בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היהודי שמצייר קומיקסים אנטישמיים, וגאה בזה

יוצר הקומיקס אלי ואלי מפרסם איורים של יהודים צמאי דם וכסף שאונסים נערות נוצריות ומוסלמיות. בעוד ארגונים יהודיים מאשימים אותו באנטישמיות, ואלי טוען שהוא בסך הכל עושה את מה שיהודים הכי טובים בו - לצחוק על עצמם

39תגובות

יהודי מפלצתי בעל שני אברי מין, שאונס בו בעת גם אשה מוסלמית וגם אשה נוצרית, שפונות לאלוהים ולישו שיציל אותן. ביד אחת הוא יוצר גלי צונאמי אדירים וביד השניה הוא משגר מטוס לעבר מגדלי התאומים. לראשו הוא חובש כיפה והאשכים שלו מדיפים ריח של שום, בורשט ודמעות של בתולות.

זו הייתה הקריקטורה ששלח הסאטיריקן ואמן הקומיקס הניו יורקי אלי ואלי לתחרות הקריקטורות האנטישמית הישראלית, לפני כמעט שש שנים. בעקבות השערוריה שהתחוללה בדנמרק לאחר פרסום קריקטורה שהלעיגה את הנביא מוחמד, עיתון איראני הכריז על תחרות קריקטורות בנושא השואה. בתגובה, המחזאי והשחקן איל זוסמן פנה אל אמן הקומיקס הישראלי אמיתי סנדי עם רעיון לתחרות קריקטורות אנטישמיות ישראלית שמטרתה הייתה לרענן את מאגר הדימויים האנטישימיים ולהוכיח לעולם שיהודים עושים את זה הכי טוב.

וזה עבד: עשרות יהודים מכל העולם שלחו קריקטורות, ואלי היה אחד מהם. הוא היה אז סופר צעיר ולרגע לא תכנן לחדש את קריירת הקומיקס שלו שהייתה בהקפאה.

אילייה מלניקוב

"התעניינתי בקומיקס כבר בתקופת הילדות, אבל אף פעם לא היה לזה נופך יהודי", הוא מספר בביקורו בארץ שהתקיים לאחרונה. "יצרתי קצת קומיקס בקולג', יותר פוליטי, וקיוויתי להמשיך עם זה אבל זה לא יצא. התעייפתי מהפורמט של הקריקטורה הפוליטית הבודדת שמגיבה לאקטואליה ולחדשות, שהייתה תלויה במה שקורה".

ואז שמעת על התחרות?

"כן, זו הייתה הפעם הראשונה שיצרתי קומיקס זה עשר שנים. לא שלא שרבטתי פה ושם אבל לא ממש איירתי, סתם השתעשעתי. לא היו לי עפרונות, לא השתמשתי בדיו ובמכחולים במשך שנים. לתחרות איירתי משהו והשתמשתי במכונת צילום ובטיפקס כדי לתקן. הייתי חייב לעשות את זה מהר, היה דדליין, זה היה מאד ראשוני, אבל התוצאה והתגובות שקיבלתי היו שוות את זה".

ואז אמרת יופי, מצאתי קריירה חדשה?

"זה לא היה ממש ככה. אתה לא עושה קריירה מלצייר יהודי עם שני אברי מין. באותו זמן פחות או יותר אתר חדש בשם Jewcy חיפש קולות שונים, צעירים ורעננים שעוסקים בתרבות יהודית, והם אהבו את מה שהיה לי להגיד. פתאום נהיה לי קהל. אז גם התחלתי ליצור קומיקס מורכב יותר. מה שאני עושה כיום, למרות שהוא מגיב וכועס באיזשהו מובן, מאפשר לי ליצור דינמיקה הרבה יותר קריאיטיבית מהפאנל הבודד, כי אני יכול לספר סיפור. זה כל העניין בקומיקס, שמאפשר צורת ביטוי רחבה יותר מהקריקטורה האחת הפוליטית, למרות העבר והמסורת המפוארים שלה".

קהל פוסט-שואתי

הפגישה עם ואלי מתקיימת בסופו של ביקור בישראל שבמהלכו הוא הרצה בפני סטודנטים במחלקות לתקשורת חזותית בשנקר ובבצלאל וסיפר על עבודותיו גם בבית העם בשדרות רוטשילד בתל אביב. אף שהקומיקס שלו בוטה וישיר, מתחת לחזות המרדנית, מתגלה דמות של "ילד טוב ירושלים". לדוגמה, כשאני שואל אותו לגילו הוא מתפדח לספר שהוא בן 41 כי הוא עדיין רווק ופוחד שזה יפגע בסיכויים שלו למצוא קשר רומנטי. בנוסף, מהר מאד מתגלה שמה שאולי מתאים לקומיקס לא תמיד מתאים להיות מודפס בשמו, כשהוא מדי פעם מבקש אל תכתוב את זה או את זה. כך מסתבר שגם ליוצרים פרובוקטיביים חשוב "לצאת טוב" בעיתון.

הוא נולד בשם אליעזר ברוד איילנד וגדל בצפון מדינת ניו יורק. אביו מכהן כרב ואמו שחזרה בשאלה, עסקה בעזרה סוציאלית ועריכת דין. הוריו התגרשו כשהיה בגיל צעיר, ולדבריו הניגוד בין שתי התרבויות שגדל בהן השפיע גם על הקומיקס שלו. לאחר שסיים את בית הספר התיכון הלך ללמוד באוניברסיטת קורנל ספרות אנגלית. לאחרונה סיים לכתוב את הרומן הראשון שלו שעדיין לא פורסם, ואף שהוא לא מעוניין לספר עליו, הוא הסכים לגלות שגם הוא קשור לנושאים שהוא עוסק בהם בקומיקס שלו.

אחרי הלימודים עבר לגור בפראג במשך ארבע וחצי שנים שבמהלכן הוא פירסם מדריך לערים יהודיות במרכז ומזרח אירופה. "רציתי להתנסות במגורים במקום אחר ולא יכולתי להרשות לעצמי לגור במערב אירופה. לאט לאט הפכתי להיות יותר מעורב בקהילה ובתרבות היהודית של פראג ונעשיתי מדריך תיירות של הרובע היהודי. בניו יורק הרגשתי שהכל קצת מובן מאליו וזה פחות עניין אותי, אבל בפראג השילוב של עידן הפוסט קומוניזם ושל התרבות שהתפתחה שם למרות השלטון הקומוניסטי, ההתנגשות בין התרבויות האלו, משכו אותי.

"ככה נעשיתי מדריך תיירים וככה יצא גם הספר. התעניינתי בתרבות יהודית גם בקולג' בשיעורי ההיסטוריה שלקחתי אבל השהות בפראג הפכה את זה ליותר מוחשי, ללכת ברחובות, ממש להרגיש את ההיסטוריה".

כיום ואלי גר בניו יורק באיסט וילאג'. יש לו טור קומיקס קבוע במגזין The Jewish Forward. הפרסומים שלו מקבלים הרבה תגובות, מטבע הדברים לא כולן אוהדות.

מי הקהל שלך?

"אתה רוצה את התשובה המצחיקה?"

כן.

"בוא נניח שיום אחד תהיה שואה באמריקה. השנה 2050, ואיזה סטודנטית באיזה קולג' עוברת על הפרסומים של הקהילה היהודית שכבר לא קיימת, והיא נדהמת מהחומרים שלי. זה הקהל שלי".

והתשובה הרצינית?

"אני לא יוצר בעבור קהל ספציפי. אם אתה חושב על קהל, היצירה שלך הופכת למשהו טכני. אתה צריך להיות נאמן לקול הפנימי שלך ולקוות שיהיה מי שיאהב את זה. אני הרי יודע שהקהל של הקומיקס שלי מוגבל, כי הוא קצת יוצא דופן בתכנים שלו והוא גם דורש הכרה של התרבות שבה הוא עוסק ומעורבות רגשית בתוך התרבות היהודית האמריקאית. אם הייתי רוצה קהל רחב יותר בטח הייתי יוצר קומיקס מסוג אחר".

לפי התגובות שאתה מקבל נראה שאו שמתים עליך או שחושבים שאתה האידיוט הכי גדול שקיים ביקום.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

"הם לא חושבים שאני אידיוט. הם חושבים מרושע, אכול שנאה עצמית, היהודי מהגטו שמנסה למצוא חן בעיני הגויים שמסביב. אתה מבין? זה לא אידיוט, זה משהו אחר".

אתה מבין למה הם חושבים ככה? ההגיון מבחינתם די ברור: אם יהודי אומר כאלו דברים משהו לא בסדר איתו.

"אני לא רואה את זה ככה. אני מבין למה אנשים שיש להם בעיה עם עצמם יחשבו ככה, אבל זו השלכה: הם היהודים מהגטו, הם אלו שפוחדים מלדבר על בעיות, הם מרגישים שהקהילות היהודיות במצב רעוע כך שהן לא יכולות להתמודד עם ביקורת גם אם היא באה מקומיקס ביקורתי. הם חושבים שכל סוג של ביקורת ישמיד אותנו. הם חיים בצל, לא אני".

מירוץ עם המציאות

בכתבה שפורסמה ב"הארץ" בסמוך לפרסום תוצאות תחרות הקריקטורות האנטישמיות הישראלית, אמר ואלי ש"מיניות מעולם לא היתה נושא מרכזי בקריקטורות אנטישמיות. אני מודה שסטיתי מהמסורת האנטישמית ושאלתי דימויים מהקריקטורה הגזענית האמריקאית המציגה את הגבר השחור מלא האון. אבל האנטישמיות משורשיה מייחסת תכונות על-טבעיות ליהודים, ונראה לי די טבעי שאם מייחסים להם תכונות כאלה אי אפשר להשמיט את האונות. לא רציתי להראות רק אונות אלא גם סטייה מינית וחריגות. מכאן הרעיון שלא להסתפק במעשה סדום אחד אלא להכפילו באמצעות איבר מין כפול וקסום. היהודי אונס נוצרי תמים ומוסלמי תמים. מה עוד יכול אנטישמי לרצות?"

יש הבדל בין למתוח ביקורת בעל פה לבין לצייר יהודי עם שני אברי מין.

"קודם כל חשוב להגיד שהיהודי עם שני אברי המין הוא קצת יוצא דופן לעומת שאר הקומיקס שלי".

נכון. ועדיין.

"מבחינת דימוי אתה צודק, הוא גראפי יותר והוא מוחשי יותר. יחד עם זאת, הדבר העקרוני שיש בקומיקס שלי הוא ההומור, ועם הומור אתה יכול להגיד דברים יותר חריפים וחכמים, בתקווה שתוכל לצאת מזה בשלום. אני גם חושב שאיפה שיש הומור יש גם אהבה, גם אם אתה אומר שליהודים ולמדינת ישראל יש נטיות אובדניות. בקומיקס שלי ההומור מראה את האבסורדיות של המצב והוא גם אומר שיכול להיות טוב יותר. ההומור מראה את האהבה הזו, והומור עצמי הוא גם תכונה מאד יהודית".

מה, פיליפ רות', לני ברוס, וודי אלן, ג'רי סיינפלד?

"כן, עוד הרבה אחורה. האנשים שמבקרים אותי הם בדרך כלל חסרי חוש הומור אז אפילו הייתי אומר שהם פחות יהודים ממני", הוא אומר בחיוך. "ככלל קשה מאד לעשות סאטירה על העולם היהודי כי ברגע שאתה חושב שעשית משהו אבסורדי ומגוחך אתה פותח את העיתון ומגלה שהאירועים התעלו על מה שיצרת. זה תמיד מירוץ עם המציאות".

באחד הטורים שלו שפורסמו ב"פורוורד" בינואר 2010 תחת הכותרת "הזוג המוזר", תיאר ואלי את המפגש בין בריאן גרינשטיין, בחור יהודי צעיר שלא דובר עברית ומבקר לראשונה בירושלים, לבין אבי קלופניק, חרדי קיצוני. בעבור גרינשטיין, שלא מבין עברית, דבריו של קלופניק נשמעים כמו מוזיקה לנשמה, בעוד שלמעשה ואלי הכניס לפיו ציטוטים נבחרים של אישי ציבור ואנשי דת יהודים כמו: "אשה המתעטפת בטלית ראויה להיקבר באותה טלית", "מותר להמית גוי שביום מן הימים יהיה רשע", "משכב זכר משול לשפעת - מגפה שיכולה להשמיד את המדינה כולה", ועוד. בתגובה לטור אמר הרב אבי שפרן, מנהל לענייני ציבור של אגודת ישראל באמריקה, שטור הקומיקס הזה גרם לרעידת האדמה בהאיטי.

בראיון שפורסם באוקטובר 2010 באתר "The Comics Journal", התייחס ואלי לתגובות שהוא מקבל. "אני אוהב לבדוק את המתח בין התחושה של מיעוט שקיימת אצל חלק מהקהילה היהודית באמריקה לבין המציאות שבה יהודים הם כבר לא בהכרח מיעוט נרדף. סטיוארט הצב היהודי (אחת מהדמויות שמופיעות בקומיקס של ואלי), הוא אמנם צב אבל הוא מביע עמדות ששמעתי מגורמים קיצוניים בקהילה היהודית בארצות הברית. וכשהם הכי קולניים זה מזמין תגובות מהסוג שלי. אין כמעט ביטוי לכעס נגד עמדות כאלו ובגלל זה אני חושב שסאטירה היא הכרחית. לצערי הכעס מופנה פעמים רבות נגד הסאטירה ולא נגד הנושא שבו היא מטפלת. אתה לא יכול לעשות סאטירה נגד החלשים, זה כמו שמישהו עשיר ילעג לקבצן ברחוב. אולי יהיה מי שימצא את זה מצחיק אבל זה לא סאטירה. ואני לא רואה את הקהילה שלי כקבצנים.

"הבעיה שפעמים רבות בקהילה היהודית ביקורת מקושרת באופן אוטומטי לאנטישמיות. זה דומה להגנה על ישראל: ישראל היא ללא דופי, כי שלא כמו איראן, היא לא הוציאה את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק. באמת, על זה הרצל חלם? או האם העובדה כי איראן נשלטת על ידי שונאי היהודים משמעותה שאנחנו צריכים לאסור כל ביקורת עצמית? מה זה אומר על האמון שלנו בריבונות היהודית? אף תרבות לא יכולה לשגשג ככה. בכנות, אני חושב שלחלק מהקהילה שלנו לא היה אכפת לו זה יקרה, העולם היהודי האידיאלי שלהם הוא כזה שבו שאלות לא נשאלות וסמכות לא מוטלת בספק. אבל זה לא עולם יהודי שמעניין אותי, זה בעצם הסיוט האורווליאני. תקרא לי אידיאליסט, אבל אני מחזיק מהיהדות ברמה גבוהה יותר מזה".

בישראל אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות, בטח לא יהודים שחיים בארצות הברית.

"אז אני אגיד שאתם לא יכולים להגיד כזה דבר ובאותה נשימה לבקש סיוע של ארבעה מיליארד דולר".

מה היו התגובות שקיבלת בבית העם, בבצלאל, בשנקר?

"את האמת? ציפיתי ליותר תגובות. בבית העם לא היו הרבה תגובות אבל בשנקר ובבצלאל הגיבו הרבה יותר, אולי כי שם אלו היו סטודנטים לעיצוב. אני שמח שהצעירים הגיבו ואהבו את מה שהראיתי להם, גם אם הם לא קהל היעד שלי. זה נותן לי יותר תקווה לעתיד, זה נחמד לדעת שיש לכם תקווה".

אני לא בטוח.

"נחמד לדעת שיש מישהו יותר ציני ממני".

אמא יהודייה גאה

לביקור האחרון בישראל קדמו ביקורים נוספים, ביניהם אחד שכלל שהות בת חמישה חודשים בצפת בתקופה שוואלי גר בפראג. "רציתי להימנע מהחורף של פראג, הייתי בן 23-22 וזה נראה לי כמו משהו מאוד רומנטי, ניסיתי לכתוב כל יום, להתנסות בעולם הזה. אתה מסתכל עלי כאילו אני משוגע", הוא אומר.

טוב, זה לא הדבר הכי רגיל לבחור בגילך לעשות.

"כן", הוא נאנח בהשלמה.

מה אתה זוכר משם?

"היה איזה חסיד ברסלב שמאוד שמח לחבק אותי בכל פעם. שמעתי סיפורים על דברים שקורים במקווה, כל מיני דברים משוגעים של שטייטל קורים בצפת. זו קהילה אמריקאית, הרבה קליפורניאים, מיקס מוזר של ניו אייג' ויהדות. מעניין, אבל גם פסיכוטי".

למה אתה בכלל עוסק בנושאים האלו?

"אני מוצא את זה מרתק, מעניין אותי להתעסק עם הנראטיב של התרבות היהודית או עם נושאים שהם לא בהכרח יהודים אבל יש להם קונטקסט לתרבות או לעניין היהודי. בסופו של דבר זה מה שעניין אותי, יש בזה הרבה עושר, זה סוג של אובססיה. זו גם הסיבה שאני עובד רק בשחור לבן. למדתי לבד ואף פעם לא למדתי את האסתטיקה או המכניקה של האיור, בטח שלא על מחשב. אתה בוחר את העפרונות שלך או שהעפרונות שלך בוחרים בך? כך גם לגבי התמה והנושאים שבהם אני עוסק".

אתה מרגיש שאתה חלק מדור צעיר של סופרים יהודים אמריקאים כמו ג'ונתן ספרן פוייר או נתן אנגלנדר? יש כזה דבר בכלל ספרות יהודית עכשווית?

"הרבה מהאנשים האלו לא אוהבים להיקרא סופרים יהודים. הם סופרים, הם לא רוצים להיכנס לקטגוריות. לי לא אכפת, אני גאה בתרבות ובמורשת שלי. אולי זה בכל זאת סימן שאני פחות שונא את עצמי", הוא צוחק.

אתה מדבר על אובססיה.

"כן, לכל האמנים יש אובססיה כזו או אחרת. אתה חייב להיות אובססיבי, אין לך מקום אחר ללכת אליו. זו בכל אופן הדרך שבה אני מסביר את הבעיות הנפשיות שלי".

כשהיית קטן, מה רצית להיות כשתהיה גדול?

"קומיקסאי".

מה ההורים שלך חשבו על זה? ועכשיו?

"אמא שלי גאה בי. גם אבא שלי גאה בי. אני חושב שאולי הוא לא מסכים עם הקומיקס שאני עושה וגם אם הוא אוהב אותי הוא לא באמת יכול להיקשר לדברים שאני כותב. הוא לא באמת יכול לדבר על זה עם החברים שלו בבית כנסת, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. החיים מסובכים".

יש לך קווים אדומים? יש משהו שלא תכתוב עליו?

"קשה להגיד. מה שהיום קו אדום מחר הוא כבר משהו אחר, ומה שמנחה אותי הוא שאם זה לא מצחיק אין סיבה לעשות את זה. בכל מקרה אחרי שאתה מתחיל עם יהודי עם שני אברי מין, קשה לדבר על קווים אדומים".*

הקומיקס של אלי ואלי זוכה לשבחים משום שהמציא סטריאוטיפ אנטישמי חדש

בתחרות הקריקטורות האנטישמיות הישראלית, זכתה עבודתו של ואלי לשבחים מיוחדים על ידי מארגן התחרות, אמן הקומיקס אמיתי סנדי. סנדי, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל כותב מאז שנת 2005 בבלוג האישי שלו "מהגנה למאבק" על קומיקס, תרבות שוליים ומחאה, ומלמד במחלקה לאנימציה במכללת ספיר קורס בנושא אמנות סיפור הסיפור.

"הקריקטורה של ואלי הייתה המועדפת עלי כי הוא ענה על הבריף והמציא סטריאוטיפ אנטישמי חדש", אומר סנדי. "מאז התחרות אני עוקב אחריו. הוא עדיין לא יוצר 'חשוב' אבל הוא טוב, כי הוא פשוט סאטיריקן פוליטי מהמעלה הראשונה. מה שמעניין אותו זה יהודי ארצות הברית והיחסים עם ישראל: הוא תוקף מוקדי כוח בקהילה היהודית והוא עושה את זה בכישרון ניכר, ומצליח לא פעם לעורר את חמתם. מהבחינה הזו אני מזדהה איתו כי גם אני עושה לפעמים דברים כאלו. העבודה שלו היא לא רק בידור, היא רבת רבדים ויש בה ביקורת פוליטית ומחשבה על העניין היהודי".

הראית את הקומיקס שלו לסטודנטים שלך?

"את שלו עדיין לא אבל אני מראה להם דוגמאות לקומיקס פוליטי, סאטירי, חברתי, ואז אני מספר להם על המסקנות שלי מהתחרות. הרבה יותר אנשים ממה שאתה חושב מבינים את ההומור הזה. בתחרות הוכחתי לעצמי שהקהל שמבין את זה הרבה יותר גדול ממה שנדמה. ההומור הזה בוחן ערכים. ערכים מקודשים מתעבשים ואחת הדרכים לבדוק אם הערכים עדיין תקפים היא באמצעות הומור. מעבר לבידור, סאטירה היא מכשיר חברתי וחינוכי".

אתה מבין את הביקורת שמפנים כלפיו שהוא אכול שנאה עצמית?

"הוא הראשון שיגיד וגם אני אגיד שאנחנו לא מתביישים להיות יהודים, זה לא מטריד אותנו. אנחנו מעבירים ביקורת על מוסדות שאנחנו במקרה בתוכם. ברור שכל מי שעומד בצד השני ימצא כל תירוץ או נימוק לא להתלהב מהביקורת, והרבה פעמים אם הם צועקים זה רק משיג את מטרת הסאטירה. שימשיכו לצחוק, רק שלא יכניסו אותי לכלא".

איך הסטודנטים בספיר מגיבים לסוג הזה של סאטירה?

"אני מלמד כבר ארבע שנים את הקורס הזה ואני מקבל קשת של תגובות. יש את אלו שמזדעזעים, יש את אלו שמבינים ויש את אלו שמתווכחים. יש גם את אלו שאומרים שברגע שיש פרובוקציה שיכולה להיות פוגענית אתה באופן אוטומטי מרחיק את קהל היעד ולכן אולי כדאי לעשות משהו פחות פוגעני".

מה אתה עונה להם?

"שתופתעו לדעת כמה הרבה יותר אנשים מבינים לא רק את הבדיחה המטופשת אלא גם את המסר הביקורתי-חברתי שמאחורי הסאטירה".

מה, ליהודים מותר לצחוק על עצמם כמו שלשחורים מותר להשתמש במילה "כושי"?

"ישראל פחות שמרנית מארצות הברית. אנחנו מדינה שהוקמה על ידי סוציאליסטים, שמאלנים וקומוניסטים ונוצרה פה בועה שמאפשרת חופש ביטוי הרבה יותר קיצוני מארצות הברית. כל יום אנחנו מכנים אחד את השני נאצי אז אנחנו לא ממש מזדעזעים מזה. הסיפור של התחרות היה הרבה יותר פרובוקטיבי פה משאר מקומות מהעולם. בכל הראיונות מהעולם שאלו אותי אם אני לא מפחד לקיים את התחרות אז אמרתי שממש לא. הורגים פה ראשי ממשלה, לא סאטיריקנים. בינתיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו