בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני בשיחה

סחבק מקצועי

מודי בר-און, 50, מגיש טלוויזיה ודוקומנטריסט. גר בתל אביב. נשוי + 2 | התחלה: 1988, סטנד-אפיסט | זוכרים לו: פרסומת לבנק | רוצה לקדם: "הינשופים" בערוץ 8 | איפה: בסלון שלי | מתי: רביעי, 12:00

29תגובות

איילת: למה אתה לא אוכל עוגיות?

מודי: מוקדם לי.

לאכול?

כן.

והתעקשת לקבוע בצהריים. ואז גנבת עוד חצי שעה. תודה שישנת.

מודה. עבדתי שנים בשביל להגיע להישג הזה. לקום מאוחר ולאחר לפגישות ושיסלחו לי.

כי יצרת כל הלילה בתשוקה בוערת.

כי שיחקתי טטריס כל הלילה. בעצם זה מיתוס. אני לא מצליח כבר לעבוד בלילה. אני עייף.

זה נורא רומנטי להיות בן אדם שעובד בלילות וישן בימים. לא תוכל להיפרד מזה.

עכשיו כשהשגתי את זה, ברור. אף על פי שאני לא עושה כלום.

אז תגיד שעבדת ותשחק טטריס.

שיכנעתי את עצמי שגם טטריס זו עבודה, כי כל הזמן המוח שלך קודח, משהו טוחן, עובד על משהו אפילו בלי שאתה יודע. המוח בתהליך. הסוגיה שמחכה למחר בבוקר מתפצחת לאטה. ראית איך סידרתי את זה בראש?

מהמם. גם מאוד אופייני להפרעות קשב, אגב. קראתי פעם שזו אסטרטגיה בהתמודדות עם ADD. כדי לחשוב באמת חייבים להדמים את כל הרעש הלבן. להתנתק.

אפשר לקבל את זה על פתק?

כן.

או, לחלופין, עכשיו את באה? אם היה לי כוח הייתי כותב משהו כזה: "זן וטטריס - מסקנות על עצמך". אבל אין לי זמן, כי אני משחק טטריס. הטריק בטטריס זה שאתה תמיד נמשך לשחק עוד אחד כי זה נגמר במפח נפש. זה תמיד נגמר בזה שאתה מאבד שליטה והכל קורס עליך ואתה אומר - מה, עכשיו אני אתקע עם התחושה הזאת?

המנגנון של המהמרים הכפייתיים. טטריס זה הפוקר של הפחדנים. ניסית פעם ריטלין?

לא.

למה?

לא איבחנתי את עצמי ממש. איחרתי את הרכבת הזאת כבר. זה גם לא מעיק עלי עד כדי כך.

תנסה. פתאום תבין איך אנשים אחרים חיים. איך אפשר לשבת עשר שעות ולקרוא חומר מקצועי בלי לקום כל שנייה, או לשחק עם הטלפון או להרעיד את הרגל מתחת לשולחן.

יש לך יש לך יש לך?

יש לי יש לי יש לי. רוצה?

לא, לא, לא. פתאום עשית את זה נורא מפתה. אבל עזבי. אני חושב על זה ובעצם אני לא צריך. אני מתמודד ומקשיב ומכיל המון חומר והכל בסדר.

זה גם פתטי. כולם אוהבים לנפנף בהפרעת קשב שלהם.

הפסיכולוג לוקח אותו תעריף מכולם.

מצחיק.

הייתי פעם אצל מטפלת אחת, אשה מבוגרת. היא אמרה לי: "רחמים עצמיים זה סם ואני אגמול אותך ממנו".

והצליחה?

האמת? כן. רחמים עצמיים זה באמת סם. ההתבוססות.

אין כמו רחמים עצמיים. זה המקום שבו הכאב והעונג מתלכדים.

בהכרזת העצמאות האמריקאית, מגילת הזכויות כוללת את הזכות לקדם אושר. איזו הצהרה זו. המטרה של המדינה היא לאפשר אושר לאנשים. פתאום חשבתי על זה שמן הסתם, בהכרזת העצמאות שלנו אין התייחסות לנושא הזה, אבל אם היתה, זה היה יותר בכיוון של "זכותו של כל אדם לצאת מזה בשלום".

לנסות לצאת מזה בשלום.

כן. ואני חושב שהטריק הוא לא להגיד אושר אלא לנסות לדחוף עוד ועוד את ההגדרה של לצאת מזה בשלום. אושר, כהגדרה, זה מרתיע. זה לא יהודי. אבל לצאת מזה בשלום, זה אתגר נאה.

כמו בפסיכולוגיה חיובית, שמלמדת אותך לתקן את הבאגים במערכת ההפעלה שלך. עזוב אושר. רק תלמד להתמקד ביש. להרכיב ממנו את תמונת העולם שלך.

נשמע לי קואוצ'רי כזה. כאילו, זה אנחנו? דליט וקונטרול? נהיה לך מסך כחול כזה במוח. ומה עכשיו? איפה הכפתור הזה של הריסטארט. ונגיד שזה עובד מצוין אבל המדפסת, המדפסת!

היא תקועה. המדפסת תמיד תקועה. מכשיר מתועב. כמו הפקס. צריך להרוג את זה.

אני חושב שההיעלמות של הצורך במדפסת היא מהלך חשוב בדרך אל האושר. אני מקווה שבתחתית העמוד תהיה מודעה של HP, עם המלצה של גד בירון.

המציג אינו מדפסת.

לילות של תסכול עם המדפסת והמחשב. נורא. פעם נמחק לי מחזה שלם.

באמת?

בלילה. כן.

בכית?

לא. כתבתי אותו מהראש מחדש. בעצם, בטח גם בכיתי. לתוך המדפסת.

הייתי רוצה להבין מה יש בך שהופך אותך לאדם כל כך אהוב?

אני אענה לך בכל זאת בהתחמקות, כי אני לא יכול לחשוב על עצמי במושגים האלה. כי יש פה איזה 'אסנס' שהוא לא מנוסח וברגע שאני אנסח אותו, הוא יהיה מלאכותי או קרדום לחפור בו.

אתה מצליח איכשהו לעוף מעל הרדאר ומתחתיו. להיות בטלוויזיה ולעשות מה שמעניין אותך באמת. להיות פרזנטור של בנק ולנאום בכיכרות. להיות מישהו שלא קל לעבוד איתו אבל כולם רוצים. איך זה קורה?

אני באמת ובתמים לא יודע. הייתי רוצה להאמין שזה קשור בהרבה עבודה קשה. אפילו בדרך שבה אני נסגר מולך. בספירה הזאת של המון פרמטרים כל הזמן.

התדמית שלך היא של טיפוס נורא מסתחבק ופתוח. אבל זה לא אתה באמת. אתה זהיר. חששן. שוקל כל מילה. כמעט אובססיבי.

מהבחינה הזאת, קודם כל, אחיזת העיניים עובדת.

זה מה שזה? אחיזת עיניים?

כן. אני משקיע הרבה בייצור הפיגורה הזאת, ואני באמת שמח לראות שהיא עובדת ואני גם שמח להיענות לה. שימי לב שגם בעבודה שלי אני מאוד נרתע. אני משתמש בחומרים של עצמי באופן מאוד מובחן ותועלתני. כשאנשים מרגישים חופשי לדבר איתי ברחוב, אני הולך עם זה. אני מסתחבק אבל אני לא חושפני. אני מציב איזשהו גבול. אני משתדל להיות זהיר עם אנשים מולי כמו שאני רוצה שיהיו זהירים איתי. אם אני אכנס לך לקישקעס, אני לפחות אסמן לפני כן.

מה הפרקטיקה של ייצור התדמית הזאת? כשאתה אומר אני משקיע, מה אתה עושה?

אני משתדל לבוא מאוד מוכן לעבודה. כמה שאני רק יכול. מאוד מוכן, מאוד כתוב, מאוד מתוחקר. על הבסיס הזה אני יכול להיות נורא סחבקי. כאילו, אם הייתי יודע בחיים כל כך הרבה, אז אולי היה לי יותר קל. אולי הייתי יכול להתנהל ככה גם שם. אבל בחיים התחקיר שלי פחות טוב. הוא תמיד הרבה פחות טוב.

איזה יופי.

יצא לי במקרה.

שליטה. שליטה. שליטה.

ברמות איומות.

להיות כל כך מודע כל הזמן, זה לא מתיש נורא?

לא. הלוואי שהייתי עוד. עוד יותר מודע.

לקום כל בוקר עם קלסר תחקירים מוכן לאותו יום.

זה לא משהו שקלסר יכול לפתור. המודעות מתחלקת לא בדברים המתוחקרים. בקטנות. ביחסים. כשאתה מפספס. כשאתה שוכח להגיד תודה. כשאתה פוגעני בלי כוונה. כשאתה מוכר את אמא שלך בשביל פואנטה. שם אני מתאפק.

לא מוכר.

כן מוכר. בטח מוכר.

שים לב שלא שאלתי אותך על הבנק.

שמתי לב.

נגיד ששאלתי ונגיד שענית שגם אתה צריך להתפרנס ואתה מעורב בתכנים, ושלם עם עצמך על הבחירה הזאת.

השאלה הזאת מזמן נהייתה מין דו קרב כזה. גמאכט. שואלים אותי, ואני עונה, והציבור ישפוט כמה הצלחתי לאגף את זה או שדרכתי על מוקש.

אתה אוהב לכתוב?

לא. זאת אומרת זה אידיוטי להגיד לא. אבל לא. אני נורא אוהב ספרים על תיאורים כאלה על ייסורי כתיבה, ואיך לא מצליחים והדד-ליין לוחץ. לקישון יש את הקטע הנפלא ההוא.

שהוא מחדד את העיפרון ויוצא החוצה לגינה ומאכיל את הכלבה ומסנן טלפונים מהמערכת.

וקורא בפנקס ולא מבין מה הוא כתב.

פגשת אותו פעם?

כן. כן יותר מפעם אחת. ריאיינתי אותו ל"מדינת היהודים". ועוד זכיתי לקחת את אמא שלי לביתו. הוא הזמין אותי לחגיגת יום הולדת שלו. וחדר העבודה שלו, כולו פלורוסנטים ועפרונות מחודדים. אבא שלי, שכבר לא היה בחיים אז, היה אלטר אגו מוחלט של קישון. זאת היתה השפה אצלנו בבית. יש לו, לקישון, את ההגדרה למיהו יהודי. הוא אומר: יהודי זה כל מי ש - למה שלא יהיה יהודי?

שלמות. את הנימה הזאת אין לאף אחד אחר.

היא קיימת, ולא בהכרח לטובה, בתוך כל ישראלי. הוא אומר: "הייתי תייר בשפה". הרי כולנו תיירים פה. כולנו אוהבים להגיד "הישראלים האלה, איך הם מתנהגים", וזה. חומק מאיתנו הפרט הזה שגם אנחנו ישראלים. יש בנו את ההתבוננות הקישונית. רק בלי הכישרון.

אנחנו מתים להתרחק מזה אבל לא יכולים.

פעם, בכנס הארכיונים, הראו קטע שלו, מאחורי הקלעים של "תעלת בלאומילך". וקישון הבמאי מסתובב על הסט במכנסי אורי זוהר. כמעט עירום. ופתאום אתה אומר בדיוק: הוא ישראלי, הוא ישראלי בדיוק. וזאת היתה הארה נורא גדולה.

אתה מאמין בטיפול?

כן. כן. לגמרי.

תסביר לי איך זה עובד בשבילך.

זה פשוט מאוד. פעם בשבוע אני נפגש עם בן אדם שהוא לא במעגל המיידי של החיים שלי. והוא מקשיב לי. טקס שמחייב אותך לדבר קצת אחרת על עצמך. בואי נקרא לזה תחזוק. קוסמטיקאית. עוד זווית שאתה לא יכול לפתוח לבד.

מרגיע שפעם בשבוע מישהו שם הכל בהקשר.

אני חושב שזה לא ההקשר, זו הזווית. כי הכל בהקשר. הפסיכולוג שלי בחדרה.

זה באמת שם הכל בהקשר.

הרבה פעמים מה שקורה זה שאני עושה כבר הכל בנסיעה. כשאני נכנס זה כבר מיותר. אני בא, שותים תה ואני מדווח וזהו.

מה משמח אותך?

השאלות האלה תמיד מלחיצות. הן כמו רשימת תודות כשאתה מקבל משהו, תמיד אף אחד לא מקשיב חוץ מזה ששכחת להזכיר.

האמת היא שלא כיוונתי גבוה, קיוויתי שתענה משהו קטן ופשוט. נגיד, פיתה.

פיתה?

פיתה זה דבר מאוד משמח.

אז התשובה היא סיגריות. וקפה.

ראיתי ביוטיוב את הנאום שלך בעצרת המחאה בירושלים. עמדת על הבמה מול שישים אלף איש. זה לא היה מפחיד?

אף פעם לא היה לי נוח מול קהל חי. מהבחינה הזאת, טלוויזיה זה הרבה יותר קל. מול הנורה האדומה שפעם כל כך הפחידה אותי אני יכול לדמות מה שאני רוצה.

היה חשמל באוויר. שישים אלף איש יצאו לרחובות. בירושלים!

ותראי כמה הכל יחסי. ירדתי מהבמה בעצרת ונכנסתי לשירותים הכימיים הסמוכים ועל הקיר היה כתוב "כהנא צדק". זה בית שימוש של עיריית ירושלים. זז מהפגנה להפגנה. כהנא צדק. אח... היה שם איזה רגע והרגע חלף.

הוא חלף, אתה חושב?

בינתיים הוא חלף. אולי הוא מתחת לפני השטח. אבל מהבחינה הזאת דומה שמה שהשמאל, או השמאל-מרכז, מה שהם כל כך נזהרו בו והשתדלו להחביא - זה הדבר הראשון שהימין ראה. כי אם ממילא זה התרסק ככה, אז הם יכלו לקחת את הסיכון ולהכניס לזה גם את שאלת השטחים. אם מדובר פה על ניסוח אתוס ישראלי חדש, צריך לשים הכל על השולחן. והיתה תחושה שיש אווירה ציבורית שזה הרגע שאפשר באמת לשים הכל על השולחן.

וזה לא קרה.

לא.

זה מה שהרג את המחאה, אתה חושב?

כן. ויותר מזה אני חושב שהיה צריך לפחות to go down in flames, לפחות תשאיר משהו.

אתה חושב שאנשים ייצאו שוב לרחובות?

נקווה שכן, שזו אבן שעושה מעגלים. כי משהו בכל זאת זז.

תודעתית.

לפני כמה שנים ב"מדינת היהודים", איתן נחמיאס גלס אמר לי: "בהימנון שרים על נפש יהודי הומייה. לא על דם יהודי ולא על דת יהודית". ואף שזה רעיון נאיבי, הוא רעיון מקסים. אתה לא חייב להיות יהודי בשביל שתהיה לך נפש של יהודי. יש סצנה ב"סלאח שבתי" שאני חוזר אליה שוב ושוב, כשהבן שלו שואל למה דופקים אותו וסלאח אומר: "כי אנחנו חדשים". והבן אומר "זה לא פייר". וסלאח אומר: "למה? פעם גם אנחנו נהיה פה הרבה זמן ויבואו חדשים, ואנחנו נדפוק אותם, איך שאנחנו נדפוק אותם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו