בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפקט הפחד של ראש הממשלה

נתניהו לא ייצא להתקפה באיראן כי היא עלולה לעלות לו בשלטון, מעריך גורם בכיר באופוזיציה; למה יאיר לפיד מתעצבן על בוחריו הווירטואליים; ומה הסיכוי של זהבה גלאון לשקם את מרצ

29תגובות

גורם פוליטי בכיר שמשתייך לשורות האופוזיציה הסביר השבוע מדוע, לעניות דעתו, בנימין נתניהו לא יתקוף באיראן: "ביבי הוא פחדן. הוא מדבר גבוהה-גבוהה, אבל אינו איש של פעולות לוחמניות. איני אומר זאת לגנותו. בשתי הקדנציות שלו הוא לא פתח במלחמה, לא יצא למבצעים ראוותניים או להרפתקאות מיותרות, למעט פתיחת מנהרת הכותל ועל זה הוא מתחרט עד היום. הוא אינו מחמם גזרות או מבעיר בערות. דווקא על איראן הוא ייצא גבר, כשברורות לו ההשלכות ההרסניות?

"אבל המניע העיקרי שלו לא לתקוף, הוא שתקיפה ישראלית באיראן עלולה להעיף אותו מהשלטון", גרס הבכיר. "יותר נכון, תוצאותיה של תקיפה כזאת. מצד אחד, המתקנים האיראניים לא יושמדו. במקרה הטוב הם יינזקו. הפרויקט יעוכב בשנתיים-שלוש לכל היותר. האיראנים ייכנסו למוטיווציה מטורפת להשלים אותו. העולם לא יוכל למנוע מהם לפתח נשק גרעיני אחרי שהם הותקפו. מחיר הנפט יעלה לשמים. האירופים ירצו להרוג אותנו. הם לא יתייצבו לצדנו. נהיה לגמרי לבד. עוד נראה כיצד האמריקאים ינהגו, במיוחד אם ברק אובמה ייבחר בשנית בנובמבר.

"מה יקרה כאן? האזור כולו יבער. אלפי טילים ייפלו על ישראל. בימים הראשונים מאות מהם ייפלו על תל אביב. אחר כך ניכנס לשגרת מלחמה שתימשך חודשים. הכלכלה תתרסק, תל אביב תהפוך לעיר ספר, ומה יהיה לנתניהו להציג בתמורה? פרויקט גרעין איראני שמחדש את פעילותו ביתר שאת? בידוד עולמי? גינויים וחרמות? פיגועים נגד מטרות ישראליות בעולם? הרי הבחירות אמורות להתקיים בעוד שנה פלוס-מינוס. בתוך כל ההרס הזה הוא ייבחר שוב? הליכוד יזכה שוב לאמון העם?"

הסוגיה האיראנית אינה מעסיקה במיוחד את המערכת הפוליטית בישראל, ואם כן, אז בסוג של הומור שחור. הבדיחה האקטואלית ביותר נוגעת למינויו של השר להגנת העורף, מתן וילנאי, לשגריר ישראל בסין: אם השר הנוגע בדבר, שכבר שלוש שנים מכין את ישראל למלחמה הגדולה, לא רוצה להיות כאן כשזה יקרה ולהתבשם מפירות עמלו, מה אנחנו, הנתינים, אמורים להסיק מכך.

נחזור לשאלת הבחירות. עד כמה, אם בכלל, אמור העניין האיראני להשפיע על החלטתו של נתניהו להקדים את הבחירות? מצד אחד, אם נתניהו באמת נחוש לתקוף אך חושש מן התסריט שתיאר הגורם הפוליטי, עליו לקיים בחירות מוקדמות, לפני מתקפה באיראן שאמורה, על פי פרסומים שונים ומשונים, להיות בקיץ הקרוב. מצד אחר, נתניהו אמר השבוע לאורית לביא נשיאל בערוץ הכנסת, שאין לו כוונה לקצר לעצמו את הקדנציה. בכל מקרה, בחירות בקיץ אינן אופציה. המועד המוקדם ביותר האפשרי הוא הסתיו הבא.

ואולם, אם נתניהו מתכוון לתקוף, הוא בוודאי ירצה לצדו את אהוד ברק, תאומו. השניים מתעסקים בעניין האיראני כבר שלוש שנים. אם התקיפה תתבצע לפני הבחירות, ברק יישב עדיין במשרד הביטחון. אם היא תידחה לאחרי הבחירות, מי יודע איפה יהיה ברק? ברור שהוא לא ישוריין ברשימת הליכוד. הסרט הזה נגמר עוד לפני שהחל. כל שרי הליכוד הרלוונטיים הבהירו באחרונה למי שהבהירו, ששריון לא יעבור במרכז המפלגה. לא בהצבעה חשאית, כמתחייב, ואפילו לא בהצבעה גלויה.

הבחירות האחרונות למוסדות הליכוד חיזקו עוד יותר את כוחם של אנשי הימין הקיצוני במרכז המפלגה, ששר הביטחון הוא סדין אדום בעיניהם. הסבירות לשריון ברק, שהיתה קרובה לאפס, ירדה אל מתחת לאפס. נתניהו יוכל למנות את ברק לשר ביטחון רק כמינוי אישי, כפי שמינה את יעקב נאמן לשר משפטים. זה לא בלתי אפשרי. זה גם לא פשוט. במיוחד אם השר בוגי יעלון, שהיה אמור לקבל את תיק הביטחון בממשלה הצרה שכמעט קמה ב-2009, יתמקם בצמרת הרשימה הבאה ויעשה מהומה. בקיצור, לא פיקניק.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות אליכם

ויש גם מי שחושב שהנושא האיראני כלל אינו משחק תפקיד בשיקולים בעניין מועד הבחירות. שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס מש"ס, הסביר השבוע לחברי סיעתו כי עליהם להיערך לבחירות באוקטובר-נובמבר השנה. "בקיץ נתניהו אמור להביא לממשלה את עיקרי תקציב 2013. זה הולך להיות תקציב אכזרי, עם גזירות וקיצוצים. לא רק שתקציב כזה לא יעבור, נתניהו לא ירצה שהציבור ייחשף מלכתחילה לעוצמת המכה שעומדת לנחות עליו", גרס אטיאס, "לכן הוא יפזר את הכנסת בקיץ, לפני שפרטי התקציב ייחשפו. הבחירות יהיו בסתיו והממשלה שתוקם בסוף השנה, תטפל בתקציב. זה מסוג התקציבים שאפשר להעביר רק בתחילת קדנציה".

אטיאס הוא מספר שתיים השני במפלגה קואליציונית חשובה, שמנבא בחירות בסתיו. הראשונה היתה ח"כ פאינה קירשנבאום מישראל ביתנו, שהתבטאה במלים הללו וברוח זו לפני שבוע. אלה כבר יותר מנבואות שמגשימות את עצמן. אלה תוכניות פעולה שממתינות להישלף מן המגירה.

כבר כתבתי

לפני שבוע שיחרר יאיר לפיד סרטון בפייסבוק ובו הפציר בתומכיו לפתוח במסע גיוס של תומכים נוספים. הוא ביקש מכל אחד מהם לצרף חמישה חברים חדשים ל"צבא המתנדבים" שלו, שלדבריו מונה 6,000 איש, וצייד אותם במסרים המחודדים הבאים: 1. צריך שינוי; 2. צריך להחזיר את המדינה לידיים שלנו; 3. ככה אי אפשר להמשיך; 4. איפה הכסף; 5. נגד הטייקונים והתספורות.

עם התחמושת המדויקת הזאת הוא שיגר אותם לחזית. בסרטון נראה שלפיד מגלה מעט קוצר רוח. "אתם מכירים את עמדותי, כתבתי על זה אלף פעם", גער בצופיו. לפיד הוא כנראה הפוליטיקאי היחיד בעולם שמצליח לחטוף עצבים מקהל וירטואלי.

הסרטון ספג תגובות קשות. מאמיניו של לפיד לא הבינו מה לעזאזל הוא רוצה מהם: במה לשכנע? על מה לשכנע? ממתי הוא נגד טייקונים? הוא הרי חבר שלהם. בעיצומה של המחאה החברתית הוא כתב: "אלוהים, שמור עלינו משנאת עשירים". ואיך הם יוכלו לגייס 30 אלף איש עם סיסמאות מהוהות כמו "כולנו מסתובבים עם אותה אמת" ו"אי אפשר שהמדינה תהיה בת ערובה".

לפיד הסיק מסקנות. כמה ימים אחר כך הוא שיגר דף מסרים מפורט לצאן מרעיתו, "כדי שיסייע לכם להסביר את עמדותינו". בדף הוא מונה שורה ארוכה של משאלות לב ראויות, שכל מי שאינם חרדים או מתנחלים לא היו מתקשים להזדהות אתן: נגד ממשלה מנופחת, נגד כפייה דתית, נגד כספים לסקטורים, נגד שחיתות ונגד עושק, בעד כספים לחינוך, לבריאות, לדיור, לביטחון פנים, לרווחה וכן הלאה. שום דבר שלא שמענו קודם.

לפיד מגדיר את עצמו מפלגת מרכז "אמיתית". לראיה הוא מביע תמיכה בהמשך סיורי התלמידים בחברון וקובע שירושלים "שייכת רק לעם ישראל". מה פירוש? האם השכונות הערביות הן חלק מירושלים? האם ייתכן שלום בלי הסדר באגן הקדוש? הרי מאדם ברמתו, שחותר להיות שר בכיר בממשלה הבאה ושעומד בראש מפלגה בת "15-20 מנדטים", אפשר לצפות לאמירות יותר מפורטות, עם יותר עומק. הוא לא נהג מונית. אם הוא מתנגד לכל ויתור בירושלים - איזה מרכז הוא בדיוק? ומה אומר על זה אהוד אולמרט?

לא פלא שלפיד דבק בהתנהלות סמי-מחתרתית: סרטונים ברשת, הופעות בתשלום, חוגי בית דיסקרטיים, פגישות עם קהלים מצומצמים. הוא עדיין לא העניק ראיון עיתונאי, הוא עדיין לא השיב לשאלות נוקבות, הוא לא פגש את העולם האמיתי. לפני שהוא יעבור את טבילת האש הזאת, לא נדע מה הוא שווה באמת.

שמאל טוק

לפיד, שלי יחימוביץ' בעבודה וציפי לבני או שאול מופז בקדימה, מגדירים עצמם מפלגת מרכז. בבחירות הבאות, אחרי שקדימה תבחר את מנהיגה, ייפתח הקרב הגדול על לבם של אלה המזהים עצמם כ"מרכז" באלקטורט הישראלי. יש רבים כאלה. מאגר בלתי נדלה של מצביעים. אבל יש גם מצביעי שמאל ולהם נותרה רק מפלגה אחת, מרצ, שבחרה השבוע את ח"כ זהבה גלאון למנהיגתה. גלאון ישירה, אמיצה, מעצבנת, מרגיזה, לא הולכת בתלם.

היא גאה להיות שמאלנית בסביבה פוליטית עכשווית, שבה שמאל היא כמעט מלה גסה. בהנהגתה מרצ תחדד עמדות, לא תעגל פינות. היא מזכירה את שולמית אלוני של שנות ה-90. אלוני היתה שרת החינוך בממשלת רבין, אבל קשה לזהות קונסטלציה קואליציונית, לפחות לא בטווח הנראה לעין, שבה מרצ תהיה חברה בממשלה כלשהי.

בבחירות האחרונות מרצ היתה על סף היעלמות. התרגיל המבריק של ציפי לבני וחיים רמון, שהתמצה בסיסמה "ציפי או ביבי", הריץ לקלפיות רבבות מצביעי שמאל שהאמינו שאם יצביעו קדימה יצילו את המדינה מעונשו של נתניהו. גם לא הצילו, גם קיבלו את עתניאל שנלר, יוליה שמאלוב ברקוביץ ושאר הירקות המוזרים שהמיטה עלינו סיעת קדימה, וגם כמעט מחקו את מרצ מהמפה. היא קיבלה שלושה מנדטים ובקושי נכנסה לכנסת.

משנת 1992 מרצ בצלילה חופשית. בבחירות שהעלו את יצחק רבין לשלטון היא זכתה ב-12 מנדטים, שיא כוחה כמפלגה מאוחדת. מאז, בכל מערכת בחירות היא הלכה והצטמקה, הלכה ורזתה. הסיבות לכך מגוונות ומורכבות, סוציו-פוליטיות ודמוגרפיות. על פי העקומה הזו, בת 20 השנים, נגזר על מרצ להיכחד כליל בבחירות הבאות. שר ההיסטוריה בחר בגלאון להיות זו שתשנה את תרשים הזרימה הקטלני. לא מגיע לה להיות זו שתיאלץ לחתום על תעודת הפטירה של מרצ.

מנדט מחוזי

בגנטיקה הקלוקלת והמיושנת של מפלגת העבודה קיימים כמה מרכיבים בעלי עוצמה מאגית, נצחית ובלתי ניתנת לערעור: אחד מהם הוא מה שקרוי "המחוזות". רשימת העבודה לכנסת כוללת מאז ומעולם ארבעה מחוזות סקטוריאליים: המחוז הערבי, המחוז הדרוזי, מחוז המושבים ומחוז הקיבוצים.

נציגיהם של המחוזות הללו זוכים לתנאי לוקסוס: הם נבחרים ומשובצים ברשימה הארצית על ידי חברי המחוזות בלבד, ולא על ידי כלל המתפקדים. נציג מחוז שגרף אלפי קולות בודדים במחוז הבחירה שלו, לעתים ללא התמודדות כלל (רוב הנבחרים הם שליטים בלעדיים במחוזם), זוכה להתברג ברשימה במקום מכובד ולרוב ריאלי, ששוריין למחוז.

לעומתו, למתמודד נטול מחוז אין הנחות. הוא חוטף את האלמנט כולו, עד הסוף. עליו לחוות את מסלול הייסורים של הפריימריס הארציים, המתישים והיקרים ולגרוף בערך פי עשרה קולות מחברו המחוזניק, על מנת לזכות במשבצת ריאלית ברשימה. המצב המקומם והלא שוויוני הזה הוא שריד לעידן שבו מפלגת העבודה היתה ביתם היחיד של בוחרי המחוזות ולעסקניה היה שווה לפתות אותם לשורותיה בדרך של אפליה מתקנת.

אך מה שהיה נכון פעם, אינו נכון היום. המחוזות ונבחריהם עדיין זוכים ליחס מועדף ומפנק, אבל העבודה לא מקבלת מהם, במצטבר, אף לא מנדט אחד. הם מקבלים ממנה יחס של עד חצי המלכות, אך לא מעניקים לה בחזרה אפילו חצי מנדט. איזו מפלגה פראיירית.

האבסורד הזה הגיע לשיאו בפילוג לפני כשנה, לאחר שאהוד ברק וארבעה מחבריו פרשו ממפלגתם והקימו את סיעת עצמאות. בין חמשת הפורשים היו שניים מנבחרי המחוזות: שלום שמחון מן המושבים ואורית נוקד מהתק"מ. הם לקחו אתם את המנדט שהוגש להם על מגש של כסף - ואת הכסף (מימון המפלגות) - וערקו בסבבה, בלי נקיפות מצפון.

השבוע הצטרף אליהם העריק השלישי. גם הוא נמנה עם אותם יחידי סגולה מיוחסים: שכיב שנאן, עסקן מטעם המחוז הדרוזי. בעקבות פרישתו של מתן וילנאי ייכנס שנאן לכנסת. למרות היותו חלק מרשימת העבודה, תקנון הכנסת (ששונה במפתיע לפני כשנתיים, מעניין מאילו טעמים) מאפשר לו, כמי ששייך למפלגה שהתפלגה, לבחור עם מי הוא רוצה ללכת: עם אבא או עם אמא. שנאן בחר עצמאות. זוהי התאבדות פוליטית: בעבודה היה לו סיכוי מצוין להיכנס גם לכנסת הבאה. מטעם המחוז, כמובן. עצמאות היא סיעה חד-פעמית וחד-סטרית. פניה לפח האשפה של ההיסטוריה. טעמיו של שנאן עמו. בטוח שהם ענייניים. "הוא לא ביקש דבר ולא הובטח לו דבר. הוא מעריך ומוקיר את אהוד", אומרים מקורביו של שר הביטחון. אצילות נפש כזאת לא רואים כל יום.

לנוכח הנסיבות האלה על יחימוביץ' לקבל החלטה קשה: האם לנסות להעביר מן העולם, על ידי שינוי החוקה, את שריונם של נבחרי המחוזות ברשימת העבודה; שיתמודדו כמו כולם, שישובצו כמו כולם. זהו צעד דרמטי, רעידת אדמה במושגי מפלגת העבודה. יחימוביץ' עשתה השבוע קאמבק ל"ארץ נהדרת" כ"חלי" הדעתנית, מול ציפי לבני ושאול מופז, שהוצגו כחסרי עמדות. נראה אותה הולכת ראש בראש מול קבוצות הכוח והממסדים המעופשים במפלגתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו