טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתעלות הביוב של הגטו לאוסקר

לא רק "הערת שוליים": סיפורה המטלטל של קבוצת יהודים ששרדה את השואה בתוך הביוב של העיר לבוב הפך לסרט פולני המועמד לפרס הסרט הזר הטוב ביותר. "אני מרגישה שזה קרה רק אתמול", אומרת ל"הארץ" קריסטינה חיגר, הניצולה היחידה שעדיין חיה. בני משפחות ניצולים אחרים מרגישים שהבמאית עיוותה את הסיפור והפכה אותו "לסרט אימה הוליוודי". בין זיכרון לקולנוע

תגובות

בהקדמה לספר זיכרונותיו שמעולם לא פורסם, כתב איגנץ חיגר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. הוא התיישב בשמים וייעד את הארץ לבני האדם. ועל הארץ זה קרה".

כמעט 70 שנים חלפו מאז אך בתו, קריסטינה, עדיין זוכרת בפירוט את 14 חודשי האימה שעברו על משפחתה בשואה. בין 1 ביוני 1943 לסוף יולי 1944 היא הסתתרה עם הוריה ואחיה הפעוט בתעלות הביוב של עיר הולדתה לבוב (אז בפולין הכבושה, כיום באוקראינה). בתנאים תת-אנושיים הצליחה הילדה הקטנה, בת שבע, להתגבר על העכברושים, המים העכורים, הרעב, המחלות, הדיכאון, האימה והמוות, שארבו לה בכל פינה.

חיגר, בת 76, היא האחרונה שנותרה בחיים מקבוצה של 11 אנשים ששרדו יחד את השואה בתעלות הביוב. "פחדתי שם נורא. החוויות משם מלוות אותי עד היום ולפעמים אני מתעוררת מהן בפחד", היא אומרת. סיפורם יוצא הדופן מוצג כעת בסרט הקולנוע הפולני In Darkness ("בחשיכה"), אחד המועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. הסרט של הבמאית המוערכת אניישקה הולנד יתחרה על הפרס לצד "הערת שוליים" מישראל ו"פרידה" מאיראן, המועמד המוביל. אמנם על הסרט הפולני כמעט לא דובר בארץ, אבל בהתחשב בהיסטוריה של סרטי שואה בתחרות, דווקא הוא עוד עשוי להפתיע בטקס שיתקיים בהוליווד החודש.

זו עונת האוסקרים באמריקה, ועל הכרזות של הסרט מתנוססת דמות הילדה המגלמת את חיגר. קריסטינה זוכה לראות את סיפורה על המסך, אירוע שמחייב אותה להתמודד מחדש עם עברה. בראיון טלפוני מביתה בניו יורק היא נזכרה השבוע בימים הנוראים ההם וסיפרה גם על החברות שנרקמה בינה לבמאית הסרט, אניישקה הולנד.

"כן, אני זוכרת בבירור. חוויה מהסוג הזה היא דבר שנשאר אתך לכל החיים. אתה חי עם זה", אמרה כשנשאלה עד כמה בהירים זיכרונותיה מתקופת ילדותה. "אפילו היום, כשרוב האנשים שאני זוכרת כבר אינם חיים, אני מרגישה שמה שקרה לפני שנים רבות התרחש בעצם רק אתמול".

ערב מלחמת העולם השנייה היתה לבוב אחד המרכזים היהודיים הגדולים בפולין. כ-110 אלף יהודים התגוררו בה - שליש מאוכלוסיית העיר. שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה היא נכבשה בידי הסובייטים. ביוני 1941 עברה טלטלה נוספת, כשהנאצים נכנסו אליה. בו ביום הוחל בביצוע אקציות ורציחות של אלפים מתושביה.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

בנובמבר הוקם הגטו. אביה של קריסטינה, בעל ידי זהב, עבד בעבודות שונות בגטו. אישור מזויף שהכין לאמה איפשר לה להישאר בגטו ולצאת לעבודת כפייה במחנה סמוך. קריסטינה ואחיה נותרו בגפם רוב שעות היום. "אני ופבל, שהיה אז בן ארבע, נשארנו לבד בבית, כשההורים הלכו לעבודה. אבא שלי הכין לנו מקומות מסתור בדירה, ואמר לי שאסור לנו לצאת משם. תמיד נורא פחדתי שיתפסו אותנו", היא מספרת.

עם הזמן למדה להבחין בין נקישות הנעליים של החיילים הגרמנים ומשתפי הפעולה האוקראינים, לבין אלה של שכניה וקרוביה היהודים. מתוך המסתור האזינה בחשש לקולות שבקעו מחדר המדרגות. "כששמעתי את הגרמנים, נכנסתי מיד למקום המסתור. לפעמים ישבתי שם שעות, מחכה שההורים יחזרו. זה היה פחד נוראי. ישבתי שם ובכיתי בשקט, כדי שלא ישמעו אותי. החזקתי את הידיים של אחי הקטן. אמרתי לו שיהיה בסדר ושלא יפחד", היא נזכרת.

לאורך כל החודשים האלה נמשכו מעשי הרצח והגירוש של אלפי יהודים אל מותם. ביוני 1943 החליטו הגרמנים לחסל סופית את הגטו. ב-30 במאי, לקראת חצות, החלו הנאצים לגרור את היהודים מדירותיהם ולהעלות אותם למשאיות בדרך לבורות המוות. בעצתו של שכנו לגטו יעקב ברסטיצקי שהקדים לראות את האסון המתרגש, הבין אביה של חיגר שהסיכוי האחרון להציל את משפחתו הוא להיעלם מתחת לפני האדמה. בעמל רב, בעזרת כפות, מזלגות וכלים קטנים, חפרו הוא וכמה ממכריו חור ברצפת בטון באחד מבתי העיר, הישר אל מערכת הביוב הענקית.

המלאך

"אני זוכרת את הלילה של החיסול הסופי, האקציה האחרונה... את קולות ההמולה והתוהו ובוהו, את הצעקות והבלבול... את האימה האפלה והצרופה", כותבת חיגר בספרה, שמתורגם כעת לעברית. "ניסינו נואשות להימלט ונאבקנו להיכנס דרך החור... יחד זרמנו אל הביוב וקיווינו למצוא מקלט בקרב החולדות והטינופת. אני זוכרת את הפיר הקטן והחשוך... הימים ההם היו איומים. היו בו קורי עכביש עבים כל כך, שהאטו את החולדות ששרצו בכל מקום בעדריהן... הקירות היו חלקלקים מהרפש והטחב של הביוב. תולעים צהובות זעירות כיסו כל משטח. הריח היה מסריח וטחוב נורא. בוץ ושלוליות קטנות של מי שפכים נקוו לרגלינו".

בדיעבד, קשה עד בלתי אפשרי להבין איך שרדו שם תקופה כה ארוכה. כדי להשיג מי שתייה, נאלץ אביה לזחול שני קילומטרים בתוך מבוך של צינורות קטנים עם קומקום בין שיניו, עד שהגיע לחור שדרכו חילחלו מים לביוב. דרי הביוב הצליחו לגבור על השיטפונות שאיימו להטביעם; על האש שפרצה שם באחד הימים; ואפילו על הנאצים שרדפו אחריהם גם במעמקים.

"בביוב עדיין פחדתי, כמובן, אבל לפחות הייתי עם אבא ואמא. אז זה היה פחד מסוג אחר. היה לי מישהו שאני יכולה לסמוך עליו. מישהו שיתמוך בי", אומרת קריסטינה.

את חודשי האימה האלה לא היתה הקבוצה יכולה לשרוד ללא עזרה מבחוץ. "המלאך השומר" שלהם, כפי שהיא מכנה אותו, היה ליאופולד סוחה, פושע מקומי שעבד כאיש תחזוקה בתעלות הביוב של לבוב. המפגש האקראי בינו ליהודים שהסתתרו בממלכה התחתית שלו הביא לכריתת הסכם, שבמסגרתו סייע להם להסתתר מהנאצים וסיפק להם מזון ומוצרי יסוד.

תחילה עשה זאת תמורת כסף, אך תוך סיכון אישי רב לו ולמשפחתו. בהמשך, כשהכסף אזל, הוא המשיך לעזור להם גם ללא תמורה. "אני זוכרת את הפנים, את העיניים הגדולות ואת החיוך שלו. מהרגע הראשון שהסתכלתי עליו האמנתי שהכל יהיה בסדר ושהוא ידאג לנו. אהבתי אותו והוא היה בשבילי כמו אבא", מספרת חיגר.

ככל שנקפו הימים נעשה סוחה נקודת האור היחידה בחיי המסתתרים. לצד אספקה של מוצרים חיוניים, הוא גם דאג להביא להם נרות לשבת ואף לקח את בגדיהם לכביסה ולגיהוץ.

כשקריסטינה שקעה בדיכאון, סוחה היה זה שעודד אותה. "הוא לקח אותי על הכתפיים בתוך התעלות, עד לנקודה שממנה אפשר היה לראות את אור השמש מבעד למכסה. הבטתי למעלה והוא אמר לי ‘תסתכלי מסביב וקחי נשימה עמוקה. את צריכה סבלנות, ילדה. את צריכה להיות מאוד חזקה ולהחזיק מעמד. עוד מעט גם את תוכלי לשחק עם הילדים שם בחוץ'. זו היתה התרופה שלי".

שנה לאחר תום המלחמה נהרג סוחה בתאונת דרכים. משאית צבאית רוסית פגעה בו כשרכב על אופניו. גופתו נפלה על פתח פיר ביוב. "זו היתה טרגדיה גדולה. עד עכשיו אני חושבת על זה. בכל שנה, ביום השנה למותו, אני מדליקה נר זיכרון", אומרת חיגר. כהוקרה על מעשיו קיבלו סוחה ורעייתו את אות חסיד אומות העולם של "יד ושם".

מהיכן שאבתם כוח לשרוד כל כך הרבה זמן בתנאים כאלה?

"את הכוח קיבלתי מאבא שלי. הוא היה נחוש ותמיד שמר על תקווה ואמר שהכל יהיה בסדר. אפילו בתעלות הביוב הוא דאג שנחיה כמו אנשים תרבותיים, כמו בני אנוש ולא כמו חיות. הוא דאג לקרוא את העיתונים שהוברחו אליו, כתב מחזות וסאטירות ואירגן לנו תיאטרון שבו שיחקנו את עצמנו".

סמרטוטים

בסוף יולי 1944, עם כניסת הצבא האדום לעיר, הם יצאו מתעלות הביוב. מתוך יותר מ-100 אלף היהודים שהיו בעיר לפני השואה, נותרו בה כמה מאות.

קהל רב של סקרנים התגודד סביב פתח הביוב והתקשה להאמין למראה עיניו. "הגחנו כמו אנשי מערות. לא היה לנו כלום. הבגדים שלנו היו סמרטוטים והמראה שלנו הפחיד את האנשים", כתב לימים אביה של קריסטינה.

ב-1957 עלתה המשפחה לישראל. קריסטינה למדה רפואת שיניים. עשור לאחר מכן עברה עם בעלה לארצות הברית, שם היא גרה עד היום - אם לשני ילדים וסבתא לשני נכדים.

הגורל המתעתע המשיך להכות במשפחה גם שנים אחרי השואה. אחיה פבל נהרג ב-1978 בתאונת דרכים בעת שירות מילואים, כשהיה בן 39. "זו טרגדיה גדולה בשבילי עד היום. אחי הקטן, שתמיד אמר שהייתי האמא השנייה שלו, הצליח להינצל מתעלות הביוב, אבל נהרג בפתאומיות כזו". פבל הותיר שני ילדים, שלכל אחד מהם שני ילדים משלו.

את מאמינה באלוהים?

"אמא שלי תמיד אמרה שהיה כתוב שם למעלה שאנחנו נישאר בחיים. היא האמינה בזה, ולמרות שלא היתה דתייה, נהגה להדליק נרות בערב שבת גם בביוב. אני עדיין הולכת לבית הכנסת בחגים, אבל זה מאוד קשה ומתסכל. יש לי רגשות מעורבים בעניין. אני חושבת הרבה על מה גרם לכך שנשארנו בחיים".

מה לקחת עמך הלאה כשיעור לחיים?

"הדבר הראשון הוא שאסור להפלות בין אנשים. כל אחד הוא בן אדם ואי אפשר להתייחס אליו בצורה שונה או ברוטלית, או להרוג אותו רק בגלל הדת או צבע העור שלו. הדבר השני שלמדתי הוא שבחיים יש טרגדיות ומצבים קשים, אבל צריך להתגבר, להאמין שיהיה יותר טוב ולקוות. אני זוכרת שכשבאתי לישראל, כולם היו נותנים לנו תפיחה על הכתף ואומרים ‘סבלנות, סבלנות, סבלנות'. אז כן, צריך תקווה וגם סבלנות".

אור אחר

חיגר אהבה את הסרט החדש שנעשה בהשראת הסיפור המשפחתי שלה. "אני עדת הראייה היחידה שנותרה ואני חושבת שהסרט מאוד מדויק ומציג את ההתרחשויות בצורה מאוד ריאליסטית. גם את הצדדים הטובים וגם את הרעים", היא אומרת. "אני והבמאית אניישקה הולנד התיידדנו מאוד בעקבותיו".

מי שרואה זאת באור אחר לגמרי הוא הנרי ברסטיצקי. אביו, יעקב, שהה אף הוא בתעלות הביוב של העיר במחיצת משפחתה של קריסטינה. למעשה, הוא היה האיש ששיכנע את אביה למצוא מקלט בביוב.

"הסרט הזה הוא פברוק מוחלט. הוא מתיימר להיות ‘סיפור אמיתי', אבל מכיל הרבה מאוד פרטים לא מדויקים ולא נכונים", אומר בנו בראיון מפאריס, לשם היגר אביו אחרי המלחמה. "זה סרט אימה הוליוודי, שבמקום לקרב את הצופים לסיפור, מציג להם מבטי תקריב של חולדות בביוב כדי להפחיד אותם".

הסרט אמנם מתיימר להיות נאמן למציאות, אך כמקובל בסרטים היסטוריים שאינם תיעודיים, חלק מהפרטים שונו לצורכי העלילה הקולנועית. ברסטיצקי מודע לכך, אך אינו מוכן להשלים עם האופן שבו מוצג אביו בסרט.

"לא האמנתי למראה עיני. אבי מופיע כחסיד תמהוני עם זקן, פיאות ולבוש אופייני". בתמונה מקורית של אביו, שבנו מציג כהוכחה לטענותיו, הוא נראה שונה לגמרי. "יהודי מודרני", כדבריו. "השתמשו בו בסרט בתור קלישאה של היהודי הדתי. יש בזה סממנים אנטישמיים ופגיעה בזכרו", הוא מאשים.

חלק מכעסו נובע מכך שהבמאית לא פנתה למשפחות גיבורי הסיפור בעת העבודה על הסרט. "מי שמכין סרט שמתיימר לספר סיפור אמיתי וששחקניו מגלמים דמויות שהיו קיימות במציאות - צריך היה ללמוד יותר על האנשים האלה או לבקש את האישור של משפחותיהם", הוא אומר. את התוצאה הוא מכנה "חסרת אחריות".

ברסטיצקי אינו היחיד מצאצאי הניצולים שנושא בלבו מטען כבד. יריבויות שהתגלעו בין קומץ היהודים עוד בתעלות הביוב נמשכו גם שנים לאחר מכן, מעל ומתחת לפני השטח. אלה שלא מצאו את דרכן למסך הקולנוע ממתינות עדיין בארכיונים הפרטיים של המשפחות.

ריאליזם

אניישקה הולנד, הבמאית הפולנייה עטורת הפרסים, עסקה בשואה גם בכמה מסרטיה הקודמים. אחד הבולטים שבהם, "אירופה אירופה", מבוסס אף הוא על מקרה אמיתי יוצא דופן: סיפורו של צעיר יהודי שהתחזה לפעיל במפלגה הנאצית כדי לשרוד את השואה.

"לא הייתי בקשר עם המשפחות של הניצולים שעליהן מבוסס הסרט, ואפילו לא ידעתי שאחת מהם עדיין בחיים. לבושתי, לא בדקתי את זה", אמרה בשיחת טלפון מוורשה (היא התיידדה עם חיגר אחרי השלמת הסרט). "מצד שני, זה לא סרט תיעודי, ולכן לא היה לי חשוב באמת לחפש את המשפחות שלהם". הולנד סיפרה ש"כהכנה לסרט עיינתי בספרים היסטוריים, בזיכרונות ובמסמכי ארכיון - מעל 2,000 עמודים של עדויות ניצולים ושל והמשפטים שנערכו אחרי השואה".

באופן שנראה לחלק מבני הניצולים פרדוקסלי, לאותנטיות של הסרט היתה חשיבות עליונה בעיניה, "בכל רמה ורמה". "ניסיתי להציג את המציאות באופן הרגיש והריאליסטי ביותר שניתן. להרוס את הריחוק שבין הצופה לסיפור ולהכניס אותו פנימה, אל החוויה האמיתית, כך שירגיש שהוא באמת נמצא שם", היא אומרת.

מסיבה זו, בין היתר, הסרט אינו דובר אנגלית. "לא רציתי להרחיק את הצופה מהמציאות. העדפתי להשתמש בשפות המקוריות - שש במספר - בהן פולנית, אוקראינית, יידיש וגרמנית", היא אומרת. "ניסיתי להתרחק מסיפור שואה הוליוודי, שמציג גישה מוסרנית וסנטימנטלית עם סוף טוב. הקפדתי מאוד על תיאור הדמויות וניסיתי להציג את המורכבות שלהן. חלקן - גם היהודים וגם הפולנים - לא היו נחמדות ולא תמיד התנהגו יפה".

ספר זיכרונותיה של קריסטינה חיגר ייצא לאור בעברית באפריל, בהוצאת "דני ספרים", יחד עם יציאת סרטה של הולנד לאקרנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות