שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל יידוב, GQ
מיכאל יידוב, GQ

השמועות החלו לטפטף אל מחוץ לאוקראינה לפני כשלוש שנים: במאי קולנוע רוסי צעיר התחפר בפרברי חרקוב, עיר של 1.4 מיליון בני אדם, כדי לעשות... משהו. סרט, זה בטוח, אבל לא רק זה. אם להאמין לרכילות, זה היה פרויקט הקולנוע היקר, המסובך והתובעני ביותר שנוסה אי פעם.

זרם קבוע של ניצבים לשעבר ועוזרים אישיים שפוטרו דיברו על הסט במושגים שנשמעים בדרך כלל בסיפורים על מחנות הישרדות. הבמאי, איליה חרז'אנובסקי, היה משוגע שהכריח את הצוות ללבוש בגדים מעידן סטאלין, האכיל אותם במזון סובייטי מפחיות שימורים ושילם להם בכסף מימי ברית המועצות. אחרים אמרו שהפרויקט היה כת וכל המעורבים בו עבדו בחינם. חרז'אנובסקי השתלט על חרקוב כולה, הם סיפרו, והשבית את שדה התעופה. לא, לא, התעקשו אחרים, העניין כולו היה ניסוי בתנאי כלא, שאולי צולם בחשאי במצלמות נסתרות. מבקר הקולנוע סטניסלב זלוונסקי כתב בבלוג שהוא ציפה לראות "ראשים על חניתות" ברחבי המחנה.

היו לי די זמן וסיבות להריץ מחדש בראשי את שברי הרכילויות הללו כשמטוס המדחף המקרקש התקרב באי-יציבות לנחיתה בחרקוב. דקה נוראה אחר כך הוא התגלגל ברחבי שדה תעופה שהצמחייה גדלה בו פרא, בינות לגופים המחלידים של מטוסי אירופלוט, שקורקעו עם נפילת האימפריה. שדה תעופה לא מרשים במיוחד, אבל לפחות הסרט לא השתלט עליו. ובעוד שנהג המונית שלי יודע כל דבר על הצילומים (ההפקה שאלה את מכונית האספנות של אחד מחבריו, הוא מתרברב בלי שנשאל), לא נראה שהוא נתון לשליטת הבמאי או מועסק אצלו.

ניצבים על סט הצילומים של "דאו". אחדים נטשו קריירות ומשפחות והעתיקו את חייהם לחרקוב צילום: סרגיי מקסימישן

אני כבר מתכוון לבטל את השמועות כפטפוטי בלוגים חסרי משמעות כשאני מגיע למתחם הסרט עצמו, ושוב, מגלה שאני נכון להאמין לכל. הסט, במבט מבחוץ, הוא קופסת עץ עצומה הבולטת מתוך בניין לבנים בן שלוש קומות, המשכן את המשרדים, הסדנאות ומחסני האביזרים הנרחבים של הסרט.

מחלקת התלבושות לבדה ממלאת את המרתף כולו. כאן, זוג תאומות מורה לי להחליף את בגדי בחליפת שלושה חלקים משנות ה-50, כולל ביריות גרביים, מכנסיים שמגיעים עד הטבור, כובע פדורה, נעליים חומות שנראות כמו לבני בניין, גופייה ותחתוני בוקסר. די בתחתונים - שחורים, מגרדים ומכוערים בצורה לא נתפשת - כדי לעורר זיכרונות פרוסטיאניים מהסוג הגרוע ביותר בראשו של כל אדם שהיה פרק זמן כלשהו בברית המועצות (חייתי בלטביה עד אחרי בית הספר התיכון). שבעים שנה של סבל שגרתי מגולמים בחגורת בד המקיפה את המותניים.

התאומות, אוליה ולנה, אינן רואות שום דבר יוצא דופן בטקס חניכה משפיל זה לכתב שלא יופיע אפילו בסצנה אחת של הסרט, בדיוק כפי שהן אינן רואות שום דבר חריג בכך שהמצלמות לא הופעלו כבר יותר מחודש. אחרי הכל, הפקת הסרט, ששמו הזמני הוא "דאו", החלה כבר ב-2006 ועוד לא הסתיימה, אם בכלל תסתיים אי פעם. אולם בתוך חומות הסט, בעיני 300 העובדים בפרויקט - כולל כ-50 בני אדם החיים בתפקיד, כולל התלבושות - אין שום הבדל בין "מצלמים" ל"לא מצלמים".

אחת התאומות נוגעת בהערצה בראשי. לפני שהגעתי למלבישות, עצרתי במחלקת השיער והאיפור. העורף והרקות שלי מגולחים כעת למשעי בחיקוי של תספורת ישנה שנקראת "חצי-קופסה". הכל כדי לסייע לי להשתלב בסט.

איליה חרז'אנובסקי. מלך עם כל הזכויותצילום: גטי אימג'ס

רק שמעתה והלאה, איני יכול לקרוא לו ככה. לפי אוצר המושגים האסורים שתלוי על הקיר מולי, לסט צריך להתייחס בתור "המוסד". כמו כן, בתוך המוסד אין סצנות, רק ניסויים. אין צילומים, רק תיעוד. ודאי שאין במאי. במקום זאת, את איליה חרז'אנובסקי, האיש שאחראי לכל הטירוף הזה, יש לכנות ראש המוסד, או פשוט הבוס.

חרז'אנובסקי מברך אותי לשלום במחלקת התלבושות. הוא עצמו לבוש בווסט שחור מעל לחולצה אפורה, שיער פרוע בסגנון שנות ה-50 ומשקפי ריי-באן חסרי גיל עם מספר גבוה. הוא מוביל אותי במורד אחד המסדרונות האינסופיים של מתחם "דאו" אל המוסד, ובדרך מבחין בניצבת העוברת הכנות באחד מחדרי האיפור הרבים.

"תלוש לה את הריסים", הוא אומר בלי להאט, "היא נראית כמו זונה אינטלקטואלית".

"טוב, זה היה הרעיון", המאפר צועק לכיוון גבו.

"ברור", אומר חרז'אנובסקי, מסתובב על עקב אחד כמו בריקוד על קרח. "אבל תנסה להפוך אותה לפחות זנותית. בלתי אפשרי, אני יודע".

חיפוש בפראבדה

כמה דקות מאוחר יותר אנחנו מגיעים אל המעבר בין שני העולמות: הדלת המחברת בין משרדי ההפקה המודרניים של הסרט, שם אנשים חופשיים לאכול ג'אנק פוד ולהתעסק במחשבים ניידים, ובין בועת הזמן של המוסד. שומר בוחן בלי מלים את אישור המעבר שלי, שהודפס במכונת כתיבה ונושא עליו את המגל והפטיש הסובייטיים וחתום בתאריך 28 באפריל 1952. שומר נוסף בודק את בגדיו של חרז'אנובסקי, בלי להסגיר שום יחס מיוחד, ואפילו רמז לכך שהוא מזהה אותו. אחרי שגלאי המתכות עובר בגסות על גבי ומבחין בטלפון סלולרי - "מצטער, אסור להכניס את זה" - אני חוצה לבסוף את הדלת אל הסט. שמעתי את הסיפורים וראיתי כמה תמונות, ועדיין, נשמתי נעתקת.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות אליכם

מתוך הסט של "דאו" צילום: סרגיי מקסימישן

לפני משתרעת עיר שלמה, בקנה מידה אמיתי, פתוחה לשמים - ובאחת בצהריים, בלי שום מצלמה באופק, היא מאוכלסת לחלוטין. שני שומרים מקיפים את המתחם, החצץ חורק תחת סוליות מגפיהם. במורד הרחוב המזויף, מנקה בכיסוי ראש מיושן מטאטאת מרפסת כניסה.

גודלו של הסט הוא כשל שני מגרשי פוטבול, מוקף בפנטזיה של אדריכלות דכאנית בגובה חמש קומות. לבניין אחד, פרפראזה סהרורית על המאוזולאום של לנין, מוביל גרם מדרגות לא שגרתי בצורת פירמידה. אצטדיון דמוי קולוסאום מתנשא מעל שני בנייני מגורים חדגוניים. מוזיקת צ'לו א-טונאלית מהדהדת ברחבי העיר מרמקולים על עמודים. מטרתה היחידה, כך נראה, היא לגרום לך לחוש מתח, אי נוחות, לשמור אותך על הקצה.

"אתה הולך להרחיב את העיר אחר כך בגרפיקה ממוחשבת?" אני שואל, רק כדי לשאול משהו. חרז'אנובסקי נדרך ומעווה את פניו. "תראה, אם אחד מהשומרים היה שומע אותך, הייתי נקנס באלף הריבניה (כ-125 דולר)", הוא אומר, "מפני שאתה האורח שלי. זה לא משנה שאני הבוס. עושים לי חיפוש כמו לכולם. אתה לא יכול להשתמש במלים שאין להן משמעות בעולם הזה".

"כמו גרפיקה ממוחשבת?"

"עכשיו הוא היה קונס אותי פעמיים".

התאומות המלבישות אוליה ולנה. טקס חניכה משפיל גם למי שלא יופיע אפילו בסצנה אחתצילום: סרגיי מקסימישן

מערכת הקנסות היא ההמצאה העכשווית ביותר של המוסד. חרז'אנובסקי הורה עליה לפני כמה חודשים, כשמאס בכך שהצוות הבריח פנימה טלפונים סלולריים ודיבר על פייסבוק. עבירות אחרות הנושאות קנס הן איחורים, שעלותם יום עבודה שלם, ואי-חידוש אישור המעבר המזויף של המוסד. השיטה נהפכה ללהיט. לא רק שהמוראל השתפר, אלא שהתפתח גם אוצר מלים חלופי שלם ("גוגל" הוא כעת פראבדה, כמו במשפט: "לפראבד את זה"). מערכת הקנסות גם עודדה תרבות הברחות נרחבת. "במשטר טוטליטארי, מנגנוני דיכוי מעוררים מנגנוני בגידה", מסביר הבמאי. "זה מאוד מסקרן אותי".

חרז'אנובסקי פתח את דלת הכניסה לאחד מבנייני המגורים, ושוב נשימתי נעתקה. הקרביים של הסט היו מפורטים כמו הסט עצמו. היו שם מסדרונות המובילים לדירות ובדירות היו מטבחים. בארונות הקרח היה אוכל, טרי ואכיל לחלוטין, אבל עם תאריכי תפוגה של 1952. שוב ושוב, חרז'אנובסקי פתח ארונות מטבח, מגירות ושידות והראה לי גפרורים, נרות, ליפות, ספרים, סלאמי, מטפחות, סבונים, צמר גפן, חלב מרוכז, פאטה. הוא הוריד בגאווה את המים בשלושה בתי שימוש שונים. "הצינור בשירותים מיוצר בהזמנה בקוטר מסוים", הוא אומר, "כי זה משפיע על הנפח והצליל של רעש הורדת המים". הוא נראה מאושר לחלוטין.

כניסה למוסד סגור

חרז'אנובסקי חשב על רעיון המוסד זמן לא רב אחרי שהחלה הפקת "דאו" ב-2006. הוא רצה חלל שבו הוא יעורר את הרגשות הנדרשים מהצוות שלו בתנאים נשלטים, 24 שעות ביממה. הסט יהיה פנאופטיקון (מבנה מוסדי שבו הדיירים מתועדים בכל רגע נתון). מיקרופונים יוסוו במנורות, כפי שהיה מקובל בעידן סטאלין, ויאפשרו לחרז'אנובסקי לצלם עם מצלמותיו הרבות כמעט מכל מקום - מחלונות בקירות או בתקרה וממראות דו-כיווניות.

המטרה המוצהרת של המוסד היא ליצור מחדש את מוסקווה של שנות ה-50 וה-60, עירו של לב לנדאו, הגיבור של "דאו". לנדאו היה פיזיקאי זוכה פרס נובל שקידם את מכניקת הקוונטים באופן משמעותי באמצעות התיאוריות שלו על דיאמגנטיות, נוזליות-על ומוליכות-על. הוא גם שכב עם כל מה שזז. השקפותיו של לנדאו על מין ונישואים הקדימו בעשרות שנים את "קיץ האהבה" בסיקסטיז (הוא ואשתו, קורה, חיו בהסדר פתוח שהוא כינה "חוק נישואים חסר תוקפנות"). חייו, הישר מן המוכן לסרט ביוגרפי, הסתיימו במערכה אחרונה סיוטית אחרי שהוא שהיה מעורב בתאונת דרכים על יד מוסקווה ב-1962. הפיזיקאי שהה חודשיים בתרדמת. טקס הענקת פרס נובל נערך ליד מיטתו.

התאומות המלבישות אוליה ולנהצילום: סרגיי מקסימישן

לפני שקרא על לנדאו, חרז'אנובסקי לא הבין כלום בפיזיקה. אבל הסיפור שלו, עם השכבות העשירות של מין, גאונות ואבדון, ריתק אותו. הוא מיהר להקים חברת הפקה במטרה המוצהרת של הצגת חייו של לנדאו על המסך. בערך באותה תקופה, הפיצ'ר הראשון שלו, חלום קדחתני בסגנון בלה טאר שנקרא "4", זכה במפתיע בפסטיבל הסרטים של רוטרדם, ועל סמך הצלחה זו, חרז'אנובסקי השיג במשא ומתן שליטה מוחלטת על "דאו". החוזה שלו עם המפיקים הרוסים והאירופים של הסרט נתן לו זכות עריכה בלי דדליין ויכולת לפטר כל אחד בלי הסבר.

מרבית הצוות מורכב מאנשים מעולם האמנות או התיאטרון, עם "האנרגיה הנכונה". השחקנית המקצועית היחידה היא רדימילה שצ'גולבה, שמשחקת את אשתו של לנדאו. לפני שהחלו הצילומים, היא עבדה שנה במפעל שוקולד ובבית חולים, משטר אימונים שהציע חרז'אנובסקי, כדי לגרש את השחקנית שבתוכה.

היה לו תנאי אחד בלבד לבחירת התפקיד הראשי, שישוחק בידי גאון, לא משנה מאיזה תחום. "רציתי אנשים שיהיו להם את רמות האנרגיה הללו", הוא מסביר. "גאונים שישחקו גאונים, רבי עוצמה שישחקו רבי עוצמה". הוא ליהק לבסוף את תיאודור קורנציס, מנצח יווני, נער פוסטר למוזיקה קלאסית עם רעמת שיער מרשימה, למרות לוח ההופעות הצפוף שלו והעובדה שהרוסית שלו צולעת במקרה הטוב. "כל הגאונים הם זרים", אומר לי חרז'אנובסקי במסתוריות.

גם ניצבים מקצועיים לא התאימו לחרז'אנובסקי. במקום זאת, צוות של צלמים הסתובב ברחובות שלוש ערים שונות בחיפוש אחר פנים חדשות. מאמציהם הניבו מאגר מידע של 210 אלף מועמדים. כשהמצלמות לא פועלות, זה כל מה שמחלקות התלבושות והאיפור של "דאו" עושות: קולטות ניצבים. 50 ביום, יום אחר יום. כל אחד מולבש, מאופר, מצולם מארבע זוויות, ובהתאם לרעיון של חרז'אנובסקי, כל ניצב מתועד כשהוא עונה לשאלות "מה משמעות האושר בעיניך?" ו"למען מה אתה חי?"

קשה לקבוע אם מדובר בעבודות רס"ר כדי לשמור על השפיות בין פרקים של צילומי אמת, או שמדובר בעבודה אמיתית. אחד אחרי השני, אנשיו של הבמאי נעלבים כשאני שואל אותם את זה. הניסיון להבחין בין צילומי הסרט לכל דבר אחר המתרחש באזור הסט, כך נאמר לי, הוא דבר "חסר תרבות", "ציניקני" ו"אמריקאי" לעשותו.

מתוך הסטצילום: סרגיי מקסימישן

מהרגע הראשון ידע חרז'אנובסקי שהוא עושה משהו מטורף. "אחד אחרי השני, כל הפרטים האלה הם הזיה מוחלטת", הוא סיפר לי בלילה הראשון שלי, מנופף ברובלים טריים עם דיוקנו של לנין, כל שטר עם מספר ייחודי. "אולם יחדיו הם יוצרים עומק שאי אפשר להשיגו בדרך אחרת. כשמשלמים לך בכסף הזה, ואתה יודע שיש לו כוח קנייה ושער חליפין, אתה מתחיל להתייחס אליו אחרת כשהמצלמות פועלות. כשאשת הניקיון נדרשת לנקות אותה רצפת שירותים כל יום במשך שנתיים, היא תעשה זאת אחרת כשתהיה מול המצלמה".

החיים בפרויקט נוטים לשאוב אנשים פנימה. מאז 2008, מספר לא קטן של אנשי צוות הפסיקו להתנהג כאילו מדובר בעבודה זמנית ועברו לחרקוב. מרביתם באו הישר מבתי הספר לקולנוע, אבל חלקם נטשו קריירות רציניות. יש שעברו עם משפחותיהם לחרקוב. אחרים הקימו כאן משפחות חדשות. אנטון, גבר מזוקן בעל עיניים עצובות שאחראי למאגר הניצבים של הסרט, השקיע שנתיים וחצי בפרויקט. אשתו, שאותה הוא פגש כאן, ילדה שבועיים לפני בואי.

אנשים באים והולכים בגלים מעוררי סחרחורת. כשחרז'אנובסקי מחבב מישהו, בדרך כלל זו תהיה אשה צעירה, הוא מציע להם בו במקום כסף ותואר מפוצץ. כשמישהו מרגיז אותו, הוא מפטר אותו באמצע הצילומים. סווטה, "המפיקה הבכירה" הנאה של הסרט, באה לכאן לפני שנתיים לראיין את חרז'אנובסקי לספר על במאים רוסים צעירים ונשארה. מבעלה היא התגרשה זמן קצר אחר כך. כשפגשתי אותה, היא בדיוק שבה מנסיעה של עשרה ימים לוורשה - פרק הזמן הארוך ביותר שהיתה הרחק מהסט מאז שעברה לפה. "הייתי חייבת לנסוע לפגוש את הורי", אומרת סווטה ברוגז. "זה כל כך טווווב לחזור לפה".

מחזר בלתי נלאה

מבחינה מסוימת, סיפור חייו של איליה חרז'אנובסקי משקף את זה של הגיבור שלו, עם שילוב של הנשגב והוולגרי. אביו הוא במאי סרטי אנימציה נודע, סבו היה צייר מפורסם. חרז'אנובסקי גדל עם חיבור ישיר למיטב האמנות והתרבות הרוסית. "הייתי בן זקונים, אז בעיקר תיקשרתי עם חבריהם של הורי", הוא אומר. "האינטראקציות הללו עיצבו אותי".

מתוך הסטצילום: סרגיי מקסימישן

הוא מנדב בקלות את העובדה שאת בתוליו איבד בגיל 13. שנים מעטות מאוחר יותר, הוא כבר היה בליין מושבע ואחד מרודפי השמלות הגדולים של מוסקווה. האגדות על מעלליו עדיין משמשות נושא שיחה במסיבות. אחד מחבריו זוכר את איליה בהיותו בן 16 ניגש לנשים זרות, כחלק מהתערבות או מבחן אומץ, ואומר בקולו הרך: "בואי למצוץ לי בשירותים" (איכשהו ברוסית זה נשמע אפילו יותר נורא). והן היו באות. חלקן, לפחות.

חרז'אנובסקי התחיל עם כולן. אמנם הוא שילם על כך באובדן חברויות אבל הוא כן שכב עם נשים, הרבה מאוד נשים. "הכוח המניע העיקרי בחייו הוא תשוקה חייתית הרסנית", אומר אחד מחבריו ממוסקווה. בעיני עמיתיו הגברים, הסקס אפיל של חרז'אנובסקי לא היה מובן, מעין בדיחה קוסמית: הוא היה בחור יהודי שדוף ומכוער, עם חיבה לז'קטי קטיפה מיושנים. משקפיים עגולים כיסו חלק ניכר מפני התינוק העגלגלים שלו, ואפשר היה לצייר רישום משכנע שלו בשימוש בעיגולים בלבד. אולם היה ברור כי יש לו אישיות ממגנטת.

בשביל אדם הנמצא בחיפוש כה בוטה אחר שליטה וחנופה, "דאו" היה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לו. בניית המוסד סיפקה לחרז'אנובסקי יותר מאשר סט לסרט הבא שלו. היא הפכה אותו למלך, עם כל הזכויות, כמו למשל לבחור את החצר המלכותית. מקרה טיפוסי אחד הוא סיפורה של יוליה, בוגרת דקיקה ויפהפייה מבית ספר נחשב לקולנוע, שהובאה לחרקוב להתראיין לתפקיד אחת מאינסוף משרות "עוזר במאי" של חרז'אנובסקי. מה יהיו חובותיה, עוד לא הובהר. אחרי בואה למתחם המתינה יוליה יותר משש שעות. לבסוף הבמאי הופיע. "היי", אמרה יוליה, "חיכיתי לך כל היום". "אני מודה לך", ענה חרז'אנובסקי. "אני חיכיתי לך כל חיי".

הם ניהלו שיחה של שעתיים על אמנות, אחריה היא נשלחה למחלקת התלבושות ללבוש בגדי 1952 ("עשו אותה יפהפייה", הורה חרז'אנובסקי למלבישות). העבודה על השיער לבדו ארכה שעתיים. לבסוף, באחת בלילה, יוליה הובלה אל הסט. שם הם דיברו שעתיים נוספות, עד שלוש לפנות בוקר, הפעם בפרטיות. השאלות עברו במהרה מאמנות לסקס: מתי איבדת את בתולייך? האם את יכולה לגשת לבחור במועדון ולזיין אותו בלי לדעת אפילו את שמו? האם מישהי מחברותייך זונה? ("לא הבנתי אם הוא מתכוון שהן עובדות בזנות או זנותיות", אומרת יוליה, "באותו שלב, כבר הייתי עמוק בלילה השני ברציפות בלי שינה. רציתי רק שזה ייגמר ואוכל ללכת לישון").

הבמאי לא עשה צעד מעשי, זה לא הסגנון שלו. אבל היה ברור שהוא מצפה שהיא תתמסר לו. "כשיצאתי", נזכרת יוליה, "כולם שאלו, 'האם הוא שאל אותך על יחסי מין עם נשים אחרות?' נראה שזה חלק חשוב מתהליך הראיון". בבוקר, כשהיא ראתה את חרז'אנובסקי, היא החלה לרעוד מתוך גועל. זמן קצר אחר כך, עוזרת אמרה לה בקצרה לעזוב: "לך ולאיליה גישות שונות לחיים".

ישנם עשרות כמו יוליה. חלק החזיקו מעמד יום, אחרים חודש. יש האומרים שישמחו לעבוד עם חרז'אנובסקי שוב, אחרים מתארים משהו הדומה לתסמונת פוסט-טראומטית. "זה כמעט עבדות", כותב אחד מחברי הצוות בבלוג. "אבל איליה מצליח לגרום לכולם לחשוב שהם חלק ממשהו באמת גדול". "העבודה פה", מציין אחר, "היא כמו להיות הבחור שרצה שיהרגו ויאכלו אותו, ולמצוא את המטורף שרוצה להרוג ולאכול אותך. הדדיות מושלמת".

חוגגים כאילו שזה 1952

אחרי יום במוסד, אני מתחיל לחוש את ההשפעה. הטקסים החוזרים ונשנים של התלבשות ומעבר בביקורת הביטחונית מאבדים מהאבסורדיות שלהם ונהפכים לחלק מהחיים. תזכורת מהעולם החיצון מגיעה בבוקר בדמותו העגלגלה של צלם "GQ". הוא בחור מזוקן ששמו סרגיי, מלא עליצות ציניקנית. הוא צילם את כולם, מפוטין ועד קסטרו. הצרות מתעוררות מיד. המצלמה המודרנית של סרגיי לא תוכנס פנימה אם היא לא תכוסה בבד כלשהו המתאים לתקופה: חיקוי עור, פשתן או אריג גס אחר. ארבע שעות עוברות עד שבסדנה מייצרים שמלה למצלמה. סרגיי רותח. זהו טקס החניכה שלו, כמו התספורת שלי.

כשאנו פוגשים את חרז'אנובסקי, אנו מגלים עד כמה הסט הוא פנאופטיקון. כל מי שדיברתי איתו ביום הראשון הלשין עלי לבוס. התאומות ציינו שהיו לי תהיות בנוגע לתלבושת. עובד אחר ציין שלא הפגנתי כמעט עניין בדפי ההשראה (מסמכים הכוללים דימויים חזותיים שמשמשים חלק מתהליך העיצוב - אחד מהם קיטלג מאות מכסי בורות ביוב סובייטיים). חרז'אנובסקי נהנה בגלוי מהמצב, מספר לי כלאחר יד שהוא הוזהר. "אתה בטח מתעניין באותם דברים כמו כולם", הוא אומר בזלזול. "כמה כסף הוצאתי, ומתי אני אגמור".

בין חרז'אנובסקי לסרגיי יש חיכוכים רבים יותר. מרגע שהוא נכנס, סרגיי מסרב להתייחס לחוקים ברצינות. מלים אסורות כמו "צילום", "סצנה", "תאורה" ו"איפור" נפלטות מפיו בעשרות. פתאום אני קולט שכל אנכרוניזם גורם לי להתכווץ. פחות מ-12 שעות במוסד, ואני כבר מסכים לכללי המשחק של מישהו אחר.

תוכניתנו להיום היא ארוחת ערב בקפטריה המתפקדת לחלוטין של המוסד וסיור במעבדות הפיזיקה. כראוי למעמדנו כאורחיה של מדינה טוטאליטרית, סרגיי ואני מוקפים במשגיחים ומלשינים בכל פינה. בקפטריה אנו מגלים נווה מדבר של שפע קומוניסטי - ממתקים המתאימים לתקופה, גרסאות סובייטיות לרוקפור ולגבינה שוויצרית ועובדת מזנון מקסימה ששמה אוליה.

אוליה חיה כאן "מאז 1949", תשובה שכולם התבקשו לשנן השבוע. במציאות, היא על הסט ארבעה חודשים. היא עובדת בקפטריה מהצהריים עד עשר בלילה. את שאר הזמן היא מבלה בדירה משותפת שאותה היא חולקת עם "רופא" ששמו קונסטנטין. בצעד שאני מניח כי נעשה בהוראת חרז'אנובסקי, היא מזמינה אותנו לבקר בדירתה באותו לילה. כשאנו יוצאים החוצה לסיגריה סובייטית מהירה, הרחק ממבטו של הבמאי, אוליה לא מסירה את המסכה אפילו לשנייה. "את רוצה להיות שחקנית?" אני שואל. "מה? לא! אני רוצה להיות מדענית".

בדירתה של אוליה על הסט, המסיבה מתחילה בערך בחצות ומשתתפים בה אוליה, קונסטנטין, חרז'אנובסקי, שתי עוזרותיו, סרגיי ואני. לשעתיים מביכות להדהים אנו מנהלים שיחת 1952 מאולצת. כצלם מלחמה, לסרגיי יש אוסף מרשים של סיפורים, כולם אנכרוניסטיים להפליא ("כשהייתי בצפון קוריאה... זאת אומרת, בחלק הצפוני של קוריאה"). לפעמים כולנו, כולל חרז'אנובסקי, נשברים. לפעמים לא.

אוליה מצליחה לשמור על המסיכה טוב מכולנו. כשבקבוק הוודקה נגמר, אוליה מושכת אותי הצידה ומראה לי את חדרה, עם קקטוס יחיד וכתונת לילה מושלכת על המיטה הצרה. זה רגע משונה ואירוטי ביותר, חיית מחמד זו מציגה לראווה את הכלוב שלה. היא מבקשת ממני לכתוב ביומנה, ואני משרבט ארבעה חרוזים באנגלית. מרוצה, היא מזמינה אותי לבוא לפגוש אותה למחרת, לבד. זו מלכודת, המלכודת הגסה והברורה מכל. ובניגוד לכל היגיון - יש מיקרופון בתקרה, לעזאזל - אני שוקל זאת. לשנייה. מוזיקת הצ'לו מרעישה מבחוץ.

"זה לא משגע אותך, המוזיקה הלא פוסקת?"

"לא, אני אוהבת את זה. לפעמים אני אפילו ישנה עם החלונות פתוחים".

מובן שזה מה שאת עושה.

שטינקר סובייטי

ברור כי חרז'אנובסקי אינו הבמאי הראשון שאיבד את שפיותו הקולנועית. צילומי סרט שיוצאים משליטה נהפכו עד היום לרכיב מרכזי במורשת הקולנוע. ללא במאים שמדי פעם מגדלים זקן ונעלמים בג'ונגל, יחסינו עם הקולנוע היו דלים יותר. אנו זקוקים לסיפורים הללו כדי להזכיר לעצמנו שהקולנוע אחרי הכל הוא אמנות, וגם הוא יכול לגרום ליוצרו להשתגע.

צילומי "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה ארכו 238 ימים, משחק ילדים בהשוואה ל"דאו". סטנלי קובריק, טום קרוז וניקול קידמן הסתגרו 15 חודשים בעשיית "עיניים עצומות לרווחה". צילומי "דאו", לעומת זאת, נכנסים לשנתם השישית. הכסף בוודאי אזל פעמים רבות. בכל פעם הצליח חרז'אנובסקי במתק שפתיים לשכנע משקיע נוסף לתת עוד, כשהתוצאה היא סלט של מימון מרוסיה, אוקראינה, צרפת, גרמניה ושווייץ.

הבמאי עצמו אמר לי ש-80 אחוזים מהפרויקט הושלמו. הוא אפילו הרשה לי לראות כשעה מחומרי הגלם, בחדר תחת הסט שאפשר להגיע אליו רק ממדרגות היוצאות מתוך משרדו. הבונקר מאובזר במכונת עריכה דיגיטלית וכלב חי בו בכלוב. מה שראיתי היה שילוב מסחרר של דקויות אוונגרד, תנופה הוליוודית וטכניקות של תוכניות ריאליטי. סצנה אחת של התפרעות בתחנת רכבת נראתה כמו שילוב בין מייקל ביי להירונימוס בוש - מסע ארוך עם כוריאוגרפיה מדויקת שחוצה קהל עצום בתנועה פרועה. חלק אחר היה מריבה שטותית בת 40 דקות בין לנדאו לאשתו.

הסרט שיצמח יום אחד מהצילומים הללו יכול להיות כל דבר - אפוס היסטורי כביר, פואמה טונאלית מייגעת או שום דבר בכלל. זאת, מפני ש"דאו" אינו רק צילומי סרט שיצאו משליטה, אלה צילומי סרט שנמלטים מעצמם: פרויקט הקולנוע הראשון בהיסטוריה שבו נראה כי הבמאי אינו מעוניין לעשות סרט. "מה יקרה לסט אחרי שהצילומים יגמרו?" שאלתי את חרז'אנובסקי בשלב כלשהו, וצפיתי בו צולל לאימה פתאומית. "אני לא יודע", הוא ענה, מלטף את הקירות דמויי השיש של הקפטריה. "בשלב זה, הצילומים הם הדבר היחיד המצדיק את העלויות העצומות של האחזקה של כל זה. אני לא יודע מה לעשות אחר כך".

ביומי השלישי בסט, התלבושת כבר אינה מעוררת הרגשה כשל תלבושת. אני מיישר במומחיות את הכתפיות שלי, מסדר את החפתים ונכנס פנימה, קבעתי תור למסאז' אצל הספר. זהו כמובן החלק המפתה ביותר בחיים טוטליטאריים: ברגע שאפשרות הבחירה נלקחת, אתה מתאים את עצמך במהירות להיות אסיר תודה לדברים הקטנים שמציעים לך. ממממ, גבינה! מנטאליות אסיר קלאסית, ואני פיתחתי אותה בתוך 48 שעות.

חרז'אנובסקי עוצר אותי כשאני עומד לצלול למנהרה המפרידה בין חדרי התלבושות לסט. פניו אדומים לגמרי, עם גוון סגול. הוא בעיצומה של צרחה. "אני לא שם זין על GQ! אני לא שם זין על אמריקה!" צורח חרז'אנובסקי, "הוא מבקש מאנשים לעשות פוזות. הוא לא צופה בחיים, הוא מביים אותם! ואני לא מוכן לסבול את זה. האנשים שלי אינם בובות!" נראה כי סרגיי ביקש לצלם את אוליה עושה אמבטיה. נראה שלא היתה בעיה עם זה. אבל סרגיי ביקש ממנה לעשות זאת כשהיא חובשת מגבת כטורבן. חרז'אנובסקי זורק עצמו אל כיסא ומכה באגרופו בשולחן מכוסה תחרה. כמה וכמה עוזרים בפינות החדר מביטים הצידה, מקהלה שקטה.

"אוליה", הוא אומר בהדגשה, "אינה עושה אמבטיה עם טורבן". חרז'אנובסקי נושם עמוק ועובר לחצי לחישה מנומסת. "אנו מסיימים את שיתוף הפעולה בינינו", הוא מודיע לי. "תן לי לסיים, ואז תוכל לענות כאוות נפשך, לא שזה ישנה משהו, כי זו החלטתי. אחרי הכל, אתה בטריטוריה שלי. בקיצור, בבקשה תעזוב".

ואז זה קורה. מוחי נכבה בנקישה יבשה. רק באמצע התשובה אני מבין מה אני אומר. "אני מבין", אני עונה בשלווה. "אני מסכים לחלוטין. אדם זה אינו עמית שלי. איני מכיר אותו. פגשתי אותו רק אתמול. אם אתה חש שאתה צריך שהוא ייצא מפה, אין לי התנגדות. כל מה שמעניין אותי זו הכתבה. אם יש לך כמה תצלומים שאוכל להשתמש בהם, אין צורך בצלם". כן, הוקטנתי - ביומיים בסך הכל - לשטינקר סובייטי. היתה זו החליפה. תחתוני הבוקסר, הם עשו לי את זה. האוכל בקפטריה. משהו.

לפתע, חרז'אנובסקי מחייך. גם אני. זה רגע משונה לחלוטין. שנינו יודעים מה קרה. הוא הציג בפני דיוקן עצמי מעוצב למשעי של גאון רודני. אני נתתי לו את הסיפוק של לראות אותי משפיל את עצמי לחלוטין. השתווינו.

כשאין עוד מה לומר, אני חובש את הכובע, מציג את אישור המעבר שלי לשומר המיוזע, ונכנס ליום אפריל שטוף שמש. יש שעה לפני התור שלי לקבל מסאז', אז אני מטייל לתומי ברחבי המוסד. אולי אבקר את אוליה. לימיני, שומר מדווח על שומר שני לשומר שלישי. לשמאלי, שרת כפוף מטאטא במונוטוניות משטח חצץ בקשתות רחבות. הוא לא משנה דבר בפועל, מטאטא רק לצורך הטאטוא, כמו שעשה אתמול, ויעשה, אני משוכנע למדי, גם מחר.

תרגום: אסף רונאל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ