בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תקיפה באיראן? עדיין לא

הגרעין האיראני אמנם מאיים על האזור כולו - אך בהלת המלחמה הצפויה מוקדמת מדי: נתניהו וברק צריכים להבטיח את ההיתכנות המבצעית של המהלך, לגבש לעצמם רוב פוליטי ולגייס לצדם חזית דיפלומטית. בינתיים, הידידה הגדולה שבלעדיה המבצע יהיה בלתי אפשרי, מדברת על מגננה ולא על מתקפה

38תגובות

אין צורך להרחיק עד לבתי הקזינו של שלדון אדלסון כדי להמר שצה"ל לא יישלח למבצע צבאי גדול נגד איראן - לעת הזאת, היו פוליטיקאים מזדרזים לבטח את עצמם, פן תוטח בהם טעותם מבעד לעשן ההריסות. וינסטון צ'רצ'יל מירושלים, בלי מגבעת ועם סיגר חבוי, עדיין לא התחיל להכין את עמו, ואת לשכתו, לדם-יזע-דמעות. הדיבורים הלוחמניים הבהילו עד כה את הציבור הישראלי הרבה יותר מאשר את המשטר האיראני. כמעט כל מדינות העולם מתנגדות לגרעין האיראני, אך אף לא אחת מהן, במיוחד לא זאת שבלעדיה אסור לישראל לצאת למלחמה, רואה במבצע צה"ל באביב 2012 רע הכרחי.

לא שבנימין נתניהו ואהוד ברק נואשו מהסיכוי לדחוף עד לקצה את שאיפתם לעמוד על המסלול בבסיס של חיל האוויר, כמו באותו יום של החזרת גלעד שליט, ולנופף למטוסים הממריאים. הם בשלהם, למרות שאינם יכולים להסתמך על הנתונים שמספק הדרג המקצועי - הרמטכ"ל בני גנץ, ראש אמ"ן אביב כוכבי, ראש אגף התכנון ומפקד חיל האוויר המיועד אמיר אשל, ראש המוסד תמיר פרדו ומנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, שאול חורב. מבחינה פוליטית, הם תלויים על חוט השערה של החלטות היועץ המשפטי יהודה וינשטיין ומבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס.

על נתניהו וברק להשיג רוב של חצי, ואז עוד אחד, בוועדת השרים לענייני ביטחון, שמספר חבריה מוגבל בחוק למחצית מספר שרי הממשלה. כיום כוללת ועדת השרים 14 מתוך 29 שרים. אם חמשת שרי ישראל ביתנו יפרשו מהממשלה, לנוכח כתב אישום שסכנתו מרחפת על מנהיגה אביגדור ליברמן, יהיו בוועדה 12 שרים.

רויטרס

נתניהו וברק יהיו זקוקים אז לחמישה קולות נוספים ולמניעת סחף של שני קולות לכיוונם של מי שנחשבים למתנגדי תקיפה עכשיו - דן מרידור, סילבן שלום, בני בגין ומשה (בוגי) יעלון. זהו תרחיש ליברמני, שלצידו יש גם תרחיש ש"ס - אלי ישי נאלץ להתפטר בעקבות דו"ח המבקר על אסון הכרמל.

בשני התרחישים הממשלה גם מחשבת ליפול, אך לא יהיה בכך כדי לבלום את נתניהו וברק, אלא אם וינשטיין ינפיק איסור מלחמה יזומה, כדרך שאליקים רובינשטיין אסר על ברק לסכם מהלכים מדיניים לקראת בחירות 2001. "לכאורה", כתב אז רובינשטיין, אין סמכויות הממשלה, האמורות למנוע חלל שלטוני עד להקמת הממשלה הבאה, "כוללות 'חידושים דרמטיים' חובקי עולם וחורצי גורל, אלא בלית ברירה, כמו הפעלת צה"ל והגנה במלחמה". הגנה, להבדיל מייזום מלחמה.

מחוץ, גם התומכים הנלהבים ביותר בהשחזת החרבות המונפות לעבר איראן מנמקים זאת בחיזוק ההרתעה ולא בביצוע מתקפה. כך, שלשום ב"וול סטריט ג'ורנל", הסנאטור לשעבר צ'ארלס רוב והגנרל בדימוס צ'ארלס וולד, שקראו לממשל אובמה לספק לישראל פצצות מנתצות בונקרים ומטוסי תדלוק שיאריכו את טווח גיחותיו של הכוח האווירי התוקף, "כדי לתרום לשכנוע איראן לחתור לפתרון דיפלומטי".

כור עיראקי

בשליש האחרון של שנות ה-70 ביקרה בישראל משלחת של בכירים איראנים. ממשטר השאה, כמובן; זו היתה תקופת השיא של היחסים הצבאיים והכלכליים בין שתי המדינות. לפי מסמכים שנתפסו אחר כך בשגרירות האמריקאית בטהראן, בביקור דנו הצדדים, בין השאר, בפיתוח משותף של טילי קרקע-קרקע.

שגיונות הגדולה של השאה, שכללו עוצמה גרעינית, לא הפריעו אז לישראל. דוד דניאלי, אז פקיד צעיר במשרד החוץ שתידרך את המשלחת האיראנית, דיבר עם חבריה על הסכנה הגרעינית - זאת שהתפתחה בעיראק. האוזניים בטהראן נשארו כרויות גם כאשר ראשים נערפו ואחרים צצו במקומם. ב-1980, כשסדאם חוסיין פלש לאיראן, חלפו עשרה ימים בלבד עד שפנטומים איראניים תקפו, ללא הצלחה, את הכור הגרעיני העיראקי בפאתי בגדאד.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות אליכם

אי-פי

שלושה עשורים וחצי אחר כך, בתפקידו הנוכחי כמשנה למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, מכלה דניאלי הרבה מזמנו במאמץ המדיני לסיכול ההתגרענות האיראנית. אך אף שהעימות המילולי עם הגרעין האיראני מאיים להסלים להתנגשות כוחנית, על רקע התבטאויות לוחמניות של שרים בממשלת ישראל ותגובות מרסנות של מקביליהם בממשל האמריקאי, דומה שזהו הסיפור של אתמול. זה אמנם גם הסיפור של מחר, לפי הנוסחה של שר הביטחון משה דיין בנסותו להסתיר את מועד היציאה למלחמה ביוני 1967 ("כרגע מאוחר מדי ומוקדם מדי"), אבל אין זה הסיפור של היום, שהוא סורי ומצרי יותר משהוא איראני.

זוהי ההתלבטות הנושנה בין החשוב לבין הבהול. הגרעין האיראני הוא אכן הנושא המאפיל על האזור. חשיבותו חורגת מזו של אישים אלה ואחרים, כדוגמת המדען מוחסן פאקריזאדה, המוצג כהכלאה בין מפתח הרקטות הגרמני ורנר פון בראון ומהנדס החבלה של חמאס יחיא עיאש - בעלי תפקידים מרכזיים, בשעתם, אך כאלה שנמצא להם תחליף זמין כי העמידו דורות של עמיתים ותלמידים.

למרות לוחות הזמנים שדוברים ישראלים מנסים לכפות על העולם, אילוץ הזמן, בהקשר האיראני, מלאכותי. יש עדיין שהות לטיפול. השעונים של נתניהו וברק התקלקלו (ומשונה שברק, שהתמחה בפירוק והרכבה של שעונים, טרם נחלץ לתקנם). נתניהו, הלא הוא צ'רצ'יל הישראלי לנוכח היטלר הפרסי, אומר כבר שנים ש"השנה היא 1938", אבל 1939 מתעקשת להתמהמה. ברק נחפז לומר לפני חודשים שסופו של משטר בשאר אסד קרוב. רק שאלה של זמן, ושל דם, ושל חוסר אונים מופגן מצד וושינגטון ובעלות בריתה.

יעילות

בפגישה בת חצי שעה בין ליברמן להילרי קלינטון, השבוע, נדונו יחסי וושינגטון-ירושלים, איראן, מצרים, סוריה, המגעים עם הפלסטינים, טורקיה, עיראק - "קשת רחבה" של נושאים, כפי שדיווחה דוברת משרד החוץ האמריקאי, ויקטוריה נולנד. הכתבים בתדרוך היומי השתאו: שבעה נושאים בחצי שעה? כמה כבר אפשר להעמיק בארבע הדקות שהוקדשו לכל נושא? "חצי שעה, 40 דקות", הוסיפה נולנד בנדיבות, וסיכמה, "הם בני אנוש יעילים מאוד, שניהם". יעילים ופוליטיים, זקוקים שניהם בעונה זו להזדמנות צילום. ישועה לא ימצאו זו אצל זה.

ליברמן גנז את איומיו להפציץ את אסואן כמו את טהראן, אבל חשיבות עצומה נודעת לסיפור המצרי, שעוד עלול להתחבר לסיפור האיראני ולהציב בפני ישראל את הסבוכה בבעיות הביטחון שלה אי פעם.

בשבועיים האחרונים נפל דבר ביחסי קהיר עם וושינגטון. התברר שמנוף הסיוע הצבאי והכלכלי, שנבנה מאז הסכם השלום עם ישראל, חלש מכדי לעקור את מצרים מעמדותיה העוינות כלפי יחידים ועמותות הפועלים לקידום הדמוקרטיה במדינה, בברכת הממשל האמריקאי. זאת התנגשות ישירה בין מושגים סותרים - המרצת הדמוקרטיה מכאן והתערבות בעניינים פנימיים מכאן - והעניין הסתבך עוד יותר, כי אחד הפעילים שקיבלו מחסה מפני שלטונות החוק בקהיר, כ"אורחי השגרירה", הוא בנו של שר התחבורה בממשל אובמה, ריי להוד (נכדו של מהגר מלבנון, שחלק שם משפחה עם הנשיא לשעבר אמיל לחוד). לא הועילו קשרים רמי דרג ולחצי הפנטגון והבית הלבן לפתרון מהיר של המשבר. בשעת מבחן, קרסה ההנחה שמצרים הענייה והרעבה כה זקוקה לאמריקה, עד שלא תעז להתעמת אתה.

אם מגמה זו לא תיבלם, עלולה להיות לה משמעות מהפכנית, שתתבטא בין השאר בביטול ההסכמה המצרית לפעילות הכוח הרב-לאומי (שבמרכזו גדוד חי"ר אמריקאי) בסיני. אנואר סאדאת הפך את מצרים מבסיס סובייטי לבסיס אמריקאי. ממצרים המריאו למדבר האיראני המטוסים שבאמצעותם ביקש ג'ימי קרטר, במבצע הנפל שחרץ את גורל נשיאותו, לחלץ את הדיפלומטים שהוחזקו כבני ערובה בשגרירות בטהראן. התרגיל הדו-שנתי המשותף "ברייט סטאר" נועד ליצור קרבה מקצועית ורעיונית בין קציני שני הצבאות, בדיוק מפני שהצבא המצרי נחשב משענתו של משטר הגנרל בדימוס מחיל האוויר, חוסני מובארק.

היחסים הגיעו לשיאם כאשר סדאם פלש לכוויית ואיים להמשיך ולהתקדם גם דרומה, לסעודיה. אז נשלחו אוגדה מצרית ואוגדה סורית להשתתף בכוח בין-ערבי, תחת פיקוד סעודי, לבלימת עיראק. כאשר בעצתו של יו"ר המטות המשולבים, קולין פאואל, קטע לפתע הנשיא ג'ורג' בוש את מסע הניצחון לעבר בגדאד, הסביר פאואל את התבונה האסטרטגית שבמהלך החלקי: להחליש את עיראק בלי לפורר אותה, כדי לשמור עליה כמשקל נגד לאיראן ולסוריה ולהימנע מתלאות כיבוש אמריקאי.

בהשמיעו נימוקים אלה, בתקופת ביל קלינטון שסילק את בוש מהבית הלבן, לא חזה פאואל שבתוך שנים מעטות ייבחר בנו של בוש לנשיא, ימנה אותו לשר החוץ וייצא למלחמה נוספת נגד סדאם, כולל כיבוש בפועל של עיראק. פאואל, כנציג הבכיר הראשון של הקהילה השחורה במערכת קבלת ההחלטות בתחומי החוץ והביטחון, איזכר אך לא הדגיש את הזיקה שבין מאבק השחורים בדרום האמריקאי על זכויותיהם לבין התנגדותו של הרוב בדרום אפריקה לשלטון המיעוט הלבן - וההקבלה שבין אלה לבין יחסי הפלסטינים עם ישראל. הוא פתח סדק דק והעביר אותו יחד עם תיק החוץ לקונדוליזה רייס, שראתה באלכסנדריה של מובארק את אלבמה הגזענית של ילדותה.

סוריה חדשה

רייס היא שהפיחה במימי הים התיכון את הסערה ההולכת וגוברת מאז אמצע העשור שעבר. ביוני 2005, בדיוק ארבע שנים לפני נאום ברק אובמה באותו מקום, באה רייס לקהיר כדי להתגרות בסדר הקיים, באזור בכלל ובמצרים בפרט. שם טבעה את הסיסמה "החירות עדיפה על היציבות". המחצית השנייה אכן הושגה; היציבות התערערה. אשר לחירות, עדיין לא ברור אם הרודנות של כת צבאית, של עדה או של משפחה שלטת תתפוגג לאנרכיה או לרודנות אחרת, של איסלם קנאי או של כת צבאית חדשה. דמוקרטיה, במדינות שבטיות של אכזריות בהמית, מעשי טבח ונקמת דם, לא תקום במהרה. בינתיים תהיה שם דמוקרטיה.

לפי אותו היגיון של נאומה בקהיר שיכנעה רייס את בוש, דווקא לאחר מותו של יאסר ערפאת ופינוי עזה, לכפות על אריאל שרון ואהוד אולמרט לשתף את חמאס בבחירות 2006 למוסדות הרשות הפלסטינית - קדימון, וגם חטא קדמון, להשתלטות הכוחנית של חמאס על עזה, ל"עופרת יצוקה" ולקיפאון ביחסי ישראל עם אבו מאזן. על החטא הזה הוסיף אובמה פשע משלו, בנאומו בקהיר ב-2009, כשבחר להופיע לא כמנהיג המעצמה האדירה בתבל אלא כמצטדק ומתנצל ומבקש סליחה ומחילה ומכרסם בכל פה במשטר מובארק. מסקרן להמתין ליוני 2013 ולנאום הנשיא האמריקאי, או שר החוץ הבא, כאורחו בקהיר של השליט המצרי החדש.

צביעותו של אובמה נחשפה לעין כל בהתפתלות ממשלו לטעון שהמצב בלוב לפני שנה אינו דומה לזה שבסוריה עכשיו. זה נכון אך הפוך: בסוריה המשבר חמור יותר. האמתלה להתערבות צבאית נגד מועמר קדאפי היתה אמירה רברבנית שלו כלפי מתנגדיו בבנגאזי. אפשר היה לפרש אותה כאיום לטבוח באוכלוסייה, מסוג האיומים שמוטב לסכלם ולא להצטער לאחר מעשה על מימושם. אסד, לפני נפילת קדאפי וביתר שאת לאחריה, אינו מדבר, אלא טובח אלפים. האידיאולוגיה של אובמה לא השתנתה, אבל עכשיו מודגשים בה תנאי הביצוע: לא לבד, לא בכוח צבאי או בחימוש המורדים ("יש נשק רב מדי בסוריה", מתחסדים דוברי אובמה) וכמובן לא בעימות עם רוסיה.

לקראת סוף השבוע נרמזה בעמדת וושינגטון התקווה שטורקיה - היא שארמנים רבים ברחו ממנה לחאלב בתחילת המאה שעברה ושסיפחה את חבל אלכסנדרטה - תפלוש לסוריה ותפיל סוף סוף את אסד. אובמה ייזהר שלא לעודד פומבית ומראש את רג'פ טייפ ארדואן, אבל יברך על המוגמר.

סוריה חדשה וחלשה, בהשפעה טורקית, תערער את המערך איראן-חיזבאללה-חמאס, תפיג במשהו את האיום על סעודיה והמדינות הקטנות ממנה במפרץ ותעכב את נפילת המשטר ההאשמי בירדן. כנגד התפתחות חיובית כזו, עלולה להיווצר ברית בין איראן לבין מצרים שלאחר המועצה הצבאית העליונה בראשות מוחמד טנטאווי - אם הגנרלים אכן יפנו את השלטון. זאת תהיה מהדורה בעייתית עוד יותר של הקשר הגרעיני בין צפון קוריאה לסוריה, שנחשף ב-2007.

לישראל אין תשובה טובה למצב חסר תקדים כזה: ציר גרעיני טהראן-קהיר, עם העברת ידע, ציוד וחומרים מהמדף האיראני לזה המצרי. עד כה, ניסתה ישראל לבלום התקדמות טורית של מדינות מוסלמיות עוינות לגרעין. די היה לה במהלומה אחת מדי רבע מאה, נגד עיראק ונגד סוריה. נגד התקדמות מקבילה, כשאחת החוליות היא הגדולה במדינות ערב ומי שמקיימת הסכם שלום אתה, תתקשה ישראל לפעול.

ובעוד דוד דניאלי ועמיתיו מסבירים במפגשי הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, בניסיון להקהות את המאמץ שמובילה מצרים עוד מתקופת מובארק, מדוע שלום כולל תחילה ורק אחר כך פירוז האזור (ובתוכו ישראל) מנשק השמדה המונית, תידרש ישראל להתמודד עם ברירה חדה: אם הנשק הגרעיני סביבה הוא אכן סכנה קיומית בעיניה, ואין דרך צבאית לעבור ממדינה למדינה ולהרוס אותו, מה היא תעדיף - שיהיה גרעין לכל, או שלא יהיה להן וגם לא לה.

עשור בצל הגרעין: תאריכי מפתח בעימות על תוכנית הגרעין של איראן

אוגוסט 2002: ארגון אופוזיציה איראני חושף את דבר קיומם של מתקנים גרעין חשאיים

2003: הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית וארה"ב מביעות חשש שאיראן מפתחת גרעין למטרות צבאיות

פברואר 2006: איראן מפסיקה זמנית את עבודת פקחי האו"ם במתקני הגרעין שלה

דצמבר 2006: האו"ם מטיל סנקציות על איראן. מאז הוטלו סנקציות נוספות, גם ע"י ארה"ב והאיחוד האירופי

ספטמבר 2009: סבא"א חושפת מתקן חשאי נוסף שהקימה איראן להעשרת אורניום

מאי 2010: מושג הסכם ולפיו חלק מהאורניום האיראני יועשר בטורקיה. המערב דוחה את העסקה

נובמבר 2011: סבא"א קובעת שאיראן השיגה חלקית את המומחיות הנדרשת לייצור נשק גרעיני

ינואר 2012: האיחוד האירופי מפסיק את יבוא הנפט מאיראן, בשל המשך פיתוח הגרעין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו