בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כפר שובת רעב

150 תושבי הכפר הזעיר חירבת א-טוואייל מאסו בצווי ההריסה שהוצאו לבתיהם ובאימוני צה"ל. השבוע פתחו כולם בשביתת רעב, אך רק הטלוויזיה של שכם באה

32תגובות

הם כולם מאותו הכפר, אותה קומה, אותה בלורית שיער, וכשבאנו השבוע לכפרם הזעיר, חירבת א-טוואייל, הם היו מכונסים במסגדם החדש יחסית. כ-20 גברים חסונים, איכרים ורועי צאן, בבגדי העבודה הבלויים שלהם, המוכתמים בוץ, ידיהם גרומות מעבודת השדה ולראשיהם כאפיות או צעיפי צמר ישנים, באולם התפילה הגדול. רוח ומטחי גשם צלפו בחוץ בשדות המעובדים להפליא והאדמה החומה מלאה בשלוליות. גם מרבדי התפילה של המסגד היו ספוגי מים והקור חדר אל בין כתליו. שעון אלקטרוני, שתלוי על הקיר החשוף, בישר על מועדי התפילה באופן דיגיטלי. חמור נער, כבשה פעתה, כלב רועים נבח ותרנגול קרא, מקהלת בעלי החיים של הכפר ניעורה לחיים לנוכח הזרים שבאו לכפר.

נעליהם הבוציות והבלויות של האיכרים נערמו בכניסה למסגד, בצד ערימת שמיכות הצמר החדשות שקיבלו הבוקר, תרומה ממשרד הרווחה הפלסטיני. בתום תפילת הצהריים ייקח אתו כל איכר שמיכה אחת למשפחתו. גם חברת המועצה המחוקקת משכם, נג'את אבו באכר, באה הבוקר לבקרם בלוויית פמליה קטנה, כמחווה פרלמנטרית. היא אומרת שבאה לכפר כדי להגיד לתושביו שהם אינם לבדם במאבקם; שבאה לשמוע את התושבים ולראות כיצד תוכל לעזור; שבאה להודות להם על מאבקם הנחוש והאמיץ ועל אחיזתם העיקשת באדמתם, שאלמלא הם היתה כבר נגזלת כולה מזמן; וגם מסר בפיה לעם הישראלי, כך אמרה, שיידע שהכפריים הללו לא ייאבקו נגד הכיבוש לבדם. בעיקר היא מתעניינת בחייהן הקשים של נשות הכפר - כל זאת אמרה חברת המועצה במהלך ביקורה הקצרצר, יושבת כמו כולם על רצפת המסגד ופניה למתגודדים סביבה בעיגול גדול.

לפני שפנתה ללכת, כמה דקות לאחר שבאה, ביקשו ממנה האיכרים הללו שתחזור אליהם שוב בקרוב. היא הבטיחה שעוד תשוב. רק פעם אחת ויחידה ביקרה כאן המחוקקת אבו-באכר קודם, בכפר הנידח הזה, שבקושי שמעה את שמעו, שנמצא באזור הבחירה שלה, על שיפולי ההר שיורד אל בקעת הירדן, בין עיירת הפלסטינים עקרבה, להתנחלות היהודים גיתית. דרך בוצית מובילה אל הכפר, חלפה שעה ארוכה עד שמצאנו אותו, תועים בין הכבישים היורדים לבקעה ודרכי העפר שנשטפו בגשם.

על הטרשים, בינות לשדות, נראו כמה מבנים, ספק בתים, ספק בקתות, ולצדם הדירים והלולים, במראה מקראי כמעט, על רקע נוף ההוד של השדות וההרים מסביבם. כשנכנסנו למסגד, מלווים בשני תחקירני ארגון "בצלם" ותחקירנית מטעם האגודה לזכויות האזרח, היו התושבים שקועים בשיחה ערה, יומיים אחרי יומם הגדול. היתה שעת צהריים והם פנו תחילה לתפילה, כורעים הלוך ושוב על המרבדים הרטובים, מליטים עיניהם, אללה הוא אכבר - ופניהם למכה.

אבל בחירבת א-טוואייל כבר יודעים האיכרים מזמן שאין עוד די בתפילות; אלו לבדן לא יושיעו אותם. אם הדבר יהיה תלוי בשלטונות הכיבוש הישראלי, נחרץ גורל כפרם להיהרס, בדיוק כגורל כל קהילות הרועים האחרות בבקעת הירדן, שישראל אומרת לטהרן מיושביהן האיכרים בשיטתיות מפחידה, בשקט-בשקט ובאין רואה. חורבות האבן של הבתים העתיקים והמרהיבים בחירבת א-טוואייל מעידות שכאן התקיים יישוב פלסטיני זה מאות בשנים. גם התושבים מספרים על אבותיהם שחיו כאן. אבל גיתית מתקרבת מצפון-מזרח ואיתמר מתרחבת מצפון-מערב; נתיב הגדוד, יפית, תומר ופצאל, התנחלויות הבקעה והמורדות אליה, גם הן הולכות ומתפשטות, הולכות וחונקות את ההתיישבות החקלאית של הפלסטינים בבקעה, שספוח תסופח לישראל יום אחד.

לא, תפילת הצהריים, נוגעת ללב ככל שהיתה, לא תושיע אותם. הם יודעים זאת. לכן חיפשו התושבים לנקוט מהלך אחר, כזה שלא נוסה מעולם קודם לכן במאבק על האדמה, כזה שירעיש עולמות, שיטלטל את דעת הקהל הבינלאומית ואולי אף את זו של ישראל. אחרי שהחורף בא והשנה האזרחית החדשה הביאה עליהם עוד גל של צווי הריסה, בזמן שצה"ל המשיך להתאמן בשדותיהם, לעתים משחית את היבולים ולעתים מותיר אחריו נפלים שכבר פגעו בכמה ילדים, התכנסו לפני כשבועיים כל תושבי הכפר הנסערים לאסיפת חברים במסגד.

מישהו, שאת זהותו סירבו השבוע להסגיר, העלה הצעה מהפכנית באמת: שביתת רעב. כל הכפר ישבות רעב. כשבשורת השביתה תצא למרחוק, כך היו משוכנעים, יבואו אל הכפר נציגי התקשורת מכל ארצות הים ובאמצעותם יספרו לעולם על תלאותיהם ועל הסכנה הקיומית האורבת לכפרם. בחירבת א-טוואייל יודעים שהעולם תומך בישראל ובמעשה הכיבוש שלה, אבל שביתת הרעב עשויה לשנות את המציאות הזאת. כך, על כל פנים, אמר לנו ביום שני השבוע, למחרת תום השביתה, ראש הכפר, רועה הצאן באסם דלי בני-ג'אבר.

עכשיו נותר רק להחליט לכמה זמן ישבתו. שביתת רעב פתוחה, ללא מועד סיום, רעב עד מוות, רעב עד חידלון, הצטיירה בעיניהם כצעד מרחיק לכת וקיצוני מדי, ודאי בשלב הזה של מאבקם. גם שביתה של כמה ימים נראתה להם קשה ומסוכנת מדי, ולכן החליטו בשלב ראשון על יממה, יממה אחת של צום. משחר יום חדש ועד שחר היום הבא יתכנס הכפר כולו אל המסגד ולפי תושביו לא יבוא דבר. תענית חירבת א-טוואייל, צום המחאה. זה קרה בשבת שעברה.

אלכס ליבק

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

תערובת של תום איכרי ומציאות קשה של החיים תחת הכיבוש לא יכולה שלא לגעת ללב. חלק גדול מאדמות הכפר נגזלו מזמן לטובת גיתית ובנותיה, שנמצאת במרחק שני קילומטרים מזרחה מכאן. צווי ההריסה האחרונים מטעם המינהל האזרחי הגיעו לכפר לפני כשבועיים. בקהילות הרועים השכנות מדווחים התושבים על הצקות של מתנחלים, בעיקר אלו מאיתמר, שמשסים ברועים את כלביהם כדי להניסם מאדמות המרעה שלהם הסמוכות להתנחלות, ומתנחלים ממשכיות, שרכז הביטחון שלה מטיל עליהם את חיתתו. האדמה הולכת ונגזלת וצווי ההריסה נערמים.

בקיץ חיים כאן כמה מאות תושבים ובחורף נותרים כ-150. יש להם בית ספר קטן, מטופח וירקרק, שכל ילדי הכפר לומדים בו. חשמל הם מקבלים מעקרבה, אבל מים יש רק מפי הבאר. ראש הכפר, בני-ג'אבר, מתנה: ישראל רוצה לשנות את אופי הקרקע, מאדמה חקלאית לשטח אימונים צבאי. אחר כך, לפי מיטב מסורת הכיבוש וההשתלטות, יעביר צה"ל את האדמות לידי המתנחלים, והאדמה שוב תהיה מותרת לעיבוד, בידי בעליה החדשים. כך זה היה בעבר, וכך, הם משוכנעים, יהיה גם בעתיד.

דחיקתם מכאן נעשית בהדרגה, שלב אחר שלב. קודם הופקעו כל האדמות שנמצאות ממערב לכביש שיורד להתנחלות מעלה אפרים, בואכה הבקעה; עכשיו החלו גם לעשות זאת ממזרח לו. זה החל, כרגיל, בחלוקת צווי פינוי והריסה. 17 צווים כאלו כבר חולקו לבתי חירבת א-טוואייל, ועניינם נדון עכשיו בערכאות. למרבה מזלם, שום מבנה עוד לא נהרס. התושבים אומרים שאחד הצווים הוצא ליריעת הפלסטיק שמכסה על האספסת לבעלי החיים. חלק מהתושבים גר במערות.

ב-17 בינואר חולקו הצווים האחרונים, לפי שעה. שלושה צווי הריסה לבנייה בלתי חוקית. גיתית חוקית, איתמר ומאחזיה מוכשרים למהדרין, אבל לא חירבת א-טוואייל. שני נערים נהרגו בשנים האחרונות בקהילות שכנות מנפלים של צה"ל ועוד ילד קטן נכווה ונפצע קשה ומשפחתו עקרה מכאן באימה גדולה. פרנסתם על החיטה והמקנה בלבד, והיא הולכת ומצטמצמת. "לא נותנים לנו הזדמנות לחיות כאן", נאנח ראש הכפר וחבריו מהנהנים בהסכמה. לכן החליטו על שביתת הרעב.

זו פרצה בשבת שעברה. הם התכנסו במסגד והרגישו שעשו את הדבר הנכון. עובדה שנציגי עמותות, פוליטיקאים מקומיים וצוותי טלוויזיה מכל האזור באו, כלומר רק נציגי התחנות המקומיות של שכם, ואפילו ד"ר מוסטפה ברגותי, ראש ארגון ה"מדיקל רליף", ההקלה הרפואית, בא. חיילי צה"ל, שאף הם באו לכאן בשבת כאורחים בלתי קרואים, החרימו את תעודת הזיהוי של ברגותי בעת הביקור. האיכרים אומרים שהרגישו שקולם נשמע לפתע.

לאורך היממה ההיא הם היו כולם יחדיו, נשים, גברים וטף במסגד, עונג שבת. הילד דייה, בן 10, שבת גם הוא. למה שבתת? "כי אלה לא חיים", הוא משיב מיד בקולו הדקיק. הם נשבעים שלא אכלו ולא שתו דבר. ולמה הפסקתם את השביתה מהר כל כך? ראש הכפר: "המסר עבר. השגנו את מטרותינו".

רועה צאן אחד מציע שבפעם הבאה ישבתו ללא הגבלת זמן. אבל לא נראה שיש עכשיו תומכים רבים במסגד להצעתו. אם יהיה צורך יחזרו על הניסוי וישבתו שוב, כדי לעודד את הלחץ הבינלאומי על ישראל. מדינת ישראל לא השתנתה בעקבות השביתה, הם מודים, אבל הם מאמינים שיש בעולם ארגונים וממשלות שתומכים במדינת ישראל, בגלל שאינם יודעים מספיק על סבלם של תושבי חירבת א-טוואייל ושאר תושבי האזור. השביתה אולי שינתה זאת. אולי הפכה את תומכי ישראל לנייטרלים, ואולי אפילו למזדהים עם סבלם - למרות שרק הטלוויזיה המקומית של שכם באה, אפילו מרויטרס לא באו. אבל אין להם יכולת לעשות יותר מזה. היה קשה לשבות? הם מצחקקים: "יחסית לתנאי חיינו, זה היה קל מאוד".

כפות רגלי החשופות קפאו בינתיים בצינת המסגד ואני יוצא לסיור בין בקתות הכפר, עלובות אך מטופחות מאוד, שעשן מדורה מכסה עליהם. ראש הכפר, בני ג'אבר, מספר שאתמול שבר את הצום בארוחת בוקר רגילה - לבנה, יוגורט, שמן זית, חובייזה ולחם. אבל הפעם היתה ארוחת הבוקר טעימה לו במיוחד, הו, כמה שהיתה טעימה.

ממתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר, כי "המתחם של חירבת א-טוואייל מצוי בשטח ‘סי' ובעל ייעוד חקלאי, שחלקו נמצא תחת צו סגירה צבאי ובשטחי אש, אשר נבנה ללא היתרים ובניגוד לתוכנית המתאר. לאורך השנים נמסרו 28 צווי הפסקת עבודה בשל אי-חוקיות הבנייה. במהלך 2011 נמסרו שני צווי הפסקת עבודה כנגד דיר ואוהל, לגביהם הוגשה בקשת היתרי בנייה, שנדחתה במסגרת דיון בפני ועדת המשנה לפיקוח, תוך מתן הארכה בת 30 יום להחזרת המצב לקדמותו או כל צעד שימצאו המחזיקים לנכון. במהלך 2012 נמסר צו הפסקת עבודה אחד נגד אוהל המשמש כמחסן, ומאחר ולא הוצג בגינו היתר בנייה שהוצא כדין, החליטה ועדת המשנה לפיקוח על הוצאת צו סופי להריסה נגד המבנה תוך מתן הארכה בת 30 יום". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו