שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הפנים החדשות של עמק הסיליקון

מסע במוסקווה עם יורי מילנר, המיליארדר היהודי-רוסי, מי שמחזיק במניות פייסבוק בשווי המוערך עתה ב-8.5 מיליארד דולר. איך הוא עשה את זה וכיצד שינה את כללי המשחק בהשקעות של הון סיכון

מייקל וולף, Wired
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מייקל וולף, Wired

זוהי הפעם הראשונה שלי במוסקווה, ויורי מילנר, המשקיע המצליח ביותר בעולם ברשתות חברתיות, לוקח אותי לדירת הוריו, שהוא מתאר בתור מגורים טיפוסיים של המעמד הבינוני במוסקווה. זהו מבנה לבנים סובייטי חדגוני מבחוץ. המעלית נראית בלתי אמינה במיוחד, מוקפת בגרם מדרגות מתפורר. אולם בפנים, הדירה המעוצבת בטוב טעם נראית מוכרת לי מאוד. כמו בבתים כה רבים באפר ווסט סייד בניו יורק, זוהי סדרת חדרים קטנים ונוחים שזקוקים לסיוד ומלאים בפיצ'פקס והרבה יותר מדי ספרים.

אביו של מילנר, בוריס, מרצה בגמלאות בן 81 - שהתמחה בעידן הסובייטי בשיטות ניהול אמריקאיות, לא פחות - כתב או ערך יותר מ-50 ספרים והוא להוט להראות לי את כולם. האם אני מכיר, בטוח שאני מכיר, את הפרופסור הזה מאוניברסיטת אוהיו סטייט או הפרופסור ההוא מג'ורג'יה טק? אמו הפטפטנית פחות, בטי, שעורכת את השולחן עם תה ומגוון מתוקים, היא פיזיקאית שעבדה במחלקת מניעת מחלות של מוסקווה כמעט 40 שנה.

המסר ברור: מילנר אמנם השקיע כמעט בכל רשת חברתית ראויה לשמה, מפייסבוק, דרך טוויטר וכלה בספוטיפיי; יכול להיות שהוא נמצא בחיל החלוץ, המוביל פילוסופיה פיננסית חדשה לחלוטין; הוא אולי איש הכספים השנוי ביותר במחלוקת בעמק הסיליקון - מבוקש, מעורר חששות ובוז במידה שווה פחות או יותר; אבל ביסודו של דבר הוא ילד יהודי טוב.

וזה אולי יעזור להסביר - ומילנר רוצה מאוד להסביר את עצמו - איך הוא עבר מהשקעה במפעל מקרוני במוסקווה ליצירת מהפך בעסקי הטכנולוגיה האמריקאית. אני מאמין שהוא מנסה לומר גם שסיפור ההצלחה שלו צריך לעורר אהדה כמו כל סיפור הצלחה אחר בעמק הסיליקון.

יורי מילנר. לעתים קרובות הוא מבקר בתוך שבוע בכל אחת מהיבשות, חוץ מאנטארקטיקה צילום: גטי אימג'ס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

זה לא נתפס כך במועדון הסגור של יזמי ההון-סיכון של העמק. למעשה, ככל שמילנר הצליח יותר, וככל שהוא ביסס מהר יותר את הצלחתו זו - שהחלה בהשקעה לילית בפייסבוק ב-2009 וכוללת כעת אחזקה משמעותית בזינגה, גרופון, טוויטר וספוטיפיי - כך הוא נתפס כיותר חשוד וחריג. אין ספק שהוא לא מיליארדר טיפוסי של עמק הסיליקון.

קארה סווישר, שמנהלת יחד עם וולט מוסברג את כנס D של "וול סטריט ג'ורנל", אחד מהאירועים החשובים בתעשיית הטכנולוגיה, סיפרה לי בטון מתנשא איך מילנר - בן דמותו של ולדימיר פוטין, בגופייה שחורה שמבצבצת תמיד מצווארונו - הופיע לכנס עם דוגמנית בלונדינית הגבוהה ממנו בראש (סווישר היתה נבוכה רק מעט כשגילתה שזאת היתה אשתו).

מעבר לכך, השמועות מלוות אותו לאורך ההרפתקה האמריקאית שלו. ואכן, אחד המשקיעים המוקדמים בקרן ההשקעות שלו, דיגיטל סקיי טכנולוגיות (DST), היה אלישר אוסמאנוב - אחד האנשים העשירים ברוסיה, שאפילו אוליגרכים רוסים אחרים חושבים שהוא, בלשון המעטה, מפוקפק מעט. הרזומה של אוסמאנוב כולל קשרים לכאורה עם הקרמלין והרשעה, שבוטלה, באשמת הונאה וסחיטה. יש לו גם הון של קרוב ל-18 מיליארד דולר בעסקי מכרות, פלדה ותקשורת, וכן השקעה מתבקשת בקבוצת כדורגל בריטית (ארסנל).

אה, והבית שלו - גם זה לא עוזר. מילנר, המנהל את עסקיו ממשרדים נקיים מקישוטים במוסקווה, מבלה יותר ויותר זמן בעמק הסיליקון, ולכן קנה בית בלוס אלטוס הילס. זה אינו רק הבית הכי יקר בעמק, אלא גם, במחיר של 100 מיליון דולר כפי שדווח, אחד היקרים בארצות הברית (העניין מביך את מילנר ונראה שהוא מבין כי ייתכן שלא העריך נכון איך הרכישה הזאת תיתפס).

בעיני רבים, מילנר הצליח יותר מדי ומהר מדי, במקום שהוא כולו יותר מדי ומהר מדי, אבל... אבל... וכאן אנשים מתחילים לגמגם ברוגז... בצורה לא לגמרי הוגנת: הנה לפנינו אאוטסיידר שחילק כסף למייסדי חברות בתנאים נוחים להחריד - שילם סכומי כסף עצומים תמורת אחוזי בעלות מעטים יחסית, ובעצם קנה גישה אקסקלוסיבית לתוך החברות הנחשקות ביותר ברשת. נראה כי זאת האאוטסיידריות שלו שמרגיזה ומפחידה יותר מכל. איך הצליח אאוטסיידר לזהות הזדמנויות שהמשקיעים הטובים ביותר ברשת החמיצו? האם הצלחתו של מילנר מעידה על כך ששאר העולם מתחיל לפרוץ לתוך מה שהיה, עד לאחרונה, אמריקאי כמו פאי תפוחים - העתיד והעושר של האינטרנט?

הבית, שטחו קרוב ל-2,400 מ"ר, מעוצב בסגנון אחוזה צרפתית וכולל חמישה חדרי שינה, אולם אירועים, אולם קולנוע ובריכת שחייה מקורה צילום: איי-פי

לכן אני כאן - ברוסיה ובדירת הוריו - כדי לנסות להבין מה היתרון שלו. אם הוא משנה את כללי המשחק, איך בדיוק המשחק משתנה? אני סקרן לגלות גם מה השאיפות האישיות שלו: נראה שהוא רוצה שאנשי עמק הסיליקון יכבדו אותו - אבל למה זה חשוב לו? מה אכפת לו מה הם חושבים? נסיקתו של מילנר כמשקיע קרתה כל כך מהר - הקרן שלו גדלה מאפס ליותר מ-12 מיליארד דולר בנכסים אמריקאיים בתוך פחות משנתיים - שלסיפור שלו לא היה זמן להיחשף.

עסקי מקרוני

אפשר לומר כי רוסיה היא המקום המרתק ביותר בעולם לאנשי עסקים, משום שהכל בה פועל לפי סיבה ותוצאה. כל דינמיקות הכוח גלויות - הנה בעל הכסף, הנה בעל ההשפעה, הנה זה שחולש על המשאבים - כל מה שנחוץ זו התושייה והמיומנות לנצל זאת.

אחרי נפילת ברית המועצות קם מעמד של ברונים שודדים - האוליגרכים - שהשתלט על חלק ניכר מהמשאבים העצומים של רוסיה. בתהליך הפרטה לא מאורגן ומושחת, הם השיגו במחיר זול מאוד שליטה בחלק גדול ממוצרי הייצוא של רוסיה: נפט, מינרלים, עץ וחיטה עברו מידיים ממשלתיות לפרטיות.

נקודה חשובה: מספר חסר פרופורציה מהאוליגרכים הם יהודים. יהודים רבים ברוסיה הסובייטית, שלעתים קרובות נמנעו מהם האפשרויות לפתח קריירה ציבורית, למדו לשגשג בשוק האפור והשחור. לפיכך, הם היו בין הקפיטליסטים המעטים ברוסיה כשהקפיטליזם הופיע.

מיכאיל חודורקובסקי. השתלטות חוקיתצילום: אי-פי

מילנר, שצעיר בחצי דור מהאוליגרכים הראשונים, מכר מחשבים בשוק האפור כשברית המועצות נפלה. הוא קנה מכונות DOS ישנות, שיובאו או הוברחו מארצות הברית, ומכר אותן בקרנות רחוב נבחרות.

אביו, שהפגין צד אחר של המסורת והפיקחות העסקית היהודית - הצד הזהיר, לא היה מרוצה. מילנר הזניח את לימודיו כסטודנט לתואר שני בפיזיקה, ועיסוקיו היו עלולים לסכן אותו בתגובה מצד הרשויות. הפתרון של אביו היה מצד אחד צפוי, ומצד שני זינוק פראי למים לא מוכרים: בנו צריך לעשות תואר שני במינהל עסקים בארצות הברית. ב-1990 נרשם מילנר לבית הספר וורטון שבאוניברסיטת פנסילווניה, שם לימד פרופסור שהיה חבר טוב של אביו.

המעבר של מילנר היה קיצוני מכל הבחינות שאפשר לדמיין (בוורטון הוא היה זר לחלוטין), אבל זה היה גם מעבר חד לתוך אחד מהרגעים הדרמטיים והפיקארסקיים ביותר בקפיטליזם האמריקאי. זה היה העידן של אמני ההשתלטות - מייקל מילקן, קארל אייקן, רונלד פרלמן, הנרי קראביס - ומילנר התאהב בכולם: "אלה הן דמויות רומנטיות מאוד בעיני - והם אמריקאים מאוד".

בינתיים, ארצו קרסה פנימה, ונהפכה להיות, בעיני רבים, ארץ של תחרות חופשית פרועה ורווחית ביותר. מילנר צפה מרחוק ונמלא קנאה, ואחרי וורטון ושלוש שנים בבנק העולמי, הוא שב למוסקווה.

הוא התחיל לעבוד בשירות מיכאיל חודורקובסקי, היום אויבו הכלוא של פוטין, המייסד של יוקוס, שהיתה אז חברת הנפט הגדולה ברוסיה. בשנות ה-90 היה חודורקובסקי בתהליך של בליעת חלקים ניכרים מהכלכלה הרוסית, יש שיאמרו בדרכים יוצאות דופן. מילנר הציע לחודורקובסקי לנסות השתלטות חוקית - בסגנון אמריקאי, ולראשונה אי פעם ברוסיה - על חברת ממתקים. ההשתלטות נכשלה (מילנר כתב על כך ספר ושימח את אביו), והוא יצא לדרך עצמאית. ב-1998 הוא אירגן קבוצת משקיעים וקנה מפעל מקרוני. ממשלת רוסיה בדיוק הודיעה כי אינה יכולה לעמוד בהחזר חובותיה, ומילנר הניח כי אלה ימיו האחרונים של המקרוני המיובא.

אבל המקרוני ממש אינו העיקר. אף אחד בעולם הדיגיטלי לא ידע אז שהאיש ממפעל המקרוני הרוסי קיים בכלל, אבל כשהוא ישב בלילות במפעל, עם תזרים המזומנים המתעצם שלו, מילנר התמקד במה שקורה בארצות הברית. זה היה רגע השיא של זמן הדוטקום, ומילנר ננעל על תיאוריה עסקית אמריקאית - ונכבש.

על פי התיאוריה הזאת, האינטרנט הוא אמצעי פרסום שבו המשתמשים יוצרים בעצמם כמויות עצומות של תוכן. במילים אחרות, כפי שמילנר הבין זאת, אותו אוקיינוס של הכנסות מפרסום, שזרם עד אז לכלי התקשורת המסורתיים, עשוי לעבור עתה לאינטרנט, אבל בלי העלויות של הצורך ליצור תוכן. בבקשה!

ג'ק דורסי, טוויטר. קשר ייחודיצילום: בלומברג

"מנקודת המבט של מתח-רווחים", מציין מילנר, "יש בזה קסם גדול".

אבל אז הבועה פקעה. Mail.ru, חברת האינטרנט הגדולה ברוסיה, שבשיאה הוערך שוויה ב-100 מיליון דולר, התרסקה גם היא. מילנר, עם תזרים המזומנים מהמקרוני, קנה אותה בזול. הספסר מהשוק האפור הסובייטי, שהיה בדרך ליהפך לאוליגרך, היה ליזם דוטקום.

הילד החדש בשכונה

את מילנר פגשתי לראשונה ב-2009 לקפה במלון פור סיזנס, ברחוב 57 מזרח בניו יורק, כמה חודשים אחרי שהוא השקיע במפתיע 200 מיליון דולר תמורת 2% ממניות פייסבוק.

מילנר היה הילד החדש בשכונה. ברור שהוא לא הכיר אנשים רבים, לא הסתובב בחוגי האליטה הטכנולוגית ונכשל במרבית מבחני הניים-דרופינג. הוא אפילו לא ניסה ליצור רושם שהוא יודע את מי הוא צריך להכיר.

תיקון: דרך Mail.ru הוא הכיר את אנשי הכספים של גולדמן סאקס ברוסיה. ואכן, נראה כאילו מילנר קיבל השראה מהתפיסה שהפיץ גולדמן ביחס למדינות - BRIC שהצטברות ההון ושיעורי הצמיחה הגבוהים בברזיל, רוסיה, הודו וסין יכולים לשנות את מאזן הכוחות הכלכלי בעולם.

אלישר אוסמאנוב. משקיע מרכזיצילום: אי-פי

עצם ההחלטה להשקיע בפייסבוק נובעת בחלקה מארוחת ערב רווית רכילות במוסקווה עם אנשי גולדמן ברוסיה, שבה - בין דברי שבח עצמיים לכישורי בנקאות-ההשקעות שלהם - ציינו הבנקאים שייתכן כי פייסבוק מתכננת גיוס השקעות משמעותי. זה היה חודשים אחדים בלבד אחרי ההתמוטטות של ליהמן ברדרס, והכלכלה העולמית היתה נתונה במשבר עמוק. מייספייס, מנהיגת הרשתות החברתיות, צללה במהירות. למרות זאת, מילנר היה נסער מהחדשות.

יותר מזה, היה לו כסף בבנק. או שהיה מסוגל לגייס אותו בקלות. מילנר הקים קרן נפרדת להשקעות בחברות אינטרנט בינלאומיות, ובייחוד אמריקאיות, כשאוסמאנוב הוא המשקיע המרכזי. לאוליגרך היה כסף ועניין בנכסי אינטרנט, כולל, לצד Mail.ru, השקעה באתרי חדשות כ-Livejournal.com בארצות הברית ו-Gazeta.ru ברוסיה. הקרן נקראה דיגיטל סקיי טכנולוגיות, ופייסבוק היתה המטרה הראשונה שלה.

אולם אפילו במצב הפיננסי העולמי הקשה, שיחה מרוסי לא מוכר, עשיר ככל שיהיה, למנהל הכספים אז של פייסבוק, גדעון יו, נראתה דון קישוטית. יו דחה בנימוס את הצעתו של מילנר. אבל מילנר עלה על מטוס, טס לקליפורניה והתקשר אל יו מסן פרנסיסקו. יו, מתרשם בעל כורחו, הסכים לפגוש אותו. ואז הציע מילנר עסקה ששינתה את כללי המשחק.

השקעות בטרם ההנפקה לציבור, אפילו בחברות היי-טק מרקיעות שחקים, שאינן רווחיות עדיין, פועלות בדרך כלל לפי דפוס מסוים: קרן הון סיכון מקבלת העדפות שונות בתמורה להשקעתה ומושבים בחבר המנהלים (שמשמעותם השפעה ישירה על עתיד החברה - בדרך כלל כזאת הדוחפת להנפקה לציבור מהר ככל האפשר). מילנר הציע משהו שונה באופן קיצוני, או אווילי: השקעה בלי שום העדפה ובלי מושבים בחבר המנהלים. למעשה, הכסף שלו הוא כמו כסף של הנפקה לציבור: מניות בלי יתרונות, וללא העול של הנפקה לציבור (הזמן שמצריכה הצגת החברה, ההוצאות המינהליות של חברה ציבורית, הלחץ של השוק להרוויח כסף בטווח הקצר).

ההצעה ייצגה גם השקפה פילוסופית חדשה ונועזת: כאשר חברה מגיעה לגודל מסוים - הערכת שווי של מיליארד דולר לתפיסתו של מילנר - פרופיל ההשקעה שלה משתנה. היא מחזיקה בנתח שוק גדול מספיק וביססה מותג יציב מספיק, וכך מייצגת הרבה פחות סיכון מאשר ההערכה המקובלת של קרנות הון סיכון בנוגע לסטארט-אפים.

אבל לא כך פירש זאת שאר העולם. במקום זאת, זה נתפס כעסקה נואשת ודי וולגרית מצד אחד - מילנר קונה חלק קטן מפייסבוק, ומעריך שהחברה כולה שווה עשרה מיליארד דולר, ומצד שני - פייסבוק מתבזה בלקיחת כסף רוסי. כסף רוסי! למעשה, זאת נראית כמו עסקה די נואשת משני הצדדים (בעיצומו של משבר הבנקים, לפייסבוק היו עוד שתי הצעות בלבד בסיבוב הזה - ואף לא אחת מהן מהדרג הגבוה של קרנות הון סיכון).

כשישבנו בפור סיזנס, אני לא חשפתי את עצמי ואמרתי ש"פייסבוק לקחה כסף רוסי, מה זה אומר על מצב התעשייה ועל מצב הרשתות החברתיות? זה אומר שהמדיה החברתית היא כנראה לא השקעה כל כך מוצלחת". אבל אין ספק שזה מה שחשבתי.

במקום זאת הפצצתי את מילנר בשאלות בעניינים שגרתיים יותר: החשש מפני פגיעה בפרטיות המכביד על פייסבוק, חוסר הניסיון של מארק צוקרברג, הצל של מייספייס.

מארק צוקרברג, פייסבוק. יחסים נינוחיםצילום: בלומברג

הרוסי, כך הבחנתי, לא רק ענה במילים של הברה אחת, אלא שהוא גם היה משועמם: אני לא רואה - ואני לא היחיד שאינו רואה - את התמונה הרחבה; אני לא מבין שבתוך כמה חודשים יהיה ברור כי הרשתות החברתיות משנות את ההתנהגות הבסיסית באינטרנט; ואני לא קולט את התמונה הרחבה של יורי מילנר, העובדה שהוא שינה, בלי שאיש יבחין בכך, את מאזן הכוחות של הכסף בטכנולוגיה.

"השקעתי בארבע רשתות חברתיות. יותר מכל אדם אחר", הסביר מילנר.

אבל זה ברוסיה ובפולין (במילים אחרות, בשווקים שאי אפשר כלל להשוותם לשוק האמריקאי).

"זה אותו דבר. הרשתות החברתיות הן דרך טובה יותר ליצור קשר עם העולם הדיגיטלי. הן יותר טובות מ(מנוע) חיפוש. יש בהן השלכות על... הכל. שינוי מוחלט".

יש משהו נוסף שלא הבנתי, כי איש עוד לא הבין אז. אף שנראה כי מילנר עשה עסקה גרועה, ללא כל ההגנות שהשקעה מוקדמת זכאית לקבל בדרך כלל, למשך זמן מה יש לו דבר אחד: זכות ראשונים לקניית כל מניה אחרת של פייסבוק שמחליפה ידיים.

הכסף הטיפש קנה לעצמו מה שיכול ליהפך לגישה בלתי מוגבלת אל חברה שלדעת רבים היא החשובה ביותר באינטרנט זה עשור. כך החלה אחת מהנסיקות המהירות בהיסטוריה הדיגיטלית.

נמצא בכל מקום

כעבור יותר משנה נתקלתי במילנר בלובי של מלון ריץ'-קרלטון בסן פרנסיסקו (הוא עוד לא קנה את ביתו). מאז שנפגשנו לאחרונה, הוא הגדיל את אחיזתו בפייסבוק כמעט ל-9% (2.4% בידי קבוצת Mail.ru, השאר בקרן ההשקעות שלו, DST). הוא הסתער גם על זינגה וגרופון. גם אם הוא עדיין לא היה אהוב בעמק הסיליקון, נראה שהוא למד להכיר כמעט כל אחד שם. למעשה, הוא נמצא כמעט בכל מקום - נואם בכל כנס טכנולוגי.

"מה שלומך?" שאלתי, תוהה אם עלי להציע שנשתה קפה. אולם מילנר נוטה להיות כה תמציתי, שעצם הרעיון הפחיד אותי.

"טוב".

מה מביא אותך לכאן?

"אה..." הוא השתתק.

הטלפון שלו צילצל. השיחה נגמרה. את התשובה על שאלתי קראתי בעיתון יום או שניים אחר כך. לפי דיווחים, גוגל הציעה שלושה מיליארד דולר תמורת טוויטר. בתגובה הציעו קליינר-פרקינס לקנות חלק מהחברה לפי הערכת שווי של 3.7 מיליארד דולר, הצעה שנענתה בהצעה נגדית של מילנר, שהעריכה את שווי החברה ב-4.2 מיליארד דולר. טוויטר לקחה את הכסף של קליינר בהערכת שווי קרובה יותר לזאת של מילנר; כעבור שמונה חודשים היא לקחה גם את הכסף של מילנר, אף שהפעם על בסיס שווי של 8.4 מיליארד דולר.

זוהי המציאות החדשה של המדיה החברתית: בכל מקום שמשהו קורה בו, גם מילנר נמצא שם. הוא ממשיך לקנות. הכסף אינו מגבלה בשבילו.

בעת שכל זה קרה, זמן קצר לפני חג ההודיה בנובמבר 2010, מילנר, בחליפה כחולה, שתה קפה עם מארק צוקרברג בסטארבקס בפאלו-אלטו. השניים פיתחו מערכת יחסים נינוחה. צוקרברג אמר שהוא חושב לגייס עוד מיליארד או שניים. ומהר. הוא לא רוצה הסחות דעת; אם הוא יעשה זאת, הוא רוצה שזה יושלם בתוך 60 יום. מילנר אמר שאפילו בשבילו, שני מיליארד ב-60 יום זה הרבה. אבל הוא יסתדר.

מילנר, לא רק המשקיע החיצוני הגדול ביותר באחת מהחברות הנחשקות ביותר בעולם, היה עכשיו, הודות למערכת יחסיו עם צוקרברג, גם אחד משומרי הסף שלה. הוא הכניס את גולדמן סאקס לעסק. זו היתה נסיגה משמעותית מן העמדה הרגילה של גולדמן, שבה הבנק מחליט מי יקבל אפשרות להשקיע, ובדרך כלל משאיר את כל האחרים בחוץ. בגולדמן הסכימו להשקיע 375 מיליון דולר מההון של הבנק לעומת 125 מיליון של מילנר, ולגייס את השאר מלקוחות הבנק. הבנק גם הסכים להתחלק עם מילנר בארבעת אחוזי העמלה מסך הכסף שיגויס, כמו בחמשת אחוזי העמלה על כל רווח של המשקיעים, מעבר להשקעה ההתחלתית שלהם. בשביל בנק כה יהיר, אלה תנאים שכמעט לא נשמעו כמותם. ואולי מסיבה זו - מריבות פנימיות בחברה - פרטי העסקה דלפו.

נשיא רוסיה, דמיטרי מדוודב, בפורום הכלכלי הבינלאומי של סנט פטרבורג. חסיד השוק החופשיצילום: אי-פי

בינואר 2011, יום לפני הגשת ההצעה, התקשר אנדרו רוז סורקין מ"ניו יורק טיימס" אל גולדמן, אמר שהסיפור ברשותו, וגרם לחריקות שיניים רבות. בחברה הניחו כי אם ההצעה תוגש אחרי פרסום הסיפור ב"טיימס", זו עלולה להיות הפרה של כללי רשות ניירות הערך האמריקאית. לכן, בפאניקה, שלחה החברה את ההצעה בדואר אלקטרוני לפני שה"טיימס" ייצא עם הסיפור.

שני דברים קרו: הלקוחות של גולדמן דרשו להשקיע, וההצעה זכתה מיד לחיתום יתר בפקטור של 13 (במחיר המניה המקורי, הביקוש למניה היה גדול פי 13 מההיצע), הקדמה דרמטית לעוצמה הפוטנציאלית של ההנפקה לציבור של פייסבוק. בתוך כמה ימים, עורכי הדין של גולדמן נלחצו, וביטלו את ההצעה. בכל מקרה, הם ביטלו אותה למשקיעים אמריקאים - אבל לא ללקוחות הזרים של גולדמן, שביחד עם החלק של מילנר השלימו סיבוב גיוסים של 1.5 מיליארד דולר, לפי שווי חברה של 50 מיליארד דולר.

אחד משישה

מילנר ואני אכלנו ארוחת בוקר פעם נוספת בפור סיזנס בניו יורק. חלפה שנה מאז נפגשנו לראשונה במלון הזה, שמשמש אחד המשרדים הניידים שלו כשהוא בעיר. הפעם שאלתי אותו אם ישתף פעולה עם כתבת דיוקן עליו ב"ויירד". הוא סירב להתחייב, אבל דיבר בגילוי לב גדול בהרבה על מעמדו המתחזק במהפכת המדיה החברתית. ברור כי אופקיו ממשיכים להתרחב - ממשקיע לכוח אינטלקטואלי כלל-עולמי. "אני חייב לנתח", אמר מילנר כשהוא שוקל את בקשתי, "מתוך מה שאני עושה עכשיו, למה תהיה השפעה בעוד שנתיים, שלוש או חמש. מה המסר שלי? זוהי הזדמנות לתפוס עמדה בקנה מידה גלובלי".

ואכן, כעבור חודש התקשר מילנר לספר לי שהוא אחד משש דמויות בעולם הטכנולוגי שנבחרו לתת תדרוך למנהיגי מדינות הג'י-8 במפגש הפסגה שלהם בדוביל, צרפת, שהתקיים במאי 2011. זוהי דוגמה מצוינת לעלייה במעמדו ולכוח שצבר. סמינר האינטרנט של הג'י-8 כלל שורת נואמים בולטים באליטה הדיגיטלית: מארצות הברית - צוקרברג ואריק שמידט מגוגל; מיפאן - הירושי מיקיטאני, מנכ"ל רשת הקמעונות המקוונת ראקוטן; מצרפת - מוריס לוי, ראש סוכנות הפרסום פובליסיס גרופ, וסטפן רישאר, מנכ"ל פראנס טלקום. ואחר כך, מילנר.

בוריס ילצין )במרכז ( על טנק בחזית בניין הפרלמנט הרוסי, אוגוסט 1991 . גם מילנר היה שםצילום: אי-פי

למה מילנר? גם משום שהוא הצליח להחדיר את עצמו במיומנות כה רבה למעגלי-קשר מיוחדים, אבל גם כי הוא היחיד בקבוצה שבא מכלכלה מתפתחת. זה מעניק לו נקודת מבט ייחודית. נשיא רוסיה דמיטרי מדוודב, בניסיון להזניק את היזמות המקוונת (ולהבדיל את עצמו מקודמו פוטין), הפך לחסיד השוק החופשי ומתנגד לרגולציה ככל אחד במערב. בהשוואה לממשלתו, צרפת, גרמניה ואפילו ארצות הברית מייצגות עמדות קונוונציונליות מיושנות ביותר. מילנר הוזמן לכאן כנראה כדי לייצג את היזמות הלא-אמריקאית בשיא שאיפותיה והצלחתה.

מילנר נאם אחרון. עד שהוא עלה לבמה, חמשת הנציגים האחרים של העולם הדיגיטלי כבר דנו בענייני מדיניות ותיארו את הצמיחה הצפויה של עסקיהם השונים. ראש ממשלת איטליה, סילוויו ברלוסקוני, נרדם, ומנהיגי הג'י-8 האחרים - דייוויד קמרון, ברק אובמה, מדוודב - התעסקו באייפדים שלהם. מילנר נשא נאום נבון ובהיר על הטכנולוגיה החברתית; הוא רואה רשתות כמו אלה שיצרו טוויטר ופייסבוק כצעדים לפיתוח המוח הגלובלי; כל פני השטח החברתיים מתחברים לתודעה קיבוצית חדשה, שמשנה את טבעו של המידע וגם את המונופולים השולטים בו.

תקיעת מרפק בצלעות

מילנר הוא אולי אב-טיפוס של אותו מוח גלובלי שהגה - אין ספק שהוא השיג מעמד מסוים של "ישות גלובלית". הוא נוסע לבדו, או לעתים עם אשתו, שתי ילדותיו (בנות 4 ו-6) וחמותו. משרדו במוסקווה פעיל 24 שעות ביממה, והוא שוהה לעתים נדירות שבוע שלם באותה יבשת. לעתים קרובות הוא מבקר בשבוע בכל אחת מהיבשות, חוץ מאנטארקטיקה.

זהו חלק מאותה התנהגות שהופכת אותו לחריג בשכונתו החדשה בלוס אלטוס הילס. עמק הסיליקון, למרות היותו המרכז של העולם הדיגיטלי, הוא מקום קרתני להחריד ולמעשה די אטום. אפילו תרבות המהגרים המפורסמת שלו שמה דגש על אימוץ דרכו של העמק. למרות כל הדיבורים על חדשנות, מקום זה מסרב לקבל כמעט את כל מי שאינו חלק מהמיינסטרים. לפני מילנר, היה אפילו קשה לקנות את הכניסה בכסף - הכסף בעמק, הכסף הטוב ביותר, הכסף שמשיג את העסקות הטובות ביותר, תמיד בא עם אילן יוחסין כלשהו. אפילו כסף ניו-יורקי, שלא לדבר על כסף שמקורו באלוהים יודע איפה, נתפס כנחות וחשוד.

גם אם עלייתו לגדולה משום-מקום ומעמדו הכלל-עולמי אינם עוזרים לו להתיידד עם שכניו החדשים, הם מעניקים לו יתרון חדש, המערער קצת את השקט בחוג המצומצם של העולם הדיגיטלי. הוא אחד מאותם אנשים ספורים הפועלים בשווקים רבים בעת ובעונה אחת, בלי תשתית מקומית. לכן הוא נמצא במצב של ריחוף - של מקשר, מתווך ובסופו של דבר שחקן עצמאי לחלוטין.

אין הכוונה רק לגישה שלו להון גלובלי, או ליכולתו לפעול בשווקים שבהם היותך אמריקאי לא בהכרח מועילה (ב-12 החודשים האחרונים הוא השקיע יותר ממיליארד דולר בחברות אינטרנט סיניות), או מקורות המידע המדהימים שלו בשוק דיגיטלי גלובלי הצומח במהירות. לא, הוא פשוט אוהב את זה: הוא הכי מאושר כשהוא במעבר ממקום למקום.

אולם, כמובן, למרות התודעה הגלובלית והנדודים (ו-2,300 המטרים הרבועים של ביתו בלוס אלטוס הילס), מילנר הוא רוסי. הוא אמנם ניסה מבחינות מסוימות להתרחק מהבסיס - Mail.ru הונפקה לציבור בלונדון ב-2010, ודיגיטל סקיי עושה עסקים כמעט אך ורק בארצות שאינן דוברות רוסית - אבל ביתו ובסיסו נמצאים ברוסיה. עד לפני שנתיים, רוב ההון שלו היה רוסי (היום, 70% מהונו מקורם מחוץ למדינה). וכפי שאפשר לצפות, גם האנשים שביכולתם לסבך את חייו במידה הגדולה ביותר הם רוסים.

ואכן, למרות התרחבותו הגלובלית וההון האישי שצבר על הנייר מדיגיטל סקיי - 2% עמלה שנתית על מיליארד דולר של הון הקרן; 20% על רווחים של יותר מעשרה מיליארד - הוא מייחד תשומת לב רבה לפוליטיקה ברוסיה. או, אולי מדויק יותר לומר, לניווט בפוליטיקה של רוסיה, לשמור מרחק, אבל לא יותר מדי מרחק. לא לקפוץ יותר מדי קדימה. לדעת את מקומו.

להזמנתו של מילנר לראיין אותו במוסקווה - שנשלחה כאילו היתה צפויה מראש - צורף תנאי: שאבוא קודם כל לסנט פטרבורג ואנחה פאנל במה שנקרא הפורום הכלכלי הבינלאומי של סנט פטרבורג. כמו במקרים רבים בקפיטליזם הרוסי, זהו חיקוי קרתני של משהו אחר - במקרה זה, הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס.

אני מגלה כי זהו תיאטרון מורכב ואולי גם משעשע, שבו יש לי תפקיד זוטר. מילנר עצמו ממלא תפקידים רבים. הוא מארגן הפאנל וגם אחד מהמשתתפים בו שמושכים את רוב תשומת הלב. הוא המתראיין וגם מביים הראיון. ואכן, הוא מתדרך אותי בפירוט: את אלה אני אזמין כדי להציג את העמדה הרוסית; את ההוא אני אזמין כדי להציג את העמדה האמריקאית; את זה אני אזמין כדי לדבר על העמדה הבינלאומית ואת מילנר כדי לדבר על העמדה שבאמצע.

הרוסים בפאנל הם דמיטרי גרישין, שמילנר מינה אותו למנכ"ל Mail.ru, כיום חברת האינטרנט השנייה בגודלה ברוסיה, וארקדי וולוז', מנכ"ל Yandex, חברת האינטרנט הגדולה ברוסיה. האמריקאים הם מארי מיקר, לשעבר אנליסטית במורגן סטנלי שעובדת כעת בקרן הון סיכון של קליינר, פרקינס, קופילד ובאיירס, וג'ים או'ניל, הבנקאי בגולדמן סאקס שטבע את המושג BRIC. את העמדה הבינלאומית מייצגים דניאל אק, השוודי שהיה שותף בהקמת ספוטיפיי והמנכ"ל הנוכחי שלה, ושאיתו מנהל מילנר משא ומתן על השקעה בחברה; ופטר וסטרבאקה, מנהל השיווק הנודד של רוביו, החברה שיצרה את אנגרי בירדס (אמנם מילנר מפקפק מאוד בטענות החברה שהיא תהיה בקרוב גדולה יותר מפייסבוק, אבל הוא דן בהשקעה ברוביו).

כמו כן, ישנו נשיא רוסיה מדוודב - הסיבה העיקרית, אני מניח, לכל התרגיל הזה. זאת אומרת, נאמר לי שיש סיכוי טוב שמדוודב יופיע לפאנל. הוא יופיע - אם בכלל (אבל, קריצה, בטוח שהוא יופיע) - אחרי שהדיון בפאנל יתחיל. בנקודה זו אני מתבקש לומר: "ברוך הבא אדוני הנשיא. איזה כבוד שהצטרפת לדיון שלנו. אוכל להזמין אותך להצטרף לפאנל שלנו?"

למעשה, כאשר הרגע מגיע, אני מפספס את כניסתו של מדוודב לחדר הצפוף - עד שמילנר תוקע את מרפקו בצלעותי; בחיוך קל, כך הבחנתי.

הנקמה המתוקה

אנשים מצליחים מנסים לעתים קרובות להסביר את הצלחתם לעצמם לא פחות מאשר לאחרים, וזה לא מפתיע. מילנר לוקח אותי לסיור במוסקווה שלו, ונראה שהוא מתפעל מעצמו. לא בדרך גאוותנית. הוא כמעט עד ראייה - אדם המנסה להסביר ולהדגים גם את השגרתיות שלו וגם את הייחודיות שבו.

ארוחת הערב נערכת בדירתו בפרברי מוסקווה, שלוש קומות מאובטחות היטב במגדל נוח בסגנון פרברי לוס אנג'לס, שעיצבה אשתו, יוליה. הם עברו לכאן לפני שנתיים - חלק משינוי נרחב יותר בחייהם - מבית קטן בהרבה במרכז העיר (שמילנר מסר לאחיינו).

מלבד גודלה העצום, הדבר היחיד שבאמת מייחד את הדירה הוא שבמקומות שבהם אנשים אחרים היו דוחסים אולי המון יצירות אמנות, מילנר דחס מסכי וידיאו, כל אחד מהם מכוון לרשת חדשות בינלאומית כלשהי או לאפליקציית מדיה חברתית.

כאן, לפני ארוחת הערב, מילנר מספר לי שהוא לא השלים את הלימודים בוורטון - למעשה, חסרות לו כמה נקודות קרדיט. זהו וידוי נוקב; נראה שהוא רוצה לנקות את השולחן (ולציין שאנשים מצליחים בעמק לא סיימו את לימודיהם, ובכך אולי להגביר את האמינות שלו).

ארוחת הערב עצמה, באווירה נוקשה אך נעימה, הוכנה בחלקה בידי אשתו ובחלקה היא בופה של חומוס וטאבולה שהוזמן מבחוץ. שתי בנותיו, שמילנר מקווה כי ידגימו את האנגלית שלהן, מצטרפות אלינו ומציגות הופעה מקסימה, גם אם בחוסר רצון.

בבוקר, מילנר והנהג שלו אוספים אותי ממלוני. התחנה הראשונה היא בית הכנסת החדש שלו, אופנתי ושמרני יותר מאשר בית הכנסת שבו גדל, ועם אבטחה גדולה יותר. היהדות היא הכותרת המוצהרת של הסיור: הנקמה המתוקה של ילד יהודי שהצליח לא רק ליהפך לחבר בממסד הרוסי, אלא גם בסדר העולמי הטכנולוגי החדש. אולם הסנטימנטליות מסבירה רק חלק מהעניין. כשאני שואל אותו מה מידת האדיקות שלו - ונמנע מציון העובדה כי ברור שאשתו אינה יהודייה - תשובתו מסקרנת: "מצומצמת מאוד". הוא מציע לי כיפה מהסל המשותף כמזכרת.

אנחנו עוקבים אחר מסלול עלייתו של האוליגרך דרך שכונות ובתי ספר שלא רק שלא החדירו בו תחושת ייעוד, אלא גם אינם מצליחים לתת תחושה של הקדרות הסובייטית שכיסתה יותר ממחצית מחייו. העובדה שאותה קדרות הוסרה נראית לו עדיין כפלא. הוא מספר על כמעט-היתקלות של אביו עם סטאלין, וכשאנו מגיעים לכיכר האדומה הוא נזכר, עדיין במעט קוצר נשימה, איך הוא היה כאן, עם עוד אנשים לא רבים, כשהדגל הסובייטי הורד והדגל הרוסי הונף.

כשאנחנו מנסים ללא הצלחה לעקוף את התור למאוזוליאום של לנין, מילנר מתאר בקצרה את מעמדו הנוכחי כיועץ לממשלה - מדוודב מינה אותו לשבת בוועדה שנראית לדעתי מקבילה למועצה הכלכלית המייעצת לנשיא ארצות הברית. מסקרן לגלות שהוא מתאר זאת במושגים כמעט פרו-אמריקאיים, או של בני הדור החדש: לשני הלא-פוליטיקאים בוועדה זו - הוא ומיכאיל פרוחורוב - השקעות ניכרות בארצות הברית (פרוחורוב, הבעלים של קבוצת האן-בי-אי ניו ג'רזי נטס, מתמודד עכשיו מול פוטין בבחירות לנשיאות).

את ארוחת הצהריים אנו אוכלים במסעדה איטלקית חדשה הצופה אל הבית הלבן, מושב הפרלמנט הרוסי, שב-1991 היה נתון במצור של חסידי המשטר הקומוניסטי הישן. מילנר מצביע על הנקודה בדרך שבה עמד באותו יום, ועל המקום מעט הלאה משם שבו נהרגו כמה עוברי אורח. מילנר מצא אז מחסה בבניין הזה, שעל גגו אנחנו אוכלים ריזוטו שלווים.

אנחנו נוסעים לאוניברסיטת מוסקווה, שם הוא עשה תואר בפיזיקה תיאורטית. בטיול בפארק קטן שנחשב חלק מהקמפוס ונמצא מול הבניין העצום, מילנר מצייר תמונה נוגה של העלבונות שהמערכת הטיחה בסטודנטים היהודים ובשאפתנות היהודית.

להתראות בסקוטלנד

קשה לפספס את הברור מאליו: מי יתפעל יותר מההשלכות של הרשתות החברתיות - מהחזון שלפיו כולם ידברו עם כולם ללא הפסק וללא מתווכים, בוררים או צנזורים - מאשר אזרח ברית המועצות לשעבר? באותה המידה, מי יראה בה גורם כה מהפכני שערכו רב כל כך?

זוהי התובנה הייחודית ששינתה את חייו של מילנר, ושבעזרתה הוא משנה את כלכלת הטכנולוגיה: נראה שזה שווה לו יותר מאשר לכל אחד אחר (או לפחות כל בעל הון אחר).

מבחינה מסוימת הוא השפיע על הרשתות החברתיות כפי שמייקל מילקן השפיע באמצע שנות ה-80 על חברות רבות שלא יכלו לגייס אשראי. מילנר, בין השאר בזכות העדשות של ניסיון חייו, ראה בהן רמה אחרת לחלוטין של ערך - אם הרשתות החברתיות משנות את העולם, זה יותר חשוב ממה שכולם חושבים. וכמו כן, אם חברות טכנולוגיה הגיעו לשווי מסוים, זהו מדד די אמין לעמידותן. כתוצאה מכך, הוא העלה את ההימור, והציב את הרשתות החברתיות ואת עצמו במוקד הפיתוח הטכנולוגי.

יש לו מטרה שונה ונוספת. הוא יותר אסיר תודה לגאונים של עמק הסיליקון, יותר מתפעל מהם, מאשר כל הממסד של העמק - שהוא אדיש וציני ככל ממסד. ישנו תמיד מרכיב מעורפל של אופוזיציה במערכת היחסים של קרנות הון סיכון עם החברות שבהן הן משקיעות. הן מנסות תמיד לשפר את עמדתן, לשלם כמה שפחות ולהרוויח כמה שיותר. מילנר - כעת הקשר הייחודי בין הגורמים המרכזיים במדיה החברתית: צוקרברג בפייסבוק, מארק פינקוס בזינגה, אנדרו מייסון בגרופון, ג'ק דורסי בטוויטר ודניאל אק בספוטיפיי - אינו חושב על עסקות יחידות, אלא קושר את עצמו פיננסית ואסטרטגית למייסדים, וקוצר את הרווחים מכך. כבר עתה הוא מתחרה עם קרנות ההון-סיכון המצליחות ביותר במושגי הון אישי, ואפשר לטעון שכיום הוא גם יותר חשוב מהן - מילנר הוא שקובע את המחיר.

השנה, בסקוטלנד, מילנר מספר לי, הוא יארח כנס של כל חברות האינטרנט בעולם שערך השוק שלהן גבוה ממיליארד דולר - הוא מנסח את סדר היום, מסדר מחדש את מבנה הכוחות.

מבחינה מסוימת, לאליטות של עמק הסיליקון יש סיבה טובה לחשוד במילנר. הוא גנב, או לפחות הזיז, את מרכז עולמן.

תרגום: אסף רונאל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ