בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגדול בעולם החרדי: פצע שלא מתאחה

הילדה בת ה-13 מבני ברק שהלכה ברגל לתיכון ברמת גן, האשה שבעלה שרף את הספרים שקראה, האם שאיבדה שתיים מבנותיה - תמר רותם, כתבת "הארץ", משוחחת עם אמה, הסופרת יהודית רותם, לרגל צאת ספרה התשיעי, על האמת שמאחורי האינטימיות החרדית

109תגובות

כשהייתי ילדה מעולם לא ראיתי את אמי כותבת. למי יש ראש לכתוב ספרים כשיש לך שבעה ילדים בין הרגליים? אני חושבת שהחסך ב"חדר משלה" כמאמר וירג'יניה וולף, בחומר וברוח, גרם לה להתנזר מעטים בכלל. היא היתה סרבנית רשימות למכולת או פתקים לבית הספר בבוקר, אמא שלי. רק לעתים נדירות, כשהתחננו על נפשותינו, תלשה בדל עיתון ושירבטה משהו, שממילא לא יכולנו להגיש לחנווני או למורה מחמת הבושה. אבל לקרוא קראה למכביר. בבקרים, לפני שבני הבית התעוררו, זקופה על כיסא במטבח, התענגה על הספרים שלה. ספרים שמעולם לא הונחו גלויים על השולחן, או זכו לעמוד על מדף, אלא נטמנו בארון בתום הקריאה.

אמי לא היתה כאחת האמהות. לא זכורה לי דמותה שקועה בתפילה. היא הדירה רגליה מבית כנסת. זה בלט במיוחד בימים הנוראים. זיכרון ילדות מוקדם מוצא אותה בראש השנה, על הרצפה בפינת החדר, בוכה לתוך מחזור התפילות. דווקא עכשיו היא מרשה לעצמה לחזור ולבקר בבית כנסת בתפילת "כל נדרי" או לקרוא בספר תהלים. אבל זה קורה לחלוטין מאהבת השפה עתיקת היומין וזיקה לתרבות היהודית, לא מאהבת האל.

מעולם לא קראה איתנו קריאת שמע, או שלחה אותנו ליטול ידיים לפני הארוחה. גם לא הורתה איך לשבת בצורה הולמת. זוטות כגון אלה היו המחלקה של אבי ("רגליים למטה!").

ינאי יחיאל

לא היה אפשר לתפוס אותה הולכת למכולת, סוחבת שקיות מצרכים. כך נעשתה הדיווה של השליחים מהמכולת, שהעריצו אותה. מעולם, עד עצם היום הזה, לא התעמקה בהכנת אוכל או באכילתו. בישול, כמו כביסה וניקיון, היו רע הכרחי, שיש לסיים במהירות, בדרך לדברים החשובים באמת, דברים שברוח בדרך כלל. היא כמובן העמידה סירים וחתכה סלט ("כמו במסעדה", פסקה, כשהתלוננו על החתיכות הגדולות מדי), וגיהצה ותפרה כפתורים וגרביים. לא היתה ברירה עם כל כך הרבה פיות להאכיל, ילדים להלביש, גרביים שהתבלו. במעומעם זכור לי שאפתה פעם בילדותי עוגות (שמרים-פרג) לשבת. לעומת זאת, התעמקה והצטיינה בקניות ובהתאמה של בגדים.

כל עניין הלבוש הוא עיסוק רציני אצלנו במשפחה, כמה דורות אחורה, שישווה רק לעניין שעשו אצלנו בבית מספרים. אף שהספרים נקנו בערימות כל יום הולדת וכתשלום תמורת האפיקומן, אמי לקחה אותנו לעתים תכופות לספרייה המרכזית בבני ברק. עד שהקיצוניים שרפו אותה. ובכל ערב לפני השינה קראה סיפורים בהמשכים לכולנו, מגדולה עד קטנה.

גם במראה לא הזכירה כמלוא הנימה את האמהות של חברותי. אמי נראתה צעירה מהן לפחות בעשור, אם לא יותר: דקיקה, מאופרת, נועזת. כשאמא שלי היתה הולכת ברחובות בני ברק, היו מסובבים אחריה את הראש. לתושבי העיר פשוט יצאו העיניים למראיה בשמלה עם חגורה מהודקת היטב ובפיאה ארוכה. לא צנועה בעליל. בגיל הנעורים לא תפסתי את ההופעה החריגה של אמי כיתרון, ובטח לא חשבתי שהיא אמא "מדליקה" (מילה שלא הכרתי אז). בדיוק כשהחלה את המרד הגדול שלה - שבשיאו נרשמה ללימודים באוניברסיטה הפתוחה, יצאה לעבוד ובסופו אף נטלה איתה את בנותיה אל מחוץ לחברה החרדית, והתגרשה - הייתי אני, הבכורה שבהן, בדהירה מהירה בכיוון ההפוך.

סקרנות מהולה בחשש

באותה תקופה, שבה הייתי עדה אילמת לדרמה הגדולה של חייה, התאמצתי לזמן קצר ליישר קו עם מורותי בבית יעקב. בסקרנות מהולה בחשש כבד עקבתי אחריה: מה היא כבר מעוללת לעצמה, ולנו. בעומק ארון הבגדים, כמטחווי יד סקרנית, התגלו לי ספרים עם שמות מיתממים. "אמי ואני" של ננסי פריידי. כרך עבה של "מחברת הזהב" של דוריס לסינג. "מעברים" של גייל שיהי, ועוד. כשדיפדפתי בהם, חשתי שהמילים עלולות לשרוף אותי, ואמנם נכוויתי.

תארו לכם אותי אז, תלמידת בית יעקב חמורת סבר, תמה וברה, שערי מהודק לאחור בצמה, חלת-שבת עבה, שמא ישתחרר תלתל סורר. ממרומי העליונות הדתית שאך רכשתי, זילזלתי בה ובספריה. אבל הספרים האסורים עשו עלי רושם בל יימחה. אני זוכרת עד היום בצבעים חיים את הכריכה של כל אחד ואחד מהם.

קשה לתפוס איך אשה מבני ברק, ממשפחה חרדית טובה, מגיעה לארון הספרים הפמיניסטי של התקופה, ובכלל יודעת על קיומו. כששאלתי את אמי לאחרונה איך זה קרה, היא לא זכרה. הם היו לה כסולם המוצב ארצה וראשו השמימה, והיא טיפסה עליו, שלב אחרי שלב, בדרך לחירות שלה. הייתי בת 16 כשאבי שרף אותם יחד עם ספרי הלימוד של האוניברסיטה, במדורה גדולה בחצר ביתנו.

אחרי חציית גבולות ומהפכה בסדר גודל שלא נראה במקומותינו, ברור כשמש שנדרש לה זמן להבשיל. להוציא אל האור את המילים והסיפורים שביעבעו בה. בהתחלה כתבה מאמרים פרשניים על תרבות יהודית בנימה אישית בעיתון הנשים "את", ואז "המעיין נפתח", במילותיה. מאז היא כותבת בלי הפסקה - רומנים, מאמרים, ספרי ילדים וגם סיפורי חיים של אנשים בהזמנה. בימים אלה יוצא לאור ספרה התשיעי: "מתי תבוא אלי?" (כנרת). הכותרת לא לקוחה ממסרון של אחת מגיבורות הסדרה "מעושרות", שאמי התמכרה אליה, אלא, למרבה הפלא, מספר תהלים.

נופי ברלין משמשים רקע לרומן החדש. לפני כשנה וחצי הוזמנה אמי על ידי ממשלת גרמניה להתארח במשך כחודש במעון לסופרים על גדות אגם ואנזה בברלין. בתי ואני קפצנו לביקור. לטיולים שלנו בעיר אמי לא הצטרפה, כי אם העדיפה להסתגר בחדרה ולכתוב בקדחתנות. בכל הנוגע לפרקטיקה של הכתיבה, אמא שלי היא נמלה חרוצה. פועלת שחורה של מילים ומשמעויות. החריצות וההספקים שלה הם משהו שגורם לי לקנא. אולי היא מפצה על שנים של הימנעות.

הרומן מגולל את סיפורה של שולמית החרדית שעוזבת את הארץ בעל כורחה עם בעלה, כדי לעבוד בבית אבות יהודי בברלין. כתוצאה מנישואי ילדיהם שקעו בני הזוג הליטאים בחובות שהם מקווים לחסל באמצעות עבודתם, היא כאם בית והוא כרב וחזן בימים הנוראים. בגרמניה יחסיהם עולים על שרטון: בעוד שולמית נפתחת לעולם, בעלה אחוז חרדה. הוא נבהל בעיקר ממה שהמעבר עושה לאשתו, ובלי התראה מוקדמת, חוזר ארצה. הפערים שנפערו הרבה קודם, בין האשה הכמהה ליופי ולרעיונות חדשים, לבעלה, "חניוק" עבש החרד לקוצו של יו"ד בהלכה, מתרחבים עוד יותר. כדי לא לקלקל, לא אגלה אם הסיפור נגמר בטוב.

כמו גוש בגרון

הקריאה שלי בספריה של אמי היא יותר בין השורות מאשר בתוכן. בשולמית, גיבורת הסיפור, מצאתי מיד את בת דמותה של אמי. היא הזכירה לי אותה בעיקר בתועפות הרגש. אהבתי במיוחד את לילי, אמה של שולמית, שדמותה האקסטרווגנטית בחלוקי המשי והטורבנים הזכירה לי את סבתי, אם אמי. סבתי היתה דמות מוחמצת. שמחתי שאמי העניקה לדמותה ממד וסוף אחר. בזקנתה לילי משיבה לעצמה לזמן קצר את עלומיה, ומפצה את עצמה על חיים שלמים שהפסידה. ההתוודעות של האם והבת היא במרכז הרומן לא פחות מאשר היחסים הבעייתיים עם הבעל, או אלה המהוססים, מלאי הלבטים, הנרקמים בין שולמית לרופא, הגרמני הטוב, אולריך.

באמצעות סיפורה של שולמית התוודעתי לדרמה תת קרקעית, שלא הייתי מודעת לקיומה, של הזוגיות החרדית. אף ילד אינו יכול לדעת באמת על החיים הזוגיים של הוריו, אם כי לעתים הוא יכול להבחין במחוות, בהפגנות חיבה או רוגז. אבל ילד חרדי - יחסי הוריו חתומים בפניו. בחברה זו, היחסים בין בעל לאשתו הם מהדברים המוצנעים ביותר, ויש להם מקום רק בחדרי חדרים. מאחר שעזבתי את העולם החרדי בצעירותי, לא הוכנסתי בסוד יחסי המין - יחסי אישות בלשון נקייה - שמובנית בהם ההתעסקות בהלכות נידה ודיני הטבילה במקווה. "סודות אלה מגלים בחורים ובחורות רק עם כניסתם למסדר, ערב נישואיהם", מסבירה אמי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות אליכם

רק אחרי שסיימתי לקרוא אותו, עלה בדעתי ששם הספר "מתי תבוא אלי" הוא דו משמעי. תבוא גם במובן של ביאה. כדי להבין את הדקויות של הקשר הזוגי בספר, צריך להבין את הפרקטיקה הנסתרת המובנית בו. לפי ההלכה היהודית, כשאשה נמצאת במחזור החודשי, היא "נידה", כלומר טמאה ואסורה לבעלה. מיום שפסק המחזור היא צריכה לספור שבעה נקיים ולטבול במקווה. החל מליל הטבילה היא טהורה ומותרת לבעלה.

העיסוק בעניין זה בספר - דרך מחשבותיה ולבטיה של הגיבורה, במתח בין הפורמלי והאישי, ובקונפליקט בין ההלכה לרגש אצל אשה דתית, שאינה בוחרת במוצא הקל של הדחקה - הוא מפורש. תיעובה וסלידתה של שולמית מהחיטוט המתמיד של בעלה, ושל החברה כולה, בדבר הכי אינטימי שלה, בדם הנידה שלה, זוכים לפירוט רב. בשיאו של הרומן נוקעת נפשה מהשאלה והדרישה של בעלה, לפני כל דבר אחר, אם הלכה למקווה, ואף מעצם הביקור במקווה. כשרגשותיה לבעלה מחמיצים והולכים, היא דוחה את הטבילה, אף שהיא מסתכנת בהכרזתה למורדת לפי ההלכה; מה שעלול להיות עילה לגירושים. אבל היא כבר בחרה בבחירה חופשית ומוכנה לשלם את המחיר.

לא פעם, כמי שכותבת על המגזר החרדי ובמיוחד מסקרת את הנשים בו, קיבלתי איתותים מאמי על תחושותיה בנוגע לכך. היא לא אמרה זאת במפורש. נראה שהתרעומת שלה נצברה והלכה, כמו גוש בגרון, עד שהחליטה לבטא אותה. ובעשותה כן, הסירה את הכפפות.

מדוע החלטת לכתוב על עניין כה רגיש ומושתק בחברה החרדית?

"בספר הראשון שלי, 'אחות רחוקה', כתבתי על הנושא בזהירות. הרגשתי שאני הולכת על ביצים, והמבין יבין. אחר כך הזכרתי את הנושא בעקיפין באחדים מספרי. הפעם הרגשתי צורך לחזור לנושא ולספר עליו בלי כחל וסרק. מצד אחד, מדברים על זה בסודי סודות, כעל שיא הצניעות, ומצד שני ברחובות בני ברק תלויות מודעות על רבנים שמרצים על הלכות טהרה. מה הם מבינים בנשים, ברגשות שלהן? זה מקומם אותי. כסופרת שכותבת על העולם הזה, אני לא יכולה להשמיט דבר משמעותי כל כך. אבל מצד שני, גם מפחיד אותי לכתוב על כך".

הפחד, ממה הוא נובע?

"מיום שאת עומדת על דעתך, מחדירים לך המון אשמה. זה עניין אינטימי ואני כאילו מסיטה את הווילון והמסך ופולשת למרחב האינטימי הזה. עניין הנידה והלכות האישות זה בעצם ציפור הנפש של החברה החרדית. הדבר הכי מקודש להם והכי בסיסי בחיים שלהם. הם מאמינים שבזכות שמירת הטהרה, עם ישראל זכה להמשכיות. כשאת בתוך זה, את סוגרת את עצמך בתוך מסגרת מובנית שמכונה 'טהרה'. כל האחרים שלא נוהגים כך, אוטומטית הם פחות קדושים וטהורים".

ינאי יחיאל

דם הוא מקור החיים

בספר, שולמית לא רוצה לדעת על יחסי מין עד הרגע האחרון. כל העניין הזה מאיים עליה ואינו טבעי בעיניה, כי זה לא חלק מרקמת חיי היומיום, שבה אין קשר בין גברים לנשים. זהו עסק מורכב, מרובה סתירות. איך הרגשת עם הסתירות הללו כשהיית נשואה?

"לא ידעתי על ההלכות הללו לפני הנישואים, אבל זה הרתיע אותי. קודם כל מחנכים אותי שלא אצא עם בחורים ולא אסתובב, ואחר כך, כשאת מתארסת, שלא אגע בו או אסתכל לו בעיניים, ופתאום בלילה צריך לעשות את זה. לפני נישואי חשבתי שזה מוות. שלמות זה יותר טוב.

"יש בזה משהו צורמני. דיסוננטי. אפילו בעובדה שנשים נאלצות לצאת מהבית בערב כדי לטבול במקווה, וזו פעולה העלולה לחשוף אותך לעין כל. ולכן יש מאמץ להסתיר את היציאה הזאת מחברות, אחיות, מהילדים.

"קשה לומר שהשלמתי עם זה. אבל מכניסים לך הפחדות לראש, שהילדים ייצאו פגומים, שאם את סרה מהדבר הזה ימין או שמאל, את מביאה כליה. את לא מעיזה לחשוב אחרת, כי את הרי מחונכת בבית יעקב לחשוב שאנחנו הנשים לא מבינות שום דבר. שהגברים קיבלו את התורה והם מורים לנו את הדרך.

"פגע בי היחס אלי כאל נידה, אסורה. כיום אני לא מאמינה שרק לי זה הפריע. אבל עם אף חברה בעולם לא הרגשתי שאפשר לדבר, בלי שתרוץ לבעל שלה או למשגיח (המופקד על ההתנהגות הרוחנית), ושלבסוף יוציאו לי שם רע. הרגשתי לא נורמלית. רק לי זה מפריע שלא שמים לי ביד חפץ, מפני שאני טמאה? שלא לוקחים לי את התינוקת מהיד כשאני 'אסורה'? האם רק אני נפגעתי כשבעלי הפריד את המיטות בליל הכלולות מיד לאחר מעשה? לא יכול להיות. פשוט זה דבר שלא מדברים עליו. אולי עכשיו הדיבור נעשה יותר פתוח, אבל עדיין אסור לבקר את השיטה".

נשים דתיות מדברות על הטבילה במקווה כאילו זה הדבר הכי מקסים בעולם. בכלל, מוכרים את שמירת הנידה כאילו זה מתכון בדוק לאהבה.

"אסורה, נידה. המילים האלה כשלעצמן הן עלבון בעיני. כשאומרים לך שאת נידה וטמאה בגלל דם ש'יוצא ממקורך', את לא צריכה להיעלב? דם הוא מקור החיים. בלי הדם הזה את לא יכולה להביא ילדים לעולם. הדבר הכי טהור וטבעי בעולם, בגללו את טמאה.

"יש נשים שמוצאות צידוקים לעניין הזה. הנה, שבועיים בחודש הן לא צריכות להתעסק עם כל העניין הזה של יחסי מין. הן יכולות לקרוא ספרים במיטה. בכלל, נשים חרדיות עושות גלוריפיקציה של כל העניין. הן יגידו שהאיסור שבועיים בחודש גורם תחושת התחדשות. אחת מהמרואיינות שלי ב'אחות רחוקה' אמרה לי שזה כמו להתחתן שוב כל חודש. היא התגרשה בסוף.

"רק ילדת, אסור לבעלך להגיד מזל טוב עם נשיקה וחיבוק. הוא צריך לעמוד מרחוק. אסור לו לגעת בך נגיעת חיבה. את יושבת ליד השולחן, צריכה לשים חציצה. חציצה צריכה להיות משהו שלא שייך לשולחן. שעון למשל, לא צלחת. כל דבר שיזכיר לך את מצבך הדחוי, הטמא, המנודה. יש אנשים שיודעים לקבל דברים אולי יותר טוב ממני. לי יש רק את החיים שלי, ועליהם אני מספרת. וממילא לא הייתי אף פעם כמו כולם".

ילדה שמוכרחה לקרוא

אמא שלי אף פעם לא היתה כמו כולם. אני חושבת שהמרדנות שלה מילדות היתה תגובה טבעית ונורמלית דווקא לחוסר ההתאמה הכרוני בחייה. היא נולדה להורים שלא הבינו אותה ואת צרכיה, וגדלה בחברה שמקדשת את האחידות, ואין בה מקום לאינדיבידואליות וליצירתיות. בגיל 18 נמלטה מנסיבות חייה רק כדי להינשא לאדם הלא נכון.

הוריה היו ניצולי שואה יוצאי הונגריה שנהפכו לקשיי יום. בזכות מעמדם המיוחס - סבי היה ראש צעירי אגודת ישראל בבודפשט - ניצלו סבי וסבתי ושתי בנותיהם, אמי בת השנתיים ואחותה הצעירה ממנה, ב-1944, ברכבת שאירגן ד"ר ישראל קסטנר. בדמיונם יצאו לחופשי, אך הם הגיעו למחנה הריכוז ברגן בלזן שבו שהו שבעה חודשים. לאחר מכן המשיכו לתחנת ביניים בשוויץ, ולבסוף עלו לארץ ישראל.

הם לא הסתגלו לחיים בארץ. "הכל היה ההיפך מהציפיות שלהם", מספרת אמי. "אבא שלי שלח כסף לארץ, שהגיע לידיים אחרות. הוא היה צריך להתחיל מאפס, והיה מאוד ממורמר". בהתחלה דווקא היה גאה בה, על כך שהצטיינה בעברית, כשהם שברו שיניים. כשבאו אורחים הביתה היה מעיר אותה מהשינה ומעמיד אותה לפני האורחים כדי שתדקלם משיריה, שהתפרסמו בעיתוני הילדים של התקופה. אבל אז עברה המשפחה לבני ברק, והכל השתנה.

"קודם גרנו בגבעת שמואל, בבית קטן עם עצי פרי ומולנו היה פרדס. הייתי יושבת שם בתוך גומה מתחת לעץ תפוז ולא חזרתי עד שלא קראו לי לבוא הביתה". המעבר היה חד וטראומטי. בעיר שלא תואר ולא הדר לה, בשכונת זיכרון מאיר המחמירה, למרגלות ישיבת פוניבז', לא הסבירו פנים לילדה במכנסי התעמלות קצרים. "רשמו אותי לבית יעקב, שנראה כמו קסרקטין, עם מורות חמורות סבר שמיד אסרו עלי לקרוא".

המורות הללו הופיעו שוב בשלב מתקדם בעלילה, כשנהפכו למורות שלי. אמא שלי מציינת לטובה את "המורה ברכה" שלימדה אותה כל מה שהיא יודעת בדקדוק ועברית. וזה הרבה. אותה מורה ברכה היתה נוזפת בי שאני לא טובה בעברית כמו אמי.

ספרים היתה מקבלת בבית משפחת חברתה, ולרשטיינר. "זו היתה משפחה של יקים שלימדו אותי אמנות ותרבות מהן, ונתנו לי ספרי קריאה. גם בבית ההסתדרות, הספרניות הבינו שאני מהילדות שמוכרחות לקרוא, ונתנו לי כל פעם שלושה-ארבעה ספרים. הייתי קוראת בהליכה בדרך הביתה, אבל ילדות הלשינו עלי למנהלת, וקראו לאבא שלי כדי לגעור בו על הילדה המרדנית שלו. זה יצר בינינו קרע גדול".

סיפור חייה של אמי נשזר בתולדות ההקצנה של החברה החרדית. "בכיתה שלי התחילו להכריח את הבנות לגרוב גרביים ארוכים. ככל שגדלתי, נוספו עוד ועוד חומרות. האינדוקטרינציה של הבנות שתלמדנה בסמינר, כדי לפרנס כמורות את בעליהן הלומדים, התחילה אז. אני זוכרת את היום שבן גוריון בא להתארח אצל החזון איש. ותהום כל העיר. כולנו רצנו לבית של החזון איש, שהיה בית קטן ומט לנפול".

באותו מפגש גורלי סיכמו שני המנהיגים שבחורי ישיבה לא יגויסו לצבא, אלא יעשו תורתם אומנותם. לקראת סיום בית הספר היסודי, התחיל לחץ על אמי שתירשם לסמינר הרב וולף, אותו הרב שהציע לחזון איש לקבל עליו את חינוך הבנות כדי שיסכימו לפרנס את הבחורים. וכך, כפי שמסביר חוקר החברה החרדית מנחם פרידמן, בתיאום בין החזון איש לרב וולף, קמה חברת הלומדים.

אבל אמא שלי, שגילגלה את הגרביים למטה אחרי הלימודים ואפילו התגנבה לקולנוע, החליטה אז שהייעוד הזה הוא לא בשבילה. בניגוד לדעת אביה, היא הלכה ורשמה את עצמה לתיכון חרדי לבנות, ליברלי יותר, מעצם העובדה שעשו בו בגרות. סבי התפוצץ מזעם. "אבא שלי, שהעריץ לומדי תורה והיתה לו נטייה להקצין, התחיל ללכת ללמוד כל יום בכולל עם הליטווקים", היא מספרת. "הוא גידל זקן והביא הביתה חומרות חדשות. איכשהו התפשטה השמועה שברצוני ללמוד בבית ספר הזה, וכל מיני רבנים הגיעו הביתה - אפילו הרב וולף - כדי לשכנע אותי ללמוד בסמינר".

מורה בגיל 17

בגיל 13 היא הלכה ברגל מבני ברק עד בית הספר התיכון ברמת גן (לא היה לה כסף לכרטיס אוטובוס). "פתח את הדלת אדם יפה עטור זקן, ושאל: 'ילדה, מה את רוצה?' אמרתי: 'אני רוצה להירשם לבית הספר'. הוא שאל: 'איפה אבא שלך?' אמרתי לו: 'הוא לא מסכים שאלמד כאן'. 'לא. שאלתי מאיפה הוא?' הבהיר. השבתי שהוא מהונגריה. אמר: 'הא. כאן קבור הכלב'. הוא התכוון לומר שהאבות ההונגרים הם עם קשה. זה היה המנהל הנערץ עלי, שאול לוסטיג. זה היה בית ספר פרטי יקר, אבל קיבלתי מלגות.

"כל השנים, על כל דבר קטן, אבי איים שיוציא אותי מבית הספר", ממשיכה אמי. בסוף כיתה י"א הוא באמת הוציא אותה. בינתיים נמשכו האיסורים, ללכת לתנועת נוער למשל. היא הלכה בהחבא וכשהודיעה שתעשה שירות לאומי, התעוררה מהומת אלוהים. "הייתי גאוותנית. עזבתי את בית הספר ועשיתי תעודת בגרות ותעודת הוראה במבחנים אקסטרניים, ומפני שלא רציתי לחיות על חשבונם של הורי, התחלתי ללמד בגיל 17". היא היתה נסחבת בכמה אוטובוסים ליישוב העולים עזריה באזור רמלה.

באותה תקופה הכירה את אבי. "הוא ראה אותי בחתונה ושלח אלי שליחים. ההורים שלי לא התלהבו בהתחלה. אבל יום אחד הגעתי הביתה מבית הספר על אופנוע של בחור יפה תואר שלימד איתי. הוא היה מזרחי, והורי ההונגרים נבהלו והחליטו מיד שמוטב שאתארס. שנה שלמה הייתי מאורסת. די התחרטתי, אבל פחדתי להפר את הבטחתי. הזהירו אותי שלהפר אירוסים זה גרוע מגירושים, אז התחתנתי".

אני לא מבינה. הרי כל הזמן התמרדת. הלכת לבדך להירשם לתיכון שלא חינכו בו איך לפרנס בחור ישיבה. יכולת ללמוד באוניברסיטה. אז למה התחתנת עם בחור ישיבה?

"רציתי להתחתן כדי לצאת מהבית הקשה שלי, אבל לא ידעתי כל כך מה זה אומר להיות אשת אברך. ומצד שני, עם מי יכולתי? מחזרים מבני עקיבא או עזרא אבי לא היה מקבל. ובחורים מהסוג שאבא שלי רצה - חרדים ומפרנסים - כולם התחנכו בישיבות.

"הייתי נערה מאוד אידיאולוגית, ערכית, ושאפתי לעולם רוחני. בערבים, בעלי היה מסביר לי את השיטה והדרך ואני הייתי תמימה ורציתי לקבל על עצמי עול מלכות שמים. אחרי הכל, כאשה צעירה את רוצה להעריך ולהעריץ את הבעל שלך. הוא צייר את עצמו ואת בחורי הישיבה כרמים ונישאים מבחינה רוחנית וכאילו העולם יתמוטט ויקרוס אם קול התורה יידום לרגע. ואת, האשה, נפלה לידך זכות עילאית לתרום במעשייך.

"אבי כפה עלי את עולמו התיאוקרטי. אמרתי לעצמי שכיהודי הונגרי הוא לא למד מספיק, לא רכש לעצמו את ה'השקפה', אבל אם אנשא לבחור ישיבה הוא כבר יסביר לי. חשבתי שיש שם סוד, רז, שרק אני לא מבינה".

דור ראשון לשיעבוד

הורי עברו לגור ביישוב רכסים שבצפון. בראש ההר ניצבה ישיבת "כנסת חזקיהו", שהיתה מרכז חייהן של משפחות האברכים. "זו היתה קהילה נהדרת", אומרת אמי. "היו לי שם חברות נפלאות, והרבנית האלמנה חנה, שניהלה את הישיבה, אימצה אותי ממש. הייתי מתלווה אליה למטבח הישיבה לעזור לה. אהבתי את החיים שם, התיידדתי עם זוגות ועם נשים נהדרות. רב אחד בישיבה אהב מוזיקה כמוני. להם היה פטפון ולי היו תקליטים. הייתי מביאה את התקליטים שלי והיינו יושבים שנינו ושומעים ביחד מוזיקה קלאסית. כולם ידעו שאני קוראת ספרים. המשגיח אמר לבעלי: 'שמעתי שאשתך קוראת ספרים. היא עוד עלולה לחשוב שהחיים הם כמו בספרים'".

עד גיל 12 בערך לא ידעתי שלאמי נולדו שתי בנות נוספות, שמתו באופן טראגי. יעלי נולדה לפני, ורחלי נולדה אחרי. מובן שהשמועות עשו את דרכן אלי. החברה החרדית היא כמו כפר קטן, וכולם ידעו על האסונות. ומה שלא סיפרו השלמתי בדמיון. רק כשבגרתי אמא שלי התחילה לספר מה קרה. ואחר כך כתבה על כך בסוף הספר "קריעה", הרומן הכי אוטוביוגרפי שלה. כמעט בכל הספרים שלה יש ילדים מתים.

"עד שיעלי נולדה לא הייתי מאושרת. אביך היה עושה תעניות דיבור כל יום ב' וה' ומראש חודש אלול עד אחרי יום כיפור. בימים הנוראים לא היה בבית. הלידה של יעלי היתה פיצוי על כל החסר. הילדה היתה בשבילי האור, השמש, האוויר. החיים. לא הייתי צריכה שום דבר. עד שהכל השתבש".

בראש השנה, כשכולם התפללו בישיבה, אמי נכנסה להיכל, לשמוע תקיעת שופר. אחת המצוות היחידות שנשים חייבות בהן. בחוץ, שמרו ילדות גדולות יותר על התינוקות בתוך הלולים. התינוקת, כמעט בת שנה, הכניסה את ראשה לבין סורגי הלול, ונחנקה. אבי עשה את החג בישיבה אחרת ואמי רצה מראש ההר אל הכפר למטה, כשהתינוקת בלי רוח חיים בזרועותיה. אחד הבחורים היה איתה. מישהו עצר להם ולקח אותם לבית החולים בחיפה ושם נקבע מותה.

האסון השני, מות רחלי, קרה כשהייתי בת שנה וחצי. אין לי שום זיכרונות ממנו, וגם כאשר פרטי האסון הראשון די התבררו, לא פוזר הערפל על נסיבותיו של השני. "אפשר היה למנוע את האסון השני. התחננתי לאבא שלך שלא יעזוב אותי. אבל הוא התעקש ללכת לכולל. לא היו שכנים בבניין, לא היה טלפון, בחוץ היתה סערה ולא היה למי לזעוק. הייתי לבד. הילדה נהייתה כחולה ומתה לי בידיים. חשבתי שאם זה יקרה לי עוד פעם, לא אשאר בחיים. אבל זה קרה. ובכל זאת נשארתי בחיים".

אמא שלי נהגה לומר שאחרי האסונות שלה היא רצתה ללדת עוד ועוד כדי להשלים את החסר. כך הגיעה למניין שבעה ילדים. אבל היא עשתה זאת גם במסגרת חברה שהחלה לאמץ את הילודה הגבוהה כאידיאולוגיה. עד היום, ביחס למספר הילדים, אמי אינה כה ביקורתית כמו ביחס לעניינים אחרים. "אחרי השואה לרוב המשפחות בבני ברק היו מעט ילדים", היא נזכרת. "רק למתי מעט היו משפחות מרובות ילדים והסתכלו עליהם בבוז. אמא שלי לא הרשתה לי להתחבר עם ילדות מבתים כאלה, כי 'בטח הבית שלהם לא מספיק נקי'. ברכסים גיליתי את יופיין של המשפחות הגדולות ואהבתי את הרעיון.

"אצל החרדים זה נהפך לאידיאולוגיה מבחינה דתית ודמוגרפית. לא היה לי שמץ מזה. ההריונות והלידות שלי היו קלים. עבורי, זה היה אפיק יחידי ליצירתיות, הגשמה עצמית, פיצוי על חסר רגשי. כל הריון שמחתי. אני מאמינה שכך זה אצל נשים רבות. היום נשים מבינות שקשה לגדל ילדים יותר משאנחנו ידענו. אנחנו היינו דור ראשון לגאולה, או לשיעבוד.

"אני שמחה שחוויתי את החוויה הזאת של הרבה ילדים. זה הרווח שלי. זה מאפשר לך, כשאת מתחילה בגיל צעיר, להגיע למעגלי החיים בזמן. להיות סבתא צעירה. כשהנכדים שלי יינשאו, יהיו לי נינים. מסקרן אותי לדעת איך זה יהיה.

"אני חושבת שמספר הילדים לא צריך להיקבע לפי ההשתייכות החברתית. אם זוג מוצלח ואוהב יודע לגדל ילדים, למה שלא יהיו להם הרבה ילדים? אבל כשזה לא מבחירה, ומתוך כפייה הלכתית, זה מקומם ומצער אותי".

כאב ההחמצה

הורי עברו דירות רבות. אבל רוב החיים חיינו בבני ברק. אמא שלי המשיכה להיות אותה ילדה מרדנית גם כשהיתה כבר אם לילדים. לפעמים דילגה על אסיפות הורים ("אתן טובות. אין לי זמן לחכות בתור"), בעיקר התריסה נגד העיסוק המוגזם בצניעות. היא לא עשתה חשבון לאף אחד. בטח לא למורות שהיו שלה. יום אחד, כשהייתי בכיתה ב', באתי לבית הספר בחצאית כה קצרה, שהמחנכת התפלצה. היא סילקה אותי על המקום, אבל דאגה ללכת אתי הביתה כדי לנזוף באמי, שאותה הכירה היטב. כשהגענו הביתה, אני והמחנכת שלי, זו היתה שעת בוקר, ואמי מן הסתם היתה עסוקה בהאכלת התינוקות שלה.

לשמע הדפיקה בדלת, היא פתחה את הדלת רק כסדק. "כן?" שאלה את מורתי בחשדנות, לא מבחינה בי (ואם הבחינה, לא הראתה סימן להפתעה). המחנכת החלה להטיף: "איך שלחת אותה עם חצאית קצרה כזאת". "מה את רוצה?" שאלה אמי. "הרי הלבשתי לה גרביונים. היא לא עירומה". וטראח, טרקה את הדלת.

היא לא היתה גיבורה כזאת ביחסים שלה עם אבי. הרבה דמעות הזילה כדי לשכנע אותו שיסכים שאלמד פסנתר, או שאלך לסמינר בתל אביב (במקום לסמינר בבני ברק, המחמיר יותר). הייתי עדה גם לייאוש שלה כשגילתה, לא פעם אחת ולא פעמיים, שלא השאיר לה כסף על המדף לקנות לחם וחלב. מכיוון שלא עבדה ורק גידלה את הילדים, היא היתה תלויה בו לחלוטין מבחינה כלכלית.

גם גיבורת הספר של אמי, שולמית, עוברת מהפך. אבל אותי מעניין מתי החלה לפרוץ מתוך האשה שבזיכרוני, זו ששכבה במיטה חלקים גדולים מילדותי ועיניה היו רכות כעיני לאה, דמותה ההרואית. "זה היה תהליך", אומרת אמא שלי. "נהייתי חולנית כשהגעתי לבני ברק. התחילו לי כאבי בטן, ירדתי במשקל. לא רציתי את החיים האלה. כשכולם הלכו לגן ולבית ספר והיה לי זמן לעצמי, התחלתי להרגיש את כאב ההחמצה. קראתי את 'אנה קרנינה' והזדהיתי. בספר 'בית הנשים' קראתי על הייאוש של נשים בפרוורים והבנתי אותן. בכל שלב בחיי מצאתי את הספר שהתאים לי באותה העת. הספרים טילטלו אותי. כשקראתי את 'מעברים', הרגשתי שאני חלק מתנועה ענקית של אנשים שעושים שינויים מפליגים בחייהם. הייתי בתוך המעבר.

"הזמן לא מקהה", אומרת אמי לבסוף, משאירה חצי משפט באוויר, כשאנחנו אוכלות מרק ירקות מקעריות עמוקות. אחותי נועה מצלמת אותנו תוך כדי השיחה, לסרט על הקרע הגדול במשפחה לאחר גירושי הורי. אבל למרות נוכחותה של המצלמה, איכשהו אנחנו מצליחות להגיע להבנה שהיא מעבר למילים. יש ביני ובין אמי הרבה פחות משנות דור. ואחרי הכל היא ואני היינו שם ביחד, בפרק ארוך בתסריט הנפתל של חייה. אחותי, הצעירה ממני כמעט בעשור, רוצה לדעת לפני שהיא מקפלת את המצלמה אם הכתיבה מרפאת. "כל סופר כותב מתוך פצע", עונה אמי. "אני לא המצאתי את זה. אני לא חושבת שהקרע ייעלם. זה תהליך בלתי פוסק של היקרעות והתאחות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו