בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חייה ומותה של אמינש יאזצ'ו

על הדלת מודעת האבל של צה"ל. האם שותקת. האחות הגדולה מספרת שביום חמישי שעבר אחותה התקשרה ואמרה לה שיצאה שבת והיא בבית. בלילה היא נדרסה למוות. לפי המשטרה, נראה כי ארבעה נהגים פגעו בה, אך איש לא עצר להושיט לה עזרה. ביקור ביקנעם, אצל משפחת יאזצ'ו

5תגובות

"קדימה, תשאלו מה שאתם רוצים". כך, בארשת פנים קפואה ובמבט מיואש, קיבלה השבוע את פנינו דסטה יאזצ'ו בבית משפחתה ביקנעם.

אחותה הצעירה, אמינש, נהרגה לפני שבוע בתאונת פגע וברח, בעת שחצתה בחשכה את כביש 66 הסמוך. המשטרה מעריכה שארבעה נהגים פגעו בה בזה אחר זה והמשיכו בנסיעה. עד אתמול בצהריים לא אותר עדיין הנהג שפגע בה ראשון וככל הנראה גרם למותה.

דסטה ("איריס, בעברית"), מתפקדת מאז כדוברת הבלתי רשמית של המשפחה. אמה מכונסת בעצמה, לא מדברת. "אי אפשר לדבר אתה. קשה לה לענות עכשיו", היא מסבירה, וכובשת את פניה בקרקע.

אנחנו נפגשים בדירה הקטנה של המשפחה, בבניין משותף בן שלוש קומות ברחוב ראשי ביקנעם. מצדו האחד, משקיף הבניין על נוף הררי ירוק ומרהיב. מצדו השני עובר כביש. בפתח הבניין, לא רחוק משפת המדרכה, מכונסת המשפחה האבלה. האם, באיוש, בת 55, מוקפת בבני המשפחה, שותקת. הפנים שלה אומרות הכל.

שבעה ילדים היא הביאה לעולם, חלקם כבר נשואים עם ילדים משלהם. המבוגר בהם בן 37, הצעיר בן 17, היחיד שנולד אחרי אמינש, בת 19 במותה.

לא קל לדבר עם בני המשפחה. האבל הכבד עדיין טרי. רובם עלו לישראל מאתיופיה רק לפני עשור והעברית עדיין אינה שגורה בפיהם. למרות זאת, דסטה ניסתה לספר על אחותה הצעירה והאהובה אמינש.

חגי פריד

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

השיחה התקיימה למעלה, בדירת המשפחה. על הדלת תלויה מודעת האבל שהדפיס צה"ל לרב"ט אמינש יאזצ'ו, ששירתה במרפאת שיניים בבסיס ליד טירה.

דסטה, שבחודש הבא תחגוג 30, ישבה על הספה הרחוקה ביותר מהדלת. היא אם לשני ילדים קטנים. לפרנסתה היא עובדת בחדר אוכל במתקן של חברת חשמל.

האח הצעיר, יוסי, ישב על הספה הסמוכה. לצדו שני אחיינים קטנים, המומים ועצובים אף הם. בכיסאות סמוכים ישבו שתי נשים צעירות, בנות משפחה.

"היא אהבה מאוד לשרת בצבא", אומרת דסטה. "תמיד אמרה כמה שטוב לה להיות שם, לעזור לאנשים ולשרת את המדינה". בעוד שלושה שבועות היא היתה אמורה להשתחרר מהצבא. תוכניות גדולות לא היו לה. היא לא חלמה על טיול חובק עולם ולא על מסיבה ענקית. החלומות שלה היו צנועים יותר.

רפרודוקציה: חגי פריד

"היא רצתה לעבוד ולעזור למשפחה", אומרת אחותה. "היא חלמה להיות שוטרת. לתפוס אנשים שפורצים לחנויות, גונבים והורגים. להיות שוטרת טובה, שעוזרת לבני אדם. אם אפשר, בלי מדים. זה היה החלום שלה". חלום נוסף, רחוק יותר, היה להיות רופאה. "לצערי, זה לא יתגשם", מוסיפה דסטה.

"היתה הלוויה מקסימה", היא אומרת כשחיוך עצוב נסוך על פניה. "כולם הגיעו: חברים, חיילים, משפחה. קשה לנו לדבר. קשה לנו לענות. קשה לנו עם המלים. לא ציפינו שדבר כזה יקרה. קשה לנו לאבד אותה. מאוד קשה", היא מוסיפה.

"אחותנו היתה מיוחדת באמת. אחת שתנסה לחבר אותך לדרך הטוב ולדאוג שלא תלך בדרך עקומה. כולם התחברו אתה", היא אומרת. "היא היתה טיפוס חברותי, אחת שמתחברת עם כל אחד, לא משנה מי, גם עם מי שפגע בה. לא אחת ששומרת טינה". אחת מגיסותיה מוסיפה: "היא היתה בחורה, חבל על הזמן. אחת שהיתה נשארת רעבה רק כדי שלמישהו אחר יהיה מה לאכול. אין לי מלים".

המשפחה עלתה לישראל מהכפר דנגלה, המרוחק כ-500 ק"מ ושש שעות נסיעה מהבירה אדיס אבבה. ראשונים לעלות היו דסטה ואחיה הבכור, שבאו לבדם לישראל ב-1995. שש שנים לאחר מכן הצטרפו האם וארבעה אחים נוספים, בהם אמינש המנוחה. אח נוסף, שביעי במספר, עלה לארץ רק לפני כמה חודשים. האב נותר באתיופיה. צה"ל איתר אותו בשבוע שעבר ועידכן אותו על מותה של בתו.

אמינש היתה בת עשר כשעלתה עם אמה ואחיה. תחילה התגוררו במרכז קליטה בערד. שנתיים שהתה שם עם המשפחה. "היא הרגישה טוב, סבבה", מספר אחיה יוסי. "עוד באתיופיה היא חיכתה בכיליון עיניים להיפגש עם שני אחיה הגדולים שכבר היו בארץ", מוסיפה אחותה.

אחרי שנתיים עברה המשפחה למקום מושבה הנוכחי ביקנעם. "אני ואחי עזרנו להם והיינו מסבירים להם את כל מה שקשה", אומרת דסטה. את לימודי התיכון עשתה אמינש בפנימייה בכפר הנוער הדתי "חסידים" ליד קרית אתא. רוב אחיה למדו שם. אחר כך התגייסה. ואז נהרגה.

ביום חמישי שעבר דיברו האחיות דסטה ואמינש בפעם האחרונה. "היא אמרה לי שהיא נמצאת בבית, אבל לא הספקתי לבוא לבקר אותה, וזהו", אומרת דסטה. כמה שעות לאחר מכן היא נקראה לזהות את גופתה של אחותה הצעירה.

דבר מה

צוות מיוחד של המשטרה חוקר את נסיבות התאונה. על הפרשה הוטל צו איסור פרסום והחקירה מתנהלת "בדלתיים סגורות".

מהפרטים שפורסמו עד כה עולה כי אמינש נהרגה בלילה שבין יום חמישי ליום שישי שעבר, כשחצתה את כביש מספר 66 באזור חשוך ומסוכן, כנראה בדרכה חזרה הביתה מבילוי.

לפי החשד, מכונית שעברה במקום דרסה אותה והמשיכה בנסיעה כשגופתה של אמינש מוטלת על הכביש. עד אתמול בצהריים נהג המכונית הזאת עדיין לא נתפס.

שלושה כלי רכב נוספים פגעו בה בהמשך. אחד מהם, על פי החשד, היה נהוג בידי נהג הסעות מנצרת. נוסע ששהה ברכבו סיפר למשטרה שהרגיש שהנהג פגע "בדבר מה", אך כששאל אותו במה מדובר, השיב לו האחרון: "שום דבר". סנגורו של הנהג אמר כי לא העלה על דעתו שפגע באדם, ולו ידע זאת היה עוצר ומגיש עזרה. המשטרה עצרה את הנהג החשוד. נהגת נוספת, שפנתה ביוזמתה למשטרה, מסרה שהרגישה שפגעה "בדבר מה" אך לא הבינה שמדובר באדם.

לרבים הזכירה התאונה הזאת תאונה אחרת שאירעה לפני חמישה חודשים בדיוק. גם אז הקורבן היתה הולכת רגל צעירה ויפה. גם התאונה ההיא אירעה ביום שישי בשעות הבוקר המוקדמות. גם אז נמלט הנהג הפוגע בלי להעניק לה סיוע או להזעיק עזרה.

קורבן התאונה ההיא היתה לי זיתוני, שנדרסה כשחצתה את הכביש בצומת בצפון תל אביב. הנהג הפוגע וחברו שישב לידו ברכב היו יהודים-צרפתים. זמן קצר לאחר התאונה הם נמלטו לפאריס.

ללי היו הרבה חברים פעילים ובעלי יוזמה. זמן קצר לאחר שנהרגה הם הקימו מטה שתכליתו לאתר את האחראים למעשה ולדאוג שיועמדו לדין. ההד הציבורי שהצליחו לעורר היה מרשים. זעקתם הגיעה עד לנשיא צרפת, ניקולא סרקוזי.

רועי פלד, בן זוגה של לי, מנסה מאז, לשווא, להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בצרפת, כדי שיביאו להסגרתם של החשודים במעשה לישראל. בסוף השבוע שעבר, לאחר ששמע על תאונת הפגע וברח שבה נהרגה אמינש, כתב מאמר באתר Ynet. "הראש עף באחת חמישה חודשים לאחור, לרגע שלי נדרסה למוות", כתב,"עוד משפחה שחייה נהרסו ברגע, עוד מישהו שאין לו מושג למה לא עצרו לעזור לחברה שלו, לאחות שלו, לבת שלו. עוד נהגים חסרי מצפון שוקלים ומתייעצים על מתי, איך ואם בכלל יתנו את הדין. עוד משפחה נכנסה לסטטיסטיקה הנוראית של תאונות ‘פגע וברח'. עוד כאב ושכול שנגרמו ממוות סתמי ומכעיס".

שמחה ואבל

במרחק כמה דקות הליכה מבית המשפחה האבלה שוכן בניין העירייה המהודר של יקנעם. סימון אלפסי מכהן כראש העירייה כבר 23 שנים, מאז 1989. השבוע היה בהלוויה ואף ביקר בבית המשפחה.

אלפסי מתגאה במצבם הטוב יחסית של העולים מאתיופיה שנקלטו ביקנעם. 250 משפחות של עולים מאתיופיה גרות בעיר. 700 ילדים בני העדה לומדים במערכת החינוך בעיר.

"ברור שיש בעיות, אבל אנחנו עושים את המקסימום כדי לתת להם הרגשה שהם שווים ושהם יכולים להצליח", הוא אומר. "זו משימה לאומית שמאוד תמכתי בה. לא תמצא את יקנעם בכותרות השליליות על קליטת העולים מאתיופיה. מבחינתי, הם בדיוק כמו הילדים שלי והתושבים האחרים של העיר".

רק לפני שבועיים חלקה עמו המשפחה האבלה את שמחתה על כך שצלחו המאמצים להעלות לארץ את האח האחרון שנותר באתיופיה, מאמצים שאלפסי תרם להם. האם באה למשרדו עם מכתב תודה ומתנה צנועה שהכינה. "באתי להגיד לך תודה. הבן עלה", היא אמרה לו. הוא לא שיער שבתוך זמן כה קצר יפגוש אותה שוב בנסיבות שונות לגמרי: בהלוויית בתה.

"קשה להאמין", סיכם אלפסי. "קשה להאמין שהעם היהודי, שאומר ש'כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו', מתנהג בצורה הזו. לדרוס חיילת ולא לעצור לסייע? זה צריך להדליק לכולנו נורה אדומה. אנחנו צריכים לחפש שוב את הערכים שעליהם גדלנו. תאונות פגע וברח הפכו כמעט לנורמה".

עבירה בזויה

719 תאונות פגע וברח נרשמות בממוצע בכל שנה בישראל, לפי נתונים שאספה עמותת "אור ירוק". 19 בני אדם נהרגים בתאונות מהסוג הזה בכל שנה. אחדים מהם מגיעים לכותרות.

כזה היה המקרה של שניאור חשין, בן 42 ואב לשלושה ילדים, מתל אביב, בנו של שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין. ביוני 2010 הוא נדרס למוות בעת שרכב על אופניו סמוך לראש העין. הנהג שהורשע בדריסתו ובהפקרתו נידון ל-12 שנות מאסר. לאחרונה ביקש הקלה בתנאי מאסרו.

שמונה שנים לפני התאונה כתב האב, השופט חשין, בפסק דין שעסק בתאונת פגע וברח: "עבירת ההפקרה אחרי פגיעה, עבירה קשה היא. לא עוד אלא שעבירה היא הפוקדת עצמה עם עבירות שיש בהן כיעור. הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה - אדם שאפשר ניתן לעזור לו, אפשר ניתן להצילו - ותחת אשר יעזור ויושיט עזרה לפגוע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה, למלט נפשו מחיוב בעונשין. חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצדה...

"מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה... בריחתו של הנהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, וראוי כי הוא ייענש בכל חומר הדין".

בתיק פגע וברח אחר כתב השופט ג'ורג' קרא ב-1995: "...הסתלקותו של הנאשם מזירת תאונה זו תוך הפקרת הפצועים לחסדי שמים ועוברי אורח, יש בה יותר מאשר כישלון מוסרי ערכי, מצדו של אדם שפגע ברעהו מבלי משים, כאשר כל הנדרש ממנו ועל פי מצוות הדין הוא עצירת רכבו, והושטת עזרה למי שבאשמתו נפגע, שלא לדבר על הציווי המוסרי של ‘לא תעמוד על דם רעך', ועל אחת כמה וכמה רעך זה שהיית אשם בפציעתו".

השופט צבי כספי הוסיף במקרה אחר שנידון ב-2003: "זו עבירה מכוערת וקשה, בזויה ממש. יש בה, כיוצא מטיב ההתנהגות העבריין, גם היבטים של פגיעה חריפה במוסר... בהתנהגות כזו פגיעה של ממש בנורמות החברתיות הראויות המשקפות את פניה של החברה".

שנה לאחר מכן כתב השופט דוד רוזן כי "עבירה של הפקרה אחרי פגיעה הינה עבירה העוטה כסות של חרפה על מבצעה. עבירה זו מצביעה על אישיות בלתי מוסרית ועל תת רמה אנושית". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו