בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עסקים קטנים, מהפכות גדולות

לנה גורארי עלתה לישראל בגיל 18 לבדה מאוזבקיסטאן ובגיל 37 היא כבר פורשת מניהול עמותה המסייעת לנשים לפתוח עסקים משלהן

39תגובות

תשע בבוקר, כפר חב"ד. ליאורה קוטנר, בת 36, נשואה ואם לארבעה, נעה בתזזיתיות בביתה. שולחן האוכל המשפחתי במטבח ערוך ביסודיות מופתית לקראת סדנת אמנות ניפוח סוכר, שאליה יבואו בשעה הקרובה תלמידים מניו יורק ומלונדון. קוטנר ממיסה סוכרייה תחת מנורת חימום, מנפחת ומפסלת אותה לפרח מרהיב ומבטיחה בחיוך מתוק שהיא אכילה. בחדר שכן ארוזים בצלופן זרי פרחים מסוכריות שהוזמנו לאירוע וברבור צחור וכוסות יין שעיצבה ללקוחותיה מסוכר.

קוטנר הקימה את העסק הזעיר שלה, "סוכרייה - אמנות ניפוח סוכר", לפני שלוש שנים. "במשך 11 שנים עבדתי כשכירה במועצה האזורית עמק לוד", היא מספרת. "מרוב עלבון הפסקתי לפתוח את המעטפה של תלוש המשכורת. קיבלתי פחות מהגברים שעבדתי במחיצתם והרגשתי שהשכר שלי נמוך מאוד ולא תואם את היכולת שלי. בשלב מסוים החלטתי שאני מפסיקה לבכות ועושה שינוי. ידעתי שיש לי כישרון בתחום אמנות ועיצוב סוכר. מכרתי מעט מוצרים שהכנתי לסביבה הקרובה שלי, אבל לא ידעתי איך לתרגם את היצירה שלי לשפה עסקית".

בן זוגה, אף הוא שכיר, תמך בהחלטה שלה, היא אומרת, אבל כמוה לא ידע דבר על ניהול עסק עצמאי. בלשכת הרווחה המקומית שמעה על עמותת "סביבה תומכת - מרכז לקידום נשים בעסקים". קוטנר נרשמה לקורס להקמה וניהול עסק ובמשך חצי שנה למדה יחד עם כ-20 נשים מהפריפריה, יוצאות אתיופיה וחבר המדינות, וישראליות ותיקות, בכללן גם ערביות. "קיבלתי בשפה כלכלית נגישה את כל המידע הנחוץ לניהול עסק", היא אומרת. "בסיום הקורס קיבלתי ליווי וייעוץ פרטני שלמעשה נמשך עד היום".

אורי גרשוני

מנחם, בן זוגה, מתבונן בה לאורך השיחה בהערצה גלויה. "אני תומך נלהב בה בכל צעד שהיא עושה", הוא אומר. "הילדים שלנו מקבלים שיעור חשוב וערכי כשהם רואים שני הורים עובדים ומפרנסים, ובמיוחד אמא שמנהלת עסק עצמאי וגאה בעשייה שלה".

מרגע פתיחתה היתה "סוכרייה" עסק מצליח. "יש מחשבות על הרחבת העסק לאור הביקוש", אומרת קוטנר, "אבל אני עדיין מעדיפה להתקדם בצעדים זהירים. היום אני כבר משווקת מוצרים בכל רחבי הארץ, ובנוסף אני מעבירה סדנאות והתפוסה מלאה. מגיעים אלי סטודנטים מהארץ ומחו"ל, נשים וגברים, חילונים ודתיים. אני יכולה להגיד שהצלחתי לפרוץ מחסום ולעבוד לא רק עם הקהילה שלי, אלא עם כלל החברה. זו בהחלט הצלחה מתוקה", היא מחייכת.

לאמא שלי יש עסק

"סוכרייה" הוא רק אחד מהעסקים הקטנים של נשים שטיפחה עמותת "סביבה תומכת" בתשע שנות קיומה. ביציאה מבית משפחת קוטנר קשה לא להבחין בהתרגשות של לנה גורארי, בת 37, מנכ"לית העמותה והמייסדת, שהחליטה עכשיו לפרוש מניהול העמותה. עיניה הכחולות זוהרות משמחה.

"אני לא בוחנת הצלחה רק לפי מחזור כספי ורווחיות", היא אומרת. "אני מסתכלת מה הקמת העסק עשתה לאשה, איך זה השפיע עליה ועל התא המשפחתי שלה. מובן שהנשים שפונות אל העמותה פוגשות את היועצת העסקית שבי, המעניקה את השירות הכי מקצועי, אבל כאדם פרטי מרגש אותי לראות איך אשה פתאום נהפכת למנהיגה בסביבה שלה ומשמשת דוגמה לאחרות, איך היא נהפכת לאשה עצמאית; לראות שיש הערכה אליה בתא המשפחתי שלה, לראות איך ילד מסתכל בגאווה על אמא שלו ואומר 'לאמא שלי יש עסק' ולדעת שמבחינתו היא שווה יותר, לא משנה כמה כסף העסק שלה מכניס.

"ליוויתי נשים שהיו דור שני לעוני ואבטלה ופתחו יום אחד עסק זעיר. הן לא בנו אימפריות, בהרבה מקרים הן עדיין הרוויחו סכום של שכר מינימום לשכיר במשק, אבל הילדים שלהן ראו פתאום מודל אחר של אם. הם ראו בה אשה מפרנסת, מישהי שמתאמצת ומתקדמת. באופן אישי, אלה הדברים שמרגשים אותי יותר".

איזה רגע כזה זכור לך במיוחד?

דודו בכר

"יש הרבה, אנחנו עובדות עם נשים אז תארי לך כמה חוויות מרגשות מצטברות לך לאורך השנים", היא צוחקת. "אבל היה מקרה יוצא דופן שריגש אותי וגרם לי להבין בצורה חדה שהשינוי שאנחנו עושות בחיי הנשים הפותחות עסק לא קשור רק לכסף, אלא למשהו הרבה יותר גדול. הגיע אלינו לעמותה מכתב מילד בן 8, שסיפר לי ברוסית על אמא שלו שפתחה עסק עצמאי כתופרת. מכתב שאת רואה בו עקבות של ילד שמתאמץ להתנסח. הוא כתב לי, 'תודה לך שהפכת את אמא שלי לאשה שמחה ורגועה. מאז שהיא הפסיקה לעבוד בניקיון והתחילה לעבוד כתופרת היא לא בוכה בלילות והיא לא עצבנית. היא נמצאת איתי יותר ואוהבת אותי. תודה'. היו לי דמעות בעיניים כשקראתי את זה. באותו רגע הבנתי משהו חדש על מושג ההצלחה".

גורארי הקימה ב-2003, יחד עם שלוש חברותיה, נשות עסקים, עולות מחבר המדינות, את עמותת "סביבה תומכת - מרכז לקידום נשים בעסקים", ומונתה למנכ"לית. עד היום סיפקה העמותה שירותים ל-6,500 נשים, והיא מסייעת לנשים להיהפך ליזמיות ומעניקה סיוע והכשרה לבעלות עסקים קיימים. בשנים האחרונות מפעילה העמותה תוכנית ארצית חדשנית להעלאת המודעות של נשים לחיסכון פנסיוני. "נשים בעלות עסקים זעירים, שעובדות כיום מסביב לשעון, עלולות למצוא את עצמן בעוד 20 שנה, כשהן מעל גיל 60, בלי יכולת לעבוד ולהתפרנס", מסבירה גורארי בדאגה.

העמותה פועלת במקומות שונים בארץ, בין השאר ברמלה, לוד, יפו, אור יהודה, כפר חב"ד, וגייסה אל שורותיה גם את פרופ' בני גידרון, ממובילי החוקרים של המגזר השלישי. ב-2008 בחרה הרשות לעסקים קטנים ב"סביבה תומכת" כאחת משלוש עמותות המובילות בתחום ההעצמה החברתית והכלכלית של נשים בישראל. במארס 2009 ביקשה שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון להיפגש בביקורה בישראל עם נשות העמותה וציינה כי "מודל העבודה הרב-תרבותי של העמותה הנו מודל שצריך לשכפל בכל העולם".

שבע עובדות בשכר מניעות את העמותה ולצדן כ-70 מתנדבות, בוגרות "סביבה תומכת", בעלות עסקים שבחרו להעביר את המידע שרכשו הלאה ולהעניק ליווי עסקי לנשים שנמצאות בראשית דרכן העסקית. "אנחנו מלמדות יזמות עסקית בשמונה שפות", מציינת גורארי בגאווה: עברית, ערבית, רוסית, אמהרית, אנגלית, צרפתית, גרמנית וספרדית. קרן קורת עובדת בשיתוף עם העמותה ומעניקה ליזמיות הלוואות עד 30 אלף שקל.

גורארי נבחרה ב-2010 על ידי "The Marker" לרשימת 101 האנשים המשפיעים לטובה ביותר בישראל. באותה שנה היא גם זכתה בפרס "ברניס טננבאום" מטעם קרן הדסה למנהיגות נשית, על "פועלה החלוצי לקידום נשים בעלות עסקים באמצעות העצמה כלכלית וחברתית".

באנו לתרום דם

גורארי, כריזמטית ונטולת מניירות, בעלת טון דיבור רך, נעימה וחייכנית, מצליחה במבט חולמני לסחוף ללא מאמץ חולמים אחרים. היא בעלת מחשבה יצירתית, דוברת את השפה העסקית על בוריה אבל ניכר שהיא נהנית יותר להחליף בה את המספרים למילים ולרגשות ולתרגם אותה בנדיבות לנשים נטולות ידע כלכלי, מאשר להשתתף בכינוס עסקי לבכירי המשק הישראלי.

שיתופי פעולה חוצי גבולות, שפות ודתות הם אבני יסוד בביוגרפיה שלה. גורארי נולדה בסמרקנד שבאוזבקיסטאן. "גדלתי בסביבה רב-תרבותית וראיתי כבר ממבט ראשון שאפשר לשתף פעולה למרות הבדלי דת או שפה", היא אומרת. בגיל 9 עברה משפחתה לטשקנט. "זו עיר שחיו בה בשלום בני לאומים רבים. אני זוכרת שכילדה חגגתי בהנאה רבה פסח ופסחא, את חג האביב ואת הרמדאן. היתה פתיחות כלפי השונה וכולם ידעו ליהנות מהיופי שבזה. הייתי מוקסמת מהתרבות המוסלמית שהתאפיינה באירוח בבתים, אהבת אדם וחיי קהילה שיתופיים. היתה תחושה שאפשר להשאיר דלת פתוחה לאורח".

כיהודייה, היא מגלה, חוותה רק פעם אחת גזענות. "בבית הספר המורה העירה לי הערה אנטישמית", היא מפרטת. "קמתי ויצאתי מהכיתה ובתוך דקות כל חברי לכיתה יצאו אחרי. עד היום אני לא יודעת אם זה היה אקט מחאה, או שהשיעור היה מאוד משעמם והם חיפשו הזדמנות לברוח", היא צוחקת. פעם אחרת יצאה מהכיתה במחאה מסיבה שונה. "אחת המורות אמרה שבירת ישראל היא תל אביב. התווכחתי איתה, אמרתי שהבירה היא ירושלים ויצאתי מהכיתה כמחאה. אז עוד לא הבנתי שהיא צודקת", צוחקת גורארי.

אביה היה מהנדס ואמה רופאת ילדים. "גדלתי בבית מבוסס מאוד עם הורים משכילים שדיברו על שוויון וערכים והייתי ילדה מאוד מרדנית", היא מספרת. "אבא שלי אימן אותי בתורות לחימה והייתי קצת טום-בוי". ניצני לחימה למען צדק חברתי בלטו אצלה כבר בגיל צעיר. "יום אחד גיליתי שבקפטריה שבבית הספר יש מנות מיוחדות למורים ואחרות לתלמידים. נורא נפגעתי. לא האמנתי שזה קורה. הפסקתי לאכול שם ושיכנעתי כמה שכבות בבית הספר להחרים את הקפטריה. אני חושבת שאפשר לסכם ולהגיד שמגיל קטן נלחמתי למען מיעוטים ונגד אי-שוויון".

גם החוש שלה לעסקים התגלה בבית הספר. "זה היה כשעשיתי משא ומתן מוצלח עם המורים: אני כתבתי טקסטים להצגות תיאטרון ובתמורה ביקשתי לא להשתתף בשיעורי ספורט. להפתעתי הם הסכימו לכל התנאים שלי".

ילדותה עברה בצל המשטר הקומוניסטי. "הדבר שהכי זכור לי שמבטא את התקופה הזאת היא הספרייה הביתית שלנו. היתה לנו אחת ייצוגית בסלון ואחרת חבויה, עם ספרים שהיו אסורים על פי השלטון, כמו בולגקוב וניטשה. כל פעם אבא היה שולף ספרים מהספרייה החבויה ומבקש שלא נספר דבר בבית הספר".

אחרי התפרקות ברית המועצות היה אביה מהראשונים בעיר שפתחו מפעל קטן. "הוא רצה מאוד שאשתלב בעבודה במפעל, אבל יזמות? עסקים? אני? מעבר לתפקיד הפועלת הפשוטה לא התקדמתי, וברחתי מזה מהר. לא רציתי עתיד כזה", היא מצהירה בהתרסה. בגיל 17, בתום לימודי בית הספר התיכון, התגלה בגופה סרטן מסוג לימפומה. במשך שנה קיבלה טיפולי כימותרפיה. "הייתי צעירה כך שלא ידעתי כלום על המחלה", היא אומרת. "לא ידעתי שאני צריכה להיות בטראומה. לא היה לי פחד מוקדם והאמת שזה הקל. זה שינה את כל סדר העדיפויות בחיים. פתאום הבנתי שאני רוצה שינוי. רוצה לעלות לישראל".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

בגיל 18 באה לכאן בגפה. משפחתה הצטרפה אליה כעבור שנתיים. "היו לי 200 דולר ולא ידעתי מילה בעברית", היא מספרת בחיוך. "זו היתה החלטה של נערה בת 18. זה ההסבר שלי למעשה הזה. אה, והציונות".

ציונות?

"אצלנו בבית תמיד אמרו 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'. זה היה כמו חלום בשבילי. הייתי ילדה שגדלה על סיפורי שואה. האמת, כבר הייתי מסויטת מסיפורי שואה. היינו עושים רשימות עם סבתא שלי מי מקרב חבריה וקרוביה שרד בשואה ומי לא, זה היה משחק זיכרון שכזה", היא מחייכת בציניות. "הייתי חדורה בתחושת שליחות, אבל זה התפוגג מהר".

למה?

"גיליתי להפתעתי את הגזענות שיש כאן כלפי כל מה שהוא אחר. לא הבנתי איך אחרי היסטוריה כזאת אפשר לפתח שנאה יוקדת למיעוטים אחרים. גם היום, כשאני שומעת את הקולות בעם נגד הערבים או הפליטים מדארפור ואת הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, זה מצמרר אותי. אני לא מבינה איך העם הזה שכח כל כך מהר שרדפו אותו בכל מקום בעולם. הגאווה בהשתייכות לעם היהודי לא צריכה להיות מלווה בגזענות כלפי עמים אחרים. אני מקרה של מי שהגיעה בגלל הציונות ונשארה בגלל האהבה למקום ולאנשים".

האהבה הזאת, מספרת גורארי, ניצתה כשיום אחד ראתה תור ארוך של אנשים. "הסתקרנתי ושאלתי אותם למה הם מחכים. אמרו לי: 'באנו לתרום דם'. זה ריגש אותי. פעם ראשונה בחיים שלי שראיתי דבר כזה. הבנתי באותו הרגע שלמרות כל שנאת האחר שיש כאן בנדיבות, יש גם נדיבות טהורה, יוצאת דופן, ושאני רוצה מאוד לחיות במדינה הזאת".

חיים מלאי משמעות

בגיל 20 גילתה גורארי שהסרטן היכה שנית. "זה לא היה פשוט להבין שזה חזר לחיים שלי - שוב שנה שבה את חווה שיער נושר, הקרנות, טיפולי כימותרפיה, את הגוף הנחלש. באותה תקופה ניסיתי לשמור על שגרה, המשכתי לתכנן תוכניות ולחלום על חיים מלאים".

היא החלימה והמבט שלה על החיים התחדד. "אני חושבת שההתמודדות בשנית עם מחלת הסרטן גרמה לי לרצות להיות אדם טוב יותר", היא אומרת בשלווה. "זה לימד אותי שהחיים קצרים וכדאי לחיות חיים מלאי משמעות. אין טעם לבזבז את החיים על דברים לא חשובים. מאז, אהבה ונתינה נהפכו למשהו הרבה יותר משמעותי".

שבוע אחרי שיצאה מבית החולים הכירה גורארי את בן זוגה לחיים. "האהבה הזאת, שהבשילה לנישואים, שיקמה אותי ואיפשרה לי להחלים סופית", היא אומרת. גורארי החלה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים ולקחה קורסים גם בכלכלה. לפני כשנתיים נפרדה מבן זוגה. "אנחנו עדיין חברים טובים", היא אומרת. "הוא סוד ההצלחה שלי. בלי התמיכה שלו לאורך השנים לא הייתי מצליחה. הזוגיות שלנו נגמרה, אבל הקשר החברי נמשך".

גורארי, החובקת בן זוג חדש בשמונת החודשים האחרונים, גרה ביפו. "הרב-תרבותיות ביפו מזכירה לי את סביבת הילדות בה גדלתי". בגיל 24 התקבלה לעבוד כפקידה במרכז לטיפוח יזמות (מט"י) בתל אביב. היעילות שלה בלטה ועד מהרה קיבלה לידיה את "תיק העולים" ונהפכה לרכזת הדרכה לעולים ולאחראית על כל תחום היזמות. "זה היה ממש בית ספר", היא אומרת. "בסוף שנות ה-90 ניתנו תקציבים גדולים לעידוד יזמות, וההנהלה איפשרה לי להיות יצירתית. כיום המדינה מעודדת פחות ופחות את העסקים הזעירים וזה מקומם אותי, כי מי שהכי נפגעות מזה הן הנשים".

במשך העבודה במט"י השתלמה בקורס יועצים עסקיים של משרד התעשייה והמסחר. "שמתי לב בתקופה ההיא שאני אוהבת לעבוד עם נשים", היא אומרת. "הבחנתי כי בזמן שגברים מנהלים משא ומתן, נשים משתפות פעולה. גברים היו מגיעים ומבקשים מידע בצורה הכי יעילה, קצרה וממוקדת ואומרים 'תודה, שלום'. נשים היו מגיעות והשפה שלהן היתה שונה - יותר רגישה, רכה, נשית. הן בודקות ובודקות ובודקות. הן מקימות עסק זעיר וזהיר. הן רוצות לדעת איך הסביבה תגיב ואיך בני המשפחה ירגישו.

"כשהן פותחות עסקים הן יודעות לרתום את כל הסביבה שלהן לעסק - הן יודעות להשתמש בבני משפחה, בחברות, בקהילה שלהן. הן אינן פותחות עסק ממניעי כיבוש, כמו גברים שפותחים עסק ורואים בדמיונם אימפריה. רוב הסקרים מראים שאשה, אם היא שכירה ומשלמים לה טוב ומעריכים אותה ומתייחסים אליה יפה, לא תקום ותפתח עסק עצמאי".

אז מה מביא אשה לפתוח עסק?

"לצערי אנחנו עדיין לא חיות במציאות שאשה פותחת עסק ממקום של הגשמת חלום ותחושת חופש. אני שואפת שזו תהיה המציאות, אבל בשטח אני רואה שנשים פותחות עסקים קטנים מתוך ניסיון להיחלץ ממצב של אבטלה, אחרי פיטורים בגלל גיל, בגלל כניסה להריון או אפליה אחרת. בעבודה שלי ב'סביבה תומכת' ההבנה הזאת רק התחזקה. נשים פותחות עסקים ממקום של אין-ברירה. זה אפילו לא בא מאידיאולוגיה פמיניסטית, אלא מתוך זה שהדירו אותן, שהחברה לא איפשרה להן להתקדם".

נשים, אומרת גורארי, חושבות יותר מגברים על השילוב בין תא משפחתי לעסק: "ההיבט המשפחתי הוא חלק מהותי בתהליך החשיבה על העסק שלהן. כשהעסק רווחי, את תראי שהאשה מפנה את הרווחים מיידית הביתה, לבני המשפחה. הגבר לעומתה ישקיע את זה בעסק".

הכל התבשל במטבח

אחרי שנתיים וחצי של פעילות שוקקת במט"י ניסתה גורארי לשנות כיוון ועבדה במשך שנה כאחראית גיוס כספים וקשרי חוץ ב"פרויקט רוסיה" של האוניברסיטה הפתוחה. "מהר מאוד הרגשתי שמשהו חסר לי", היא צוחקת, "ופתחתי עסק משלי להדרכה וארגון אירועים עסקיים".

בגיל 27 כבר הפעילה, כבעלת עסק עצמאי, שמונה פורומים עסקיים בשפה הרוסית ברחבי הארץ מטעם הרשות לעסקים קטנים ומט"י. "העסק הצליח אבל משהו פנימי הטריד אותי", היא אומרת. "רציתי לעבוד עם כלל החברה הישראלית, בלי חומות, בלי גטאות. הרגשתי שאני חסומה בתוך מגזר, שיש תקרת זכוכית גם לאשת עסקים עולה. בקהילות רב-תרבותיות מעט מאוד עסקים פורצים מחוץ לקהילה. הרגשתי שאני מצליחה בקהילה שלי ומבוקשת כמגשרת בין הקהילות, אבל שהשם 'לנה' בצירוף המבטא שיש לי יוצרים מחסום בכניסה לקהילות עסקיות נוספות".

באחד המפגשים הכירה שלוש נשות עסקים מחבר המדינות - יוליה רזניקוב, טלי ברוש ואירינה שלמן. "דיברנו על העסקים שלנו במטבח ביתה של יוליה", נזכרת גורארי. "גילינו שלכולנו אותן תחושות - מחנק, רצון לפרוץ מהגטו שבו היינו לכודות כעולות חדשות ותחושה של בדידות בזירה העסקית. רצינו להתפתח. רצינו יותר אבל הרגשנו שאנחנו לא מצליחות לפרוץ את החסמים האלה".

ארבע הנשים רקחו תוכנית. "הכל התבשל במטבח", מחייכת גורארי. "החלטנו להקים פורום של נשים עולות בעסקים שיאפשר רישות ושיתופי פעולה. הקושי העיקרי של נשים הוא מחסור ברשתות עסקיות וחברתיות ליצירת קשרים, לעומת גברים שטווים קשרים כבר בצבא".

למפגש הראשון שהתקיים בהרצליה באו 120 נשות עסקים. "היינו המומות", אומרת גורארי. "מחציתן היו ילידות הארץ. תלשתי מהר-מהר את השלט 'נשים עולות בעסקים', וכששאלו אותי איך קוראים למיזם, אמרתי 'סביבה תומכת'. הכינוס היה מוצלח. הבנו פתאום שמה שאנחנו העולות הרגשנו - זהה למה ששאר הנשים הרגישו. לכל הנשים היו חסמים דומים. כל קבוצה היתה כלואה בגטו משלה".

גורארי התבוננה מסוחררת בנשים שהשתתפו בכינוס ובתומו החלה לבחון את הרעיון לבנות קהילה עסקית רב-תרבותית שתסייע לנשים ממגוון קבוצות בחברה הישראלית לפרוץ את הגטאות הקהילתיים ולקדם עסקים קטנים. "רק התחלנו וכבר פנו אלינו כ-30 נשים וביקשו מידע". גורארי מונתה למנכ"לית ורזניקוב לסמנכ"לית. חברותיהן לפעילות פרשו כעבור שנה. רזניקוב פרשה מתפקידה בעמותה לפני כשמונה חודשים. "היא היתה שרת הפנים ואני שרת החוץ", אומרת גורארי.

אט אט החלה גורארי לבנות תוכניות ממוקדות לנשים מקהילות שונות תוך התאמה והבנה של החסמים התרבותיים שעלולים למנוע מהן להתקדם במגזר העסקי. "יש קורסים ותוכניות בעברית, אבל בנוסף התאמנו לכל קהילה גם תוכנית עם מודל ייחודי לתרבות שלה ובשפתה. לנשים שלא ידעו קרוא וכתוב תירגמנו את חומרי הלימוד לציורים, לנשים חרדיות בנינו תוכנית המבוססת על עולם תוכן דתי".

באילו בעיות נתקלות הנשים שנעזרות בכן?

"בולט חוסר מידע על מערכת המיסוי. מפגש עם רשויות מבעית אותן. בולט העדר נגישות למימון, חוסר בידע כלכלי וניהולי, כי הן לא עבדו לפני כן בעסקים, יש להן קושי ניכר בגיוס השקעות, וקושי לשווק את המוצרים שלהן מחוץ לקהילה שהן פועלות בה. ויש דבר נוסף: כמה מהנשים חסרות הכנסה קבועה ויש להן דימוי עצמי נמוך שמשפיע על ההתנהלות העסקית, כמו למשל תמחור מוצר - כמה מגיע לי לקבל תמורת מוצר שאני הכנתי".

בצהריים אנחנו מגיעות ל-Fabrica שברחוב לבונטין בתל אביב, חנות המציעה למכירה תכשיטים, תיקים ואביזרי אופנה ייחודיים. נדמה שגורארי נבלעת בממלכה הקטנה וממששת כל פריט בהנאה גלויה. אפרת חבאני, מעצבת תכשיטים בת 40, בוגרת בצלאל, מקבלת אותה בחיבוק חם. את בית העסק הקימו שלוש שותפות לפני חמש שנים, מאז פרשו האחרות וחבאני מובילה אותו. "הגעתי ל'סביבה תומכת' לפני הפתיחה והן מלוות אותי עד לרגע זה בכל הצמתים החשובים", היא מספרת.

דודו בכר

חבאני, המתגוררת בתל אביב, מדגישה שהלימודים במסגרת אחת עם נשים מהפריפריה, היתה חוויה. "למדתי מהן הרבה. את לאט לאט נפרדת מהשיפוטיות ומגלה כיתה של נשים שיוצרות דינמיקה מיוחדת. כל אשה גילתה בהדרגה את הכוח שלה ונתנה לאחרות מידע".

אנשים עם מבטא

"אנחנו חברה גזענית ושסועה", אומרת גורארי. "עוד לפני שאני בוחנת את הייצוג של נשים עולות מחבר המדינות בתקשורת או בעמדות מפתח בחברה - מפריע לי ההיעדר. מפריע לי שאין ייצוג של נשים יוצאות אתיופיה, עולות מחבר המדינות וערביות. מפריע לי שהנשים האלה בכלל לא נמצאות בתקשורת. הן בכלל לא קיימות. 50 אחוזים מהאוכלוסייה שלנו מדברים במבטא, ואת פותחת טלוויזיה ושומעת רק עברית מצוחצחת, שמרבית האוכלוסייה בכלל לא מדברת אותה. זה בסדר, אבל צריך לתת ייצוג ומקום גם לאנשים עם מבטא, לא להעלים אותם. זה לא בושה אלא אפיון של החברה שלנו. אנחנו חברת הגירה".

הנא עמורי, מנכ"לית סדאקה-רעות, עובדת ב"סביבה תומכת" כיועצת עסקית ומנחה. בעבר היתה סמנכ"לית הכספים של העמותה, כיום היא מעבירה סדנאות ניהול עסק בשפה הערבית והרצאות בתכנים פיננסיים בעברית. "העמותה פיתחה מודל ייחודי", היא אומרת. "יש מחשבה איך לקדם נשים בקהילה ואיך לגרום להן גם לקדם אחת את השנייה. זה ארגון שאת רואה בו מנכ"לית עולה מחבר המדינות מלמדת יזמית אתיופית. תארי לך מפגשים עסקיים שאני ולנה היינו מגיעות אליהם - ערבייה ועולה מחבר המדינות בתפקיד סמנכ"לית ומנכ"לית. כמה ארגונים כאלה את מכירה שפועלים על בסיס שוויון ובכל פעולה שלהם מקופל שינוי למען האשה ונגד סטיגמות וגזענות? זה ארגון שהרגשתי שאין לי בו תקרת זכוכית".

דודו בכר

שלי אינגדאו, בת 33, עובדת סוציאלית בהכשרתה, היא רכזת הדרכה ומנחת קבוצות בתוכנית לנשים יוצאות אתיופיה. לדבריה, "מה שחשוב לי זה לחזק אותן כנשים ולדרבן אותן להעז לחלום, לרצות". היא מספרת שפעמים רבות היא לוקחת חלום עסקי של בני הקהילה ועוזרת להם לתרגם אותו מאמהרית לעברית.

דודו בכר

"יש בקהילה נטייה לפתוח עסקים קטנים לממכר תבלינים של בני העדה", היא נותנת דוגמה. "זה רעיון נפלא, אבל את מלמדת את האשה לחשוב איך להתאים את זה לכלל החברה, כדי שתרחיב את קהל הלקוחות, ולפתוח חנות תבלינים לא רק לאתיופים. בנוסף, אני מנסה למשוך אותם לרעיונות עסקיים נוספים - לא להסתגר רק בעסקים כמו מסעדנות וחנויות תבלינים. קשה לבני העדה לפרוץ כי אין להם תמיכה כלכלית, אין רשת חברתית-עסקית, הבנקים חשדנים ולא נותנים להם הלוואות והם עצמם חוששים להתחייב להלוואה".

"גורארי זיהתה משהו שהיה חסר בנוף שלנו", אומרת חגית רובינשטיין, אחראית תחום אשראי בקרן קורת, המעניקה הלוואות לעסקים קטנים. "את אולי תמצאי בארץ עוד עמותות וגופים שמתעסקים בתחום הכלכלי-חברתי, אבל מעטים הגופים שמחוברים באמת לנשים, וזו ההתמחות של 'סביבה תומכת' - ליווי לאורך זמן, יכולת להשתמש בכלי הכלכלי כדי לעשות שינוי חברתי אמיתי".

רק ב-2005 החלה גורארי להבין כי העמותה שהקימה ממלאת חלל ריק. "בארצות הברית ובקנדה, למשל, מחנכים ליזמות מגיל בית ספר. הדור של ההורים שלי לא נהנה ממידע כזה וכך גם נשים בדור שלי", היא אומרת. "בישראל מתחיל כיום שינוי בדור הצעיר, אבל צריך לעודד את המגמה ולהגביר לימודי יזמות עסקית בבתי ספר ובאוניברסיטאות. אני חייבת להגיד שגיליתי שהיעדר חינוך ליזמות והבנה במושגי יסוד של כלכלה הוא יותר עניין מעמדי מאשר מגדרי. הניסיון שלי לימד אותי שגם לגברים בשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות אין מודעות לנושא בדיוק כמו לאשה, גם להם אין חינוך ליזמות".

היא מדגישה שאין לה חזון להפוך כל אשה ליזמית: "זו לא המטרה שלי. מה שבאמת מניע אותי זה שנשים בחברה שלנו יוכלו לחיות בכבוד. דרך הקמת העסקים והענקת השפה הכלכלית היה חשוב לי להשיג שוויון בין נשים לגברים ולצמצם פערי מעמדות".

אשה עם מטפחת

הרבה פעמים מאז הוקמה "סביבה תומכת" נשאלה גורארי במה הארגון שהיא מנהלת שונה ממט"י. "רשת מט"י טובה מאוד בפני עצמה", היא אומרת. "הם מעניקים לכלל החברה סיוע כספי להקמת עסק, מקדמים עסקים, נותנים ידע והכשרה וזה נעשה בתמיכה שהיא חצי ממשלתית. אנחנו פונות לנשים בלבד ואנחנו לא באות להחליף את המדינה. 'סביבה תומכת' מעצימה, מקדמת, עוזרת, תומכת. מהר מאוד כשאת פועלת באופן כזה למען אוכלוסייה, את יכולה לתפוס את המקום של המדינה, כמו שאת רואה בארגונים גדולים ויפים דוגמת 'ידיד'. המדינה אומרת, 'זה ארגון מצוין שנותן שירות מעולה, למה שאנחנו נעשה את זה?' אני לא רציתי שהמדינה תתפרק מהאחריות שלה ותעביר אותה אלי".

בכל זאת היא מזהה התנערות של הממשלה גם מאחריותה לעסקים קטנים. "הפוטנציאל הכלכלי של מגזר העסקים הקטנים הוא עצום, זה מנוע צמיחה חשוב בקידום הכלכלה, אבל ההתייחסות של המדינה היא כמו בנושא הילודה: המדינה משקיעה מאמצים לעודד נשים להיכנס להריון, אבל מהרגע שהן נהפכות לאמהות אין שום התחשבות בהן. אותו הדבר עם עסקים קטנים: הממשלה משקיעה הרבה כסף בפיתוח עסקים, אבל ברגע שפתחת - כלום. אין עזרה מינימלית שתאפשר לעסק לשגשג".

טון הדיבור שלה מתקשח עוד יותר כשהיא מדברת על היחס לנשים בשוק העבודה. "אין שום חסד עם נשים בשוק התעסוקה", היא מכריזה. "ראשית, כל אשה עם 'מטפחת' - דתייה, אתיופית או ערבייה - לא תצליח להשתלב בקלות בתעסוקה. יהיה לה קשה מאוד להתקבל לעבודה. אשה שיולדת מתקשה להשתלב במקום עבודה. אני רואה שנשים רבות מגיעות ליזמות כי שילוב משרה מלאה אצל מעסיק עם גידול ילדים הוא בלתי אפשרי עבורן, לא מתחשבים בצרכים שלהן ונטל גידול הילדים עליהן. ויש עוד בעיה: נשים מגיל 40 ומעלה לא מתקבלות לעבודה. הן נהפכות לשקופות עבור המעסיק. הן דווקא מוכנות להתפשר ולהתגמש בדרישות העבודה, אבל ברוב המקרים המעסיקים יעדיפו אשה צעירה יותר".

במציאות הכלכלית הנתונה היית ממליצה לאשה לפתוח עסק קטן?

"זו שאלה קשה. מצד אחד אני יודעת שבשנתיים הראשונות יהיה לה מאוד מאוד קשה. אני יודעת על מערכת שהיא לא תומכת ואני מכירה את הקשיים צפויים לה. היא לא תהיה זכאית לפנסיה, לדמי אבטלה. אבל אני אומרת: צריך לחשוב על כמה דברים - אם אין לה מה לאכול, אז עדיף שהיא תפתח עסק ותפרנס ותדאג לעצמה. עדיף שתחיה בכבוד.

"אני גם יודעת שעסק זעיר הוא לפעמים רק שלב בחיים שלנו. יש נשים שהיו שכירות, פתחו עסק וכעבור שלוש שנים סגרו אותו. כשהן חזרו לשוק התעסוקה, הציעו להן משכורות יותר גבוהות פי שניים-שלושה, כי זיהו שהן בעלות ראש גדול, שהן יזמיות. יש כמובן גם הצלחות מסחררות".

אמונה שהכל אפשרי

דודו בכר

מרינה זובוק היא ג. יפית של עולם הפרסום במגזר הרוסי. משרדה בתל אביב, "ג.נ.א פרסום מרינה בע"מ", שוקק חיים. שבעת העובדים שלה עמלים על פרסום מודעות באמצעי התקשורת הישראליים בשפה הרוסית - במגזינים, בעיתונים, באינטרנט וברדיו. בנוסף נכנסה זובוק בשנים האחרונות לתחום מכירת הכרטיסים למופעי בידור לקהל הרוסי. כיום העסק שלה מגלגל כשלושה מיליון שקל בשנה.

זובוק עלתה לישראל ב-1991. היא עבדה חצי שנה כקופאית בסופר ואחר כך בטלמרקטינג ולבסוף השתלבה כאשת מכירות של מודעות בעיתון ברוסית. "שמתי לב שאני יודעת למכור והתחלתי למכור מודעות בעיתונים באופן עצמאי", היא מספרת. "גרתי בדירת חדר וחצי שכורה ברמת גן ובמשך שש שנים עבדתי מהבית".

היא צברה קהל לקוחות, ידע נרחב בתחום והעסק שבבעלותה החל לשגשג. היא חששה להרחיב אותו ובאה לאחד מהמפגשים הראשונים שיזמה גורארי לפני תשע שנים, שמטרתם היתה רישות חברתי לנשים מחבר המדינות. "המשכתי לבוא לפורומים ולכינוסים ומאגר הלקוחות גדל בהתאם", הוא אומרת. "הגעתי לקורסים וקיבלתי מידע מקיף ומדוקדק על בנקים, ביטוח לאומי ורשויות מס. אלה דברים שידעתי, אבל כמהגרת הרגשתי שיש לי מידע חלקי והן דאגו למלא את כל פערי המידע שהיו לי. הביטחון שלי גדל, הקשר עם 'סביבה תומכת' נתן לי תנופה לצאת מהבית, לפתוח משרד ולהעסיק עובדים".

כיום היא מתנדבת בעמותה ומדריכה ומלווה בזמנה החופשי נשים אחרות. "אני רוצה להחזיר משהו ממה שקיבלתי", היא אומרת. "זה לא מובן מאליו להגיע למדינה חדשה, לפתוח עסק ולראות אותו מתפתח בהצלחה", היא צוחקת בהנאה. "המפגשים ב'סביבה תומכת' נתנו משהו מעבר לידע שאת יכולה למצוא בספרי כלכלה. הם נתנו אווירה של חיבוק נשי, תמיכה, כוח פנימי כזה שאומר לך שאת יכולה להצליח. אמונה שהכל אפשרי".

ביציאה ממשרדה של זובוק מתבוננת גורארי מרותקת בחלונות ראווה של חנויות שכנות. "אני אוהבת מאוד עסקים קטנים", היא מגלה.

למה את פורשת מניהול העמותה שייסדת?

"אם מייסד הארגון נשאר בעמותה לאורך שנים, אז שניהם לא מתפתחים", היא עונה בחיוך. "אני רוצה שהארגון יגדל. אני רוצה שלארגון יהיו חיים משלו. ואני רוצה גם חיים משלי. אני חושבת שברגע שמייסדים עוזבים, זה נותן לאנשים אחרים בצוות לגדול. זה קשה לעזוב משהו שהקמת, זה פחד גדול. לא מבחינה כלכלית, אלא מזה שאני פריק קונטרול. קשה לי לחשוב שהארגון יתנהל בדרך שאינה מקובלת עלי. כבר שבועיים שאני לא שם ועדיין קשה לי לא לנהל אותם בטלפון".

את גורארי מחליפה לנה ברגמן, שבעשור האחרון עבדה כרכזת מענקים בקרן החדשה לישראל. בערב הפרידה מגורארי, שהתקיים במכללה האקדמית ביפו, באו רבות להיפרד ממנה, בהן ברברה סבירסקי, ממייסדי מרכז אדוה; ורד סוויד, יועצת ראש הממשלה למעמד האשה, ועשרות יזמות ערביות, אתיופיות ויוצאות חבר המדינות שהעמותה טיפחה לאורך השנים. "ישראל בוחרת עתיד בטוח עם לנה גורארי" היתה סיסמת הסרטון שהפיקו למענה בנוסח קמפיין בחירות, וביטא את השאיפה של כל מכריה.

יש לך מחשבות להשתלב בפוליטיקה?

"לפני שנתיים אפילו לא שקלתי להיכנס לעולם הזה. הציעו לי כבר כמה פעמים מכל קצוות הקשת הפוליטית. לאחרונה נכנסו אנשים מאוד טובים למגרש הפוליטי, אז אני מסתכלת על זה קצת אחרת. אני לא יודעת, אבל אני מבטיחה שאם אעשה צעד כזה - אני לא אשפוך מים על חברי כנסת ערבים".

vered.lee@haaretz.co.il

צעדים מחושבים

נשים בעלות עסקים זהירות יותר מגברים, ומצליחות לשרוד

לדבריה של לנה גורארי, "רוב בעלי העסקים הזעירים הם נשים, והן נתקלות בבעיות מיוחדות. נשים משלמות עמלות גבוהות מאוד בבנק כשהן זקוקות להלוואות להקמת עסק ונדרשות לערבויות שאין להן כמעט אפשרות לגייס. נדרשת הגברת התחרותיות בשוק האשראי כדי לסייע ליזמיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. נדרש סבסוד ממשלתי להקטנת הסיכון העסקי הקיים במתן אשראי לעסקים קטנים. 'תספורות' לא קיימות לעסקים זעירים. צריך לבנות רשת סוציאלית לבעלי עסקים קטנים, לדוגמה שתהיה לאשה בעלת עסק עצמאי זכות לחופשת לידה. צריך כמובן להקטין חסמים ביורוקרטיים. יש ריבוי רישיונות בשלבי רישום העסק ורגולציה בהקמת העסק ובתפעולו. באופן אבסורדי, בעסקים קטנים עלויות הביורוקרטיה ביחס לפדיון גבוהות מאלה של עסקים גדולים".

שיעורי ההישרדות של עסקים קטנים בישראל נמוכים בהשוואה למדינות מפותחות, מדגישה גורארי. בכל שנה נפתחים כ-45 אלף עסקים חדשים, ונסגרים 35 אלף בתי עסק. "יחד עם זאת אני רואה שעסקי נשים דווקא שורדים ומצליחים", היא אומרת. "נשים זהירות יותר והן לא מקימות אימפריות. הן מתקדמות בצעדים מחושבים. ויש עוד משהו ששמתי לב: כשעסק של אשה נסגר, את תראי אותה במרבית המקרים נאבקת להחזיר חובות ולשלם. אין לה המנטליות של להיעלם, נשים מקבלות אחריות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו