בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטייקון שחי בזבל

טום סזאקי, מייסד ומנכ"ל חברת המיחזור טרה סייקל, מייצג סוג חדש של איש עסקים: יזם חברתי-סביבתי שרוצה להציל את כדור הארץ מבלי להקריב את שורת הרווח. בראיון למוסף "הארץ" מסביר איל הפסולת שהתעשר מהפרשות תולעים מדוע העתיד שלנו נמצא בזבל

11תגובות

בשנתו הראשונה באוניברסיטת פרינסטון, אי אז בתחילת העשור הקודם, נתקל טום סזאקי בדילמה. אמנם הוא היה בן 19, אבל כבר היה יזם מנוסה עם חברה אחת מאחוריו ורקע של מהגר מהונגריה שמצא מקלט מדיני בקנדה ולאחר מכן היגר לארצות הברית. כמו כל יזם צעיר, הוא רצה לעשות כסף. עם זאת, הוא היה גם היפסטר בעל מודעות סביבתית ענפה. הוא רצה להציל את כדור הארץ. לכאורה, שתי מטרות סותרות. בתוך כך, הוא רצה גם לדשן את עציצי הגראס שגידל יחד עם שותפו. במקום לבחור באחת מהאפשרויות האלה, שכל אחת מהן היתה יכולה לספק לו תעסוקה למשך זמן לא מבוטל, העדיף סזאקי לאחד בין השלוש לאופציה אחת, ששמה "טרה סייקל". כיום, הודות לבחירה הזאת, הוא יכול להתהדר בכינוי המלבב "טייקון אשפה".

במקום לבחור בין להציל את הסביבה ולחיות בעוני לבין למכור את נשמתו לתאגידים הגדולים, להרוויח הרבה כסף ולהיות אחוז שנאה עצמית לשארית חייו, מצא סזאקי דרך שלישית, והוא מצא אותה, מכל המקומות, דווקא בזבל. טרה סייקל, שאותה הקים סזאקי בשנתו הראשונה בפרינסטון יחד עם שותפו ג'ון באייר, היא חברה שמתמחה בהפיכת פסולת בלתי ניתנת למיחזור לחומרי גלם או למוצרים אחרים, בתהליך שנקרא Upcycling.

במילים אחרות, סזאקי לוקח את כל הג'אנק שאף אחד לא רוצה, אפילו לא מפעלי המיחזור, ומוצא בו ערך. בדרך, מה לעשות, צריך גם קצת להתלכלך. בשנים האחרונות נהפכה החברה לאחד מהסטארט-אפים החמים ביותר של תחום היזמות החברתית ההולך וצומח במהירות, ודורגה ברשימת 100 החברות החדשניות של המגזין "רד הרינג".

איליה מלניקוב

עוד כתבות בנושא

סזאקי, בן 30, נאה ורזה, בעל כובע קסקט ולבוש היפסטרי טיפוסי, משמש כיום כפניה החדשים, הידידותיים לשוק החופשי, של התנועה הסביבתית. הוא מדבר ירוק, עושה ירוק וחושב ירוק בדיוק כמו כל פעיל סביבתי, רק שלעתים קרובות הירוק שלו חופף לצבע הירוק של הדולר. סזאקי מייצג דור חדש של יזמים, הוא מכנה אותם "קפיטליסטים אקולוגיים" (capitalists-Eco), שרוצים ליצור חברות חדשות שיהיו רווחיות, חדשניות ומצליחות מספיק כדי להיהפך לפייסבוק או לגוגל, במונחי גודל, אך שגם יכילו אג'נדה סביבתית או חברתית שתהיה מובנית לתוכן.

"העדיפות העליונה שלי היא לעשות כסף באמצעות פעולות סביבתיות וחברתיות חיוביות", אומר סזאקי. "אני מרגיש טוב שהצלחתי ליצור מודל שבו אנו מסייעים לעולם, באמצעות עשיית כסף. אנחנו מחפשים רק הזדמנויות לעשות כסף שבהן יש אפשרות לסייע לסביבה. אם תגיע הזדמנות שבה נוכל להרוויח כסף, אבל לא לטפל בפסולת, לא נעשה זאת. זה לא הביזנס שלנו. אנחנו מעוניינים רק בפסולת, ורק בפסולת שאינה ניתנת למיחזור".

טרה סייקל, שפועלת מאז 2002, פעילה כיום ב-20 מדינות ברחבי העולם. המודל העסקי שלה, שסזאקי שינה אותו כמה פעמים מאז הוקמה, פשוט למדי: החברה פונה לחברות גדולות, כמו פפסיקו, יוניליבר או ג'ונסון אנד ג'ונסון, ומציעה להן שיתוף פעולה. החברות הגדולות משיקות תוכניות איסוף ומיחזור של פסולת, למשל שקיות חטיפים משומשות, ומעבירות את השקיות מבתיהם של הצרכנים למחסן של טרה סייקל, במקום לשלוח את הזבל למזבלה, שבה הוא לעולם לא יתכלה ולעולם לא יימצא לו שימוש. או אז, טרה סייקל גורסת, ממיסה, דוחסת ומעבדת את הפסולת לכדי חומרי גלם שאותם היא מוכרת לחברות אחרות, שבתורן עושות בהם שימוש במוצרים אחרים. החברות עצמן, מציין סזאקי, נושאות בעלויות ההובלה והאיסוף של הפסולת. הצרכנים שתורמים את האשפה שלהם זוכים בתרומה כספית, בשמם, לעמותות ובתי ספר שבהם הם בוחרים.

מהפכה שקטה

לישראל הגיע סזאקי בחודש שעבר לביקור בזק, לרגל תחילת הפעילות של טרה סייקל בישראל, במסגרת שיתוף פעולה עם שטראוס, שהשיקה תוכנית איסוף ומיחזור של שקיות משומשות של חטיפים מלוחים. "המטרה שלנו כעסק", הוא מסביר, "היא ליצור תוכניות מיחזור לאומיות לדברים שאי אפשר למחזר, למשל שקיות צ'יפס משומשות, שאינן ממוחזרות בשום מקום בעולם. אתה הולך לאתר שלנו, נרשם בחינם, לא משנה איפה אתה נמצא, לוקח קופסת קרטון ומבקש מאנשים למלא אותה בשקיות. כשהיא מלאה, אתה מזמין מהאתר משלוח ומשם זה נשלח למחסן שלנו בנתניה. אתה מקבל חצי שקל לחשבון שלך, אתה לא זוכה לשמור את הכסף, אבל אתה יכול לבחור בית ספר או ארגון צדקה שאליו הוא יגיע.

"בדרך כלל כשאנחנו משיקים תוכנית במדינה שלא פעלנו בה קודם", הוא מוסיף, "לוקח זמן עד שהקופסאות מתמלאות. אבל לפי המידע הראשוני, ישראל היא המדינה שבה קצב האיסוף הוא הכי מהיר, אין לי מושג למה".

סזאקי, לא מעונב ונטול גינונים רשמיים, משתייך לדור שלא מסוגל סתם כך ללכת לעבודה כדי לעשות כסף, הוא מסביר. חייב להיות לכך, בעיניו, ערך מוסף. "אני חושב שיש כמה דברים שמייחדים את הדור שלי", הוא אומר. "אחד מהדברים שגיליתי הוא שצעירים רוצים להיות מעורבים בעסקים שיש להם מטרה. שלא פועלים רק למען רווח, אלא שאתה מרגיש שיש ערך פסיכולוגי בהליכה לעבודה. זה כמו ללכת לעבודה בארגון ללא מטרות רווח; הבעיה היא שארגונים כאלה לא משלמים שכר גבוה. אז איך מקבלים את השילוב בין כסף של חברה למטרות רווח לבין היתרונות של ארגון סביבתי? זה מה שהקפיטליסטים האקולוגיים, היזמים החברתיים, עושים. אני חושב שיש הרבה צעירים שרוצים את זה, לכן כל כך הרבה שוקלים לפתוח או פותחים כיום מיזמים חברתיים".

בשנים האחרונות ישנה פריחה משמעותית בתחום היזמות החברתית - שם כולל לשיטה המאפיינת מיזמים חברתיים למטרות רווח שמנסים לפתור בעיות חברתיות וסביבתיות באמצעות כלים עסקיים. יותר ויותר יזמים ופעילים, שרוצים לשנות את העולם בלי לוותר על הנוחות, להגן על הסביבה בלי להיות אקטיביסטים ולפתור בעיות חברתיות בלי לוותר על האפשרות להרוויח הרבה כסף, פותחים בשנים האחרונות חברות סטארט-אפ שמוקדשות לשינוי חברתי.

טרה סייקל, עם הכנסות של 20 מיליון דולר בשנה שעברה, לעומת 13.3 מיליון דולר ב-2010 ו-7.5 מיליון דולר ב-2009, היא אחת הבולטות שבהן. החברה, שזוכה לסיקור תקשורתי נרחב, עמדה במרכזו של ספר שכתב סזאקי על האידיאולוגיה שהובילה להקמתה ("Revolution in a Bottle") וגם סדרה תיעודית ששמה "טייקוני אשפה" (Garbage Moguls) ששודרה בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ועקבה אחר ניסיונותיהם של אנשי החברה לקחת פסולת כמו עטיפות אוראו ושלטי חוצות של קוקה קולה וליצור מהם מוצרים חדשים.

"זו מהפכה מאוד שקטה ואטית", אומר סזאקי, "זו לא מהפכה כמו המהפכות בקובה או ברוסיה הסובייטית. לא מפילים את המערכת. אבל הרעיונות הירוקים נהפכו לחלק יותר ויותר בסיסי בדרך שבה אנשים חושבים על עשיית עסקים. זו מהפכה אטית, אבל יום אחד, בעוד עשרים-שלושים-ארבעים שנה, כשנהיה זקנים, נתעורר ונראה שכל עולם העסקים הוא ירוק מיסודו, כי ככה זה צריך להיות. זה תהליך אטי, אבל אין ממנו דרך חזרה".

בניגוד למהפכות אחרות, המהפכה הזאת דורשת מסזאקי לעשות את מה שאף פעיל סביבתי לא היה יכול לעשות, גם אם היו משלמים לו: לשתף פעולה עם החברות הגדולות, שהן גם המזהמות הגדולות. כיום, טרה סייקל משתפת פעולה עם ענקיות מזון כמו קראפט פודס, עם רשתות כמו וולמארט ועם חברות כמו נסטלה, לוריאל וקוקה קולה. אף על פי שהוא מודע לבעייתיות שרבים מהמחנה שלו רואים בשיתוף פעולה עם התאגידים הגדולים, סזאקי מגן על שותפיו לעשייה.

"כל החברות הגדולות בעולם, בין שמדובר בשטראוס, פפסיקו, נסטלה או קראפט, כולן רוצות להפוך את המוצרים שלהן לידידותיים לסביבה. אומרים שמדובר ב'גרינווש' (ספין שבו חברה מתחזה לירוקה לצורכי יחסי ציבור), אבל זה לא. לאנשים בחברות האלה יש רצון אמיתי לעשות זאת. הבעיה שלהן היא שמדובר במערכות גדולות וזה לא תמיד קל.

"אם אתה חברה כמו שטראוס ורצית להפוך את שקית הצ'יפס שלך לאריזה שאפשר למחזר, לפני טרה סייקל היתה לך רק אפשרות אחת: לעצב מחדש את הרעיון של שקית חטיפים בדרך שאפשר למחזר, אבל הבעיה היא שאי אפשר לייצר אריזה גמישה שגם ניתנת למיחזור. אנחנו מנסים לפתור את הבעיה הזאת. אנחנו אומרים: אם תוכלו ליצור מערכת איסוף ספציפית לסוג כזה של אשפה, תוכלו להפוך את האריזות הקיימות שלכם לניתנות למיחזור, בלי לשנות לחלוטין את הקו העיצובי של המוצר".

מיליונים מתולעים

למה דווקא זבל? הכל התחיל בשני סטודנטים בפרינסטון: סזאקי וג'ון באייר, שגידלו מריחואנה. בביקור אצל זוג חברים במונטריאול, שגידלו גם הם מריחואנה, ראה סזאקי כיצד הם מגדלים תולעים שהואכלו בשאריות מזון וזבל אורגני, ולאחר מכן משתמשים בהפרשות של התולעים כדשן. סזאקי, שנדלק על הרעיון, החליט למנף אותו למיזם עסקי והחל לייצר דשן יעיל במיוחד מהפרשות של תולעים שהואכלו בשאריות.

ברשותם של סזאקי ובאייר לא היה מספיק כסף לרכישת אריזות, אז הם השתמשו בבקבוקי קולה ופפסי ריקים כדי לארוז את הדשן. "ואז הבנו שמה שמיוחד במוצר הזה הוא לא הדשן", הוא אומר, "אלא העובדה שהוא נוצר ונארז כולו מזבל, והתחלנו לשאול את עצמנו אם נוכל לעשות את זה עם עוד דברים מלבד דשן. ומשם זה גדל".

צואת התולעים היא רק נדבך אחד בחיים יוצאי הדופן שניהל סזאקי. הוא נולד ב-1982 בהונגריה, ועם הפלת "מסך הברזל" קיבל עם משפחתו מקלט מדיני בהולנד. משם עברה המשפחה לטורונטו, ומשם הוא היגר לארצות הברית. כשהיה בן 14 הוא כבר נדבק בחיידק היזמות, לימד את עצמו תכנות והקים חברה לעיצוב גרפי. מאז ניסה, ללא הצלחה, להקים כמה חברות עד שב-2001 חווה את ההארה בפרינסטון והבין שהמשאב הזמין ביותר בעולם, כיום, הוא פסולת.

ב-2002 עזב סזאקי את הלימודים כדי להקדיש את עצמו במשרה מלאה לטרה סייקל, שהתרחבה מדשן לשורה של מוצרים אחרים. בשנותיה הראשונות נאבקה החברה בכמה קשיים ועמדה על סף פשיטת רגל עד שקיבלה מענק מחברת השקעות בסך מיליון דולר. סזאקי סירב לקבל את המענק, מאחר שהמשקיעים רצו שהחברה תהיה פחות ממוקדת באחריות סביבתית.

לדבריו של סזאקי, מתחילת דרכו הוא התעניין בזבל: "תמיד התעניינתי בניסיון להקים עסק שעושה טוב ועושה כסף. אני אוהב זבל. זבל זה כיף. הכל נהפך לזבל בסופו של דבר, לכן אתה לא מתעסק רק בדבר אחד. אתה כל הזמן משתנה, כל הזמן צריך להמציא את הרעיון מחדש. זה מרגש. למשל, אנחנו ממחזרים בדלי סיגריות ומסטיקים משומשים. כמה אנשים בעולם מנסים לייצר את בדל הסיגריה הטוב בעולם? הרבה. כמה אנשים חושבים מה אפשר לעשות עם בדל של סיגריה אחרי השימוש? מעטים מאוד. לכן יש לנו צוותים של מדענים שבודקים מה אפשר לעשות עם האשפה כשהיא מגיעה. יש לנו צוותים של מעצבים שבוחנים כיצד אפשר לעצב מוצרים מחומרי הגלם האלה. ואז אנחנו פונים לחברות ושואלים אותן אם הן מוכנות לממן תוכניות איסוף. חלק מסכימות וחלק לא.

"איך ממחזרים משהו שבלתי ניתן למיחזור? עושים זאת בשני שלבים. קודם כל, צריך לאסוף את זה, ואז לעשות עם זה משהו. כשאנחנו אוספים, המותגים מקבלים עליהם את עלויות האיסוף, התרומה וההובלה. השלב הבא הוא לקחת את השקיות, למשל, ואז יש לנו מגוון של דברים לעשות איתן. אחד מהדברים שאנחנו עושים, למשל, הוא לקחת את שקיות החטיפים, לדחוס אותן יחד ולעשות מהן בד סינתטי. אנחנו יכולים גם להמיס את השקיות לפלסטיק, או להפוך אותן לחומרי גלם שאותם נמכור לחברות שעושות מהן מוצרים. כך אנחנו עושים כסף: אנחנו הופכים את האשפה לחומר גלם שאפשר למכור. זה התהליך".

המירוץ למיליארד

למרות הרצון לשנות את העולם לטובה, מה שמנחה את סזאקי, בסופו של דבר, הוא היגיון עסקי קר. "אם חושבים על זה, מה המטרה של עסק? לפתור בעיה. אנחנו הולכים למסעדה כי אנחנו צריכים לאכול. אנחנו לובשים בגדים כי אין לנו פרווה שתגן עלינו מהקור. אשפה היא בעיה אנושית לחלוטין", הוא מבהיר.

"חמישה מיליארד טונות של זבל נזרק למזבלות מדי שנה. הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות עם אשפה הוא לשים אותה במזבלה. זה בזבוז של קרקעות, זה רעיל, יש לה ערך אפסי שם. דרך טובה יותר לטפל באשפה היא לשרוף אותה לצורך הפקת אנרגיה, אבל אז זה יוצר זיהום עצום. אחר כך ישנו מיחזור ו-Upcycling, שהן דרכים טובות יותר לטפל באשפה, אבל לא כל דבר אפשר למחזר או לעשות לו Upcycling.

"אנחנו אוספים דברים כמו חיתולים משומשים, פילטרים לסיגריות, מסטיקים משומשים, דברים שאפשר רק למחזר. הדרך הכי טובה לטפל באשפה הוא לעשות בה שימוש מחודש, למשל לשפץ טלפון או נעליים. כשאנחנו מקבלים אשפה, אנחנו שואלים את עצמנו אם אפשר לעשות בה שימוש מחדש, ואם לא אז אם אפשר לעשות לה Upcycling, ואם לא אז אם אפשר למחזר אותה. 90% ממה שאנחנו אוספים מומס לפלסטיק, ו-10% מועבר ל-Upcycling".

כל הפסולת שאוספת החברה מועברת, הוא מסביר, למחסנים מקומיים ומשם למתקן העיבוד הקרוב ביותר. "ישראל היא שוק קטן מאוד, זו בעיה. למדינה כמו ישראל אין תמיד את כל הטכנולוגיה הדרושה לעיבוד החומרים. את שקיות הצ'יפס שלנו בישראל אנחנו אוספים במחסן בנתניה ואז אנחנו מעבדים באופן חלקי במתקן מקומי. המטרה שלנו היא ליצור הרבה תוכניות לכל סוג של אשפה בכל מדינה בעולם, ואז להרחיב את התוכניות האלה. לכן בכל מדינה שאליה אנחנו נכנסים, אנחנו מחפשים שותף מקומי שירכוש 40% מהפעילות המקומית שלנו. חיפשנו גם אחד כזה בישראל, אבל בינתיים עוד לא מצאנו".

סזאקי אומר שהתדמית השלילית שממנה סובלת הפסולת שגויה מיסודה וגם ככה אינה רלוונטית לעיסוק שלו: "יש לי הרגל משונה. כשאני מסתובב, אני תמיד מסתכל בשקיות אשפה, ומתעניין מה אנשים שמים שם. הם זורקים כמעט הכל. אשפה היא מלוכלכת, והיא לא חייבת להיות, זה הכל בראש. אנחנו עובדים למשל עם יצרנית הקולרים הגדולה בארצות הברית, שמוכרים את רוב הקולרים בוולמארט. אנחנו מייצרים להם את הפלסטיק שממנו מיוצרים הקולרים, והוא מיוצר מפלסטיק של שקיות צ'יפס. רוב הצרכנים אינם מודעים לכך, ולא צריך לשכנע אותם לקנות. זה מה שיפה בכל העניין".

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

למרות הבאזז וההצלחה, סזאקי מודה שטרה סייקל אינה החברה הרווחית ביותר בעולם. עם הכנסות של 20 מיליון דולר ב-2011 ורווח של חצי מיליון דולר, שולי הרווח של החברה אינם נמצאים בשמים. לו היתה נדרשת גם לשאת בעלויות האיסוף של הפסולת שממנה היא מייצרת חומרי גלם - כלומר, לו התאגידים שמממנים אותה היו פחות טובי לב, או לו הטרנד הירוק היה נהפך לפחות אופנתי - היה מוצא את עצמו סזאקי עם חברה בעלת מודל עסקי לא מתפקד.

"היתרון שאנחנו נותנים לחברה כמו שטראוס היא שאנחנו נותנים ערך מוסף למוצר. זה הופך אותו לידידותי יותר לסביבה, הצרכנים אוהבים את המוצר יותר, ואולי יעדיפו אותו על פני מוצרים של חברות אחרות", הוא אומר, ומודה: "כן, זה לחלוטין עניין שיווקי. אם ירוק ייהפך לפחות אופנתי, אנחנו אכן ניפגע. זה בהחלט סיכון. הסיכון הכי גדול שלנו, ושל כל פרויקט יזמות חברתית באשר הוא, הוא שלצרכנים לא יהיה אכפת יותר. וזו סכנה גדולה מאוד.

"אבל השאלה היא מה נחשב לשימוש טוב יותר בכספי הפרסום של חברה: פרסומות בטלוויזיה, או תוכניות סביבתיות. עבדנו עם החברות הגדולות בעולם, וגילינו שהתוכניות האלה יעילות יותר משיווק מסורתי. מובן שבתקופות של מיתון וקיצוצים יש חברות שאינן רוצות לממן את האיסוף, ואז נשאלת השאלה אם יש לתאגיד מספיק כסף, אם אכפת לו".

עם זאת, הוא מציין, המודל העסקי של החברה משתנה כל הזמן. סזאקי, המשמש בלוגר פעיל באתר האינטרנט של ה"ניו יורק טיימס", כותב שם על השיטות הניהוליות והמכשולים העומדים בפני סטארט-אפים חברתיים. "אנחנו כל הזמן מעדכנים את המודל שלנו, כי אנחנו מנהלים סוג חדש לגמרי של עסק", הוא אומר, "אז אנחנו לא יודעים עדיין את התשובות לכל השאלות. אם הייתי פותח מסעדה, הייתי יכול לשאול מיליון אנשים איך מנהלים מסעדה, אבל במקרה הזה אין לי את מי לשאול. התחלנו כחברת דשנים, שינינו את העסק שלנו לחלוטין. החודש אנחנו משיקים בארצות הברית יוזמה שבמסגרתה הצרכנים עצמם ישלמו על עלויות האיסוף, בניגוד למודל הקיים שלנו שבו ההשתתפות היא חינמית והמותגים עצמם כיסו את העלויות. רוב הסיכויים שניכשל, אבל אם לא, אז מגניב".

"המודל העסקי", הוא אומר, "זהה לחברות סטארט-אפ רגילות. היסודות הם אותם יסודות. אתה צריך צוות טוב, אתה צריך לגייס כסף, אתה צריך להשתלם למשקיעים. לנו, למרות המשבר הכלכלי, לא היתה שנה שנסוגנו. צמחנו בשלושים עד מאה אחוזים מדי שנה. אז המיתון כן משפיע, כי התקציב של המממנים שלנו יורד ולכן יש פחות משאבים, אבל אני נרגש מכך שאנחנו צומחים בקצב כזה כשהכלכלה במצב גרוע. תאר לעצמך איך נצמח כשהיא תתאושש".

בינתיים, הוא אומר, הוא מנהל מירוץ נגד הזמן בניסיון לאפשר לטרה סייקל לצמוח כמה שיותר. כדי להציל את הכוכב, כמובן, אבל גם כדי להיהפך לגדולים מדי בשביל המתחרים העתידיים. "אין לנו תחרות כיום. אנחנו אחת מהחברות הגדולות בתחומנו, וזה לא דבר טוב, כי אנחנו מכניסים רק 20 מיליון דולר בשנה", הוא אומר. "אבל אולי אנשים אחרים ייכנסו לתחום ויתחרו בנו וזה ייצור תנועה שלמה, כך אני מקווה, אם כי מדובר בתהליך אטי וארוך מאוד. בינתיים אנחנו מנסים לגדול כמה שיותר מהר, פותחים פעילות בכמה שיותר מדינות. המטרה היא לצמוח, לצמוח, לצמוח, כי יום אחד תהיה תחרות ועלינו להיות מוכנים.

"אנחנו רוצים להיות בכל מדינה בעולם. ישראל, מבחינתנו, היא שער טוב למזרח התיכון, משום שבניגוד למדינות כמו איראן או סעודיה יש לה פרספקטיבה אמריקאית על עסקים. יש לנו כיום יותר מ-20 מיליון בני אדם שאוספים זבל ושולחים לנו אותו; זה לא בשביל כסף, כי הם אינם מקבלים כסף, אלא כי הם רוצים לעזור לסביבה. יש לנו 110 עובדים כיום, והכנסות של 20 מיליון דולר. השאלה שאיני יודע לענות עליה היא אם נוכל להגיע למיליארד דולר: האם חברות כמונו, שעושות דברים טובים, יכולות להגיע לרווח של מיליארד דולר? 20 מיליון דולר זה לא כסף של מיקרוסופט, ואנחנו רוצים להפוך את הדבר הזה לעסק ענק ככל האפשר. אני מקווה שנהיה אפל או גוגל הבאים, או שמישהו אחר יהיה. הרבה מהחברים שלי שמקימים חברות סטארט-אפ עכשיו חושבים על זוויות חברתיות, או בעיות חברתיות שהם רוצים לפתור".

ברגע של כנות הוא מודה כי לא תמיד קל להתגבר על הפער שבין אג'נדה סביבתית לבין הרצון לעשות רווח: "אתה מנסה להתמקד בלהראות ללקוחות שלך שעשייה חיובית יוצרת ערך, אבל אתה תמיד גם צריך לשאול אם אנחנו עושים כסף בדרך שמקדמת את האג'נדה הסביבתית שלנו ומקדמת שינוי חיובי. אתה צריך לשמור על עירנות, בסופו של דבר, כי קל מאוד ללכת לאיבוד".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו