בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מכיר את הנשים שבקיר

סרטון ישן שעלה ליוטיוב חשף סוד גדול שהסתתר 50 שנה מתחת לשכבות סיד וצבע, בכפר האמנים עין הוד. כעת, באמצעות תוכנת מחשב מתקדמת ועבודת יד סיזיפית, נשלם שחזור ציורי הקיר הנעלמים של חתן פרס ישראל מרסל ינקו

6תגובות

50 שנה חלפו מאז נראו בפעם האחרונה. הם עמדו בגבורה בגשמים ובקור, ניצלו משריפת הענק בכרמל ושרדו אפילו אחרי הנזקים הקשים שגרמו להם בני האדם. כעת, כמעט שלושה עשורים לאחר שיוצרם הלך לעולמו והפקיר אותם לגורלם, נחשפים מחדש ציורי הקיר של מרסל ינקו, בסטודיו שלו בכפר האמנים עין הוד.

"זו תגלית של פעם בחיים. גילוי נדיר ברמה עולמית, ששום דבר שעבדתי עליו לא משתווה אליו", אמר בחודש שעבר הצייר אלי שאלתיאל, שנמצא בימים אלה בעיצומה של מלאכת שחזור הציורים. "זה מפתיע ומשמח. תגלית עם ערך היסטורי", הוסיפה מיכאלה מנדה ינקו, הנכדה של הצייר הנודע.

"לא בכל יום מגלים עבודות מקוריות של אחד האמנים הכי חשובים שהיו פה, שעבודותיו נשמרות במוזיאונים ברחבי העולם ושוות הון תועפות", סיכמה רעיה זומר-טל, המנהלת והאוצרת של מוזיאון "ינקו דאדא" בעין הוד.

מה, מתי ומדוע צייר ינקו על קירות? למה החליט למחוק את הציורים ואיך הם התגלו? תחילתו של הסיפור בפורים של שנת 1956 בעין הוד. ינקו, שייסד את הכפר שלוש שנים לפני כן, היה בשיא הקריירה שלו. כאחד ממייסדי התנועה האמנותית המהפכנית "דאדא", הוצגו עבודותיו במוזיאונים נחשבים בעולם ונמכרו במחיר גבוה. עשרות הבתים שתיכנן כאדריכל פיארו את רומניה, מולדתו.

קרנבל

לכבוד החג החליט ינקו לאמץ מסורת מאירופה ולקשט את בתי הכפר בציורי קיר, כדי להעניק אווירה חגיגית לנשף פורים. למשימה נרתמו גם אמנים נוספים תושבי הכפר. הבוהמה התל אביבית עלתה צפונה להשתתף באירוע החגיגי, שזכה לתהודה רחבה.

לקראת הנשף פנו אנשי עין הוד לנשיא המדינה אז, יצחק בן צבי, לראש הממשלה בן-גוריון ולשרי ממשלתו ודיווחו להם על ההכנות ל"נשף מסכות ישראלי מקורי". במכתב שנשלח בסוף פברואר 1956 נכתב: "עשרות תושבי הכפר שעליהם נמנים טובי הציירים שוקדים לשוות לנשף צורה מקורית של קרנבל. ב-13 בתים יכוסו הקירות ציורי קיר ענקיים מעשי ידיהם של אמנים ידועי שם. כל בית וסגנונו המיוחד".

פרופסור רות בן ישראל, שנהגה לבוא לכפר בסופי שבוע, סיפרה על ההכנות לאירועי פורים בראיון שהעניקה למנהלת מוזיאון "ינקו דאדא" לפני שנתיים: "כולם התגייסו למלאכה. כחודש לפני הנשף החלו ההכנות בכפר. במבני הציבור במרכז - הגלריה, המסעדה או כפי שהיא כונתה ‘בית האוכל', בבית התרבות, כמו גם במספר בתים פרטיים ששכנו בסמוך למבני הציבור, ביניהם ביתו של ינקו, שגויס לפרויקט. בבתים אלו התקיימו חלק מאירועי הנשף וקירות הבתים עוטרו לצורך זה בציורים גדולים".

הישיבה שקיימו כ-40 חברי הכפר בסוף ינואר 1956 הוקדשה אף היא לנושא. על סדר היום: נשף פורים. "בכל שבת צריכים החברים להופיע לכפר בקשר להכנות הקשורות בנשף", נכתב שם. בהמשך עסקו החברים ב"תוכנית קישוטי המבנים", והוחלט כי "הבית של ינקו", שכונה "בית דאדא", יקושט על ידו.

במועד הזה ובכמה הזדמנויות נוספות עיטר ינקו את קירות ביתו בציורים. זמן קצר לאחר הנשף הקירות של בתי הכפר סוידו מחדש והציורים כוסו בצבע לבן. לא כל תושבי הכפר ראו זאת בעין יפה. "החבר יוסיפון רוצה להציל את הציורים ממעשה ברברי בקשר להורדת הציורים של ינקו מהקירות", נכתב בפרוטוקול של אחת מישיבות הכפר.

תגובתו של ינקו היתה מפתיעה. "בעניין הברבריות של הורדת הפרסקות (טכניקה של ציור קיר, ע"א) מהקירות... הוא מודה לכל החברים הדואגים לשמו ולעתיד עבודתו. אולם הוא מציין שיש לו אמביציות גדולות יותר בעולם", נכתב בפרוטוקול.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות לפייסבוק

"זה עניין של תפישה ושל השאלה איך האמן מתייחס לעבודתו. האם הוא רואה בה דבר זמני או קבוע", הסבירה נכדתו. "במקרה הזה, ינקו ראה את הציורים האלה כחלק מאירוע מסוים, ולכן לא היתה לו בעיה למחוק אותם בסופו. היתה לו תמיד אמונה ביכולת שלו ליצור מחדש", הוסיפה.

חלק מציורי הקיר בסטודיו שלו, שהיה גם ביתו, שרדו עוד כמה שנים. לאחר מכן כוסו גם הם בצבע. בהמשך הושכר הבית לדיירים אחרים. כפי שקורה לא אחת במקרים כאלה, מתוך חוסר מודעות ורגישות או העדר אמצעים כלכליים, נגרמו למקום נזקים גדולים בעבודות שיפוץ שונות. כך, לדוגמה, חפרו בקירות תעלת חשמל והחליפו חלקים מהם בקירות בטון. ציוריו הנסתרים של ינקו היו להפקר.

יש פה ראש

לפני שלוש שנים החליט המוזיאון המקומי, בשיתוף ובהסמכת משפחת ינקו, להתחיל בפרויקט שימור הסטודיו שלו. במסגרת זו שוחזר האתר וקיבל שוב את הצורה שלבש בסוף שנות ה-50. השולחן המקורי, כן הציור וכלי העבודה של ינקו מוצגים שם לראווה. "השחזור הוא אותנטי למדי", מדגישה האוצרת זומר-טל.

החלק הארי של העבודה היה שחזור ציורי הקיר הנשכחים. מצוידים בכמה תצלומים ישנים מהבית, יצאו אנשי המוזיאון לדרך ארוכה, מפותלת ויקרה, שעדיין לא הגיעה לסופה.

הצעד הראשון היה פנייה לשי פרקש ואלי שאלתיאל, מומחים בשחזור ציורי קיר. השניים אחראים לכמה מהפרויקטים המעניינים והיפים ביותר שנעשים בשנים האחרונות בישראל בתחום ציורי הקיר, שקיבל תנופה מחודשת בשנים האחרונות עקב העלייה במודעות לחשיבות שימור מבנים היסטוריים. בין היתר, הם שחזרו לאחרונה את הציורים בבית ההיסטורי בפינת הרחובות רוטשילד ואלנבי בתל אביב (ראו: "מלון חדש עם מאור חשמלי ושח-רחוק", "הארץ השבוע", 25.11).

מצויד בסכין מנתחים ובידע מקצועי רב שצבר בלימודיו באיטליה, החל שאלתיאל להסיר את שכבת הסיד העליונה של הקיר, סנטימטר אחר סנטימטר. בהדרגה החלו להיחשף הציורים המקוריים של ינקו, אחרי עשרות שנים שבהן נעלמו מהעין. הדובדבן שבקצפת היה גילוי ציור גדול של שלוש נשים עירומות.

הסיפור מאחורי הציור הזה דומה להרפתקה בלשית, שמשלבת טכנולוגיה חדישה ביותר ושיטות עבודה שנדמה היה שפסו מן העולם. שאלתיאל כבר היה בעיצומה של הסרת הסיד מהקיר, בתקווה לחשוף את הציורים מתחתיו. "הגעתי לקצת ציצי ולברך, ואז הלכתי הביתה", הוא נזכר בחיוך.

"אני זו שגילתה את הראש", הוסיפה מנהלת המוזיאון, רעיה זומר-טל. "אני זוכרת איך צילצלתי אליך ואמרתי לך, ‘אלי, יש פה ראש'". העקבות על הקיר אמנם נראו מבטיחים, אבל לא הספיקו לשחזור הציור במלואו, כי השנים שחלפו, פגעי מזג האוויר ועבודות השיפוץ שנעשו בבית הסבו לציור נזק בלתי הפיך.

שאלתיאל חיפש נואשות אחר עדות מצולמת של הציור, שתאפשר לו לשחזר אותו במדויק. "במזל גדול", כדבריו, גם היא הגיעה. בעיצומה של העבודה להסרת הסיד בקיר עלה לאתר "יוטיוב" סרטון בצרפתית מ-1959, שהופק על ידי "קרן היסוד", המוסד לגיוס כספים של התנועה הציונית. בסרטון, שאורכו 12 דקות (למטה), נראים אמנים בעת עבודתם בעין הוד. כיום נמצא הסרט בארכיון שפילברג, שבחר בו כאחד מ-500 סרטים שהועלו לאינטרנט.

שאלתיאל התקשה להאמין למראה עיניו. הוא צפה בסרטון בהתרגשות ובמתח רב וחיכה לרגע שבו המצלמה תעבור לסטודיו של ינקו. "באמצע הדקה השביעית של הסרט זה קרה. שוט אחד של שניות בודדות חשף את הציור במלואו", סיפר בהתרגשות. "בעזרת הסרטון הזה ידעתי איפה נמצא כל דבר". בעזרת הדמיית מחשב ומצע טיח מיוחד החל תהליך ארוך ויקר של שחזור הציור. שאלתיאל מכנה אותו "תהליך ארכיאולוגי".

על קירות סמוכים התגלו ציורים נוספים. בין היתר, נראים בהם שני כלבים מרחרחים זה את זה, שלושה ראשים ומה שמכנים במוזיאון ינקו "ראש-ישבן". "יש בציורים האלה בוטות ונועזות", אמרה זומר-טל, "הם עדות לינקו חופשי יותר, שניחן בהרבה הומור".

האמן איצ'ה ממבוש, חברו של ינקו, נהג לספר בבדיחות שהרישומים האלה היו דרכו של ינקו לפרוק את התסכול מחילוקי הדעות שהתגלעו בישיבות של ועד הכפר. לצד הציורים הופיעו כתובות עיפרון עם שמות אמנים אחרים מתנועת דאדא: טריסטאן צארה, ז'אן ארפ ופרנסיס פיקביה. מעליהם הופיעו שרידי הכתובת "מהפכה", באותיות לטיניות.

"אלמלא הטכנולוגיה לא היינו מגיעים לזה", אמרה נכדתו של ינקו, מיכאלה. "יש פה חזרה, שמהווה פוקוס על תקופה שלמה, שהיה עליה סיד". כשינקו הלך לעולמו ב-1984, היא היתה נערה בת 16. היום היא מטפלת באמנות בבית ספר לחינוך מיוחד. "הוא היה אדם מאוד פעלתן. אחד שמחויב מאוד לעשייה שלו ורואה בה משימת חיים גדולה", סיפרה. "אני עדיין זוכרת את ריח הצבע החזק שהיה בסטודיו שלו בתל אביב בשעה שצייר. אף פעם לא הפסקתי להיות נדהמת מנפח הפריון של סבא שלי, וגם מההשתרעות שלו על פני שטחים ועניינים כה שונים".

מפה ומשם

את הפרק הישראלי בחייו החל ינקו ב-1941. על החלטתו לעזוב את אירופה, שם היה צייר ואדריכל נודע ומצליח ששמו נישא למרחוק, סיפר בראיון נדיר ל"מוסף הארץ" ב-1972, לרגל יום הולדתו ה-77. בתערוכתו האחרונה ברומניה, שהתקיימה ב-1939, ניגש אליו אחד המבקרים ואמר לו: "איזה אסון שאתה יהודי". ינקו סטר לו בתגובה. "ידעתי שעם רומניה גמרתי", אמר.

"לארץ ישראל הגעתי בעזרת אספן בשגרירות הבריטית בבוקרשט, שהכיר אותי כארכיטקט והעריך את עבודתי. הוא השיג בשבילי סרטיפיקט, והפלגתי באניה לקונסטנטינופול. משם ברכבת ובאוטובוס לפלשתינה", סיפר בראיון.

ההתחלה, כצפוי, לא היתה קלה. בדרכו מלאת ההומור תיאר זאת ינקו: "השארתי רכוש רב מאחורי, אך אינני מצטער, אם כי לא קיבלו אותי כאן בפרחים... טוב, מה היתה כאן המציאות האמנותית? דבר זה התברר לי בתחנת הגבול: השוטרים האנגלים שאלו אותי אם ואן גוך היה יהודי. מדוע? כי בכל חדר בכל קיבוץ תלויה רפרודוקציה שלו על הקיר".

את הרעיון להקים כפר אמנים בעין הוד הגה ינקו עשור לאחר מכן. במסגרתו עבודתו במחלקת התכנון במשרד הפנים, הוא היה אחראי על איתור שטחים להקמת פארקים לאומיים. אז גם גילה את התוכניות להרוס את הכפר הערבי הנטוש, שתושביו עזבו במלחמת העצמאות. "אני רומנטי ככל האמנים, אהבתי את הקרבה לטבע... היה זה כפר הרוס, שורץ עכברים, ללא חשמל, מים ודרכים. במו ידינו הקמנו את המקום הנפלא הזה".

העבר הערבי של הכפר רודף אותו גם בפרויקט השחזור הנוכחי. ביתו של ינקו היה בעבר בבעלות ערבית. עדות לכך נמצאה לאחרונה גם בציורי הקיר הערביים שנחשפו על קירותיו, לצד אלה של ינקו. המבקרים במקום יכולים לראותם. "זה חלק מהסיפור ההיסטורי. אנחנו משאירים אותם ונותנים להם את הכבוד שלהם", אמרה נכדתו.

ציורים אחרים של ינקו עדיין מכוסים שכבות סיד וצבע, בבתים שונים בכפר. "זה הבית היחיד שבו התחלנו בתהליך חשיפת הציורים. כל שנה מישהו צייר שם על הקירות. יש עוד הרבה מאוד עבודה", אמרה זומר-טל.

העבודה הזו עולה כסף רב. עד כה הושקעו בפרויקט כמאה אלף שקלים - כספי תרומות ותמיכה ממשלתית. כעת מקווים בכפר ובמשפחת ינקו לקבל תמיכה נוספת מפרויקט שימור אתרי המורשת הלאומיים, שמובילה הממשלה.

כך אולי ייעשה צדק היסטורי לאחד האמנים הישראליים המפורסמים בעולם, חתן פרס ישראל לציור, שמעולם לא הרגיש שייך לגמרי לביתו החדש. "נשארתי קצת זר במדינת ישראל, במדינה שלי... ואולי משום שבאתי לכאן מאוחר מדי. ואולי משום שלא יכולתי לחדור עמוק יותר לתוך הבנת היהדות. נשארתי קצת בצד... ואולי משום שאני ‘רומני' ולא ‘רוסי' ואני כמו נופל בין הכיסאות", אמר ל"מעריב" ב-1971.

מרסל ינקו: מהדאדא לעין הוד

1895- נולד בבוקרשט ברומניה. בגימנסיה ייסד שני כתבי עת ספרותיים ופירסם בהם את רישומיו

1915- החל ללמוד אדריכלות בציריך בשווייץ

1916- חבר לקבוצת היוצרים שייסדו את תנועת "דאדא" הבינלאומית, שקראה תיגר על ערכי החברה הבורגנית והאמנות שלה

1922-1941- לאחר שהות קצרה בפאריס חזר למולדתו והחל לצייר ברוח המודרניזם. היה פעיל בעשייה האוונגרדית והיה בין יוזמי כתב העת "קונטימפורנול" - המגזין המוביל של תנועת האוונגרד ברומניה. פתח משרד אדריכלים עם אחיו ותיכנן עמו 40 בתים ומבני ציבור ברומניה

1941- בעקבות עליית האנטישמיות, עלה לארץ ישראל עם משפחתו

1948- היה ממייסדי קבוצת האמנים "אופקים חדשים", מהחשובות בתולדות האמנות המודרנית בישראל

1953- ייסד את כפר האמנים עין הוד והקים בו את הסטודיו שלו. חילק את חייו בין עין הוד לתל אביב

1967- קיבל את פרס ישראל לאמנות

1984- מת בגיל 89 והותיר עיזבון גדול ובו יצירות, רישומים, טקסטים, סקיצות ותוכניות אדריכליות

עבודותיו הוצגו בבוקרשט, ניו יורק, מילאנו, פאריס ותל אביב

דניאל צ'צ'יק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו