בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדת חוץ

אפרת בן צור, 43, שחקנית וזמרת. גרה בתל אביב. אם לאנה | התחלה: ב"קאמרי" | זוכרים לה: "שמתי לי פודרה" | רוצה לקדם: את הסינגל החדש, "Robin" | איפה: בסלון שלי | מתי: ראשון, 11:00

23תגובות

איילת: מה הדבר הכי מעניין שעשית השבוע?

אפרת: אני בעיקר בענייני האלבום עכשיו. שירי אמילי דיקינסון באנגלית. סיימנו להקליט את זה, שלחנו למאסטרינג. עכשיו אנחנו בעיצוב ובשמות, כאילו בדברים הקטנים. הפחות חשובים. ודווקא שם הפסיכוזה יוצאת.

פסיכוזה?

אני כבר במעצב השלישי. מעצבת. וואו. קשה לי להיות גמישה.

עכשיו או בכלל בחיים?

בכלל בחיים. נגיד, אני ב"גשר" כבר 17 שנה. והיו לי מחשבות לעזוב. היה לי קשה עם הרוסיות הזו, ועם זה שקשים איתי ושאני לא מרוויחה מספיק כסף, אבל יש שם חיבור. ולכן אני שם. לא יכולה להיות במקום שאני לא מרגישה בו חיבור. וזה נראה לאנשים כזה, "נו כבר, תזרמי".

זה שם אותך במשבצת של הנתקעת.

לגמרי. בתיאטרון, נגיד, קוראים לי "אפי כיפי" בגלל שאני מבאסת.

צילום סלולרי: נועה יפה

הו לא. המבאסת של תיאטרון גשר, בו כולם אנשים קלילים ומלאי שמחת חיים.

זה קורה הרבה וזה קשה. אני מרגישה שאני צריכה להצדיק את עצמי כל הזמן. מרגישה כמו איזה ילד קטן שלא מצליח להתאים את עצמו לחיים. בכלל כל החיים הבוגרים הם סוג של פשרה. אני לא אוהבת ולא מסכימה לזה.

לפעמים הרבה יותר קל לקפל את הדגל ולהגיד אוקיי. מה שתרצו.

מאוד הייתי רוצה לעשות את זה. להיות מין בן אדם כזה שהוא בסדר עם כולם. אבל אני לא מרגישה שאני ממש שקטה עד שזה לא מתאים לי.

ואת מצליחה להיות שקטה?

כן. אבל זה קורה דווקא בתוך העבודה, פתאום יש איזה רגע. יש איזו תנועה שטוב לי בה - החיפוש אחרי משהו הרמוני. גם עם אנה, עכשיו שהיא בת שנתיים ושלושה חודשים, זה מתחיל להיות מאוד מורכב. עד עכשיו הרגשתי שיש בינינו מין התאמה מוחלטת, ועכשיו, הגיל הזה, הוא קשה.

בשלב הזה אתה גם מבין פתאום את מלוא הנזק שאתה יכול להסב להם.

ממש. סביב התקפי הזעם האלה אתה מוצא את עצמך בסוג של עצבים. ברור לך שזו לא התגובה הנכונה. אתה פוגש את עצמך במקומות נורא לא נעימים.

ואת מתמודדת עם זה לבד. בחרת להיות אמא חד הורית או יחידנית או איך שלא קוראים לזה היום.

כן. זה לא קרה בקונסטלציה הזוגית. ניסיתי. ניסיתי. ואחר כך ניסיתי עוד פעם. וגם יש עניין של גיל, וגם אמרתי לעצמי "נו, יאללה, מה העניין מה". אבל אין ספק שזה יכול להיות מאוד מפחיד.

את מרגישה שאת אמא טובה?

כן. היתה לי ידיעה, עוד לפני אנה, שאני אהיה אמא טובה. מכל הקטע הפרקטי מאוד פחדתי. אני לא יודעת להכין אוכל. פחדתי להחזיק אותה. אבל התחושה הפנימית היתה שיהיה בסדר. ובאמת היה בסדר. אני מגדלת אותה לבד והצלחתי להרגיש שזה מאוד מתאים, שאנחנו מאוד מחוברות ושזה עובד טוב. עכשיו זה נהיה הרבה יותר מורכב.

את חושבת שאת מפעילה כל מיני מנגנונים מפצים?

נראה לי לא נכון לוותר לה או לפצות אותה. יש איזה חוסר ואתה צריך להתמודד איתו ולהבין איך להתמודד איתו.

והחוסר הזה קיים בעצם גם אצלך.

אני התייתמתי בגיל 14. תמיד אני חושבת שיתומים סוחבים איתם משהו. ואבא שלי היה חולה המון שנים. לחיות עם מחלה. זה מזעזע את עולמך.

ומעצב אותו.

אין ספק. התעסקתי עם זה רבות. ראיתי את עצמי משחזרת נטישות. חשבתי הרבה פעמים בזמן האחרון שאני מגיעה לתיאטרון ואני מרגישה שם קצת משפחה. חשבתי על זה שיש משהו ביבגני אריה ש... אני לא יודעת אולי אפילו מפחדת להסביר, הוא השלים לי שם איזה משהו. כמובן לא באופן מודע. זה שאני מקבלת שם מקום ואהבה ורואים אותי ובראש הדבר הזה יושב איש מאוד מוכשר, מאוד עוצמתי, לא פשוט, כריזמטי.

אולי גם המקום שבו את ניצבת מול מישהו שיש לו ציפיות ממך ואת רוצה למלא אותן.

נכון. יש אנשים שיגידו שאני מופרעת. מה, יבגני אריה זה האבא שלך? אבל אני תמיד אומרת שכל מי שנמצא בתיאטרון שלנו יש לו איזה עניין עם אבא.

יש לך משיכה לחומרים נורא נוגים. את סובלת מדיכאונות? מגדירה את עצמך דיכאונית?

לא. לא חושבת. זה בסדר שאני אומרת את זה?

בטח. זה מפתיע כי זה חלק מהתדמית שלך.

באמת?

ברור. המיוסרת.

באמת? אני לא ידעתי!

לא ייתכן שאת לא מודעת לזה אפילו.

בחיי. אני מיוסרת?! לא ידעתי את זה. חשבתי שאולי אני הרגישה. או הפגיעה. אבל דיכאונית ומיוסרת? אני לא מרגישה ככה בכלל. יש לי חלקים מדוכאים. וחרדה ודיכאון הם שני דברים שמתכתבים. אני יותר ככה בענייני החרדה.

קראתי פעם שדיכאון זו הצורה המגובשת של חרדה. המוצק של חרדה.

כן, כי בחרדה יש משהו חי, יש תקווה, אתה אולי תצליח להתגבר על זה. הייתי ליד דיכאון וזה לא נראה כמוני. לא. היו לי תקופות יותר קשות, בשנות העשרים שלי. אני מאוד שמחה שאני לא שם יותר.

ולא תחזרי לשם.

אתה לא יכול לדעת. אבל בואי נגיד שאני מאוד אזהר לא להגיע לשם שוב. גם זה קשור להחלטה שלי להיות אמא. כאילו, די כבר. אתה רוצה לזוז מהמקום הזה כבר. של ההתעסקות בעצמך. די כבר. די. די עם זה. מיציתי. סחטתי את זה עד תום. מכל הכיוונים. אין לזה מקום יותר. אתה לא רוצה להכניס לחיים שלך כל מיני אפלים ומדוכאים וכל מיני כאלה שיסחטו אותך.

אני נגמלתי מהטיפוסים האלה. ברגע. מישהי מאוד חכמה אמרה לי "תחשבי שיש לך שני ילדים. ומשכנתא. והורים חולים. ואותו". ואז פשוט הבנתי.

זה בדיוק זה. וכשיש לך ילד זה בכלל מתעצם. זה כבר כל כך לא סקסי.

למי יש כוח לאמנים מיוסרים ותהומות נפש וכל היצורים האלה שהם כל כך רגישים כלפי עצמם, אבל כל כך גסים וקהים כלפי אחרים.

tell me about it.

ויש את השיר הזה, "תיאטרון רוסי". עלייך. אמן תישארי לבד לנצח.

עשיתי עכשיו כתבת אופנה באיזה עיתון והכותרת היתה "אמן תתלבשי לבד לנצח". כאילו, איזו כותרת זו? זה שיר מאוד יפה וחזק, אבל כשאתה הכתובת, זה פחות נעים. כשהיינו ביחד אביתר עוד שר את "תיאטרון רוסי", אבל איכשהו הצלחתי להפריד את עצמי מזה. הבנתי שאחרי שהוא חזר בתשובה הוא הפסיק לשיר אותו.

המון ארס יש בשיר הזה.

אני רק המוזה, אבל באמת יצא שיר נורא חזק. אני יכולה להבין קנאה וקצוות שאתה מגיע אליהם כשאתה לא מאוד בוגר. נורא כיף לזעום. אבל לקלל זה לא יפה.

את מרגישה שזה כמו קללה שהתגשמה?

ממש לא. ואני לא מרגישה מקוללת בשום צורה. אף פעם לא חשבתי על החיים שלי מול השיר הזה. זה התקף זעם שיצא ככה, ויש בו גם משהו יפה. אני בעיקר מאוד לא מרגישה קשורה לקשר הזה.

כמו משהו מחיים אחרים.

לגמרי. וחיים שאני לא רוצה להיות בהם.

את בתקופה עמוסה עכשיו.

אני בתקופה שאני צריכה אנרגיות. משהו נסחט בי. אולי בגלל ההוצאה של האלבום. בפברואר יש לנו 17 הצגות של "יונה ונער" ויש לי שם תפקיד שאני אוהבת. אבל לשחק 17 פעמים בחודש? אני לא אוהבת. זה מדכא אותי כי זה מה שאני עושה. אז זה מה שאני הולכת לעשות? עוד כמה שנים? לנסוע במיניבוס לאשדוד ולירושלים ולעשות בדיוק את אותה הצגה? למה? ואם אני לא אעשה את זה, מה אני אעשה?

השאלה היא אם לא כל עיסוק מביא אותך בסוף למקום הזה.

יכול להיות. אני נגיד נורא מקנאה בפסיכולוגים. שיש להם את הקליניקה שלהם, וזה קצת כמו בית.

בית?! לסבול כל יום כל היום אנשים עם הסיפורים המשמימים שלהם והיבבות וקופסת הטישיו על השולחן?

מה שאני הכי אוהבת במה שאני עושה, כנראה, זה היכולת להיכנס לעולם שהוא לא קשור למציאות. ואני לא אוהבת את המציאות. חוץ מאנה.

מציאות זה דוחה.

מציאות היא תמיד סוג של פשרה ואני לא סובלת פשרות. המציאות בשבילי היא כמו אגזוז של אוטובוס. כל הזמן בפנים שלי. קשה לי כל הפרקטיות. היומיומיות הזו. נגיד אצל אנשים שחזרו בתשובה יש משהו שמאוד מקדש כל מיני חלקים ביומיום.

כי אין לך יותר שום דבר שאתה עושה סתם. לכל סנדוויץ' שאתה אוכל יש משמעות, כי נטלת ידיים ובירכת על האוכל.

וזה הופך את החיים למשהו אחר. אני לא יודעת מה קורה שזה הופך להיות השגרה.

אין באמת שגרה כי אתה כל הזמן מחפש את הכוונה. את המקום החדש שממנו אתה אומר את התפילה שאמרת כבר מיליון פעם.

כן. החיים האלה מעניינים מאוד. אפילו השישי שבת שלהם הוא אחר לגמרי. ופה כולם עם ההתרוצצויות והקניות ובתי הקפה והעיתונים. וכמה רעש. כמה. כמה אנשים מנותקים. אתה לא מרשה לעצמך לפגוש את עצמך בכלל. זה דוחה אותי. אני שונאת את זה. בגלל זה בדת, לא שאני מתכוונת ללכת לשם, אבל יש שם משהו שנותן לדברים משמעות. אנחנו החילונים נורא אבודים. אני מרגישה שהמציאות היא בהייה בחוץ. עיתונים. טלוויזיה. פרסומות. שטיפת מוח. אתה נכנס למונית וצורחים ברדיו. ואנשים מקשיבים כל הזמן לכל הרעש הזה. וזו המציאות?

איזה ספר השפיע עליך?

"דפי תמר".

באמת? קראת את כל הסדרה? גם כשהיא נסעה לשליחות?

כתבתי יומן, מגיל נורא צעיר, בזכות ה"דפי תמר" הזה. עד היום. זה ממש הפך להיות הפורמט של החיים שלי. ובהתחלה היומנים גם מתנהלים אותו דבר. שם כתוב "קיץ", ואצלי ביומן "קיץ". והיא מתארת איך היא נכנסת לבריכה ואני בדיוק עם אותו תיאור. רוצה שזה יהיה כמו תמר הזאת.

אותי היא הכי עיצבנה. מתחסדת.

כשאני קוראת את היומן שלי מאז גם אני הייתי מעצבנת. מה עשו לי ומה אמרו לי ולמה זה לא בסדר ולא יפה. ועכשיו פתאום השלמנו ואנחנו חברות הכי טובות ואני כותבת רק דברים טובים.

שתי סטירות. גם את בתור ילדה עירונית הוקסמת מהקיבוץ ב"דפי תמר"?

אני בכלל גדלתי בקיבוץ. בגיל שנה וחצי הורי יוצאי הקיבוץ חזרו לקיבוץ. בגיל שנה וחצי הם מסרו אותי לבית ילדים. את מבינה?

נורא.

והייתי שם עד גיל כמעט ארבע. עד היום אני חולמת על בית הילדים. איך אני מנסה לצאת החוצה. הקיבוץ זכור לי כמקום יפה, אבל בית הילדים זה סרט אימה. אני לא זוכרת איך זה היה, אני זוכרת שלא הייתי מסוגלת לישון שם. פחד אלוהים. פתאום אני חושבת איך אנה מרגישה כשאני יוצאת להצגות בערב. ברור שזה אחרת אבל כל פעם שאני נפרדת ממנה אני נזרקת למקומות האלה. אתה לא זוכר אותם, אבל הם קיימים בך. הם עדיין קיימים בך.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו