בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התפוח והעץ

דני בר-שי וגילי בר-שי בונה

תגובות

לדני בר-שי, 72, בכלל לא היה ברור שבתו, גילי בר-שי בונה, 35, תעשה את מה שהוא עשה כל כך הרבה שנים. שתהיה כמוהו מעצבת גרפית. גילי דווקא הסתכלה על אביה כמודל לחיקוי והשראה מגיל צעיר, אבל לקחה את המודל והלכה איתו לכיוונים לא תמיד מובנים לאביה. יחד עם הערכה מקצועית רבה, יש ביניהם אי הסכמות בולטות בנוגע לסגנון, בחיים ובעבודה.

דני נולד ב-1939 בחיפה

באותה שנה נולדו: ניל סדקה, אילי גורליצקי ומוטי קירשנבאום.

גילי נולדה ב-1976 בחיפה

באותה שנה נולדו גורי אלפי, רותם אבוהב ואולימפיאדת מונטריאול.

בית:

דני גר בבית צמוד קרקע בטבעון, וגילי גרה בבית צמוד קרקע שכור בכרכור.

המשפחה המורחבת:

מירה, אשתו של דני, סוציולוגית וגמלאית של יבמ, ילדיהם: רותי, 49, אשת מחשבים, ובועז, 41, סופר, ביבליותרפיסט ומדריך טיולים. יאיר, 40, בן זוגה של גילי, מעצב בעבר ושף בהווה, ושני בניהם: שלו, בן 6, ומתן, בן 3. לדני ומירה שבעה נכדים.

סבא חכם:

סבו של דני מצד אמו, אבא זיו, נולד בריגה, בירת לטוויה, אבל בשנות ה-30 הבין שאין עתיד באירופה ובא לחיפה עם משפחתו כדי לבדוק את השטח. ב-1938 עלתה כל המשפחה והתיישבה על הכרמל. אבא זיו היה יזם וגואל קרקעות; הוא בנה את שכונת זיו שבנוה שאנן.

הלאה הקפיטליסטים:

דני למד בריאלי וב-1958 הלך עם חברי גרעין מהצופים לקיבוץ גונן, על גבול סוריה. "ההגשמה היתה הדבר הכי חשוב", הוא אומר. "מי שסיים את הצבא ורצה ללכת ללמוד, נקרא קפיטליסט". בגונן פגש את שכנתו מירה. "גרנו במרחק של 500 מטר אחד מהשנייה אבל לא היינו חברים עד שנפגשנו בקיבוץ. שם היתה לי תחושה שבתור רווק אין לי עתיד, והתחלתי להידלק עליה".

חיזור גורלי:

ימי התשוקה בגונן עמדו להסתיים. מירה רצתה הפסקה למחשבה וחזרה הביתה לחיפה. "יום אחד באתי אליה עם חולצה משובצת מהקיבוץ, ניסיתי להלהיב אותה, אספתי בדרך תפוחים מהמטע, ואמא שלה ראתה אותי ואמרה שזה לא המחזר שהיא רוצה לבת שלה", מספר דני. "בשלב מסוים ההורים שלה רצו להפריד בינינו, ושלחו אותה לשלושה חודשים ללונדון ללמוד אנגלית. בסוף השהות שלה נסעתי אליה, והתברר שהיו לה שם כל מיני אפרות (פרשיות) והיה משבר גדול. אני חזרתי לקיבוץ והיא חזרה הביתה. ויום אחד עבדתי על טרקטור ומרחוק, בקצה השדה, ראיתי אותה יורדת מג'יפ של אחד החברים. רצתי אליה והתחבקנו, והיא אמרה: 'החלטתי'. והתחתנו".

שלא ישלחו אותו להג"א:

כעבור שנה הם עזבו את הקיבוץ ונסעו לציריך. דני למד שם גרפיקה ועיצוב באקדמיה לאמנות שימושית. בסיום הלימודים הציעו לו ב"תלמה" לפתוח סטודיו לעיצוב אריזות ובאותה הזדמנות איפשרו לו לעבוד עם לקוחות נוספים. הוא עיצב אריזות ולוגואים למוצרים רבים: לשוקולד ורד הגליל, יוטבתה, את ה-ת' של תנובה, את הלוגו לארקיע. במקביל הוא התאהב, ללא מעצורים וללא גבולות, בספורט אקסטרים. זה התחיל כשפיזרו את ותיקי הצנחנים במילואים ליחידות אחרות ודני נתקף פאניקה שישלחו אותו להג"א. הוא התחיל לרוץ בהרי הכרמל מדי יום, להשתתף במרתונים, לרכוב על אופניים. בהמשך עשה טרקים בהרים, בהימלאיה, ובמיוחד בשבילים נטושים בסקנדינוויה - רק הוא, השלג, הרוח והציפורים. "ב-1978 ראיתי מודעה בעיתון של החברה הגיאוגרפית על טיול להימלאיה, ומירה שאלה אם אני רוצה לנסוע. זה ייזכר כקו פרשת המים. עד אז תמיד טיילנו יחד, ומאז עשיתי טרקים, ברוב המקרים לבד, בכל מיני מקומות בעולם. למה לבד? כי שכשאתה לבד אתה לא מחפש את מי להאשים במשהו שמתפקשש".

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

הצעירים האלה:

בחברה האמריקאית שקנתה את תלמה לא השתגעו מהטמפרמנט של דני, שיודע הכל ואוהב תמיד להיות צודק. "רבתי עם כולם", הוא אומר, "ופתאום הייתי צריך לדבר עם כל מיני מנהלי מותגים צעירים שבאו מחו"ל והתווכחו איתי, ולא היתה לי סבלנות אליהם. ב-1995 עזבתי. היה לי סטודיו בטבעון ושם המשכתי לעבוד. היום אני לא עוסק בגרפיקה אלא מצייר".

הלידה של גילי:

"אני זוכר איך הוחלט להביא אותה לעולם", אומר דני, "בלידה לא הייתי. עבדתי עד שצילצלו לי לבוא לרמב"ם, כשבאתי היא כבר היתה מוכנה".

איזו תלמידה:

גילי למדה במגמת אמנות בעירוני ה' בחיפה. אביה היה בטוח שתלך, כמוהו, לריאלי, "אבל היא לא חשבה על זה", הוא אומר. "היא היתה אאוטסיידרית בלימודים. באמנות ובגרפיקה התבלטה. אני לא התערבתי בלימודים של הילדים שלי".

מרד נעורים:

היה רצוף ועקבי אבל לא ממש הצליח. גילי רצתה לעזוב את בית הספר, ללמוד בפנימייה במצפה רמון, אבל ההורים הטילו וטו. היא רצתה לעבור ללמוד בוויצו, וגם זה לא עבד. "היתה התנגשות אמיתית", אומרת גילי. "אמרו לי, 'תסיימי קודם בחינות בגרות'. הייתי ילדה מאוד חוצפנית והיו המון ריבים, בעיקר עם אמא שלי. עשיתי הכל בדרך שלי".

בשם האתוס המשפחתי:

"כדי להמשיך את המרד", אומרת גילי, "גם למסגרת הצבאית ולכל מה שהיא מסמלת בקונטקסט המלחמתי לא התחברתי. וגם אחי נפצע קשה מאוד מאש כוחותינו בלבנון. אבל הורי אמרו שאין מצב שאני לא אלך לצבא, אז התגייסתי. זה היה מאוד רגיש אצלם וידעתי שהאתוס המשפחתי לא יכיל את זה".

צבא:

דני שירת בנח"ל, היה צנחן ולוחם בסיירת חי"ר. גילי שירתה ביחידת הבינוי בחצור. "זה היה קטסטרופה", אומרת גילי. "התקשרתי לאמא ואמרתי: 'התגייסתי ועכשיו תוציאי אותי מפה'. זה לקח שמונה חודשים עד שהעבירו אותי לרמת דוד, לטייסת, ושם היה כיף".

אכזבה:

"שהיא לא הלכה לריאלי", אומר דני. "כמו שבארצות הברית הולכים לייל ולהרווארד, רציתי שהיא תלמד כמוני בריאלי. זה בכל זאת אצולת הכרמל".

השיבה מהודו:

אחרי הצבא גילי רצתה לעשות טרק בהימלאיה עם אבא שלה, אבל האחים שלה החליטו להצטרף "ומטיול אינטימי עם אבא", היא אומרת, "זה נהפך לברדק משפחתי שהשאיר טראומות שלא נפתרו מאז". גילי נשארה בהודו עם החבר, חלתה מאוד, אושפזה וחזרה הביתה עם תובנות: "בטיול הזה הבנתי שאם יש דבר שאליו אני מתחברת עם הלב, זה עיצוב. כשהייתי קטנה הסתובבתי אצל אבא שלי בסטודיו, ראיתי את הכבוד שרוחשים לו בתעשייה, הכרתי הרבה אנשים שעבדו אצלו. חזרתי מהודו, עשיתי תיק עבודות ונרשמתי לוויצו. לא קיבלתי שם שום קרדיט על זה שאני הבת של דני בר-שי, אבל הכרתי את יאיר, בעלי, ואת הלימודים סיימתי בהצטיינות".

ניו יורק מתרסקת:

"שנייה אחרי שגמרנו ללמוד לקחנו את התיקים ונסענו לניו יורק", מספרת גילי. ניו יורק היתה התמצית של עצמה. נדיבה כמו שרק היא יודעת להיות, ואכזרית לא פחות. הם עסקו בעבודות מזדמנות, מצאו עבודה במקצוע במשרדי עיצוב מעניינים שדאגו לניירות עבודה חוקיים. בוס אחד פשט את הרגל והפסיד את המשרד בהימורים. במשרד הבא גילי עבדה כארט דירקטור, "וכל החלום הניו-יורקי התגשם. הלקוחה הראשונה שלי היתה גל נאור, הבת של יצחק תשובה. ואז התחיל להיות לנו מלא כסף, ויאיר החליט שחלאס עם העיצוב והלך ללמוד בישול, זה מה שהוא הכי אהב, בבית הספר הנחשב French Culinary. זה היה מדהים בשבילו. הוא עבד כמתמחה במסעדות הכי נחשבות בניו יורק. אחרי הלידה של שלו, פתחתי משרד עצמאי. חברתי לשני מעצבים בתחילת דרכם ושם התפתחה התפיסה העיצובית שלי. עשינו פרויקטים גדולים, יצא לי לעבוד בשביל מומה, קלווין קליין ולנדרובר, עשינו קטלוגים, ביתנים, תערוכות. עפנו מבחינת העבודה, התפרענו, הרגשנו בפסגת העולם". ואז, ב-2009, הקרח על הפסגה נמס. הכלכלה האמריקאית הזדעזעה והכל נגמר. "באנו בבוקר לעבודה ומכל עבר שמענו על פשיטות רגל ונפילות. הכל נעצר. נולד מתן והתחלנו להתנדנד, שלו לא דיבר מילה עברית ואנחנו אף פעם לא התכוונו לרדת. אמרנו: 'אם עכשיו אנחנו לא חוזרים, לא נחזור יותר'". בסוף 2009 הם חזרו. גילי פתחה סטודיו בוטיק בתל אביב לעיצוב רב תחומי, Not From Here, וליאיר יש חברת קייטרינג.

פער דורות:

בתחום המקצועי יש ביניהם לא מעט חילוקי דעות. "היו לאבא הרבה ריבים עם ויצו על איך שהם מלמדים", אומרת גילי, "והוא בן אדם עם הרבה כוח, מתלהב ומתלהט מהר. עשיתי פרויקט גמר על הטלוויזיה, והוא מהמקום שלו לא היה מספיק פתוח לזה". גם היום דני מאמין שהביקורת שלו היתה מוצדקת: "הם גומרים את בית הספר ואין להם אף פרויקט שממנו הם יכולים להתפרנס. אמרתי להם שצריכים לעשות עבודות ותרגילים שיקדמו אותם לחיים, ולא כאלה שלא יפגשו לעולם".

עצבים:

גילי: "מעצבן אותי שעד היום הוא לא מבין שבן אדם שצועק לא מקשיב למה שאומרים האחרים, מעבר לכך שזה לא תרבותי. אני חושבת שביקורת יכולה להיאמר בשקט ובצורה מנומסת ועדיין להיות אפקטיבית. היום אני כבר לא מתרגשת מזה". לדני מפריעים אורח החיים של גילי וההחלטות המקצועיות שהיא מקבלת: "אני מתקשר אליה ושואל איפה את והיא מספרת לי שהיא עכשיו ברכבת הביתה ואחרי זה נוסעת לספינינג ובלילה שולחת מיילים. אני לא מבין איך אפשר לחיות בקצב כזה, ועדיין ממשיך לעצבן אותי איך היא מחליטה החלטות מקצועיות, בלי לשאול, בלי להתייעץ ובלי לבדוק".

אני בחיים לא אהיה כמו אבא שלי:

גילי: "חוסר הסבלנות אצלו מאוד קשה לי".

פנטזיה:

דני מתחרט על הפנטזיה שלא מימש לטפס על עוד כמה פסגות. לגילי יש פנטזיה "לשבת על איזה חוף או על פסגת הר, עם לפטופ, ולעבוד משם".

הורים וילדים המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לאי-מייל: yeled@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו