שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לתפוס את השמים

73 חיילים נהרגו באסון המסוקים ב-1997. 15 שנה אחרי, עולה לרשת האינטרנט פרויקט מיוחד, שחוזר אל המשפחות השכולות ומבקש להאיר את פינות הכאב. את המקומות שהלילה הארור ההוא עוד חי בהם, גם אם סמוי מן העין

אסתי אהרונוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתי אהרונוביץ

בליל 4 בפברואר 1997, שני מסוקי יסעור של חיל האוויר, ועליהם לוחמים בדרכם למוצבי צה"ל בדרום לבנון, התנגשו מעל עמק החולה. הם התרסקו על הקרקע, האחד במושב שאר ישוב, השני ליד קיבוץ דפנה. 73 החיילים, הקצינים ואנשי צוות האוויר שהיו בהם נהרגו.

ביום השנה ה-15 לאסון התכנסו המשפחות השכולות לטקס הממלכתי לזכר הנופלים, בבית חינוך "הר וגיא" על יד קיבוץ דפנה. באותו יום עלה אתר האינטרנט the73.org ובו פרויקט ייחודי של קרן וגולן גפני, זוג מעצבים גרפיים, שיצאו למסע תיעודי-צילומי בין משפחות אסון המסוקים.

במסעם, שארך חמש שנים, יחד עם הצלמים שירה איגל ואלדד מנוחין, הם נפגשו עם משפחות ההרוגים, שוחחו וצילמו. התוצאה היא תמונות מתוך בתיהם של הנופלים, 15 שנה אחרי, ולצדן טקסטים קצרים, מאופקים.

שירה איגל ואלדד מנוחין. לחפש את האובדןצילום: תומר אפלבאום

"הפרויקט מאיר על החלל דרך הסביבה שלו - האנשים שהיו במפגשים, הבית, הנוף", אומר גולן גפני, בפגישה בסטודיו שלו ושל זוגתו בתל אביב, "איך מביאים את הפצע הזה ויזואלית? איפשרנו לקירות ולחפצים לדבר".

"המסע הזה בא ממקום מאוד אישי", מספרת קרן גפני, "היה לי פחד מאטימות, מקהות. אסון המסוקים קרה בתקופה של הרבה אירועים קשים. הנה עוד חלל, ועוד שם של נופל, וכתבות בעיתונים, וזה כבר לא נוגע לך. המסע החל מהרצון להכיר ולהרגיש. אנחנו חיים בבועה. אני לא אקטיביסטית, אני לא הופכת שולחנות ולא מפגינה. זו היתה הדרך שלי, דרך אחרת, שבה אני נוגעת בחברה הישראלית".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

גולן: "במלאות חמש שנים לאסון קראתי ראיון עם אחת מהאמהות השכולות שאמרה שלא מגיעים מספיק חברי כנסת לאזכרות, כי כנראה אבד להן הרייטינג. החיבור הזה, בין רייטינג לאסון, חידד את התחושה, שכשקורה כאן אסון יש התגייסות לאומית, אבל שם זה נשאר. סיקרן אותנו לפגוש את הפצע הזה, גם כאזרחים וגם כאנשים שעוסקים בתקשורת חזותית. רצינו ליצור גם משהו שהוא מעבר לתעסוקה היומיומית שלנו. לדבר על משהו שמכתיב כאן את סדר החיים".

קרן וגולן גפני. לאפשר לחפצים לדברצילום: תומר אפלבאום

קרן וגולן, בני 35, גרים ברמת גן, נשואים זה שלוש שנים והורים לתינוקת. הם הכירו בזמן הלימודים לתואר ראשון בתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון. ב-2005 פתחו סטודיו, והם מתפרנסים מעיצוב פרויקטים בתחום האמנות והתרבות. ב-2007 הוציאו לאור, יחד עם המעצבת הגרפית טלי גרין, את "A5" - מגזין ללא מטרות רווח שנותן במה ליוצרים צעירים בתחומי הצילום, הציור והעיצוב הגרפי. גם את מסע הצילום והתיעוד חשבו להדפיס, כספר עב כרס. לאחר שלא מצאו מימון, הסתפקו באתר האינטרנט.

מה עושה לך מסע כזה, בין משפחות השכול?

קרן: "קיבלנו המון. למדנו המון. האסון מקפל לתוכו את כל שכבות האוכלוסייה: עדות שונות, חילונים ודתיים, דרוזים ובדואים. ואם חשבתי בתחילת הדרך שיש שתי דרכים להתמודד עם השכול, שאפשר להמשיך או לשקוע, למדתי שכל בן אדם מתמודד עם זה אחרת. גיליתי גם בעצמי קשת רחבה של רגשות ותחושות. המפגשים האחרונים, כשהיינו כבר הורים, היו מנקודת מבט אחרת. הכל היה יותר חשוף, יותר חזק".

היו הפתעות?

קרן: "היה בי פחד, שמי אני שאכנס לאנשים האלו למקום הכי רגיש, והופתעתי כל פעם מחדש. אנשים שלא מכירים אותי הכניסו אותי אל ביתם, ישבו וסיפרו. חלקם הסבירו שעצם זה שהם מדברים על הבן או האח או האבא, אז לרגע הוא פה".

גולן: "אותי הדהימו המקומות שהזמן עצר בהם מלכת. בחלק מהבתים, החדר נשאר כמו שהיה: המיטה מוצעת, הבגדים בארון. זה החזיר אותי לשנות ה-90, לתקופה שהייתי בן 18. אותן מדבקות על הארון, אותם פוסטרים. אותי זה ממש הסעיר. היו מקומות שבחרו לארוז הכל ולעשות אפילו שיפוץ בבית".

שירה איגל, בת 30, ואלדד מנוחין, בן 33, בוגרי מכללת הדסה, ליוו את הזוג גפני כצלמי הפרויקט. בזמן שקרן וגולן ישבו לשוחח עם המשפחה, הם הסתובבו בבית, מחפשים, כמו שהסבירה איגל, חפצים שייצגו עבורה את "הסימבוליקה הרכה או הקשה" של המוות.

איגל היא זוכת פרס Epson הבינלאומי לשנת 2009 (לצלמים מתחת לגיל 35). "בכל בית", היא מספרת, "פגשנו משהו אחר לגמרי. כצלמים אנחנו מנסים לראות מעבר. לא בכל בית היו פינת הנצחה או חדר שמור, ודווקא בבתים האלו, איפה שההנצחה נגמרת, התחיל העניין הצילומי. למצוא אנקדוטות קטנות יותר.

"היה בית שהוא מאוד משופץ, ההורים חידשו אותו כי לא יכלו לחיות עם הנוכחות של השכול. כשהסתכלתי במראה עגולה שהיתה על הקיר, ראו דרכה קטע של צבע בתקרה שנצבע ברישול. זה היה מאוד סימבולי, כי הנה, לא הכל נקי ובסדר, יש גם סימן אחד, קטן".

מנוחין התגייס לצה"ל ביום האסון. "לא היתה גישה לעיתונות בבסיס הטירונות, ונתקלתי באסון רק בסוף השבוע", הוא מספר. "הגעתי לפרויקט ממקום של להשלים את זה. להיכנס למקום של משפחות שכולות היה מאוד מאיים עבורי. זה מקום קוטבי - מצד אחד מאוד מעניין, ומצד שני מאוד פרטי.

"מכל המסע הזה בין המשפחות, אני זוכר בעיקר את הנסיעות חזרה. במפגשים הייתי בפוקוס מאוד גדול, התמקדתי בצילום. הנסיעות חזרה, זה היה הזמן לעכל".

איגל מספרת כי מאז הפרויקט, בכל בית שהיא נכנסת אליו, היא מוצאת פינה המייצגת את המוות: "כל בית שאני נכנסת אליו הוא בית שיש בו אובדן. התחלתי לחפש את האובדן. אפילו בבית הורי".

את מנוחין המסע חיזק בישראליות שלו. "קשה להסביר, אבל זה חימם באיזשהו מקום את הלב", הוא אומר. "את רואה אנשים שעם כל הקושי, נשארים פה וחיים את החיים. היה בזה משהו מאוד מחזק".

מבחר קטן מתוך הפרויקט, שמוצג במלואו באתר האינטרנט:
<p>Your browser does not support iframes.</p>

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ