שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מדאם לה-פן לא אוהבת את צרפת

השינוי שעליו מדברת מנהיגת החזית הלאומית בניסיון להכשיר את השרץ רחוק מלשכנע; דבר מה שאינו מבשר טוב למערכת הבחירות המתקרבת

ברנאר אנרי-לוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ברנאר אנרי-לוי

שומה עלינו לחזור, למרבה הצער, לסוגיית החזית הלאומית ולקסם שהיא מהלכת שוב, מן הסתם בשמאל כמו בימין, בעולם הפועלים לא פחות מאשר במגזר הבוחרים השמרני.

לפי שעה, בלי לחכות להתפוגגות המתח המלאכותי המטופח בשאלת 500 החתימות (של נבחרי ציבור שיאפשרו לה להיות מועמדת לנשיאות) שמדאם לה-פן מתקשה לכאורה לגייס ושעליהן תכריז, בבוא העת, כעל ניצחון ראשון על "מוסדות מפלגת השלטון, UMP" המתאמצים לבלום אותה, נזכיר סדרת אירועים שעליהם, למרבה הצער, אין עוררין.

אמנם נכון, כמובן, שמדאם לה-פן משקיעה אנרגיה רבה בניסיון להכשיר את השרץ ולשכנע שמפלגתה השתנתה. אבל נכון לא פחות ש"שינוי" זה עדיין לא הרחיק לכת עד כדי הוקעה ברורה, בלי סייגים ובלי ניואנסים, של הפרובוקציות האנטישמיות (תאי הגזים, פרט שולי בתולדות מלחמת העולם השנייה...) שהיו חביבות על אביה.

בשנה שעברה, בוועידה שהכתירה אותה כמנהיגה החדשה של המפלגה, היא לא הרחיקה לכת עד כדי השמעת ולו מלה של מחאה בתגובה לדברי היו"ר היוצא, אביה, שאמר כי העובדה שאחד העיתונאים שהוטרדו על ידי אנשי הביטחון שלו הוא יהודי "לא ניכרה בתעודה שלו ואם יורשה לי לומר - גם לא באף שלו".

לה פן, בחודש שעבר צילום: רויטרס

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

היא לא הרחיקה לכת עד כדי הרחקתם או השעייתם של ראשי סניפים אזוריים מתלהמים, כמו איוון בנדטי שהתרברב, כפי שחשף אחד מאתרי האינטרנט, בהיותו "אנטישמי, אנטי-ציוני ואנטי-יהודי"; או כמו אלכסנדר גבריאק, שבחר להצטלם כשהוא מצדיע לדגל היטלראי במועל יד נאצי.

השינוי הזה לא הפריע למדאם לה-פן למסור חלק מהפעילות התקשורתית של המפלגה "החדשה" ליו"ר לשעבר של GUD, קבוצה ימנית רדיקלית, העונה על המכלול של תוארי הקלון: מעריץ של בניטו מוסוליני; תומך בחיזבאללה; מצדד בבשאר אסד - בסוף מארס 2011, בראשית מעשי הטבח ההמוניים - הוא כתב לשליט סוריה: "השדולה הציונית (שהתקשורת הצרפתית מתייצבת לשירותה) חולמת לערער את ארצך הנפלאה; כל המשתתפים בהפגנות אלה הופכים לשותפיה של שדולה זו" ("לה מונד", 6.9.2011).

הוא גם לא מנע ממדאם לה-פן לדבוק בדרכו של אביה, שהילל את סדאם חוסיין או הציב באלג'יריה של שנות ה-90 את לובשי "הגלאבייה הלאומית" של השוחטים מארגון ה-GIA מול "לובשי הג'ינס הקוסמופוליטיים", פעילי זכויות האדם, שלא שגו בהזיות כשחתכו לעיניהם את תינוקותיהם לפרוסות. הוא לא מנע ממנה להיות בין אחרוני תומכיו של מועמר קדאפי עד שעות מעטות לפני נפילתו.

ממש כמו מעידותיה של מדאם לה-פן, שרואה במוצא הזר של מועמדת ירוקה (אווה ז'ולי) מכשול. או כשהיא מוקיעה, בהודעה לעיתונות שכותרתה "בעיני חסרי הלאום, על צרפת להפוך לתואמת שריעה", את התכסיסים האפלים של חברי ה-G20 (פורום של שרי האוצר ונגידי הבנקים המרכזיים של 20 הכלכלות הגדולות בעולם) התומכים "בהחלת השריעה בארצנו המאוכלסת בצרפתים עיקשים המסרבים להיכנע למגמות הגלובליות". או גם כאשר, בהתייחסות מחודשת למלותיו של אחד האבות המייסדים של הנאציזם בשפה הצרפתית, ליאון דגרל, היא עולבת ביו"ר קרן המטבע הבינלאומית, כריסטין לגארד, ומכנה אותה "האמריקאית בעלת הדרכון הצרפתי הנכנעת לשדולת הבנקסטרים האנגלו-סקסים".

ואני לא מדבר על הנימה רווית השנאה, הפוגענית, שלעתים גובלת בשפת ביבים, שהיא נוקטת כדי ללגלג על "יועצים ממונים" ו"סוכנים כפולים אחרים" של אלה שהיא מכנה "הקסטה", שמלווה בהטעמות שלא היו מביישות את הרטוריקה של הימין הקיצוני בשנות ה-30. הסגנון הוא האדם.

הרטוריקה היא מלת המפתח, לעתים המלה האחרונה, של הפוליטיקה.

יש בהשתלחויותיה של מדאם לה-פן, בחיבתה להתלהמות או בהתפלמסותה המחוספסת עם מיני אלן סורל או דיידונה, דבר מה שאינו מבשר טוב למערכת הבחירות המתקרבת.

אשר למצעה, אשר לדרכה לפסול על הסף, בעיקרון, כל מעשה נבון או גדול שהשכילו לעשות מנהיגיה של מדינה זו, בין אם היו אנשי ימין ובין אם השתייכו לשמאל, אפשר לייחסם לדחף דמגוגי ללבות התמרמרות וייאוש; לרדיקליות שהיתה מאז ותמיד, באירופה, המאפיין של הימין הקרוי מהפכני או מתנגד לשיטה; או לסלידה חרישית, מסתורית למדי, שאת תסמיניה צריך יהיה לחקור באחד הימים, מהמדינה שעל טוהרה האבוד היא מתיימרת לגונן.

מדאם לה-פן לא אוהבת את צרפת. *

מצרפתית: סביונה מאנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ