בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | שמחת עניים

בית המשפט התיר השבוע לדרי גן סאקר בירושלים להישאר עוד חודש וחצי במאהל שלהם. בקור ובגשם, בלי חשמל, ילדים ומבוגרים, נכים וחולים, בלב בירת ישראל

2תגובות

אלצ'קו מכין קפה. הוא יוצא מהאוהל הזעיר שלו, בו יש בקושי מקום לאדם אחד ולמיטה, ערימת חפציו הבלויים מתגוללת בצד. הוא מבוסס בבוץ לעבר ה"פינה החמה", כך הוא ושכניו קוראים לקיטון המאהל בו הגחלים עדיין לוחשות בתנור גחלים, ומניח קומקום מפויח על האש, שגורי חתולים מתחממים לצדה. זהו המקום החם היחיד במאהל, המקום היחיד בו אפשר להפשיר קצת את הגוף, שקפא מזמן.

ערפל בחוץ. גשם יורד מדי פעם, רוח קרה צולפת, בוקר ירושלמי אפור וקר, קר מאוד. מבעד לערפל אפשר להבחין באשה שחולפת בריצת בוקר על פני המאהל העלוב, שכמה מאוהליו הרוסים. היא לא מפנה מבטה לנעשה בצדי שביל הריצה שלה. אשפה מתגוללת ושיירי רהיטים רטובים, שבקיץ עוד נעשה בהם שימוש. שקית פתיתים תלויה על יתד אוהל, כלב משוטט, רועד גם הוא מקור, נובר בשיירי האוכל. מאהל גן סאקר.

אלצ'קו אומר שמדובר ב"טרגי-קומדיה" ופורץ בצחוק מתגלגל, חרוך מסיגריות, וחושף פה נטול שיניים. אבל שום קומדיה לא ראיתי השבוע בגן סאקר בירושלים, רק טרגדיה. הטרגדיה של כ-15 משפחות ירושלמיות חסרות קורת גג, שחיות כאן מזה כחצי שנה בתנאים לא אנושיים.

אלצ'קו, הוא אלכס רייך, בן 64, יליד הונגריה ועולה חדש יחסית מרומניה, צוחק וצחוקו עצוב כצחוקו של מוקיון. הוא מכתיר עצמו כ"אבא ואמא של כולם כאן", זקן המאהל. במבטאו ההונגרי הוא מנסה לעודד את רוחם של שכניו למאהל, חבריו החדשים. "ויזואלית אני אופטימי. חייב. רואים אותי עצוב - זה לא עוזר", הוא אומר. מדי כמה ימים הוא מכין להם גולאש הונגרי. כבר חצי שנה הוא כאן. השבוע התפנה למלון אורחים זול, עד שיתפנה המקום שהובטח לו בהוסטל בנצרת.

אבל אלכס עוד ישוב. לא איש כמותו ינטוש את חבריו שנותרו מאחור ואת המהפכה שבוא תבוא, כך הוא משוכנע. ובלשונו: "אני רוצה חוזר בקיץ. זה פרינציפ אידיאולוגי. יש לי דירה, אין לי דירה - זה פרינציפ. זאת התחלה של תקופה היסטורית. אף פעם לא קרה דבר כזה בארץ. עכשיו זה נראה מת, אבל זה לא הסוף. תמיד היו כל מיני חלטורות אבל הפעם זה רציני. זה יחזור בקיץ. מי שרוצה מדינה חדשה, חייב לחזור".

אלכס ליבק

שלט של הגיחון, תאגיד הביוב של ירושלים, מבטיח קו קולחין וירושלים ירוקה. אבל בינתיים ירושלים אפורה ומדכדכת להחריד ובמאהל אין קולחין, אין ביוב, אפילו לא חשמל, לאחר שהעירייה ניתקה את הזרם לגן, שמא יתחברו אליו חלילה האומללים הללו. מזה כשלושה חודשים שהלילות חשוכים בגן, גם הגנרטור שהיה להם נשרף. נותרו רק מדורות הלילה שהם מבעירים, שמבליטות את מצוקתם.

"אנחנו הבושה של המדינה", כתוב על פתח האוהל של משפחת בן דוד, ששבתה כאן רעב, וגם: "אנחנו לא צב, ואין לנו בית על הגב". זה לא מאהל קיץ אופנתי, זה מאהל חורף: ספק בקתות, ספק אוהלים, ספק פחונים, ספק דיקטונים - גיבוב מכל הבא ליד של כל מה שיכול לגונן מפני הקור.

אלכס (ליבק) אומר שהמראה מזכיר לו את האיטי, בה ביקר באחרונה. אלצ'קו מציע שניכנס לאוהל של משפחת מזרחי, שם יש מקום לשבת. הוא עלה לארץ בשנת 1994, גרוש ואב לשלושה. הוא מעיד על עצמו שעבד במנגנון הביטחון של רומניה, הסקוריטטה הידוע לשמצה, בדרגת רב סרן, "שטינקר עם דרגה" בלשונו הססגונית.

כאן נשאר בברנז'ה והיה למאבטח. "החיים פה במאהל זה קטסטרופה, רק החזקים נשארו", הוא אומר. "אצלי קיים אידיאולוגיה", הוא פורש את משנתו, "כל אונייה שנוסעת בים, צריך להעלות אותה כל כמה שנים אל החוף ולנקות אותה מהאצות והלכלוך, אחרת היא לא נוסעת. זה הפרינציפ שלי לגבי המדינה. הקונצפציה הזאת קוראים לה מהפכה. אני לא שותה, לא נרקומן, עבדתי כל חיי כמו חמור".

השבר האישי שלו התרחש לדבריו לאחר שחלה בסרטן ורופא תעסוקתי לא אישר לו להמשיך לעבוד. "נפלתי בין הכיסאות. זה טרגי-קומדיה כזאת", הוא אומר. "400 שקל בחודש מביטוח לאומי וזהו. עליתי בגלל סיבות ציוניסטיות ועכשיו אין לי כלום. הכל נפל על הראש שלי לפני שנה, יחד עם חובות שהיו לי עם גרושתי. להישאר על הראש של הילדים שלי? אין דרך. צריך כבוד. אבא צריך לדאוג לילדים ולא הילדים לאבא. זה הפרינציפ הייקי שלי".

רייך החל את דרכו ברחוב במאהל ברוטשילד. "בימים הראשונים הכל היה שם נקי ומלא אידיאולוגיה אבל אחרי כמה ימים התחילו הוונדליזם והסמים, ואני אמרתי לעצמי, זה אנרכיה, זה לא המקום שלי".

הוא לא מצא את מקומו בסמל מחאת הקיץ ועבר למאהל המחאה באשדוד. גם שם לא מצא את מקומו ואז עבר לכאן, "המקום היחיד, תודה לאל, שגיליתי בו דברים טובים", הוא אומר. "הפרינציפ כאן: בלי אלימות. מיולי אני פה. פה זה משהו נקי. למדתי מאבא שלי, שעבר את כל המלחמות וישב 17 שנים בכלא הקומוניסטי - לשרוד ולתת לאחרים מתי שיש לך".

ביום שישי שעבר פגש לראשונה מזה חצי שנה את נכדו. לא כאן, אלא ברחוב ירושלמי, מפאת הבושה. בהוסטל בנצרת הוא מתכוון לכתוב ספר בהונגרית על חייו בגן סאקר.

מחדר הניתוח למאהל

שלומי מזרחי, שמארח אותנו באוהלו, גם הוא כאן מהקיץ. הוא עובד מחלקת התברואה של עיריית ירושלים וגם אשתו עובדת, כמזכירה במשרד עורכי דין. הוא התגלגל אל המקום האכזר הזה בגלל החובות שצבר, מהם לא הצליח להיחלץ. "זה נהיה כדור שלג", הוא אומר. עד שנאלץ למכור את ביתו בשכונת ארמון הנציב ולא הצליח לממן דירה שכורה.

הוא בן 41, אב לארבעה ילדים שמפוזרים עכשיו בין האוהל לבין בתים של קרובי משפחה. בנו החייל בא לישון כאן מהבסיס בצריפין, אבל את בתו בת הארבע פינה לאחר שחלתה בשל הקור. "המשפחה מפורקת", הוא אומר בעצב. אין חימום באוהלו ואנחנו קפואים. עד לאחרונה בער כאן תנור גז, אבל גם הכסף לגז אזל. תחילה ביקשה משפחתו לגור אצל חמותו, אבל גיסתו הקדימה אותם ולהם לא נמצא מקום. לכן הם כאן.

"המדינה אטומה ואנחנו חסרי אונים", נאנח מזרחי גדל הגוף וחובש הכיפה, אימונית זולה לגופו. "קמה המחאה ובאנו לכאן. זה מאהל של משפחות ושל אנשים עובדים ונורמטיביים". מזרחי אומר שכולם רוצים לעזור ואף אחד לא מצליח, ו"זה התסכול הכי גדול".

התקווה האחרונה ביום שני בבוקר במאהל: הדיון שנקבע לשתיים בצהריים בבית המשפט המחוזי, בעתירה שהגישו נגד פינוים. לפני כמה ימים הציעו העירייה וחברת פרזות סיוע חירום לדרי המאהל: 1,500-2,500 שקלים לחודש, למשך חצי שנה, סיוע לשכירת דירה. רק שיילכו מכאן ויסירו את הפצע הזה מעיני העוברים והשבים בעיר. אבל איש לא מוכן להשכיר דירה לדיירי המאהל, ועוד לחצי שנה בלבד. המשכירים דורשים ערבויות ושטרי ביטחון שאין להם. מילכוד.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

בינתיים נכנסו עוד כמה שכנים לאוהל בו אנו יושבים, לופתים את ספלי הקפה שלהם בכוח, לחמם את ידיהם. גשם שוב יורד בחוץ ורייך שוב אומר שהמהפכה מתקרבת. הוא קורא לקרן ועקנין, שתיכנס לאוהל.

ועקנין, מכורבלת באימונית, הכובע משוך על ראשה, שקועה בשיחה בטלפון הנייד, עם העובדת הסוציאלית שלה, טובה. "מה יכול לקרות אתי, טובה? אני צריכה ערבים, אני צריכה תלוש משכורת ושטר ביטחון. מי ייתן לי, נשמה? ואני לא יכולה לעלות מדרגות, מבחינה בריאותית אני לא יכולה לעלות. אני לא רוצה עוד ניתוח. אני, על הבריאות שלי, לא מתפשרת. אתם כנראה לא מבינים עד כמה המצב חמור פה. אני אתאבד פה ואת הדין וחשבון לילד שלי שתיתן העירייה. אני כבר נואשת. מה שאני עוברת זה גיהני-גיהנום. גיהני-גיהנום".

נחליאלי מקפץ בעליצות בין השלוליות. קרן ועקנין עברה בשבוע שעבר ניתוח שביעי בגבה בבית החולים בילינסון, וחזרה הישר לאוהל. התפרים עדיין לא הוסרו. אתמול לא הגיעה למרפאה להחלפת תחבושות בגלל מזג האוויר. בנה משרת במשמר הגבול. ועקנין, אם חד-הורית, נכה, גם היא הסתבכה בחובות. היא לא מצליחה למצוא לעצמה דירה, למרות סיוע החירום שהוצע לה. והקור לא פג.

סוגיה אנושית

חמים ונעים הרבה יותר היה כמה שעות אחר כך באולם הדיונים של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר יגאל מרזל. מצד אחד, סוללת עורכי דין מעונבים ומטופחים, נציגי העירייה, פרזות ומשרד השיכון. מצד שני, יושבי המאהל, אחד נשען על קביו, אחת דוחפת עגלת תינוק ומזרחי באימונית שלו, מיוצגים בידי שני עורכי דין, נציגי עמותות "סינגור קהילתי" ו"הלב, התנועה למלחמה בעוני". בתווך השופט מרזל, צעיר השופטים המחוזיים, מרשים ומעורר כבוד.

השופט אומר שמדובר בסוגיה אנושית, לא משפטית. הוא מאזין ברוב קשב לדברי העותרים, דיירי המאהל, שכל מבוקשם שלא יפנו אותם מאוהלי הקור שלהם. עשרה עותרים נגד משרד השיכון, העירייה וחברת פרזות. אלצ'קו הבטיח להגיע ונעלם. הוא העותר מספר 11.

העירייה הגישה את תגובתה המפורטת לעתירות, מעוטרת בעשרות תמונות צבע של המאהל, שהוא "מפגע תברואתי ובטיחותי". עוד מעט יהיה מרתון בפארק והאוהלים הללו עלולים להפריע את שלוות הרצים. "המשיבים לא חסכו שום מאמץ ולא ויתרו על שום אפשרות בניסיון כן ואמיתי לסייע לעותרים ולדרי המאהל הנוספים, למצוא פתרון למצוקותיהם ובראשן מצוקת הדיור בה הם מצויים", כתבה העירייה.

השופט מרזל מבין שאי אפשר לפנות את האנשים הללו מבלי שיימצא להם קודם פתרון אמיתי. הוא מציע שהעירייה תסכים לתת להם עוד פרק זמן להתארגנות ומכריז על הפסקה. כשחוזרים מההפסקה מתברר שהעירייה תסכים לתת רק עוד כמה ימים של אושר וקור. השמש מפציעה לרגע מבעד לחלון אולם הדיונים, ונעלמת מיד.

לפנות ערב פסק מרזל: המאהל יישאר לפחות עוד חודש וחצי במקומו, אין לפנותו עד הדיון הבא. בחוץ שמחה גדולה, חיבוקים ונשיקות של העותרים והעותרות. שמחה עלובה כזאת לא ראיתי מימי: שמחת חסרי הבית שהותר להם להישאר במאהל המחפיר הזה, בלב בירת ישראל, מול הכנסת ובנייני הממשלה, בין בית המשפט העליון ומוזיאון ישראל. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו