שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המזון של הטבע

האזרח הישראלי נמצא בפסגה העולמית של יצרני הזבל, אחרי האמריקאי. במשך עשורים הטיפו מגיני איכות הסביבה להפחתת כמות הזבל ולמיחזורו. בשנים האחרונות מתרבים הקולות הטוענים שזאת הונאה עצמית, והמטרה צריכה להיות חיים בלי זבל בכלל

גיתית גינת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גיתית גינת

בור קליטת הזבל בפארק המיחזור חירייה נחשב לאחת מהתחנות הגדולות בעולם למעבר פסולת. עומקו חמישה מטרים. הפסולת בו אינה מתרוקנת לעולם וזאת שמתפנה מוחלפת תמיד באחרת. בין 800 ל-1,000 משאיות-דחס מביאות אליו פסולת מדי יום. הוא פועל 24 שעות ביממה, 364 ימים בשנה, ונסגר אך ורק ביום כיפור, יום של צום והיטהרות. כשעומדים על רמפה הצמודה אליו ומסתכלים על ים הפסולת הנפרש למטה, רואים ערבוביה מטושטשת, מהממת, של חלקי שקיות, ארגזים, אריזות פלסטיק. אחר כך, כשההלם שוכך, רואים גם פרטים: גבעול סלרי, ראש של בובה, שברי עגלה, חצי כדורגל ישן.

זה מה שרואה ההדיוט. בעיני מי שאוספים ומפנים פסולת, בעיני מי שחוקרים ומנהלים אותה, התמונה שנפרשת בבור קליטת הזבל מתפענחת למשמעויות וסיפורים. עיניים מקצועיות יוכלו לזהות בתוך פחי הזבל העירוניים את הרגלי הצריכה שלנו, את ההבדלים המעמדיים בינינו, את גודל המשפחה, את רמת ההשכלה. לפעמים, דרך הפסולת, הם יידעו גם לגלות אובססיות ומשברים. כשעיניים מקצועיות מסתכלות בבור קליטת הזבל הענק, הן רואות דרכים למיחזור והפחתת פסולת ברוח התובנות של השנים האחרונות. וישנן גם עיניים מקצועיות אחרות, של מומחים שחושבים שהתובנות האלה הן אנכרוניסטיות. כשהם מסתכלים בבור הזבל הם רואים עתיד שבו לא יהיה בו צורך. בעיניהם, אין דבר כזה פסולת.

הישראלים נמצאים במקום השני בעולם בטבלת "יצרני" הזבל, ביחס לגודל האוכלוסייה, אחרי ארצות הברית. איך הגענו להישג הזה? ובכלל, איך מפענחים את תמונת הפסולת שלנו? לפני כחודשיים פתח "המרכז לחינוך סביבתי" בפארק המיחזור בחירייה בסדרת ההרצאות "כשתרבות פוגשת פסולת". אולי בפעם הראשונה בישראל, משוחחים בהן לא רק על פסולת ועל הטכנולוגיות לטיפול בה, אלא גם על האופן שבו היא קשורה להיסטוריה, לתרבות ולסוציולוגיה הישראלית.

בור קליטת הזבל בחירייה. עיניים מקצועיות יכולות לזהות כאן הבדלים מעמדיים צילום: קובי קלמנוביץ'

במידה רבה, המרכז לחינוך סביבתי בחירייה הוא המקום הנכון לדון בו על פסולת ישראלית. בישראל אמנם פועלים כמה פארקים המטפלים ומפנים פסולת, אך פארק המיחזור חירייה של "איגוד ערים דן לתברואה" הוא הגדול שבהם, וכיום הוא מספק שירותים ל-24 רשויות. ההיסטוריה, ההווה והעתיד שלו הם במידה רבה שיעור ההיסטוריה, ההווה והעתיד של הפסולת בישראל.

יצרני זבל כפייתיים

לפי נתונים שאסף המהנדס אייל שני, בספטמבר 1955 נפרקו בחירייה 300 טונה פסולת ביום. כיום מגיעים לאתר 3,000 טונה פסולת ביום. "בשנות החמישים אנשים אספו את הפסולת בשקי יוטה ושמו אותם בפתח הבית. עגלה רתומה לסוס, וכעבור כמה שנים משאית, היתה עוברת מדי כמה ימים, אפילו לא כל יום, ואוספת את השקים", אומרת עידית אל חסיד, מנהלת המרכז לחינוך סביבתי.

לדבריה, "הדור שחי פה בשנות החמישים היה דור שנאבק על הישרדות ורבים ממנו שרדו בשואה בתנאים בלתי נתפסים. זה דור שלעולם לא היה מעלה על דעתו לזרוק אוכל, אריזות או עטיפות. אמותינו וסבותינו תמיד היו מוצאות שימוש חוזר לנייר של המרגרינה. מעניין לראות עד כמה הערכים האלה חוזרים עכשיו ב'מטבח הרטרו', שמתבסס על שימוש חוזר. אבל יידרשו מאמצים גדולים כדי להנחיל את ערכי 'מטבח הרטרו'. אני בת 48 ושייכת לדור שהמיחזור היה בו דרך חיים. הילדים שלי, לעומת זאת, יסתכלו על עטיפת המרגרינה המשומשת ויתלוננו שזה לא אסתטי.

"המהפכה הגדולה בצריכה, ובעקבותיה גם בייצור פסולת, קרתה בתחילת שנות התשעים", אומרת אל חסיד. לפי הנתונים של שני, ב-1963 נפרקו בחירייה כ-500 טונה פסולת ביום. ב-1987 כבר הגיעו אליה 1,300 טונה.

כמות הפסולת בישראל עולה בשלושה עד חמישה אחוזים בשנה. אב"י נוביק הוא אחד האנשים שיודעים לספר מה מבטא הגידול הזה - משינויים בצריכת מסמרים ועד אבקות כביסה. נוביק הוא הבעלים של "שחף תכנון סביבתי", המשרד הגדול בישראל בתחום הטיפול בפסולת. ב-2005-2006 הוא עשה את "סקר הפסולת בישראל 2006", שבו דגם את הפסולת הביתית של חיפה, חדרה, אום אל-פחם, זיכרון יעקב, ג'סר א-זרקא, אשדוד והמועצה האזורית מנשה. המקומות נדגמו כבר קודם לכן, ב-1995, וכך קיבל נוביק תמונה על שינויים של עשור בהרגלי הצריכה והזריקה בישראל. הוא וצוותו באו לתחנות פינוי הזבל השונות ושם חיכו להם משאיות עמוסות. "לוקחים פסולת ממשאית אחת או שתיים, עורמים לערימה, מחלקים לארבע ולוקחים רבע אחד שמתוכו בודקים כמאה ק"ג - ואותם דוגמים בידיים, בכפפות, עד המסמר האחרון", הוא מסביר.

בין היתר גילה נוביק, שמתוך סך הפסולת, חלקה של הפסולת האורגנית (הכוונה למוצרים כירקות ופירות, לא למוצרי הבוטיק בחנויות האורגניות) פחת בין שמונה לעשרה אחוזים, וש"בין 1995 ל-2005 התחלנו לאכול הרבה יותר ג'אנק ופחות אוכל מבושל". הוא מתאר בדרמטיות חיננית את הגילויים שגילה, שמטריפים/מרתקים/גומרים/מהפנטים אותו: חיתולים חד-פעמיים, לתינוקות ולמבוגרים, "הם מכה ארצית"; "אחד הדברים המדהימים הוא הכמות ההיסטרית של שקיות פלסטיק, שהן ארבעה אחוזים מכלל הפסולת שלנו"; בזיכרון יעקב "בקבוקי היין הרגו אותי, פשוט הרגו אותי. היה שם הבדל של מאות אחוזים בין הסקרים, ולא בגלל היקב של זיכרון. תרבות הבילוי ושתיית האלכוהול בישראל פשוט השתנו לגמרי בתוך עשר שנים".

הר הזבל בחירייה
מראות בפארק המיחזור חירייה. כמות הפסולת בישראל עולה בשלושה עד חמישה אחוזים בשנה צילום: קובי קלמנוביץ

בנוסף לסקר הפסולת הארצי, נוביק הוא גם מתכנן סביבתי וסוקר פסולת ביותר מעשרים רשויות. בתל אביב, הוא אומר, מייצר אדם 3.3 ק"ג פסולת בממוצע ביום, בעוד שביישובים עניים אדם מייצר בסביבות קילוגרם אחד. "אבל זה נתון מטעה, כי בין 700 אלף למיליון בני אדם נכנסים לתל אביב מדי יום כדי לעבוד ולבלות בה, ויש בה פסולת של מסחר ובתי מלאכה". במודיעין, אגב, הוא עשה סקר כשחגג את יום הולדתו החמישים לפני שנתיים. "הזמנתי חברים ומשפחה, חילקתי להם ציוד, וביחד נסענו לעשות סקר פסולת במודיעין. ככה חגגתי יובל".

מהו המקום שמייצר הכי פחות פסולת לאדם בישראל?

"העיר אלעד ליד בית שמש, מקום שאני עדיין מחפש את הזבל שלו. הכמות היא פחות מק"ג לאדם ביום. בעיר יש הרבה תלמידי ישיבה שחיים בצמצום גדול".

זבל של עניים

המרכז לחינוך סביבתי הזמין ליום חמישי השבוע את הציבור, להרצאה "הסוציולוגיה של הפסולת: פערים בין פחים", שעוסקת לא רק בהבדלים בין כמויות הזבל של תל אביב לאלה של אלעד, אלא גם בהרכבו. מה הם ההבדלים הבולטים בין "זבל עני" ל"זבל עשיר"?

אל חסיד: "ברור שכשאפשר לקנות יותר, זורקים יותר. אבל דברים השתנו מאז הנתונים הקלאסיים על הפערים הסוציו-אקונומיים, שמשווים בין תכולת פח בסביון לתכולת הפח ברהט. מה שמעניין ב'זבל העשיר' וב'זבל העני' של העשורים האחרונים הוא הביטוי שיש בו לעוצמת הצריכה הרגשית. השינוי התחולל בעיקר בזבל העני. בעבר הוא כלל פסולת אורגנית, כמו קליפות ושאריות של ירקות. היום יש בו גם צורך ותשוקה לפיצוי ולרכישה: בפחים של היישובים העניים אפשר לראות כמויות של מוצרי פלסטיק זולים שמתכלים מהר, צעצועים או חפצים שנקנו בחנויות בסגנון 'הכל בדולר', הרבה מאוד אריזות זולות ושקיות".

איך השתנו פחי הזבל בשכונות העשירות?

"הזבל העשיר היה ונשאר זבל טוב ואיכותי. בתוך הפחים עצמם נמצא שאריות ואריזות של אוכל יקר. מסביב לפח אפשר למצוא מוצרי חשמל כמעט חדשים, ריהוט כמעט חדש. בשנים האחרונות יותר ויותר עשירים או בני המעמד הבינוני דואגים לשים רהיטים, חפצים ובגדים בצורה מכובדת, על ספסל או ליד הפח, מה שמעיד על מודעות גוברת למיחזור ולשימוש מחדש".

ובני מעמד הביניים?

"יש הבדל מעניין בין אוכלוסייה פריפריאלית מהמעמד הבינוני ומעלה לבין אוכלוסייה עירונית מהמעמד הבינוני. הורים מהפריפריה מספרים לנו שהם לא מבינים את הצורך האינסופי של ילדיהם לבלות ולקנות בקניונים בערים הגדולות, ובסופו של דבר לזרוק. ילדי הפרברים והפריפריה מרגישים שהם צריכים לצרוך הרבה יותר מילדים שחיים ליד דיזנגוף סנטר, עוברים לידו יום-יום ומתקהים".

מעגל טכני מול מעגל ביולוגי. לחצו להגדלה

מה קרה לפסולת בחברה החרדית, שמנסה לבצר את עצמה מפני תשוקת הצריכה?

"היינו יכולים להניח שחרדים לא נלכדו במלכודת הצריכה, אבל החברה החרדית צורכת כמויות אדירות של כלים חד פעמיים. כוסות, מפות, סכו"ם, חיתולים חד פעמיים, תבניות אלומיניום. בני ברק, שפחיה היו במשך שנים מעוז של זבל אורגני, נהפכה לאימפריה של חנויות לכלים חד פעמיים שמוצאים את דרכם לזבל. ארוחת שבת נערכת על מפה חד פעמית ועליה כלים חד פעמיים, ובסופה עוטפת בעלת הבית את הכלים החד פעמיים במפה החד פעמית, הופכת אותה לשק אשפה וזורקת אותה. זה נתון נכון גם לחברה הערבית ולכל מקום שבו אשה מנסה להתמודד עם העול הכבד של טיפול במשפחה גדולה".

פערים מעמדיים משיקים לפסולת לא רק בהקשר של תכולתה, אלא גם בשאלה מי, מבחינה גיאוגרפית, רחוק ממנה או קרוב אליה יותר. נקודת הפינוי הראשונה היא המזבלה העירונית, "החצר האחורית" של העיר. "אם תסעי ברכבת מנהריה עד באר שבע, תוכלי לראות בכל יישוב חצר אחורית שלא 'מסתדרת' היטב עם העיר שהיא שייכת אליה", אומרת אל חסיד. "לכל עיר בארץ יש את החירייה שלה. כל עיר בארץ זרקה את הפסולת שלה בחצר האחורית והדחיקה אותה".

אסון אנושי

החצר האחורית התרחקה גיאוגרפית ונהפכה למושג שמגלם בתוכו היבטים נפשיים וחברתיים של שוליים, שיכחה, פסולת והרחקה. בשנות החמישים, בעקבות תלונות תושבי יפו על הלכלוך והצחנה של המזבלה העירונית, התרחקה החצר האחורית מתושביו האמידים יותר של גוש דן ונבנתה על שרידי הכפר הערבי חירייה, שתושביו גורשו במלחמת העצמאות. לא רחוק ממנו הוקמה לאחר מכן מעברת מסובים, שכונתה מעברת חירייה.

בספרו "שווים ושווים יותר" נזכר סמי מיכאל במעברה שבה התגורר בצעירותו. לאחר שהתגייס לצבא עוברת שיירה צבאית ובה הזחל"ם של הצוות שלו ליד המקום. "אופפת אותנו צחנה מחניקה הנתקעת בנחירינו", הוא כתב. "מחצית זאת של מעברת חירייה לא כוסתה עצים רעננים ירוקים. היא הפכה מזבלה ענקית שקלטה מדי יום את אשפת תל אביב. לדידי היתה בכך משום הקמת אנדרטה הולמת לדברים שהתרחשו כאן: מיום שזכרתי את מעברת חירייה ידעתי שאנחנו, כל היושבים שם, נזרקנו אל המזבלה האנושית ההיא על ידי אותם אלמונים חיוורי פרצוף, אזרחי העיר הגדולה... האנדרטה הלמה, איפוא, את האסון האנושי שהתחולל שם".

ב-1998 נסגרה מזבלת חירייה, משאירה מאחוריה הר של זיהום וצחנה שהשתרע על פני כ-450 דונם (כ-65 מגרשי כדורגל) והתנשא לגובה של כ-60 מטר. ההר, שגרם סבל רב לתושביהם של שכונות החצר האחורית של דרום תל אביב ושל היישובים הקרובים, שוקם בינתיים. מאז סגירת המזבלה מועברת הפסולת של "איגוד ערים דן לתברואה" לחצרות אחוריות רחוקות מאוד: אתר ההטמנה "אפעה" ליד דימונה ואתרי ההטמנה "גני הדס" ו"דודאים" בין אופקים לבאר שבע.

אל חסיד: "אין חדש תחת השמש בסיפור הזה. המרכז תמיד יעביר את הפסולת שלו לאזורי שוליים, שלכאורה, ואני מדגישה את המילה לכאורה, יש בהם עודף קרקעות. פעם זאת היתה חירייה והקורבנות היו תושבי שכונות הארגזים, התקוה, עזרא ושכונות ביפו, שסבלו במשך עשורים מצחנה, שיטפונות והצפות. החצר האחורית התרחקה וכיום היא נמצאת בנגב. אבל למרות העוול שהמטמנות מעוללות לתושבי הנגב, השינוי יבוא. משאב הקרקע מתייקר, ולכן משתלם לשקם אותו. כבר בעתיד הקרוב אמורים פארק באר שבע ופארק הקישון לעבור שיקום. החצרות האחוריות שלנו ייהפכו למרחב אורבני".

מראות בפארק המיחזור חירייה

ישראל מטמינה כיום כ-80 אחוז מהפסולת שלה באתרי הטמנה מוסדרים, ושאר הפסולת עוברת למתקני מיחזור (יש מדינות באירופה שבהן ממחזרים כיום 90 אחוז מן הפסולת. ברוב המקרים שיעור המיחזור שם נע בין 50 ל-60 אחוז). המטמנות הן בורות ענקיים מדופנים באריג, ויש בהן מערכות צנרת לניקוז גז ולניקוז תשטיפים ("המיץ של הזבל" בשפה העממית). מדי יום מכסים את הזבל הנפרק במטמנה, והאתר עצמו נסגר סופית לאחר שהגיע לגובה מסוים. הרשות המטפלת בו מתחייבת לשקם את הנוף ולהמשיך לנקז תשטיפים וגז.

עם זאת, למרות הפתרונות שהן מעניקות לאסונות המזבלה העירונית הפרימיטיבית, המטמנות נחשבות כיום לשיטה המודרנית הכי פחות מתקדמת לטיפול בפסולת. הן תופסות שטח שאי אפשר לבנות בו, ולמרות מערכות הניקוז המופעלות בהן, הן אינן מסוגלות לטפל באופן מושלם בבעיות של זיהום ופליטת גזי חממה. הפסולת שנקברת בהן נקברת לנצח ואי אפשר לנצלה לשימוש חוזר.

ישראל שואפת לצמצם את ההטמנה ב-50 אחוז עד 2020. עו"ד דורון ספיר, יו"ר פארק המיחזור חירייה וממלא מקום ראש העיר תל אביב, מטיל ספק ביכולת להגשים את היעד הזה. לעומת זאת, הוא אופטימי מאוד ביחס ליעדיו של מפעל המוקם בפארק בהשקעה של 200 מיליון שקל. המפעל, שפתיחתו מתוכננת בעוד כשלוש שנים, יפיק RDF (Refuse Derived Fuel - דלק מוצק המופק מפסולת; אינו פולט מזהמים ורעלים כדלק רגיל) ויחליף עשירית מחומר הבעירה המזהם של מפעל המלט "נשר" ברמלה. הוא יקלוט 1,500 טונה פסולת מדי יום (חצי מכמות הפסולת שנפרקת בכל יום באתר חירייה) וימחזר אותה במקום לשלוח אותה להטמנה.

פרויקטים קטנים יותר פועלים בפארק כבר יותר מעשור: אלה פרויקטים למיחזור גזם ופסולת בניין ומפעל ניסיוני וראשון מסוגו בעולם של חברת "חץ אקולוגיה" הישראלית, הממיין 200 טונה פסולת מדי יום ומעביר אותה למיחזור ולהפקת אנרגיה מרכיבים אורגניים.

המפעל לייצור RDF הוא מתקן לטיפול תרמי בפסולת, שמשתמש בשריפה כדי לייצר אנרגיה. ספיר מאמין שמתקנים כמוהו הם המענה העתידי לפסולת של ישראל. מסיבה זאת הוא גם פחות אופטימי ביחס להגשמת היעד שהמדינה קבעה לעצמה - הפחתת כמות הפסולת הנטמנת עד למחצית ב-2020. "נדרשות עשר שנים כדי להקים מתקן תרמי", הוא אומר. "גם אם נתחיל לתכנן מתקנים כאלה היום, יעברו עשר שנים עד שנוכל להפעיל אותם".

אחיזת עיניים

ארגונים ירוקים רבים מתנגדים לפתרון הזה, אף על פי שבהשוואה למשרפות הפרימיטיביות הבלתי מבוקרות, המתקנים התרמיים מנסים לצמצם עד למינימום פליטה של גזים מזהמים. "אבל אף על פי שלא פוליטיקלי קורקט להציג כפתרון את המתקנים התרמיים, שהם בעצם משרפות, אני לא רואה אפשרות סבירה אחרת", אומר ספיר. "הברירה שיש לנו היא לשלוח את הפסולת להטמנה או לשלוח אותה לשריפה. ברור שהשיטה השנייה עדיפה".

כמה עולות החלופות להטמנת פסולת? כמה עולה ויעלה לנו למחזר?

מראות בפארק המיחזור חירייה

"הרבה. בימים שקברו את הפסולת בחירייה, כל טונה פסולת עלה לרשות המפנה שישה דולרים. כיום, שינוע הפסולת לדרום עולה כארבעים יורו לאותו טונה פסולת. מתקן תרמי באירופה עולה בסביבות 100-120 יורו לטונה פסולת. משמעות הדבר שהטמנת פסולת, כולל עלויות השינוע והטיפול באתרי ההטמנה, תהיה תמיד זולה יותר מכל חלופה של מיחזור. אבל כולנו חייבים להבין שמחיר ההטמנה - הזיהום ואובדן הקרקעות - הוא גבוה בהרבה".

"איש לא יודע לחשב באמת את העלויות האלה", חולק על ההערכה המעצב יאיר אנגל. "פינוי טונה פסולת לחירייה לא באמת עלה שישה דולרים. הוא עלה מיליארדי דולרים, ששולמו מאוחר יותר כדי לשקם את חירייה וליצור מערכות חלופיות. שליחת טונה פסולת להטמנה בנגב לא עולה ארבעים יורו, ושריפת טונה פסולת לא עולה מאה יורו. בסופו של דבר, הן עולות מיליארדים שישולמו כדי לשקם את הקרקע, כדי לרפא מחלות שנובעות מזיהום ומפליטת גזים, כדי לממן מחקרים לריפוי המחלות האלה, ועוד ועוד. ההשלכות הן אינסופיות, ולכן האמירה שהתייחסות הוליסטית-סביבתית זו הוצאה יקרה היא לא רק טעות, אלא שקר. לא שקר של ספיר, הוא איש מצוין שחייב למצוא פתרונות מיידיים, אלא של גופי הענק שאחראים לאחיזת העיניים.

"בעיני זה פשע נורא לתת לכלכלני ממשלות העולם והתעשייה העולמית להטעות אותנו עם החישובים האלה", מוסיף אנגל. "זה מעגל של רשע ממש. החישובים האלה מנוסחים כשיד מרשעת אחת רוחצת יד מרשעת אחרת, בעולם שבו אגודות למלחמה בסרטן ממומנות על ידי חברות כימיקלים שמעוניינות להנציח מצב קיים".

אנגל הוא נציג תנועת "מעריסה לעריסה" (Cradle to Cradle) בישראל. התנועה מלאת ההשראה הזאת קונה לעצמה חסידים בעולם כבר יותר מעשור, אבל בישראל היא קיבלה עד כה חשיפה מעטה. היא התחילה לעורר הדים כשמייסדיה, הכימאי הגרמני ופעיל "גרינפיס" לשעבר מיכאל בראונגרט והאדריכל והמעצב האמריקאי ויליאם מקדונו, כתבו ב-1998 מאמר פורץ דרך שכותרתו "המהפכה התעשייתית הבאה". המאמר, שבו ניסחו את עקרונות השיטה שלהם, הורחב אחר כך לספר "עריסה לעריסה", העומד לצאת בעברית בהוצאת "בבל" בחודש הבא.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

המחברים מותחים ביקורת חריפה על התפישה ה"ירוקה" שנפוצה בשלושת העשורים האחרונים, ובהשפעתה אנחנו משעבדים את עצמנו - מתוך נאיביות, רגשי אשמה ומגננה - ל"שלושת ה-R" (Reduce, Recycle, Reuse: הפחתה, מיחזור, שימוש חוזר). לדעתם, השיטה "הירוקה" פועלת "במסגרת אותה שיטה שגרמה לבעיה מלכתחילה, ורק מאיטה אותה על ידי צווים מוסריים ודרישות נוקשות ומכבידות. היא מציגה לא יותר מאשר אשליה של תמורה. ההיסמכות עליה כדי להציל את הסביבה תשיג למעשה את ההיפך. היא תאפשר לתעשייה לחסל הכל. בשקט, בהתמדה ובשלמות" (בתרגום אילנה גולדברג, מרכז השל).

"כבר בלימודי העיצוב בבצלאל הטרידו אותי שאלות שקשורות לאתיקה שלנו כמעצבים בעולם", אומר אנגל. "בסוף שנות התשעים גיליתי את 'עריסה לעריסה' וכיום אני עובד עם כמה מעצבים בארץ ובחו"ל ומייעץ להם איך לעצב בצורה הוליסטית. יחד אנחנו חושבים מה טווח הנשימה של המוצר, כמה מזהמים יהיו המשאיות והמטוסים שישנעו אותו וכן הלאה. התפישה השלטת כיום מדברת על הפחתה של הזיהום. המוטיבציה היא להרגיש פחות רע ולהתנהג בצורה פחות מזיקה. ההגדרה של מוצר 'ירוק' היא 'מוצר שפגיעתו בסביבה פחותה'. אבל אנחנו איננו מאמינים ב'פחות' אלא ב'יותר'. בראונגרט אומר: 'אם אני מחליט להיות אבא טוב על ידי כך שאחטיף לבני חמש סטירות ולא עשר, לא עשיתי שום דבר טוב'. במקום להסתכל על החומרים האסורים צריך לחנך, להקצות תקציבים ולפתח את החומרים המותרים".

שיטות המיחזור הקיימות כיום הן יקרות ובלתי מושלמות: חומרים מזהמים עדיין נפלטים בתהליך המיחזור, בין היתר משום שהמוצרים שאנו ממחזרים יוצרו מלכתחילה מחומרים מזהמים. כמו כן, איכותם של החומרים הממוחזרים יורדת בעת המיחזור. מאחר שהיא יורדת, גם המוצרים הממוחזרים יגיעו בסופו של דבר אל "קבר" האשפה.

לעומת זאת, מעריסה לעריסה, ולא מעריסה לקבר, היא הדרך שיעשו חומרים, מוצרים ובתים שיפותחו בתוך מערכת הוליסטית המביאה בחשבון את כל הרכיבים ואת כל התחנות שעושים מוצרים מרגע ייצורם. המוצר הראשון שתיכננו בראונגרט ומקדונו בתחילת דרכם המשותפת נועד להוכיח שמוצרים כאלה הם אפשריים. הם הצליחו לפתח אריג נטול חומרים מזהמים, שבכל שלב יוכל להיהפך למוצר או לחומר גלם אחר ולשמור על איכות האריג המקורי. האריג המקורי ההוא, שנוצר כבר לפני שנים, לא ילך לעולם אל "קבר" ההטמנה או השריפה. לכל היותר, הוא ייהפך לזבל אורגני - מזון לאדמה - בלי להספיג אותה בזיהום.

מסיבה זאת, מושג הפסולת כפי שאנחנו מבינים אותו לא יהיה קיים עוד בעולם, אלא יתקיים כפי שהטבע תפש אותו מאז ומתמיד: כמזון. אם הפסולת היא אורגנית, היא תשתלב מחדש ב"מעגל הביולוגי". אם היא אחרת, היא תשולב ב"מעגל הטכני" (ראו תרשים בעמ' 34). מכונית, שתוכננה מראש כך שחומרי הגלם שלה והאינטראקציה ביניהם לא יהיו מזהמים ואיכותם לא תרד ברגע המיחזור, תהיה מזון למוצר טכני אחר.

"מאות חברות פרטיות וגופים ציבוריים אימצו עד היום את עקרונות 'עריסה לעריסה'", אומר אנגל. "מחוז שלם בהולנד הטמיע את השיטה; תאגידים מסוימים, כמו 'נייקי', מייצרים קולקציה ניסיונית של נעלי 'עריסה לעריסה'". בין הלקוחות נמצאים היום ממשלות טייוואן, בלגיה וארצות הברית, והחברות "פיליפס", "הרמן מילר" ו"אוודה". "פומה" מייצרת נעליים שאפשר יהיה לזרוק בתום השימוש לגינה, כמזון לפרחים.

טראומה חיובית

אנגל אומר שאפשר ליישם את עקרונות "עריסה לעריסה" בישראל כבר עכשיו ורק האטימות בולמת זאת. "כל חומרי הגלם בישראל מגיעים מבחוץ. אנחנו משלמים עליהם הון תועפות והם מחרבים לנו את הכלכלה", הוא אומר. "כשהם נהפכים לפסולת אנחנו מטמינים אותם בעזרת משאיות המונעות בדלק שנקנה מבחוץ. מה אנחנו שמים במטמנות? שליש חומר אורגני שיכול להיהפך לקומפוסט ושני שלישים פסולת אנאורגנית שיכולה להיות מנוצלת במיחזור. 93 אחוזים מבקבוקי הבירה בישראל ממוחזרים. עובדה שזה יכול לעבוד. כדי לעשות זאת, צריך להתחיל ליצור מערכות תומכות וקשרים בין תעשיות שונות. כרגע, אנחנו זורקים כסף לפח. פשוטו כמשמעו".

למרות המחלוקות בין נציגי האסכולות השונות, בעשור האחרון נחקקו בישראל חוקים שעל חשיבותם ההיסטורית יש הסכמה רחבה. ב-2008 אושר חוק "המזהם משלם" שיזמו דב חנין ומיכאל מלכיאור. החוק מאפשר להטיל קנסות כבדים מאוד על תאגידים המזהמים את הסביבה. בקיץ האחרון אושר "חוק האריזות", שמחייב את היצרנים לאסוף ולמחזר בתוך ארבע שנים וחצי כ-60 אחוזים מכלל האריזות במשק.

"יש ויהיה הרבה כסף למציאת פתרונות עתידיים", אומר נוביק. "הוא בא בראש וראשונה מהרשויות המקומיות, אבל בשנים האחרונות הוא זוכה ויזכה לתגבורת משמעותית משני ערוצים עיקריים. הראשון הוא 'היטל ההטמנה'. תשלומי ההיטל עוברים ל'קרן לשמירת ניקיון' (במשרד להגנת הסביבה) ומשמשים לפיתוח אמצעים חלופיים להטמנה. מחיר ההיטל עולה מדי שנה בעשרה שקל לטונה, מה שמזרים בשנים האחרונות מאות מיליוני שקלים לקרן. 'חוק האריזות' יהיה גורם המימון העיקרי השני. החוק מחייב את היצרנים והיבואנים של מוצרי הצריכה לדאוג לטיפול באריזות. אחוז ניכר מהן צריך לעבור למיחזור, והכסף שכולנו נרוויח מכך יגיע גם הוא למאות מיליוני שקלים".

"חוק 'המזהם משלם' הוא חוק מצוין", אומר ספיר. "לעומתו, 'חוק האריזות' הוא עדיין חידה. במקביל לתעשיינים שבעיקר אליהם מופנים החוקים האלה, האזרח הפרטי יצטרך ללמוד להפריד פסולת ולהפנים תרבות אחרת של צריכה. תיאוריית 'מעריסה לעריסה' תתפוס בסופו של דבר - אבל לאט מאוד. היא תופנם כשיופנמו עקרונות חשובים אחרים: שבסוגיית הפסולת אנחנו עולם אחד, מדינה אחת, ממשלה אחת. שהפסולת היא חלק ממכלול החיים שלנו, וצריך לתת עליה את הדעת עוד לפני שהיא נהפכת לפסולת".

אל חסיד מדגישה שכולנו צריכים לשנות את הרגלינו - התעשייה, היזמים והמגזר העסקי, וכל אזרח בביתו. "התחלנו את המסע הזה במרכז לחינוך סביבתי לפני כשלוש שנים ומאז אנחנו מנסים ללמד את המבקרים שזה מסע של כולנו", היא אומרת. "אין גוף אחד שעל כתפיו מוטלת המהפכה, היא מוטלת על כולנו. אחרי שאנשים מגיעים לכאן ונחשפים לכמויות הזבל שזרקו, זבל שעדיין אין תשתית לנהל אותו נכון, הם עוברים 'טראומה חיובית', כזאת שמעוררת חשיבה ומודעות לתחילת דיאלוג אחר עם הסביבה ועם הצורך שלהם בצריכה".

הזכרת קודם צריכה רגשית. האם העשורים האחרונים, בניגוד לתרבות שנות החמישים של לאגור ולשמור, מאופיינים גם ב"זריקה רגשית"?

"לחלוטין. גם בלזרוק יש סיפוק. חוויית הזריקה היא חוויה של התנקות, של התפנות. אבל גם אלה, כמו חוויות הצריכה, הן חוויות רגעיות. אחרי חצי שנה אנחנו רוצים לפנות שוב מקום, להיוולד לכאורה מחדש. אבל הלידה 'הפנטסטית' הזאת מייצרת עוד פסולת, שברובה נטמנת באדמה ותופסת מקום בלי שייעשה בה שימוש חוזר".

"זה מדהים", אומר נוביק על הכישרון הישראלי לייצור פסולת. "ארצות הברית אמנם בנויה מהרבה מדינות ונתוני ייצור הפסולת בה אינם אחידים, אבל בממוצע, וביחס לגודל האוכלוסייה כמובן, היא עוקפת את ישראל רק ב-18 אחוז. אחריהן באות מדינות אירופה. שם, אגב, אני רואה כבר שנתיים איך המשבר הכלכלי משפיע על הפסולת. האירופים מודעים למשבר, פוחדים ממה שיביא בהמשך, קונים פחות ומייצרים פחות פסולת".

"אבי הגיע לכאן מפינלנד, ואני מרגיש ששורשי ההתעניינות שלי באתיקה סביבתית מגיעים מהחינוך שהוא נתן לי", אומר אנגל. "בטיולים עם המשפחה היינו מנקים את המקום שהגענו אליו, מכסים את הזבל האורגני באדמה ואת הטכני זורקים לפח. אבי לא הסכים שנקטוף אפילו פרח אחד, בזמן שמסביב היינו רואים את המטיילים קוטפים לעצמם זרי פרחים. אני מרגיש שזה יהודי מאוד: אנחנו עם סגולה, הפרחים הם בשבילנו. הכל בשבילנו. ובשלב הבא, העיסוק בפרחים שנבלו אחרי שנקטפו, 'הפסולת', לא יאה ולא מתאים לגניוס היהודי. הכל מגיע מחינוך, והחינוך בישראל הוא לאכול ולשתות כי מחר נמות. אנשים צורכים דברים שהם לא צריכים כי זה 'המרפא' שלהם. הם לא מבינים כמה פשוט לחיות אחרת".*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ