טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבית במנטה ריי פינת בננה ביץ'

כאשר פוצצו חבלני צה"ל בתים נטושים במנשייה באוגוסט 1948, הם לא חסו על בתי פיינגולד, שהיו שייכים למשפחת קאשי היהודית. עם השנים נהרסו כל בתי מנשייה, ובכלל זה גם בתיה של השכונה היהודית הקטנה יפה נוף, שעל הריסותיה הוקם פארק צ'רלס קלור. עכשיו מנסים חוקרי ההיסטוריה של תל אביב לשחזר את תולדותיה

תגובות

בבוקר יום קיץ באוגוסט 1948 בהה משה קאשי, בן 16, בחיילים מחברים מרעומים למטעני נפץ שהונחו בביתו בשכונת יפה נוף הנטושה, מובלעת יהודית ברובע היפואי מנשייה. החיילים סיפרו שהם שליחיה של מחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב. "למה להרוס דווקא בית של יהודי?" זעק אביו, אבל המפקד משך בכתפיו. למדינת ישראל מלאו שלושה חודשים והשלב הראשון בהרס מנשייה, שהחל באותו חודש בחלקו הצפוני של הרובע, נועד ליצור חיץ בין יפו לתל אביב ולמנוע פלישת אזרחים לבתים הנטושים, שרבים מהם היו חרבים למחצה.

לקאשי יש זיכרונות ילדות רבים מחוף ימה הזהוב של יפה נוף, שם קיפלו דייגים ערבים את רשתותיהם ויהודים חרדים באו לתעד את מועדי הזריחה והשקיעה. חילופי האש בחזית תל אביב-יפו ב-48' הבריחו את משפחתו מביתה זמן קצר לפני כיבוש יפו. אביו רכש דירה בתל אביב וקנה חנות באלנבי, "אבל אני ואבא נשארנו לגור בבתי פיינגולד שבשכונה וחיינו שם עד שהגיעו החבלנים".

קאשי, בן למשפחת תכשיטנים, פרץ בבכי כשסיפר על אביו, יוסף קאשי, שהחליט לא לנטוש את הבית ויהי מה. את רוב הבתים במנשייה הפילו דחפורים, אבל ביתם היה בנוי מאבני דבש ובעל קירות עבים במיוחד. "אבא הורה לי: 'צא החוצה, אני רוצה למות פה', אבל המפקד העיר ביובש, 'תוציא אותו, אחרת אנחנו מפוצצים עליו את המבנה'. חיבקתי את אבא, שבכה, והתחננתי שייצא מהבית. כמה דקות לאחר מכן המבנה התפוצץ".

קאשי, בן 80, מתרפק על הזיכרונות מהנכסים המשפחתיים, בתי פיינגולד ומלון בלה ויסטה, שנפגעו כמה פעמים במשך הסכסוך בין שני העמים. סבו, שהיה סוחר אבני חן, בא ב-1923 לירושלים מטבריז שבאיראן. אביו יוסף היה צורף הזהב היהודי הראשון שפתח חנות בעיר העתיקה. ב-1933 הוא עבר ליפו ופתח חנות ברחוב בוסטרוס, ובספטמבר רכש את המלון ואת בתי פיינגולד ופתח בהם עם שני אחיו בית מלאכה לצורפות. הם שיפצו את המבנה הגדול, שהיו בו 40 חדרים, שחלקו שימש למגורי המשפחה והשאר להשכרה. בזמן המרד הערבי, שפרץ באפריל 1936, נטשו היהודים את השכונה, ובתיה נפגעו. גגו של מלון בלה ויסטה נשרף.

"בזמן מאורעות 36' עברנו לגור בתחכמוני (רחוב בנוה צדק)", אומר קאשי. "כשנהיה קצת שקט, אבא לקח אותי לראות מה קרה במתחם. נכנסנו פנימה לאולם המלון. הערבים שרפו את הגג, והשטח התמלא בחתיכות רעפים כתומים כשטיח אדמדם. פעמיים בחיי ראיתי את אבי בוכה והוא היה איש חזק כסלע: פעם ב-36' ופעם ב-48', כשהחבלנים באו לפוצץ את המבנים".

קאשי מספר שאביו היה מהיהודים ה"משוגעים" המעטים שחזרו לשכונה בתום המרד. "אבא שלי היה גיבור ויש שיגידו טיפש, אבל היה חכם. הוא שיפץ את בתי פיינגולד כי רצה שיחיו בהם יהודים והוא השכיר חדרים לאלה שלא מצאו מקום בתל אביב. כשהייתי בן 8 נפוצו שמועות שכאשר הטורקים נסוגו במלחמת העולם הראשונה מפני הבריטים, הם החביאו אוצר זהב גדול ליד הבריכה בחצר ביתנו. אבא הביא פועלים שחפרו וחפרו עד שהתייאשו. נפוצה אז אגדה שמצאו נפט ליד בתי פיינגולד".

איליה מלניקוב

חיי לוקסוס על החוף

האדריכל שמואל גילר התגלגל די במקרה לחקר השכונה היהודית הנעלמה יפה נוף, ששכנה במקום שבו נמצא עכשיו פארק צ'רלס קלור. הקהילה הקטנה ניהלה חיי מסחר, מלאכה ותיירות, והיו בה בתי מלון ושירותי ספא מתקדמים לזמנם, וגם בית הראינוע הראשון בעיר. גילר מצטט ידיעה מ-1896 מהעיתון "חבצלת", ובה תיאור הפלאז'ה היהודית של יפה נוף שביפו, שעמדה אז במרכזה של מחלוקת בין חילונים לחרדים בשאלה מה ראוי ליהודי: "חיים רוחניים" או "חיי לוקסוס".

גילר, יש לומר, מכור ליפו. מצד אחד זו העיר שבה הוא עובד כאדריכל זה 35 שנה, ומהצד האחר יפו היתה למושא מחקריו, ששניים מהם יפורסמו בקרוב בכתב העת "אריאל" לידיעת הארץ, בגיליון שיוקדש לתל אביב. הוא אינו מתגורר ביפו, אבל הוא מדלג בין שבילי ההווה שלה לנתיבי עברה, נובר ומחפש את הקשר בין תולדותיה לגיאוגרפיה שלה, חושף את עלילותיה ומטליא חורים בספרי ההיסטוריה.

משרדו, גילר-לדרמן אדריכלים, השלים לא מכבר את הפיתוח הסביבתי של מתחם המגורים "רובע יפו", שבמרכזו מדרחוב חדש המקשר בין רחוב יפת לשוק הפשפשים. באר אנטיליה עתיקה הנמצאת במורד רחוב רבי פנחס שוחזרה (בידי האדריכל מייקל שוורץ ובמימון החברה שבנתה את הרובע) והיא שריד לאחת מעשרות ה"ביארות" שהשקו את הפרדסים והגנים ביפו ובסביבתה עד 48'.

כשמשרדו עסק בתכנון "רובע יפו" נסחף גילר אחר סיפור בלתי מוכר שקשור לראשיתה של יפו החדשה, שהוקמה מחוץ לחומת העיר באמצע המאה ה-19, וכך גילה מידע עשיר וחדש גם על יפה נוף. ראשיתה של השכונה היהודית הקטנה ב-1897. יוזמיה, בראשות יחזקאל סוכובולסקי (דנין), הקימו את "האגודה לבניין בתים - יפה נוף", ו-30 משפחות בנו באמצעותה את בתיהן ליד חוף מנשייה. היזם שלמה פיינגולד בנה בשכונה את "בתי פיינגולד" להשכרה, ואת מלון הפאר בלה ויסטה.

גילר צירף אליו את שולה וידריך, חוקרת תל אביב, ואת אור אלכסנדרוביץ, אדריכל ונין-נינו של אהרן שלוש, ממייסדי נוה צדק, והשלושה איחדו כוחות כדי לחשוף את מקומה המדויק של יפה נוף הקטנה. "אנחנו עושים 'יזכור' לשכונה היהודית", אומרת וידריך, דור שמיני בארץ.

"לפי התפיסה המקובלת, רובע מנשייה היה ערבי ועל חורבותיו בנוי פארק צ'רלס קלור, אך לא כך הדבר", אומר גילר. "רוב הפארק, מחוף בננה ביץ' ומסעדת מנטה ריי עד השטח מול מלון דן פנורמה, בנוי על הריסותיה של יפה נוף היהודית ועל שרידי מלון בלה ויסטה ובית החולים היהודי שער ציון. נחמד היה לגלות לשולה וידריך שמלון שולמית בבעלות סבתא שלה קבור מתחת למנטה ריי וחוף בננה ביץ'. ביתו הראשון של אהרן שלוש, הסבא-רבא בריבוע של אור אלכסנדרוביץ, שהיה כנראה הבית היהודי הראשון שנבנה בחולות מחוץ לחומות יפו, עמד ליד הבניין העכשווי של חברת הביטוח המגן, מתחת לכביש, ולא בנוה צדק. לצערי אין לי זכות אבות מכובדת כזאת והמורשת היפואית היחידה שלי היא דודי יצחק, שנהרג ב-1921 ברחוב יפת".

בילדותו נהג גילר להתלוות אל אביו לטקס הזיכרון שנערך מדי שנה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, שם קבורים בקבר אחים 14 הרוגי ההתנגשויות האלימות שפרצו לראשונה בין יהודים לערבים ביפו (פרעות תרפ"א). להיטותו המחקרית ניעורה בקיץ 2007 בזכות מוט ברזל חלוד שקיבל מבת דודו, שאמרה כי אביה שמר עליו עד יומו האחרון.

הדוד, יצחק גילר, היה בן 19 כשהגיע ארצה עם אחיו יעקב באפריל 1921. האחים התמקמו בבית החלוץ ביפו, ליד בית החולים הצרפתי בעג'מי. כעבור כשלושה שבועות, ב-1 במאי 1921, תקפו ערבים את המעון ויצחק, שנאבק בתוקפיו בעזרת מוט הברזל שעקר בחצר, נהרג. למחרת נרצחו בפאתי יפו הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו. גילר יצא למסע מחקר, ובארכיון הציוני איתר את דברי העדים שהופיעו לפני ועדת החקירה שבדקה את אירועי הדמים ביפו.

בפרוטוקולים הללו חשף גילר עובדה היסטורית: קצין המשטרה תופיק ביי א-סעיד, שמתנקשים יהודים חיסלו אותו בשליחות מניה שוחט, מבכירי ארגון "השומר", בטענה שהנהיג את הלינץ' ב"בית החלוץ", לא היה כלל במקום ביום הטבח. אבל חשיפת החיסול השגוי (מוסף "הארץ" 5.6.2009) והמחקר על אירועי 1921 ביפו לא סיפקו את גילר. "אחד העדים שהופיעו לפני ועדת החקירה היה אזרח צרפתי שהתגורר מול בית החלוץ, בבניין שנקרא היום 'בית נובמבר' וממוקם ב'רובע יפו' שמשרדי עסק בתכנונו. חקרתי את תולדותיו, שהובילו לראשיתה של יפו החדשה שמחוץ לחומה וסיפור הוביל לסיפור".

אחד הסיפורים הללו היה פעילותה של קבוצת "קדם" ב-1921. חברת קדם, בבעלותו של האדריכל אלכסנדר לוי (מתכנן בניין הפגודה בתל אביב ב-1925, ששכר ב-1920 את מלון בלה ויסטה), עסקה בתכנון וביצוע של עבודות בנייה וסלילה. אחד מעובדי החברה היה המהנדס אורי נדב, שמונה לאחראי על הגנת המקום. אנשיו, שנקראו "קבוצת ההגנה קדם", נערכו בתחילת המאורעות להגנת מתחם בלה ויסטה, שאליו נמלטו יהודים רבים מהשכונה הקרובה נוה שלום. היו להם אקדחים ודינמיט להכנת פצצות והם ששו לפעולות נקם והרגו אזרחים ערבים עד שנדב בלם אותם.

"ד"ר חיים פיירברג כתב ב-2002 מאמר על חלקם של צעירים יהודים בליבוי המהומות ביפו", אומר גילר. "הערבים התלוננו לפני הבריטים שהיהודים זרקו עליהם פצצות ממלון בלה ויסטה, ולמחרת היום, ב-2 במאי, הם פשטו על המלון ועצרו כמה חברים ובהם אורי נדב. בגלל הרלוונטיות של פעולות 'תג מחיר' בחודשים האחרונים חזרתי לפשפש בפרשה והתעניינתי איפה בדיוק היה ממוקם המלון. בספרים של ד"ר חנה רם על יהודי יפו, ושל פרופ' רות קרק, הוא מוזכר מצפון למנשייה. לווידריך היה קטע מצילום אוויר מ-1918 שבו נראה בניין גדול ממערב למסגד חסן בק (באזור הדולפינריום). לטענתה, זו היתה בלה ויסטה".

גילר איתר גלויית פרסומת של המלון ותצלום שלו משנות ה-30. "הבניין בצילום האוויר לא התאים מבחינת כיווני הגגות וצורתם לזה המופיע בתצלומים וגם לא לעדותו של אורי נדב על מתחם עם חומה. גם המיקום המרוחק משכונת נוה שלום לא הסתדר. יהודים לא נמלטו לשם תוך הסתכנות במעבר באזור ערבי עוין. הבנתי שצריך לחפש את המלון יותר דרומה וקרוב לנוה שלום", אומר גילר. בפעולה משותפת איתרו השלושה את מקומה המדויק של השכונה הנעלמה.

ביקור המשורר הלאומי

רק מעט נכתב על יפה נוף, אחת השכונות היהודיות הראשונות שנבנו מחוץ לחומת יפו. הרבה יותר ידוע על נוה צדק, שהוקמה ב-1887 וראשיתה בשלושה טורי בתים שאחר כך נבנו סביבם עוד ועוד שכונות קטנות שנבלעו בתוכה. את נוה שלום, השכונה היהודית השנייה באזור, בנו ליטאים וחסידים בני היישוב הישן והיו בה בתי כנסת, תלמוד תורה ומקווה והיא "כעין מאה שערים הירושלמית, מושב דחוק של בני אדם, לכלוך וזוהמה הדורשת טוהרה גדולה", נכתב ב-1913 בעיתון "הצבי". ב-1916 חיו בנוה שלום 2,244 תושבים ולצד בתי הדירות נבנו שני בתי מלון.

שכונת המגורים השלישית שנבנתה היתה יפה נוף, או בלה ויסטה בלע"ז, שנוסדה ב-1897. בתולדותיה בלטו קונסול אוסטרי שאהד יהודים ומכר להם קרקעות, יזם יהודי עשיר ושאפתן שנחשד כמומר, וחברי אגודת משה, שחלמו על איכות חיים בשכונה יהודית מטופחת על חולות הים של יפו. בשכונה, שבתיה התהדרו בחצרות, התארחו חרדים מירושלים שבאו לרחוץ בים והתאכסנו במלונות קטנים - שולמית", מרגליות והמלון של הרב מולכוב - או בחדרים שהשכירו להם התושבים.

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ביקר לראשונה בארץ במארס 1909 והתקבל בהתרגשות. הביקור, שהעמיד את מוסדותיה העבריים של יפו על הרגליים (תל אביב טרם נבנתה), החל בקבלת פנים בנמל יפו, שבה השתתפו מאות מעריצים, ונמשך ביפה נוף. "המלון הגדול בלה ויסטה הידוע שעל חוף הים, היה מואר אור רב, ובו מבקרים רבים מבני יפו, אנשי האינטליגנציה, בעלי מלאכה ופועלים. יותר משלושת-אלפים איש באו מיפו והמושבות לקבל את פני המשורר. בהיות האולם צר מלהכיל את כל הקהל, החליטו לערוך את קבלת הפנים בחצר המלון על שפת הים", דיווח העיתון "דואר היום".

תעלומת מקומה המדויק של יפה נוף נפתרה רק לאחר שגילר נבר בארכיון התמונות של ספריית הקונגרס האמריקאי, וגילה שם תצלום אוויר פנורמי מ-1932 שצילמו הבריטים. "איכות הצילום אפשרה לחזור אחורה בזמן", אומר גילר. "הצלחנו 'לטייל' ביפה נוף ובסביבתה תוך שאנו מגדילים ומקטינים את התמונה במחשב, מתקרבים ומתרחקים ורואים את יפו ותל אביב באיכות פנטסטית".

ניר כפרי

רחוב השוק של נוה שלום (רחוב קויפמן היום), שקצהו הדרומי היה בפינת רחוב בוסטרוס (רחוב דוד רזיאל), חצץ בין הצד המזרחי של נוה שלום, שבו גרו רק יהודים, לצד המערבי שלה, שבו גרו גם ערבים. בחלקו הצפוני של הרחוב היו רוב החנויות בבעלות יהודים והשוק המרכזי של השכונה היה קרוב למתחם בתי אמזלג, שבו בנה אהרן שלוש את ביתו הראשון. יפה נוף, אומר גילר, שכנה באזור שבדרומו מלון בלה ויסטה ובתי פיינגולד, בצפון בית החולים שער ציון וממזרח רחוב חסן בק שאינו קיים יותר.

במאי 1921 קיבלה תל אביב הכרה כמועצה עירונית עצמאית בראשות מאיר דיזנגוף, שרצה שבתחומה יהיו אזורים יהודיים בלבד. לפיכך סיכם דיזנגוף עם ראש עיריית יפו, עאסם בק סעיד, שקו הגבול בין הערים יהיה רחוב השוק בנוה שלום. אגפה המערבי של נוה שלום, שבו גרו יהודים וערבים, נשאר בתחומי יפו. במפקד התושבים היהודים שנערך ב-1928 חולקה השכונה ל"נוה שלום תל אביב" ול"נוה שלום יפו".

יפה נוף הקטנה נכללה ב"נוה שלום יפו". "היום היו קוראים לזה פרויקט על הים", אומר גילר. "לא ידוע על גבולותיה, אבל אני סבור שהיא השטח שמקורו באחוזתו של הקונסול האוסטרי פסקל, שמכר קרקע לחיים שמרלינג (שנטען כי הקים את הבית היהודי הראשון מחוץ לחומת יפו), לקבוצת השלושים 'יפה נוף', לוועד בית החולים שער ציון, וככל הנראה גם לפיינגולד. השטח שהיה מיושב הוא כ-26 דונם, ומצפון לו היה שטח נוסף של כ-13 דונם, המכונה 'הקדש נייגו'. על חלק קטן ממנו היה בנוי בית החולים שער ציון החדש, והשאר נותר ריק".

לדבריו של גילר, יפה נוף היתה למעשה רצועה לאורך חוף הים. "קשה לספור שם את מספר הבתים, אבל אני מעריך שלא היו יותר מ-40, ובנוסף היו בתי פיינגולד ומלון בלה ויסטה. על פי הניירת שבידי משה קאשי, היו שם בשנות הארבעים 29 דירות קטנות ו-11 חנויות. בתחילה קראו למקום יפה נוף, אבל במשך השנים השם נטמע ב'נוה שלום יפו', בדומה לשכונות קטנות של תל אביב שנטמעו בנוה צדק ונוה שלום (מחנה יהודה, שערי אחווה, מחנה יוסף, אוהל משה, שכונת אהרון). אלה היו התארגנויות של קבוצות שבנו לעצמן שכונה קטנה, איש לא זוכר אותן והיום הן רק שמות רחובות במה שאנחנו קוראים נוה צדק.

"ייחודה של יפה נוף היה באקסקלוסיביות שלה, שמקורה במלון הפאר בלה ויסטה, וכמובן - בתי פיינגולד, שהיו מהמפוארים בתקופתם", הוא מוסיף. "מאחר שהיא ישבה על חוף הים היו בסביבה עוד בתי מלון, בתי קפה, חופי רחצה, סנטוריום, בתי מרחץ וכו'".

יפה נוף, אגב, הונצחה דווקא בצפון תל אביב, ברחוב קטנטן המחבר בין בן יהודה לשדרות מוצקין.

ספרדים ואשכנזים גם יחד

30 חברי אגודת "בני משה" הקימו ביפו ב-1897 חברה לבניין בתים ושמה "יפה נוף". תחילה פנו לאגודת "מזכרת משה" בלונדון וקיוו לקבל סיוע כספי להקמתה של שכונה מחוץ לחומת יפו, שבה יאפשרו לחבריה וליהודים אחרים מיפו לבנות בית במחיר שווה לכל נפש. בתקנון נקבע שאדריכל מומחה יתכנן את הבתים מתוך "השקפה לתועלת השימוש וצורך הבריאות ויופי הטעם". מחצית החברים היו ספרדים ומחציתם אשכנזים ולכן הוחלט שהשכונה תחולק לשניים ורק המקווה והבאר יהיו משותפים.

לאחר שהגיעה מלונדון תשובה שלילית התאגדו "בני משה" כחברת מניות וקנו חלקת קרקע מהקונסול האוסטרי פסקל, ליד ביתו של ר' חיים שמרלינג שנבנה ב-1888. בפי היהודים נקראה השכונה החדשה "בתי שמרלינג", ואילו הערבים כינו אותה "בתי פסקל".

הקונסול האגופ פסקל היה ארמני יליד ירושלים, שקנה שטח של כמה עשרות דונמים ביפו, צפונית למנשייה, ובנה בו בית מידות במרכזו של גן מוקף חומה. על גג הבית התנוסס דגל האימפריה האוסטרו-הונגרית. גילר טוען שהקונסול סייע ליהודים גם בקניית המגרשים שעליהם נבנתה נוה צדק והם כינו אותו "הישר באדם".

ב-1898 מתה בתו של פסקל והוא הסכים למכור את אחוזתו. הקונים היו שמעון רוקח, ממייסדי נוה צדק, וחברי הנהלת בית החולים שער ציון. הם העתיקו את בית החולים אל האחוזה ורשמו אותה כהקדש על שמו של מנהל מקווה ישראל אז, חיים נייגו. גילר אומר שהמבנה נעלם עם שאר הריסות יפה נוף תחת פארק צ'רלס קלור. לדעתו, השטח שעליו ניצבים כיום חלקים מבית התעשיינים וממלון דן פנורמה היה הגן של אחוזת פסקל. הפרשה התגלגלה לא מכבר לבתי המשפט (ראו מסגרת).

במארס 1898 התפרסם בעיתון "הצפירה" מכתב שדיווח לתפוצות כי הפרבר היפואי המיושב ביותר ביהודים הוא נוה שלום. הכותב דיווח שבתי היהודים צפופים בה וממוקמים באי סדר. על נוה צדק כתב: "המוחמדים יקראו לו 'קומפאנייאת איל יהוד' לאמור החברה היהודית... ויהי הפרוור הלז, העומד בראש ההר, ופרוור נווה שלום ירבץ לרגליו, עיר שכולה יהודים ואין יד עכו"ם באמצע". את יפה נוף תיאר כפרוור על החוף "ובקיץ הומה הוא מבני אדם הללו שבאו הנה לרחוץ בים".

ב-1903 הצטרף שלמה פיינגולד לחבורת בני משה. בכתב העת "קתדרה" מס' 93 (1999) התפרסם מאמר מקיף של החוקרים מרדכי אליאב ויוסף לנג על דמותו השנויה במחלוקת של פיינגולד, ובו ניסו לפצח את החידה: האם היה מיסיונר מומר או "יהודי נאמן לעמו"?

פיינגולד, עורך, עיתונאי ומו"ל, רכש נכסים, בנה בתים והטביע חותם על היישוב היהודי בארץ במשך 40 שנה. הוא נולד ב-1865 ברוסיה להורים דתיים והוסמך לרבנות. בגיל 20 נסע לאנגליה וחבר לבני כת ה"בריטיש איזראלייטס", שהאמינו שהבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים. תמיכתו בכת באה לביטוי במאמרים שפירסם בלונדון ואחר כך גם בארץ, ואף שמעולם לא התנצר והכריז לא פעם על היותו יהודי נאמן, דבק בו תואר המיסיונר המומר וחוגים שונים בארץ תיעבו אותו.

ב-1888 הוא נישא בלונדון בנישואים אזרחיים לאליזבת קולוויל, יתומה נוצרייה שאומצה על ידי מרגרט אליס פלמר - עשירה מופלגת שהיתה פעילה בכת. ב-1895 נסעו שתי הנשים עם פיינגולד לירושלים. פלמר מינתה אותו למנהל ושותף ברכושה הגדול, וחלקה את חייה עם בני הזוג (גם לאחר מותה של אשתו, ולאחר שפיינגולד נישא שוב, המשיכה פלמר לגור בביתו, עד מותו ב-1935).

בירושלים הוציא פיינגולד לאור את "האמת", ביטאונה של הכת, שהתפרסם בפאריס עד 1895. הוא פיתח פעילות כלכלית ענפה, וגם תמך ביהודים עניים ופתח תלמוד תורה, אך לא הצליח להתנער מהדימוי של עוכר ישראל שדבק בו. ברחוב יפו, מול מגרש הרוסים, בנה את בתי פיינגולד הראשונים - מבני מסחר ומגורים בני שלוש קומות, ולידם הקים בית דפוס.

לעצמו בנה בית נאה והביא מרוסיה את בני משפחתו. בקומה השנייה הפעיל את בית הראינוע הראשון בארץ. בבית הדפוס שלו הודפסו עיתוניו של אליעזר בן יהודה, ובשנות ה-20 השתכנו במתחם מוסדות ההסתדרות הציונית. אז גם החל להדפיס את "דואר היום", בעריכת איתמר בן אב"י. הקשר העסקי בין "המומר" לבין בנו של אליעזר בן יהודה חולל סערה, ובחלוף שישה חודשים הקשר נותק.

גן עדן מערבי

ב-1904 רכש פיינגולד שטח אדמה מערבית לשכונת נוה שלום ביפו, והקים שם את בתי פיינגולד להשכרה, שנחשבו מפוארים. יוסף אליהו שלוש היה הקבלן. על שפת הים הקים פיינגולד מלון של שתי קומות, וקרא לו בלה ויסטה. המלון, שהיה מוכר גם בשם "וסט הייבן" (גן עדן מערבי), הציע שירותי ספא ושפע שכלולים. זה היה המפואר שבמלונות העיר עד מלחמת העולם הראשונה. היה בו בית קפה מהודר, ששימש מקום מפגש לאינטליגנציה המקומית ולאנשי עסקים. בערבים ניגנה שם תזמורת והאורחים רקדו לצליליה כמקובל בערי הריביירה הצרפתית. בית המרחץ, שהוקם בקרבת מקום, נועד לנופשים ולמחלימים.

ב-1907 התפרסמה מודעה ב"לוח ארץ ישראל" וזה לשונה: "הוטל 'יפה נוף' על שפת הים וגם בית מרחץ לרפואה הידראטראפי, ביפו. תחנת רחצה בארץ ישראל. חוף נחמד, מראה ציורי של העיר הישנה. זמרה (וקאנצערט בלע"ז) על היציע הגדול בכל ערב במשך הקיץ. טרקלין מפואר ואולם גדול לאכילה. אולם מיוחד למשחק הביליארד. חדרים מרווחים ונאים. מטבח משובח ושרות טובה. התרופות ההידראטראפיות הערוכות על ידי רופא מוסמך ומצוין ועוזרים מומחים, הן מרחצי ים חמים מרחצים חשמליים, מאסאזש, מרחצים תורקיים, מרחצים רוסיים, מרחצים בשמיים, דושים, קרים וחמים ועוד ועוד... יש לפנות לשלמה בן דוד פיינגאלד".

סוחרים מביירות ומדמשק פקדו את המקום. ירושלמים התאכסנו בין השאר במלון שולמית ודודה של שולה וידריך זוכר שהמציל על החוף היה ערבי, ושיהודים דתיים באו מירושלים בחגים וסוחרי לולבים ואתרוגים מצאו פרנסה בשפע. בבית הקפה הערבי שבשכונה הציעו לאורחים נרגילות והכל חיו יחד בדו קיום.

פיינגולד לא נשאר לנהל את המלון, וב-1908 החכיר אותו לירחמיאל אמדורסקי, בעליו של מלון צנטרל בירושלים, שהפך את בלה ויסטה גם למרכז להצגות ולאירועי בידור. פעלו שם גם קזינו ובית הראינוע הראשון של יפו. ב-1911, לאחר שאמדורסקי פרש מניהול המלון, הוא חולק ליחידות דיור והוחכר למשפחת המלונאים ליפשיץ.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 החרימו השלטונות העותמאניים את בתי פיינגולד והסבו אותם לבית סוהר לכליאת נתינים זרים. כעבור זמן מה גירשו את היהודים בעלי הנתינות הזרה, ופיינגולד, רעייתו ופלמר עברו לאלכסנדריה. במצרים הוא חידש את הוצאתו לאור של "האמת" באנגלית ולפרנסת המשפחה הקים מכבסה שסיפקה שירותי כביסה לצבא הבריטי. אליזבת אשתו מתה בסתיו 1915.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אחרי המלחמה שבו פיינגולד ופלמר לירושלים. הוא מכר את בתי פיינגולד בעיר ופנה לעסקות נדל"ן באזור שכם, שם ניסו השניים לקדם התיישבות יהודית, אך המושל הצבאי הבריטי סיכל זאת. ב-1920 הושכר מלון בלה ויסטה לחברת הבנייה "קדם", שעזבה את המקום ב-1922 ובשנים שלאחר מכן החל מצבו להידרדר. לאחר התמוטטות אגפו המערבי בסערה, נכתב ב"דואר היום" שהתגוררו בו "חלאת המין האנושי... המאוכזבים שאיש לא שעה אליהם... האומללים ומוכי הגורל... המלון היה לנחלת העבר אף כי חי עודנו".

פיינגולד רכש קרקעות בתל אביב ובנה לעצמו ברחוב נחלת בנימין ארמון עם צריחים שאותו תכנן האדריכל יצחק שוורץ (לימים יצחק שן צור). בסמוך לו תכנן שוורץ בלילינבלום 39 בית פאר לאליס פלמר ובכניסה הוצבו שני אריות שיש. שוורץ תכנן בשביל פיינגולד גם את בית הדואר, מבנה של שלוש קומות בלילינבלום פינת נחלת בנימין ומעליו מגדל עם שעון. בבניין פעלה מרכזת הטלפונים הראשונה בעיר. שלושת הבניינים נהרסו בשלהי שנות השלושים. פיינגולד יזם גם את הקמתו של מרכז מסחרי משוכלל בעפולה, שאותו תכנן ריכרד קאופמן ובו, לצד חנויות ובית דואר, נבנה אולם ראינוע ותיאטרון.

הטייקון פיינגולד, שהיה גבר נמוך ועבה מותניים, נהג להסתובב במרכבה רתומה לארבעה סוסים, שאותה המיר במכונית יוקרתית, וכשעלה לרכבת נלוו אליו שומרי ראש. הוא ופלמר התגוררו בטבריה, שם נישא פיינגולד בשנית, ליהודייה ילידת אנגליה. גולת הכותרת של פעילותו היתה הקמתו של מלון אליזבת המפואר בטבריה, שנקרא על שם אשתו המנוחה. על התכנון הופקדו אדריכלים אנגלים ובמבנה בעל שלושת האגפים הוקם בין השאר אולם גדול להצגות וסרטים. ב-1929 נחנך ברוב פאר, ובנוכחות הנציב העליון הבריטי, "בית המרגוע והרפואה אליזבטה": הושמעו צלילי "התקוה" ולצד הדגל הבריטי הונף גם הדגל הציוני הכחול-לבן. בית המלון הציע אמבטיות של מים מחמי טבריה, ומשך אליו "מאות תיירים מבין עשירי אירופה".

אלא שבתחילת 1931 הסתבכו עסקיו של פיינגולד והוא פשט את הרגל. נכסיו, שכללו מגרשים ובניינים בערים שונות בארץ, הועמדו למכירה. הוא נשאר לגור במלון בטבריה עד מותו ב-1935. על קברו בבית העלמין בטבריה נכתב: "חלוץ נאמן לארץ ישראל וליושביה". אלמנתו, שהוסיפה להתגורר במלון, התפרנסה בדוחק ממכירת משקאות קלים.

שיטת "חור העכבר"

כיתר נכסיו, בתי פיינגולד ומלון בלה ויסטה ביפו הוצעו למכירה פומבית ובספטמבר 1933 קנו את הנכס הצורף יוסף קאשי ושני אחיו, ושיפצו אותו כדי שיתאים למגורי המשפחה ולהשכרה. בחורף 1935 קרס אגף המרפסות המערבי בסערה. בזמן המרד הערבי הועלה המבנה באש. אך קאשי ובני משפחתו חזרו להתגורר בבתי פיינגולד והשכירו את 11 החנויות ו-29 החדרים. המלון השרוף נותר בהריסותיו.

בחודשים שבין החלטת האו"ם בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ לבין ההכרזה על הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, התנהלה בארץ מלחמת אזרחים. ההיסטוריון בני מוריס כתב כי ה"הגנה" העריכה שיפו אינה מהווה איום אסטרטגי על תל אביב, ועל פי תוכנית ד' תיכננה לכבוש רק את השכונות מנשייה ואבו כביר, ולהטיל מצור על העיר.

לוחמי אצ"ל הקדימו את ה"הגנה", וב-15 באפריל תקפו את מנשייה, אך המגינים הערבים בלמו את התוקפים. כעבור שבוע כבשו יחידות ה"הגנה" את חיפה הערבית, ואצ"ל החליט שוב להפגין את כוחו בכיבוש מנשייה. במקביל הידקה ה"הגנה" את המצור על העיר (מבצע חמץ) וכבשה את הכפרים סלמה, חירייה ויאזור.

אל מנשייה חדרו לוחמי אצ"ל בפיקודו של "גידי" (עמיחי פייגלין) כשהם עוברים מבית לבית בשיטת "חור העכבר", דרך פתחים שנפערו בקירות, ועוקפים כך את עמדות הערבים. תקיפת יפו, שבתוכנית החלוקה נועדה להיות מובלעת של המדינה הערבית בתוך שטחי המדינה היהודית, עוררה את הבריטים להתערב בקרבות כדי לעצור את המתקפה. שתי משחתות וסיירת של הצי הבריטי שייטו מול חופי תל אביב ומטוסי חיל האוויר המלכותי תקפו מן האוויר.

פייגלין הורה למלכד בניינים ופוצץ אותם על טורי המשוריינים הבריטים, ופקד לפוצץ גם את משטרת מנשייה, שניצבה מול בתי פיינגולד, אבל במשא ומתן בין הבריטים ל"הגנה" הוסכם שכוחותיה יחליפו את אנשי האצ"ל במנשייה, וכוחות בריטיים יחצצו בינם לבין המגינים הערבים. ה"הגנה" המשיכה להדק את המצור על יפו וב-13 במאי נכנעה העיר. למחרת, עם צאת הבריטים מהארץ, עברה השליטה ביפו לידי ה"הגנה" ללא קרב. בעיר, שחיו בה כ-75 אלף תושבים, נותרו כ-3,000 בלבד, רבים מהם פליטים מכפרי האזור.

גילר ועמיתיו למחקר ההיסטורי, אור אלכסנדרוביץ ושולה וידריך, עיינו בתיקי המודיעין של אצ"ל והסיקו שלוחמי הארגון, שעברו מבית לבית בשיטת "חור העכבר", עשו זאת בבתי יפה נוף. "כדי לחתוך את מנשייה במותניים הצרים של הרובע הם עברו דרך מתחם אמזלג, שלא ברור מי היו בעליו ב-47'-48', ייתכן ערבים, ומשם הם עברו דרך מתחם בתי פיינגולד שהיה בבעלות משפחת קאשי. מלון בלה ויסטה, שניצב בפינה המערבית על שפת הים, היה העמדה האחרונה של האצ"ל ובמכון ז'בוטינסקי נמצא תצלום של חברי אצ"ל על רקע הריסותיו של המלון".

באוגוסט 1948 הרסו דחפורים וחבלנים את החלק הצפוני של מנשייה, ובתוכו את שכונת יפה נוף. ב-4 באוקטובר 49' סופחה יפו לתל אביב. עיי החורבות היו למצע שעליו הוקם הפארק על שם סר צ'רלס קלור בתכנונו של אדריכל הנוף הלל עומר (המשורר ע. הלל). על הריסות השריד האחרון של מנשייה נבנה ב-1978 "בית גידי" - מוזיאון האצ"ל.

---------------------------------------------------

הוואקף היהודי

 

פרשה נדל"נית הקשורה ליפה נוף הגיעה לבתי המשפט

"מסע החיפוש לפעמים מרתק יותר מהממצאים", מצטנע האדריכל שמואל גילר. העיסוק שלו בשכונת יפה נוף, שחורבותיה נבלעו תחת פארק צ'רלס קלור על חוף תל אביב, הוביל אותו ואת חבריו לדרך, שולה וידריך ואור אלכסנדרוביץ, לזיהוי מקומם של מוסדות ואתרים שהיו בה. אחד מהם הוא בית החולים שער ציון הישן, שנוסד ב-1890 ושכן מדרום ליפה נוף. זה היה בניין של שתי קומות ובו 16 חדרים.

ב-1898 פרצה מגיפה ביפו והמוסד היה צר מהכיל את החולים הרבים. שמעון רוקח, מיוזמי הקמתו של בית החולים, חיפש כיצד להרחיבו והחליט לנסות לקנות את אחוזתו של הקונסול האוסטרי האגופ פסקל, שגבלה בחלקה הצפוני של יפה נוף. הוועד של יהודי יפו פנה אל הברונית קלרה הירש, שתרמה 4,500 פרנקים לבית החולים. יוסף חיים נייגו, מנהל "מקווה ישראל" ואיש חברת "כל ישראל חברים", סייע במשא ומתן.

תמורת הבית, ובו 25 חדרים, והנחלה שבתוכה שכן, ששטחה כ-13 דונם, ביקש הקונסול 75 אלף פרנק. יהודים באירופה ובארצות הברית הואילו לתרום גם הם ובאפריל 1899 הושלמה הרכישה. בית החולים החדש פעל במקום עד שהטורקים גירשו את יהודי יפו מהעיר ב-1917, והוא נפתח לתקופה קצרה אחרי מלחמת העולם הראשונה. גילר, וידריך ואלכסנדרוביץ גילו שבמתחם של יפה נוף שכן גם בית חולים נוסף, שדבר קיומו נשכח. המוסד, הראשון שהקימה "היחידה הרפואית הציונית האמריקאית" (AZMU) שהגיעה ארצה באוגוסט 1918, נקרא לימים "הדסה יפו".

כנציג אגודת "כל ישראל חברים", שסייע ברכישתו של בית פסקל, דרש נייגו שהנכס יירשם על שמו ויהיה מוסד רפואי עד עולם, "לשמש מגורי מרפא לחולים עניים יהודים, ספרדים, ואשכנזים, בעת חוליים". לפיכך נרשם המתחם כהקדש (וואקף) בבית הדין השרעי ביפו. נייגו קבע שלאחר מותו יעבור הפיקוח על ההקדש לחכם-באשי של ירושלים ולראש העדה האשכנזית, לרב הראשי של צרפת ולמנהל מקווה ישראל, ולאחר מותם יעבור התפקיד לממלאי מקומם.

בניגוד לתנאי ההקדש, הפקיעו המדינה ועיריית תל אביב את הקרקע ב-1961, והיום נמצאים עליה חלק מפארק צ'רלס קלור, כבישים, חניון, תחנת דלק וחלקים מבית התעשיינים ומלון דן פנורמה.

ב-1995 גילה יצחק ארבוס את הפוטנציאל הטמון בתחום ההקדשים והקים "חברה לניהול ואיתור נאמנויות והקדשות". לאחר שאיתר את "הקדש נייגו" פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה לקיים את תנאי ההקדש, ולמנות אותו ואת האגודה למלחמה בסרטן כנאמנים. בית המשפט הכריז על קיומו של "הקדש שער ציון למלחמה בסרטן לזכר יוסף נייגו".

ב-2003 פנתה האגודה למחלה בסרטן לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתביעה לבטל את הפקעת הקרקע שנעשתה שלא כדין, ובדרישת פיצויים. המחלוקת הגיעה לבית המשפט העליון בנובמבר 2010, וזה קבע שארבעה גופים ישמשו נאמנים: עיריית תל אביב, האגודה למלחמה בסרטן, בית הספר מקווה ישראל ומנהל בית החולים הדסה בירושלים. טרם נקבע גובה הפיצויים שהם יתבעו מהמדינה בגין הפקעת הקרקע.

האם המעורבים בפרשה יודעים את מיקומו ושטחו המדויקים של ההקדש? גילר: "בכתבות שהתפרסמו לא מכבר על פרשת ההקדש נאמר ששטחו 14 דונם. לא ברור מהיכן לקחו זאת. שטח חלקות ההקדש כפי שנרשמו ב-1938 הוא 10.789 דונם. אבל בתוכנית המדידה המקורית, ששורטטה ב-1924, השטח הוא 12 דונם; המודד שבירר את העניין ב-1945 הגיע למסקנה שהיתה טעות ברישום. ראיתי את המפה והמסמכים. לשטח קראו מרחצאות דרום, משום שב-1925 ועד הקהילה השכיר את השטח ומאז שימש למרחצאות. ב-1945 הגישה עיריית תל אביב התנגדות לתוכנית המתאר של יפו, שלפיה היה חשד שהשטח יופקע למטרות ציבור, בטענה שזה הקדש (וואקף) ואין להפקיעו. תשובת עיריית יפו היתה שהשטח לא יופקע, כי לא נוגעים בוואקף אלא למטרות ההקדש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות