתיים באמצעות עשייה חברתית משותפת. אני גר בדירת עמידר. יש שם חיים במעורבות, בשכונה, יש מפעלים חברתיים, בעיקר עם ילדים ונוער. זו רוח חסידית שכבר נשכחה וצומצמה בעולם החרדי לאנשי שלומנו. בקיבוץ העירוני היא ממשיכה לפרוח".

אל הגותו של השל התוודע בונדי בזמן לימודיו באוניברסיטה, לאחר כמה שנים של שבר, חיפוש ותהייה בעקבות רצח יצחק רבין. הוא גדל במשפחה ציונית דתית. אמו, רבקה, היא בת קיבוץ טירת צבי. הוריה, נצר למשפחות חסידיות, באו ארצה בתחילת שנות השלושים והיו ממקימי הקיבוץ הדתי. בני משפחתו של אביו, חיים, היו מראשי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. "ההורים שלי", הוא מספר, "רצו להמשיך את הדרך החלוצית של ההורים שלהם וכך הגיעו אל גוש אמונים - הציונות החדשה. הם הגיעו לשבי שומרון, אחד מ-12 היישובים הראשונים ביהודה ושומרון, כשנתיים לאחר הקמתו. הם גרו בקרוואן בלי דלתות וחלונות. היינו שם עשרים משפחות".

גטי אימג'ס

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

האינתיפאדה הראשונה התחילה זמן קצר אחרי שבונדי החל את לימודיו בבית הספר היסודי. "כל העולם התהפך אז", הוא אומר. "באיזשהו מובן, אני ילד אינתיפאדה. היו ימים שאבא שלי לא היה מתקן את החלונות של האוטו, כי היה חבל לתקן. החלונות ממילא יתנפצו שוב, בנסיעה הבאה. אז עוד לא היו הכבישים העוקפים, ובשביל לצאת מהיישוב לעיר הקרובה היינו נוסעים דרך מחנות הפליטים של טול כרם, או דרך ג'נין. כדי להגיע לסבא וסבתא בטירת צבי, היינו נוסעים דרך שכם. היתה לנו סובארו סטיישן ישנה ואני זוכר את עצמי, ילד בן 10, הבכור, יושב ליד אבא שלי, והאם-16 לידי. וחוטפים בדרך המון אבנים. בנסיעה האחרונה בג'נין זרקו לנו על הרכב גם בקבוק תבערה. ואבא שלי, שבמקצועו הוא סוכן ביטוח, לא רמבו, יצא מהאוטו וירה באוויר".

אפשר לחיות כך? אף אחד לא אומר רגע, עצרו?

"לא אצלנו בבית. באופן פרדוקסלי, ככל שהיה קשה יותר כך האידיאליסטיות של ההורים עלתה. תחושת השליחות התגברה. הימין היה אז בשלטון ואנחנו הרגשנו חוד החנית: אנחנו מוסרים את נפשנו למען ארץ ישראל ועם ישראל. חיינו בניגוד פנימי חריף, כי אל מול המציאות האלימה והקשה היינו גם יישוב מאוד בורגני וישראלי. הגרעין המקים של היישוב היה גרעין של בני עקיבא מנתניה, אנשים ממשפחות מיושבות שנתפסו לרעיון של גוש אמונים. היסוד ביישוב היה נורמלי מאוד. אצלי בחדר היתה על הקיר התמונה של הרב קוק ולידו תמונה של אייל ברקוביץ' וראובן עטר. התנהלו אצלנו חיים מאוד פשוטים וישראליים: היתה טלוויזיה בכל בית, אהבנו את מכבי תל אביב, היינו לגמרי חלק מהסיפור הישראלי. אחד הטקסטים הראשונים שקראתי זה עיתון ספורט".

ואז רבין הרכיב ממשלה.

"כשרבין עלה לשלטון הניגוד הזה בין הפנים לחוץ, שעד אז היה אפשרי, נשבר. הייתי בתיכון כשרבין עלה לשלטון וזה היה שבר גדול. כי פתאום היינו המחסום על דרך השלום. כי פתאום, קורבנות ארץ ישראל, למי הם מקורבים? הרגשנו תחושת בגידה. גם אני. רבין היה האויב הגדול שלנו. הייתי המון בהפגנות. אמא שלי היתה שבועיים באוהל לפני משרד ראש הממשלה, שבועיים באוהל מול הקריה. כל ההפגנות - היינו שם".

ואתה שמעת את הקריאות "מוות לרבין"?

"לא היה צריך לשמוע את הקריאות. היתה אז תודעה חזקה לעניין קדושת הארץ. קדושת הארץ היתה המהות שלנו, הרוח. הקריאות שלנו היו נואשות. ואלה לא היו רק מתנחלים, חצי מהחברה הישראלית היתה בתחושת אופוריה וחצי בייאוש. לא היה צריך לקרוא 'מוות לרבין' בשביל להבין. כולם הרגישו, הימין והשמאל, שהכל תלוי באדם אחד - רבין. הכל קם ונפל עליו. הסטיקר הכי חזק היה אז: 'מה עשית היום בשביל להציל את המדינה?'"

ואתה שקלת לעשות את זה? לרצוח את רבין?

"אני הייתי בכיתה י"א והמחשבה הזאת עברה לי בראש, שזה משהו שראוי לעשות אותו. לא היו לי אמצעים, אבל 'מה עשית בשביל להציל את המדינה?' אני הורדתי את זה מהראש, כי אבא שלי תמיד אמר 'ועשית הישר והטוב'".

בערב שבו התקיימה עצרת השלום בתל אביב, זו שבסופה נרצח רבין, בבית משפחת בונדי בשבי שומרון ניסו לראות במכשיר הווידיאו את הסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות". אבל הווידיאו שבק חיים והם זיפזפו בחזרה לטלוויזיה ולמציאות מטלטלת. "כשרבין נרצח כל המדינה היתה בהלם", הוא אומר. "ואני הייתי בהלם מזה שאני לא בהלם. מה, לא ראיתם? מה, זה לא היה ברור שזה הולך לקראת זה? מה זאת אומרת 'איך זה יכול להיות'? השנאה ההדדית והניכור ההדדי בין המחנות הובילו לזה".

יומיים לאחר הרצח הוא מצא את עצמו הולך להלוויה של רבין. "זו היתה אינטואיציה ורצון", הוא אומר. "אני זוכר את עצמי בתחנה המרכזית, נדחף לאוטובוסים שנסעו להלוויה. רציתי בעצם להיבלע שוב בחברה הישראלית. רציתי לחזור להיות חלק מהחברה. כשרבין נרצח הבנתי שצריך לחשוב על הכל מחדש, שמשהו כאן לא נכון".

תקופה קצרה לפני הרצח החל בונדי את לימודיו בישיבת ההסדר מעלה אדומים. "כשהתחלתי ללמוד את 'דע את אלוהים' של הרב קוק, שם הוא מתמודד עם שפינוזה וקאנט, נפתחה לפני הדלת לפילוסופיה הכללית. ישיבות זה עולם סוער - מאתיים חבר'ה בני עשרים, באולם אחד, בלהט למידה, ברוח. ורצח רבין תפס אותי בשינוי האישי שאני עובר, כשאני נפתח לפילוסופיה ולמחשבה אחרת".

לאחר הרצח הוא חיפש תשובות והתקרב אל הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג) ותלמידיו בישיבת "שיח יצחק" באפרת. "הרב שג"ר, האאוטסיידר של היהדות, דיבר על קבלה, חסידות, מיסטיקה, מחשבה פוסט-מודרנית, ביקורת על התלמוד ומקורות המקרא. אני נמשכתי אליו כחלק מחשיבה על הכל מחדש. בהשפעתו ובהשפעת תלמידיו פיתחתי מחשבה ביקורתית פוסט-מודרנית כלפי הכל: כלפי היהדות, ההלכה, האמונות של היהדות. כל האידיאולוגיה. הביקורת מפרקת את ההגדרות. ההגדרות הן אשליות".

חל אצלך שינוי גם בעמדות ובהשקפות הפוליטיות?

"לא הייתי אומר שנהפכתי לשמאלני, אבל נשבר לי מהשיח של שמאל וימין. זה מהפך יותר עמוק. הבנתי שצריך ללכת למקום אחר לגמרי. הרב שג"ר השאיר אותי עם שאלות".

בגיל 23 עזב בונדי את עולם הרוח והצטרף אל אביו בעסק המשפחתי, סוכנות ביטוח בחיפה. הוא חיפש יציבות ובמשך שנתיים שקע בעבודה ובלימודים חלקיים באוניברסיטת בר-אילן. "נשבר לי מהרוח ומהשאלות", הוא אומר. "הרגשתי שזה מביא אותי לייאוש. כיביתי את האור. לא עברתי על מצוות 'לא תעשה', אבל לא כל כך הקפדתי על מצוות 'עשה'. התחלתי ללמוד יום בשבוע מחשבת ישראל בבר-אילן ושם פגשתי את אשתי".

בזמן לימודיו לתואר השני, כשהוא עובד כמורה בבית ספר תיכון, השתתף בקורס שבו נעשתה השוואה בין מרטין בובר להשל. "ולא התחברתי להשל בכלל", הוא מספר. "כשהתחלתי להכין את העבודה עליו, אמרתי לעצמי, 'נמרח משהו על השל'. התחלתי לקרוא אותו בשביל העבודה, ונכבשתי".

מועדון סגור

השל מדבר על קבלת השונה והאחר. רבים מאיתנו מרגישים שיש ניגוד בין זכויות האדם לבין ההלכה היהודית. כיצד הוא מיישב זאת?

"שתי אבני ההגות של השל בנויות על הבית החסידי שבו הוא גדל ועל העלייה של הנאצים לשלטון. הסיפור ה'ישראלי' של השואה זה 'רצחו אותנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו ולכן הקמנו את ארץ ישראל'. הסיפור של השל הוא אחר. השל אומר: 'אנחנו, האנשים המערביים, רצחנו שישה מיליון יהודים. התרבות שבה אני חי הקימה את היטלר, ומי אני? אני חלק מזה'. כשהוא הגיע לארצות הברית הוא היה בהלם, כי הוא ראה שהיחס לשחורים בדרום היה אז יותר גרוע מהיחס של הגרמנים ליהודים. הוא למד באוניברסיטה והשחורים בדרום לא יכלו ללמוד באוניברסיטה. הוא שאל את עצמו: 'מה קורה למערב? איך מרפאים את המערב?' יש בהשל משבר גדול של המערביות שבו. ומשם צמחה ההבנה שצריך לתרגם את היהדות לשפה אוניברסלית שתעצור את השואה הבאה. האתגר שלו היה לתקן את המערב באמצעות רוח יהודית עמוקה".

אתה מוציא את פרסומיו של השל, האיש שנלחם למען שוויון זכויות בארצות הברית, בתקופה שבה התרבות הישראלית סוערת בגלל הדרת נשים. אתה חושב שאפשר לשנות את דעתם של הקיצוניים?

"אנחנו לא צריכים להגיע לקיצוניים, אלא לשנות את השיח הדיכוטומי במרכז. הקיצוניים רק משקפים לנו את מי שאנחנו. אנחנו על אותו רצף איתם. הבעל שם טוב אמר, שאם אתה רואה תופעה שלילית מול העיניים שלך, אתה רואה אותה כי היא חלק ממך. והשאלה היא איך מתקנים. הדרך לתיקון היא באמצעות מעורבות והבנה שאני חלק מהסיפור. אני שואל את עצמי, איפה אני מדיר נשים? איפה אני מדיר בכלל? איפה אני עסוק בהפרדות? אנחנו מגדירים את עצמנו באמצעות שלילת האחר וזאת הבעיה. החברה הישראלית מבקרת את התופעות האלו של הדרת נשים כחברה מערבית: זה לא חוקי, זה לא שוויוני, לא ליברלי. השל מבקר את התופעות הללו מנקודת מבט דתית: הוא אומר, אין בזה יראת שמים. אלוהים לא אצלנו".

ואם מדברים על הדרה, איך מקבלים אותך בחברה הדתית?

"לחילונים יותר קל לשמוע את השל מאשר לדתיים. הרבה פעמים כשאני פוגש דתיים, אני מרגיש שהשל מאיים עליהם. יש חשש ראשוני. אני מקווה שזה יחדור להם ללב. כי השל מנסח את מה שהספקנו לשכוח. יש לי תקווה שהשל ישחרר אותם מהחברה הדתית במירכאות".

בונדי אומר כי יש לו קושי עם ההגדרה הישראלית של המילה דתי. "המילה דתי, בעברית, היא מחוללת", הוא טוען. "גם המילה אלוהים וגם המילה אמונה. באנגלית, כשאומרים religous הכוונה למישהו שנמצא בקשר עם סוג של אלוהים. בארץ אדם דתי הוא אדם ששייך למגזר ששומר על ההלכה. המלכנו את ההלכה לאל החדש. זו אמנם היתה תגובה חרדית פוסט-טראומטית, לאחר ההשכלה, לאחר השואה - בואו נתרכז בהלכה. אבל זה לא יהודי".

ומה נחשב דתי בעיני השל?

"החוויה הדתית, על פי השל, היא מודעות לאלוהים שמודע לאדם. ברגע דתי, אומר השל, אני חווה את עצמי נחווה על ידי אלוהים. 'מודעות אלוהים אינה אקט שבו אלוהים נודע לאדם. היא המודעות לכך שהאדם נודע לאלוהים'. רוב ההוגים מדברים על הרגע הדתי כרגע של השתוקקות, של פריצת האנושיות שבהם ובנגיעה במעבר. השל אומר שזהו רגע הפוך, רגע שבו האדם חווה את אלוהים המבקש אותו. השל מדבר גם המסתורין שבו חשים ברגע דתי. 'נוכל להעלים עין מהמסתורין, אך לא נוכל להתכחש לו או לנוס מפניו'".

בונדי מסביר שזה קצת כמו התאהבות. "השל אומר שיש מצבים בחיים, שבהם קורה משהו ביני לבין מישהו אחר, שבהם אני לא בשליטה אבל כן בפגישה. אלוהים זה יותר מזה, הוא המשמעות שמעבר למסתורין. ההבדל בין אלוהים למסתורין זה כמו בין התאהבות לאהבה. בהתאהבות אני יוצא משליטה ומרגיש משהו כלפי מישהו אחר. באהבה, פתאום קורה בינינו משהו. פתאום אני רואה את עצמי דרך העיניים שלה והיא רואה את עצמה דרך העיניים שלי".

וזה מה שקורה כשפוגשים את אלוהים?

"אלוהים זה כמו באהבה. הבעיה בתפיסות הדתיות הרגילות שמדברות על אלוהים היא שהן עסוקות בלהגדיר אותו ובשאלה מה המשמעות המעשית של זה. השל אומר, לא - אלוהים רלוונטי רק אם הוא פונה אלי, אם אני חש את האכפתיות שלו כלפי העולם והטבע".

אני מקשיבה לך ושואלת את עצמי במה השל שונה מכל גורו שיושב במזרח? כולנו רוצים להגיע לאותו מקום, לא?

"הסיפור זה לא השל. הסיפור הוא אם יש ליהדות משהו להציע לנו, לעולם, לאדם המערבי, משהו מבחינה רוחנית. האם אנחנו מרוצים מהעולם הזה, או מרגישים שהוא מוביל אותנו לניכור ושנאה? השל מנסה לעמת את המקורות של היהדות - תנ"ך, חז"ל, חסידות - ולוקח מתוכם רוח שתנסה לשנות את חיינו כאן. יכול להיות שהיהדות כבר אינה רלוונטית והסיפור הזה נגמר, ומה שנשאר מהיהדות זה לאום ודת, שזה מועדון סגור שבו היהודים דואגים לעצמם. אבל היהדות היתה פעם בשורה שניסתה לשבור את הניגוד בין לאום לדת. אני פותח עיתון בשבת וכל מה שכתוב שם זה פוליטיקה ובידור. אבל פעם היינו עם שכל מה שהניע אותנו זה רוח".

פיקוח נשמה

"מקודשת היא ארץ ישראל בדם העם, בייסורי הדורות, בדמעות ובתפילות של אלפיים שנה, בעמל ובמסירות נפש של חלוצים ובונים. קודש היא לה', לעם, לתולדות האומה. המדינה היא לא רק בית מקלט לשרידי חרב, אלא גם משכן לקדוש, לתחיית האמונה והצדק, לחידוש הנשמות, לשגשוג התורה"

(השל על ארץ ישראל במאמר מספרו "ישראל - הד הנצח")

השל ביקר בישראל לראשונה ב-1957. זלמן שזר, חבר ילדות שלו, הזמין אותו לכנס של ההסתדרות הציונית העולמית. עד אז הציונות לא היתה חלק מהגותו ומחייו, אבל המפגש עם המדינה הצעירה חולל בו מהפכה. למשך זמן מה הוא אף בדק אפשרות לעלות ארצה. בזמן מלחמת ששת הימים היה השל שקוע במאבקים למען זכויות השחורים ובהתנגדות למלחמת וייטנאם. בונדי אומר שהשל היה שותף לתחושות החרדה לגורלו של המפעל הציוני בתקופת ההמתנה לפני המלחמה. לאחר המלחמה הוא בא לביקור נוסף, ובמאמר שהתפרסם בספרו "ישראל - הד הנצח" ("Israel - An Echo of Eternity) הוא כתב: "מדינת ישראל מהפכה היא מבחינה רוחנית וגשמית. ולא מהפכה חד פעמית בלבד, כי אם מהפכה שאינה פוסקת".

"השל עבר מספר שלבים ביחס לציונות", אומר בונדי. "בשלב הראשון הוא שואל: 'מה הסיפור הזה של ההתעסקות בעצמנו ודאגה לעצמנו?' במאמר 'השבת', שיצא ב-1951, הוא כותב שיהדות זו קדושה של זמן. והוא שואל: ובמה אנחנו עסוקים? בקדושה של מקום? גיאוגרפיה? זה בגלל השואה. רצחו אותנו, אז עכשיו אנחנו הולכים להגן על הגוף היהודי. במאמר 'פיקוח נשמה' הוא אומר: הבעיה שלנו זה לא פיקוח נפש אלא פיקוח נשמה - הנשמה של היהדות, עליה צריכים לשמור, כי אותה הנאצים ניסו לרצוח.

"בביקור הראשון שלו בארץ, ב-1957, הוא היה כאן חודש ופגש המון חיילים, חבר'ה צעירים, ואמר: אין מה להשוות בין הנוער הישראלי לאמריקאי, אין מה להשוות בין הרדיפה אחרי ההצלחה ובין המסירות פה בארץ. הוא הבין שדווקא פה מתפתחת תודעה של מסירות, קרקע פורייה לרוחניות, לעשייה חברתית, לאכפתיות. והוא כתב, שזה קורה דווקא אצל אנשים לא דתיים. היה לו קשה עם החילוניות של המפעל הציוני".

השל בא לביקור נוסף בישראל אחרי מלחמת ששת הימים. "הוא בא לביקור בכותל ושם הוא הרגיש את התגלות השכינה", אומר בונדי. "הוא הרגיש שהשכינה פונה אליו מבעד לאבני הכותל. הוא דיבר על הנוכחות הנשית של האלוהים בכותל. היה לו סוג של נבואה. זה שינה אצלו את ההבנה והוא ניסח תפיסה חדשה של קדושת המקום".

בונדי אומר שאפשר להמשיל את זה למקום שבו התאהבנו לראשונה: "מה שבאמת חשוב זה מה שקרה בינינו, וזה קדושת הזמן. אבל אנחנו באים לשם, לאותו מקום שבו התאהבנו לראשונה, ומספרים לילדים שלנו 'כאן זה קרה', וכאילו האבנים ספגו את מה שהתחולל בינינו. השל אומר שארץ ישראל ספוגה מאותה אכפתיות של אלוהים".

ומה היתה עמדתו ביחס לעתיד השטחים?

"הבת שלו כותבת בשנות ה-90 על ספר שהוא כתב על ישראל ב-1969, שלוש שנים לפני מותו: 'אין לי ספק שאילו חי אבי שנים ספורות לאחר עליית הליכוד לשלטון הוא היה משמיע את קולו עוד יותר... בשעה שהיהדות הדתית גילתה התאמה הולכת וגוברת לימין הפוליטי, אבי ניסח עמדה דתית עבור השמאל הפוליטי'. להשל יש גם נאום נלהב לאחר המלחמה שאותו סיים בקריאה למשא ומתן לשלום. אבל בעיני, אם השל יפול למשבצת של עוד רב אמריקאי שיצטרף לשמאל הישראלי - אז הוא לא חשוב. החידוש שלו זה שהוא לא נכנס לחלוקה של השמאל והימין".

בונדי אומר ש"בארץ יש התייחסות גזענית לפלסטינים, לערבים, לאנשים לא יהודים בכלל. מתייחסים לאנשים אלה באופן בלתי שווה. זו אנטישמיות רוחנית. הציונות והמתנחלים לא ראו את הפלסטינים כעם או כגורם בעל משמעות. בבית בו גדלתי תמיד היה חינוך ליחס אנושי לערבי כפרט. כשכל החברים שלי הלכו לזרוק אבנים על פלסטינים, אני לא הלכתי. אבל גדלתי בבית שבו קדושת ארץ ישראל היתה דבר עליון. היום אני חושב שצריך להיזהר מאלילים שמחליפים את האמונה באל. אני מזדהה עם הדברים שהרב מנחם פרומן אומר, שהשיח צריך להיות עם המוסלמים".

ולך לא מפריעה העובדה שאתה עובד במדרשה שנמצאת בהתנחלות?

"גם שכונת גילה, המקום שבו אני גר, נמצאת מבחינה פורמלית מעבר לקווי 67'. אני מנסה לצאת מהשיח הכוחני הזה של שלנו, או לא שלנו. אני לא מרגיש בעלות על שטח או גזל על שטח. 'הר הבית בידינו' זה משפט נורא בעיני. אם הוא בידינו, הוא לא הר הבית. האתגר הוא להגיע למצב שאתה עומד מול אלוהים ולא מחזיק אותו".

מיינסטרים חדש

"אנו נרתעים מלעסוק בכיתה בסוגיות יסוד: כיצד יתמודד האדם עם הרוע? מה יחסנו לאויב? מה יעשה אדם בנוגע לקנאה? מהי המשמעות של כנות? כיצד יעמוד אדם נוכח בעיית בדידות? מה יש ליהדות לומר על מלחמה ואלימות? על אדישות לרוע? ודאי שתלמוד תורה חיוני הוא, וקל לעוץ עצה בדבר הצורך בלימודים. אך הצרה היא שאין דורנו יודע כיצד ללמוד, כיצד לקשר את עצמו למקורותיה הקלאסיים של המסורת שלנו. לפיכך, הבעיה המרכזית של החינוך היהודי איננה רק מה נעשה בילדים שאינם מגיעים לבתי ספר יהודיים, אלא מה נעשה דווקא באלה המגיעים לשם"

(תרגום הרצאה שנשא השל לפני ועידת הרבנים הקונסרבטיביים בארצות הברית ופותחת במילים "במה החינוך הדתי הוא דתי?")

מדרשת עין פרת שוקקת חיים. יהל אליהו מירושלים באה לכאן לאחר שירות בחיל האוויר כי הרגישה שיש לה "הרבה חורים בהשכלה, בגלל החינוך החילוני. הלימוד כאן פתח הסתכלות אחרת לגמרי על כל הקשר שלי לאלוהים. היו כאן שיעורים, שאנחנו אומרים אצלנו 'עפנו באוויר'. גילינו שיש אופציה אחרת והסתכלות אחרת".

ניצן וולף מאלון הגליל מספרת על הדו-שיח עם החברים הדתיים במקום ובן עזרן מבית שמש, שבא למדרשה לאחר טיול במזרח, שם הרגיש פתאום צורך לחזור אל היהדות, למד כאן ש"אלוהים הוא אוניברסלי, הוא לא שייך רק ליהודים. אנחנו לא עם סגולה, אנחנו רק עוד אנשים. אנחנו משלבים את המודרני עם יהדות עתיקה וזה מדהים בעיני".

ישראל בראשי, בן 23 מירושלים, השתחרר לפני שנה וחצי משירות בחיל האוויר. "הגעתי ללמוד", הוא אומר. "אחרי הצבא, הרגשתי שאני נהנה ללמוד ואני עושה את זה בשביל עצמי. אנחנו לומדים מהבוקר עד הלילה. יש פה נגיעות בכל מיני תחומים וזה פותח לי את העיניים. למדתי מהשל לראות את אלוהים בצורה אחרת, כמו שבונדי אומר, כמו קשר זוגי".

בן סלומון מגבעתיים אומר ש"החוג הזה עושה לך לבוא ולהקשיב לצד השני. פעם חשבתי שיש אמת מוחלטת, היום אני יודע שיש גם אמצע. זה מסיר את האנטי. זו בכלל האווירה במדרשה ובפרט בלימודים על השל. מי שהגיע לכאן מאוד שמאלני, גילה שיש אמת גם בימין. מי שהגיע מאוד סוציאליסטי, מצא שיש אמת גם בקפיטליזם. אנחנו משתחררים משחור ולבן. אני חושב שבסופו של תהליך אנחנו לא נשנה את הדעה החברתית, פוליטית או דתית שלנו, אבל זה גורם לנו להבין מאיפה השני בא וזה מה שיפה".

הם כולם מתגוררים בקרוונים ליד המדרשה, מלאי רוח נעורים ושותפים בהכנת הארוחות, ניקוי המקום והעלאת קליפים משעשעים ליוטיוב. את המדרשה הקים לפני שמונה שנים מיכה גודמן, חוקר מחשבת ישראל העוסק בפילוסופיה יהודית ובהגות מודרנית ותושב כפר אדומים. ההתחלה היתה צנועה, חמישה תלמידים לאחר שירותם הצבאי. השנה לומדים במדרשה שני מחזורים הכוללים כ-120 תלמידים, בני 20-30. תקציבה בא מתרומות של פילנתרופים ושל קרנות מארצות הברית, וממשרד החינוך. שכר הלימוד מסובסד, 1,400 שקל לחודש, והוא כולל מזון ודיור בקרוונים שמסביב למדרשה.

"אני מלמד פה כמה שנים", מספר בונדי. "זה המקום הכי טוב לבדוק רעיונות בחברה הישראלית. החבר'ה כאן באים לשלושה-ארבעה חודשים להחליף את הדיסקט, ולשנות את האופן שבו לומדים. אנחנו רוצים שילמדו מתוך חשק ולא מתוך הישגיות. ובמובן הזה המקום ישיבתי. אנחנו מסירים כאן מחיצות ידע שקיימות בחברה הישראלית. אנשים חילוניים נפתחים כאן למקורות היהדות ודתיים - למקורות המערב. והם גם נפגשים כאן ברמה האישית אחד עם השני. אנחנו בונים מיינסטרים ישראלי חדש".

בשנים האחרונות לחייו סבל השל מהתקפי לב חוזרים ונשנים. הוא נפטר בשנתו לפני 40 שנה, בשבת, י"ח בטבת. במסורת היהודית נחשבת מיתת נשיקה, ועוד בשבת, זכות גדולה וסימן ליראת שמים עמוקה. "הבת שלו אומרת שמלחמת וייטנאם גרמה לו שברון לב", אומר בונדי. "הוא לא הבין איך אומה של חירות וצדק נהפכה למכונה של רצח. התקף הלב האחרון שלו היה לאחר שהוא ביקר חבר שישב במאסר בגלל פעילות נגד המלחמה. זה היה יום קר מאוד והוא לא חש בטוב. ימים ספורים לאחר מכן, בשבת, הוא מת במיטתו. רולאן בארת אמר שהמחבר מת - כשהוא כותב משהו, הטקסט כבר לא שלו. בחסידות מאמינים שכשלומדים תורה אז בעל השמועה עומד לנגד עיניך. כשאתה לומד מישהו, אז הוא חי".

החיית את השל?

"אני מנסה".

אתה מאמין שמשהו ישתנה פה?

"פעם שאלו את השל אם הוא אופטימי, הוא אמר: 'אני אופטימי בניגוד לשיקולים הרציונליים'".*

--------------------------------------------

מרכז השל

השראה לפעילות למען שמירת הטבע והסביבה

ד"ר ג'רמי בינשטיין מספר, שהוא פותח כל קורס במרכז השל (המכון הישראלי לחשיבה ומנהיגות סביבתית) בהסבר על שם המוסד. "כל מי שמגיע לכאן מניח שהשל הוא יהודי עשיר מאוד שתורם לנו כסף ולכן המכון נקרא על שמו". המייסדים, בינשטיין, בן 51, וד"ר אילון שוורץ, בן 53, עלו ארצה ב-1983.

"במכון פועלת אג'נדה שמחברת סביבה בריאה, חברה חסונה וכלכלה דמוקרטית", מסביר בינשטיין, "ועיקר המשימה היא הכשרת מנהיגות". במכון, הנמצא בתל אביב, מתקיימים קורסים למנהיגות ומנוהלת "הרשת הירוקה" - פרויקט חינוכי-סביבתי המופעל בכ-600 בתי ספר.

ואיך זה קשור להשל?

"כשהגינו את הרעיון להקים מרכז שמשלב ומפתח ראייה ערכית, חברתית, פוליטית ורוחנית לסוגיות שנקראות משבר סביבתי, ההגות של השל היתה נר לרגלנו. אילון ואני גדלנו בתנועה המסורתית בארצות הברית, לא הכרנו אישית את השל, אבל למדנו אצל חסידיו ותלמידיו וכמובן שהכרנו את כתביו. השילוב של רוח וערכים יחד עם מעורבות פוליטית וחברתית מאוד דיבר אלינו. בהשל היתה התפעמות מהבריאה, הוא ביקש את התחדשות היחסים שלנו עם עולם הטבע ואנחנו מנסים לקיים זאת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות