בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוד לא אבדה התקווה לאהבה

נפתלי הרץ אימבר, משורר עני ושתיין, שניסה לשווא להפוך את שירו "התקווה" להימנון הלאומי של העם היהודי, היה מזכירו האישי של לורנס אוליפנט, חבר פרלמנט וסופר בריטי. אוליפנט היה נשוי לאליס, בת אצילים יפהפייה שהיתה חברה יחד עם בעלה בכת מיסטית. ההיכרות הזאת הולידה רומן סוער ונשכח. רם אורן, המשחזר בספרו החדש "נפש הומיה" את פרשת האהבים הנדירה הזאת, מספר על מסעו בעקבות גיבוריו בישראל, באירופה ובארצות הברית

18תגובות

לכאורה, לא היה לשניהם כל מכנה משותף: הוא היה יהודי, היא היתה נוצרייה. הוא היה עני, היא עשירה. הוא לא היה גבר מושך, היא היתה יפהפייה. הוא היה רווק והיא אשת איש. היא התחלחלה מ"גולמיותו השטחית ובורותו בכל הנוגע לנימוסי שולחן" וניסתה ללמד אותו כללי התנהגות בסיסיים שהיתה מורגלת בהם. הוא ניצל כל הזדמנות להיות בחברתה, החזיק מעליה שמשייה בימי הקיץ החמים, הגיש לשפתיה משקאות קרים וכתב לה שירי אהבה. היא הקפידה לשמור מרחק, הוא לא העז לגלות בפניה את לבו. ואף על פי כן, למרות הניגודים שחצצו ביניהם והפערים הגדולים באישיותם ובמעמדם, קשר אותם הגורל בעבותות של אהבה חשאית, שגרמה לשניהם סבל לא מועט. רק מעטים ידעו על הרומן הסוער בעת שהתרחש, ובמרוצת השנים שחלפו נקבר הסיפור תחת מעטה כבד של שכחה.

פרשת האהבים בין בת האצילים הבריטית והמשורר היהודי התרחשה לפני כמאה וארבעים שנה ולא עניינה כמעט איש מקהילת ההיסטוריונים. המאה התשע עשרה סיפקה לכותבי העתים אירועים דרמטיים גדולים מרומן בודד כלשהו, וגם אם הוזכרה הפרשה המרתקת הזאת כבדרך אגב, הועלו ספקות אם בכלל אירעו הדברים מעולם. כמה מכותבי הביוגרפיות של משפחת אוליפנט ושל נפתלי הרץ אימבר טענו שאליס התייחסה אל מחבר "התקווה" בסך הכל כאם אל בנה. הם ציינו שהיתה מבוגרת ממנו וחשוכת ילדים ונפתלי הרץ מילא אצלה את החסר. לעומת זאת, הסופרת חנה פרסול סמית ציירה את דמותה של אליס כאשת חטאים בוגדנית, ששכבה עם דרוזים צעירים מדליית אל-כרמל ומן הסתם פיתתה גם את אימבר.

מפיצי התיאוריות על אליס ונפתלי הרץ ניזונו בעיקר משמועות ומניחושים. איש מהם לא התקרב כלל אל האמת, משום שלא טרח לבדוק אותה לעומקה. אולם העובדות מאשרות ללא כל צל של ספק שהיתה גם אהבה של ממש. אליס אוליפנט היתה האשה הראשונה שנפתלי הרץ אימבר אהב מימיו. הוא היה הגבר הראשון שהטה את לבה מבעלה. אימבר חיזר אחריה בעדינות, בהיסוס, בחשש שתסרב לו. היא לא מיהרה להחזיר לו אהבה, אבל משעשתה זאת העניקה לו את כל כולה.

לא תכננתי מראש לכתוב את הספר הזה. כמו נושאיהם של מרבית הספרים ההיסטוריים שכתבתי עד כה נולד גם הנושא הזה לגמרי במקרה. בקיץ 2008 ביקרתי בכפר הדרוזי דלית אל-כרמל. נסעתי לשם עם ידידים וחבר מועצה הדריך אותנו בסמטאות הכפר. בין השאר, הציג בפנינו את בית "יד לבנים" שהוקדש להנצחת זכרם של החיילים הדרוזיים. ניכר היה בבית האבן הדו קומתי שהוא עומד על תלו זה זמן רב. יש בו כמה חדרים קמורי תקרה, חלונות גדולים המשקיפים אל הרי הכרמל, וצינה מרעננת שעומדת בחללו. המדריך הסביר שהבניין הוקם על מנת שישמש כבית קיץ למשפחת אוליפנט. "אליס אוליפנט ביקרה כאן הרבה עם המאהב שלה", חייך. הוא ידע לספר שזקני הכפר שמעו מאבותיהם סיפורים על האשה היפה שבאה כמעט יום יום אל אתר הבנייה כדי לעקוב אחר עבודת הפועלים. בעלה הגיע רק לעתים רחוקות, אבל המאהב שלה בא איתה בכל פעם. "קראו לו אימבר", אמר המדריך, "המשורר שכתב את ההמנון הלאומי שלכם".

זה נשמע כנושא מצוין לספר. בדקתי אם סופר כלשהו כתב אי פעם את הסיפור. התשובה היתה שלילית. כתוצאה מכך החלטתי לפתוח בתחקיר נרחב לחשיפת הפרשה האמיתית. המכשול הראשון היה הזמן הרב שעבר מאז התרחש הרומן. לגיבורי הסיפור לא היו צאצאים שניתן היה לראיינם. כל המעורבים בפרשה הלכו זה מכבר לעולמם. ואף על פי כן הנושא נראה לי מעניין מכדי שאשקול לוותר עליו. לקחתי לעזרה את כרמה בן-יוחנן, דוקטורנטית להיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, ויחד יצאנו לדרך. איש מאיתנו לא שיער שיעברו לא פחות משלוש שנים של עבודת מחקר מאומצת עד שאפשר יהיה להתחיל בכתיבת הספר.

במשך שנה כתבתי את "נפש הומיה" על סמך החומר הרב שאספתי. במהלך התחקיר למדתי הרבה על אנשים יוצאי דופן שהגורל חיבר אותם יחד, התוודעתי לקורותיה המרתקים של העלייה הראשונה וכאבתי את סופם הבלתי נמנע של הגיבורים. תהליך הכתיבה היה קשה ומורכב.

פתחנו בחיפוש מידע על לורנס אוליפנט, בעלה של אליס. בספרייה של אוניברסיטת תל אביב מצאנו כמה ביוגרפיות שנכתבו על האיש שהיה חבר פרלמנט בריטי, סופר ידוע ותומך נלהב בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. קראנו גם ספרים שכתב, פרקי יומן ומכתבים ומהר מאוד התברר לנו שפתחנו תיבת פנדורה גדושה בגילויים מדהימים.

אהבת אם

לורנס אוליפנט, בנו של פרקליט מצליח ואם מתוסכלת, נולד בדרום אפריקה וחלק מימי בחרותו עשה בציילון (סרי לנקה). אביו אנתוני היה איש רופס, נוצרי אדוק, שנישואיו לא הסבו לו רגעים רבים של הנאה. אשתו מריה שנישאה לו בלחץ הוריה, לא גילתה כלפיו רגשות אהבה. היא היתה נוצריה אדוקה שהקדישה את מירב תשומת לבה לכתבי הקודש ולבנה הקטן לורנס. כשגדל הילד, התברר לה לחרדתה שיחסה אליו איננו כיחס של אם לבנה, אלא כיחסה של אשה לגבר.

"תחילה היתה נחושה להילחם בתחושות הללו כלפי בנה, ניסתה לצמצם את משך שהותה בקרבתו, אבל התקשתה לעמוד בכך. בכל פעם שמצאה עצמה לידו חשה שהיא נכספת אליו ושוכחת שאסור לה לעשות זאת. מוחה פקד עליה להתרחק ממנו ואילו לבה ציווה עליה ההיפך. היא הדחיקה את כל אותות האזהרה, הרבתה ללטף את בנה ולנשק לו, והוא, תמים ומאמין שכל אלה מבטאים לא יותר מאהבת אם, נענה לה ברצון. הם יצאו לטייל ביער וקראו ספרים יחד כשראשה מונח על כתפו. הם שטו בסירה על האגם, חותרים בצוותא, יד על יד. בכל ערב הלבישה לו את כתונת הלילה שלו, תוך שאצבעותיה מרחפות בהנאה על חלקת עורו. הם התפללו יחד ואחר כך נשקה לו ואיחלה לו לילה טוב... (מתוך הספר).

לורנס אוליפנט היה שוחר הרפתקאות, שנפשו קצה בדת הנוצרית. הוא התיידד עם מלך נפאל, נסע אליו וחיפש שם אמונה דתית שתתאים לו. בתום שהותו בנפאל כתב רב מכר על חייו בארץ האקזוטית הזאת, נסע ללונדון, השתקע שם והתמודד בבחירות לפרלמנט. הוא חי בגפו ובעת שבילה לילה עם פרוצה מקומית, נדבק בעגבת. רופאו מסר לו תחזית קשה על מה שהמחלה חשוכת המרפא עלולה לגרום לו. עולמו נחרב עליו ואפילו אמו שהעתיקה את מגוריה ללונדון וניסתה לאושש את רוחו, לא הצליחה להחזיר לו את שלוות הנפש.

אליס לה סטראנג' לא כתבה ספרים או יומנים. צאצאים של משפחתה המתגוררים בלונדון לא יכלו לספר לי עליה דבר פרט לעובדה שהיתה אישה יפה ומושכת. מתוך כתביו של לורנס אוליפנט ומכתבים שהחליף עם אליס עולה כי היתה בת למשפחה אצילה, עתירת נכסים וממון. כשהכירה את לורנס התרשמה מאוד מאישיותו ומן העובדה שהיה סופר נערץ וחבר פרלמנט. היא נענתה להצעת הנישואין שלו למרות שגילה לה את דבר מחלתו ולמרות שמשפחתה התנגדה לנישואין.

גם אליס סלדה מהדת הנוצרית וחיפשה אמונה דתית שתתאים לה. עוזרת המחקר שלי, כרמה בן-יוחנן, המתמחה בתיאולוגיה נוצרית, סייעה לי לפלס דרך בין עשרות הכתות הדתיות, הגדולות והקטנות, שפעלו במאה התשע עשרה וביקשו לצרף אליהן מחפשי דרך. פריחתן של התנועות הדתיות אירעה בתקופה שבה התחוללו שינויים עצומים במדע ובטכנולוגיה, שבה סערה מלחמת האזרחים בארצות הברית. מיליוני בני אדם מצאו עצמם במצב של חוסר ביטחון, של נטייה גוברת להתרפקות על עולם ערכים ישן וטוב, בריחה מן המדע שכפר בדת, ורתיעה מעקרונות הנצרות השמרנית שהבטיחה חיי עולם הבא רק למי שהאל יבחר בו.

הספיריטואליסטים הציעו קשר מהיר יותר אל רוחות המתים ובאמצעותן גם אל העולם שאחרי המוות; המורמונים האמינו במלאכים ובכך שכל מי שנטבל בכנסייה הוא קדוש. הם ניבאו את בואו של המשיח שישים קץ למלחמות, וטענו בלהט כי מי שימלא את מצוות הדת יזכה לחלוק את מלכות האל עם ישו; השייקרים חיו בקומונות גדולות שנשלטו על ידי אשה-נביאה, התנזרו ממין, אימצו ילדים יתומים ופיתחו מסורת של "ריקודי רעידה"; האדוונטיסטים ניבאו את בואו של המשיח במועד מסוים. רבבות חיכו כל היום והלילה שאחריו בבתיהם ועל פסגות הרים, בציפייה לרגע ההתגלות שלא הגיע.

ניצנים של תנועות אלו החלו להתפשט גם בבריטניה. אחת מהן היתה הכת של תומאס לייק האריס, מטיף מוזר שכינה את עצמו "משיח". הכת שלו נקראה בשם "אגודת האחים לחיים חדשים" ודיברה ללבם של אליס ולורנס יותר מכל כת אחרת.

האריס נראה לי כחידה בלתי מפוענחת. עד היום לא ברור כיצד הצליח לשכנע את לורנס ואליס, זוג אנשים משכילים ונבונים, להצטרף אליו. חיפשתי מידע על האריס אבל תיעוד נגיש על האיש לא היה כמעט בנמצא. דרושים היו לי ספרים ומכתבים שכתב ואשר, כך האמנתי, יש בהם לשפוך אור על דמותו.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אף ספר או מכתב הקשורים להאריס לא היו מצויים בישראל. חילופי התכתבויות עם מוסדות אקדמיים ברחבי העולם, העלו כי רק בספריות של אוניברסיטת אוקספורד באנגליה וקולומביה בניו יורק מצוי חומר כלשהו על ה"משיח". נסעתי לשם ללא דיחוי. הספרנים בשתי הספריות אמרו לי שלמיטב ידיעתם איש לא גילה עד כה כל עניין בספרים אלה.

על מדפים נידחים נמצאו לאחר מאמץ רב כתבים צהובי דפים ומכתבים בסכנת התפוררות המיוחסים לתומאס לייק האריס. בסגנונו המסורבל, וכתב ידו המסולסל, קטעי השירה ההזויים שגדשו את כתביו, מאמריו על מיסטיקה ומכתביו האדמיניסטרטיביים על סכסוכיו עם הרשויות ועם מאמיניו, ניתנו בקושי לפענוח. עלתה מהם דמות של בעל הזיות, שטען כי היו לו קשרים הדוקים עם נשמות מתים ופיתח תיאוריה מוזרה על הקשר הרצוי בין בני זוג. האריס שנא ילדים, רדף נשים ושכנע את עשרות המאמינים שנהו אחריו להעביר אליו את כל רכושם. בכסף שקיבל רכש אחוזה רחבת ידיים בצפון אמריקה ועקר לשם יחד עם מאמיניו.

האריס הכריזמטי הקסים את אליס, לורנס ואמו. הם העבירו אליו את כל כספם והצטרפו לכת שלו באמריקה. לאחר זמן מה שלח האריס את אליס ולורנס למסע הרצאות באירופה במטרה להגדיל את מספר מאמיניו. בעיצומו של המסע אמור היה לורנס לשאת הרצאה בווינה. בין שאר הנאספים היה גם משורר צעיר, נפתלי הרץ אימבר, שהתגורר בעיר ונקלע במקרה למקום שבו עמדה להתקיים ההרצאה.

התחקיר על נפתלי הרץ אימבר היה, בניגוד להשערתי, קשה ביותר. אף שנכתבו עליו כמה ספרים, לא היה בהם כדי לבנות דמות מלאה. הפערים בתולדות חייו היו כה גדולים, שלא פעם נזקקתי לדמיוני כסופר כדי לגשר עליהם. רבים משיריו, אלה שפורסמו ואלה שנשארו בכתובים, מצויים כיום בספריות שונות.

נפתלי הרץ אימבר הוא יליד העיירה זלוצ'ב בגליציה. אימבר כתב שירים עוד בהיותו ילד וזכה לפרס כספי ולתעודת הוקרה מידי הקיסר פרנץ יוזף בטקס חגיגי בארמון הקיסרי בווינה. אימבר השתקע בעיר וקיווה, לשווא, שההצלחה תאיר לו פנים. הוא התגורר בדירה מעופשת, שתה לשכרה וכילה את מענק הכסף שנתן לו הקיסר. לבסוף נאלץ להתקיים מכספי תמלוגים זעירים ששילמו לו עיתונים יהודיים שפירסמו אחדים משיריו.

אגב שוטטות בעיר נקלע אימבר להרצאתו של לורנס אוליפנט והתרשם עמוקות מיופיה של אליס שנכחה שם. "אימבר התיישב ליד אליס וריח הבושם שאפף אותה סחרר את ראשו. הוא שמע רק קטעי דברים בודדים מן ההרצאה ומוחו קדח ממחשבות על האשה היפה לצדו. הוא רצה לדעת עליה יותר משידע, למצוא פירצה שדרכה יוכל לחדור ולכבוש אותה. מימיו לא היה לו קשר של אהבה והוא היה בשל לכך. בכל מאודו כמה אל האשה הזאת, השתוקק לחבק אותה, לחוש את מגע גופה, ללחוש באוזניה דברי אהבה... (מתוך הספר).

קבר חי

באחוזה שלו נהג האריס כשליט יחיד, כל יכול. הוא רדה באנשיו בעריצות חסרת רסן, בודד אותם זה מזה, העמיד לרשותם חדרי מגורים עלובים, העיר אותם משנתם פעמים אחדות בלילה, העביד אותם בפרך והתעלל בילדיהם. אחת לכמה ימים נהג לאסוף למיטתו את נשותיהם של מאמיניו שלא העזו להתנגד לו. גם בעליהן מילאו פיהם מים נוכח מעלליו. הם סברו של"משיח" מותר הכול.

אליס כבשה את ליבו של האריס ממבט ראשון. הוא חיזר אחריה בלהיטות, הכריז על ביטול נישואיה והרחיק אותה מבעלה. הוא סבר שיופיה עלול להפריע לה למלא את תפקידיה בכת שלו והגה רעיון מטורף: "האריס יצא איתה אל החצר וציווה עליה להיכנס לבור שנכרה זמן מה קודם לכן. אליס גלשה פנימה ושפת הבור הגיעה אל כתפיה. האריס קרא לכורי הבור ואלה פיזרו עפר סביב גופה. כעבור דקות אחדות בצבץ רק ראשה מתוך הקבר החי. האריס קרב אליה, חפן עפר בידו, הרטיב אותו במי ברז ומרח את הבוץ על פניה. 'אל תזוזי עד שאוציא אותך מכאן', אמר. שעות אחדות ניצבה אליס חסרת אונים בתוך הבור. השמש הקופחת ייבשה את הבוץ על פניה וסחררה את ראשה. היא היתה צמאה והאריס שיצא מדי פעם מביתו כדי להציץ בה התעלם מתחינותיה להגיש לה מים. 'סבלנות', מלמל, 'עוד מעט נצליח, עוד מעט ייעלם היופי שלך'. רק כשאיבדה את הכרתה פקד להוציאה מן הבור ולהשכיב אותה בצל אחד העצים. (מתוך הספר).

נפתלי הרץ אימבר ביקש להצטרף לאחוזה של האריס כדי להימצא קרוב לאליס, אבל ה"משיח" דחה את בקשתו משום שלא היה מסוגל לתרום כסף לכת כמו מאמיניו האחרים של האריס. נפתלי הרץ התקשה להשלים עם המחשבה ששוב לא יראה לעולם את האשה שאהב, אבל הגורל נחלץ לעזרתו. אליס נמלטה מהאחוזה ומצאה מקלט בכפר סמוך. לורנס נטש גם הוא את האריס וטיפח את הרעיון שאם יביא לארץ ישראל את כל יהודי התפוצות - יגיע המשיח. הוא ביקש להשתקע בארץ ישראל ולהקדיש את כל כספו למימוש תוכניתו. בדרך מקרה נתקל בנפתלי הרץ בבית ידידים והציע לו לכהן כמזכירו. זה היה הרבה יותר מכפי שנפתלי הרץ יכול היה לצפות. הוא הסכים מבלי להסס.

לפני בואם לארץ ישראל ערכו אליס, לורנס ומזכירו החדש סיור בקהילות יהודיות באירופה. נפתלי הרץ חש שזוהי ההזדמנות שחיכה לה. קשר האהבה בינו לבין אליס התהדק בפגישות חפוזות בקרונות רכבת בלילה ובשיחות אינטימיות, מתחת לאפו של בעלה שלא חשד במאומה.

כלהט ברק הברקים

האוליפנטים סיימו את מסעם בחיפה, שם השתקעו במושבת הטמפלרים. לורנס שכר בית נאה מידות, שאחד מחדריו הוקצה למזכירו. הבית, בשדרות בן גוריון 16, הוא היום חלק מהשדרה המרכזית של העיר וצריך להפעיל דמיון רב כדי לראותו נטוע במושבה התוססת והססגונית שהיתה ממוקמת כאן במחצית המאה התשע עשרה. גם הנמל, השוכן לא הרחק מכאן, שינה פניו במהלך השנים. במאה התשע עשרה לא יכלו עדיין האוניות לעגון ליד מזח של ממש. הן הטילו עוגן בלב המפרץ ומשם הובאו נוסעיהן בסירות אל החוף. מושבת הטמפלרים ניהלה את חייה בדיוק כמו בגרמניה, ארץ מולדתם של תושביה. שפתם היתה גרמנית, בבית הספר לימדו על פי תוכנית לימודים גרמנית. הטמפלרים האמינו שככל שירבו נוצרים בארץ ישראל, תתקרב הגאולה. הם עסקו בחקלאות, הפעילו מכונות חדישות ויישמו שיטות עיבוד מתקדמות. אליס אוליפנט, שהחלה אז לצייר, הנציחה את הווי המושבה בעשרות ציורים שחלקם נותרו עד היום.

בית אוליפנט הפך עד מהרה למרכז חברתי תוסס. מושבת הטמפלרים אימצה בשמחה את השלישייה שהשתקעה במושבה. תושביה הביאו לאורחים עוגות ותבשילים והזמינו אותם לבתיהם ולקונצרטים שערכו בבית העם. במעונו של אוליפנט התארחו כל המי ומי של ארץ ישראל דאז: קונסולים, ארכיאולוגים, מנהיגים דתיים ואנשי ממשל טורקיים. חלקם נשארו ללון שם.

ארץ ישראל לא האירה פניה לאוליפנט לאורך זמן. הוא סייע לתושבי זאמארין (זיכרון יעקב), לרכוש את אדמתם, העניק להם כסף לקניית ציוד חקלאי ובנה בתים לתושבי ראש פינה. אבל כספו הלך ואזל במהירות, מצב רוחו הידרדר וקנאתו גברה עליו כשנוכח לדעת כי הברון רוטשילד משקיע הון עתק בהתיישבות היהודית. אוליפנט נסע לאירופה לגייס כספים נוספים במטרה לדחוק את רגליו של רוטשילד מארץ ישראל. נפתלי הרץ ואליס נותרו לבדם ואהבתם פרחה מאחורי תריסיו המוגפים של הבית בחיפה ובנסיעותיהם התכופות לדלית אל-כרמל שם בנו האוליפנטים בית קיץ נאה. את מרבית שירי האהבה שלו כתב נפתלי הרץ באותה עת. לא היה קל לאתר שירים אלה. המצוד אחרי שירי האהבה שכתב נפתלי הרץ אימבר לאליס אוליפנט נמשך חודשים אחדים. בסריקה של ספריות ובתי מסחר לספרים עתיקים ברחבי הארץ, נתגלו עשרות שירים שכתב אימבר, אך לא השירים שכתב לאהובתו. בסופו של דבר הגעתי לספרייה הלאומית בירושלים, שם הונצחו על מיקרופילם דהוי כמה משירי האהבה הלוהטים שלו, ביניהם השיר שבו הביע את אהבתו לאליס והתרפק על זכר נשיקותיה:

שיר השירים

אך קוממיות תלכי
כתמר קומתך,
על יתנוסס ראשכי
כמגדל רמתך.

יפי פעמייך בנעליים
ברחובות תדרכי,
מור, קינמון ואהלים
בחוצות תשפכי...

תחללי בחלילים
קול מנגינותייך,
וכמו אורגי הפתילים
תארגי קולותייך.

אפך יעמוד לתפארת
מגדרות לחייך,
עולה עתר הקטורת
ממחתות נחירייך

הוד אהבה ונצח
עדן ועידנים
האותות עלי מצח
רשומים בפנים

קווצות שערותייך
כעדר הקצובות,
ועם פרחי שושנייך
יחד הן שלובות

כתכלת שמי השחקים
תכלת עינך
וכלהט ברק הברקים
להט אישונך

בלבי תפרצי פרץ
תפתחי שעריו
באחת מעינייך קרץ
תשלחי לחדריו

שפתייך הן שושנים
כשן - שינייך
וכמו ערוגת הגנים
ערוגת לחייך

כהלך דבש - נשיקתך,
רגשותיי נעורו,
טעמתי מעט משפתייך
ועיניי אורו...

מחלתו של לורנס אוליפנט החמירה ומצב רוחו היה בשפל נוכח הרחבת פעילותו של רוטשילד בארץ. בנסיבות אלה העמיקה אהבתה של אליס למזכירו של בעלה. בחשאי תכננו שניהם את גירושיה ונישואיה לאהובה. אחרי שבעלה בזבז את כל כספה על תמיכה ביישובי ארץ ישראל, היה ברור לה ולנפתלי הרץ שייאלצו לחיות בצניעות, אם לא בעוני. שניהם לא נרתעו מכך.

כמו בהרבה מערכות יחסים מסוג זה, הבעל היה האחרון שידע. בסופו של דבר גילה אוליפנט שאשתו בוגדת בו. אחרי עיון קפדני בכתביו התברר לי שאוליפנט נמנע מלכתוב על כך. תחת זאת שפך את לבו בפני ספיריטואליסטית אמריקאית בשם רוזמונד דייל אואן שהשתוקקה למלא את מקומה של אליס בלבו. הם נפגשו כמה פעמים והחליפו מכתבים. באחד ממכתביה, השמורים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, האריכה רוזמונד בכתיבה על נושאים דתיים, ורק אחר כך הוסיפה בקצרה: "כשסיפרת לי על בגידתה של אשתך פילח כאב חד את לבי. אכן, זוהי כפיות טובה. איך יכלה אליס להעדיף מישהו על פני אישיות כמוך, אדם משכמו ומעלה, איש אשכולות מרשים. אני מקווה שכבר נוכחת לדעת שניתן לתת בי אמון.לעולם לא אפר את נאמנותי אליך..."

אהבתם האסורה של אליס ונפתלי הרץ התרחשה על רקע מאורעות דרמטיים בתולדות ההתיישבות היהודית. סכסוכי דמים, מעשי שחיתות וגילויים של מוסר מפוקפק היו עניין שבכל יום. את היישובים ניהלו פקידי הברון, ובראשם אליהו שייד, שנשלח על ידי רוטשילד מפאריס. שייד חיזר אף הוא אחרי אליס והציע לה לנסוע איתו לפאריס, למורת רוחם של בעלה ומזכירו.

זמן רב הקדשתי לחיפוש ספר הזיכרונות שכתב אליהו שייד, בתקווה שיספר בו על יחסיו עם אליס, בעלה ומאהבה. גיליתי עותק יחיד של הספר בצרפתית ועותק אחד בתרגום עברי. הספר הקטן הסב לי אכזבה לא מעטה. שייד סיפר בו בעיקר על הישגיו בפיתוח זיכרון יעקב, קשר כתרים לברון רוטשילד, אבל לא התייחס כלל לזוג אוליפנט ולנפתלי הרץ. הוא גם לא כתב מילה על הרפתקאות האהבים שלו בארץ ישראל.

לאורך כל השנים שבהם סערה אהבתם של אליס ונפתלי הרץ ובעיקר אחריה, עשה אימבר מאמצים רבים לקדם את שירו "התקווה" למעלת המנון לאומי. לדברי אליהו הכהן, המומחה לזמר העברי, מתבססת מנגינת השיר על זמר עם רומני. השיר עצמו עבר לא פחות משבעים ושבעה גלגולים עד שהגיע למתכונתו הנוכחית.

"בחורף 1903, כשנערך הקונגרס הציוני השישי בבאזל, נסע לשם אימבר בפרוטותיו האחרונות. בהגיעו לבניין הקאזינו שבו התכנסו הצירים, סירב השוער להניח לו להיכנס בשל מראהו המוזנח. 'אני המחבר של "התקווה"', עמד אימבר על שלו. אבל השוער לא שעה לו. הוא איים שיזעיק משטרה אם אימבר לא יסתלק. אימבר פרש הצידה, ובעיניים כלות עקב אחר הכרכרות שבהן הגיעו צירי הקונגרס אל הבניין. הוא לא הכיר איש מהבאים ולא העז לבקש שיסייעו לו להיכנס פנימה. מבעד לחלונות הפתוחים נשמעו הדיו של ויכוח סוער. הרצל העלה לדיון את תוכניתו ליישב יהודים באוגנדה כפתרון זמני עד שישובו לארץ ישראל. רבים מהנוכחים התנגדו, אחדים מהם בכו והתיישבו על הרצפה לאות אבל. לפתע, בקעו מהאולם קולות שירה. צירי הקונגרס, כביטוי לשאיפתם להתיישב בארץ ישראל, שרו את ה'תקווה'. אימבר הנרגש ידע שבאותה שעה התחולל סוף סוף המפנה שעליו חלם. שירו הפך להמנון לאומי. ועדיין לא הותר לו להיכנס אל האולם. (מתוך הספר).*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו