בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עייפנו מהעדתיות

איך נפסלתי פעמיים מלהיות מזרחית, ואיך מנחם בגין קשור לכך. געגועים לחוויה הקוסמופוליטית של מרוקו ולאוניברסליזם של צרפת

277תגובות

נולדתי בפאס, מרוקו, וגרתי שם עד גיל 10. עם הורי ומורי דיברתי צרפתית, עם סבתי ערבית-יהודית ועם עובדי משק הבית שלנו ערבית. למדתי בבית ספר צרפתי פרטי, וחברתי הטובה היתה נטלי בסייר, ילדה ממשפחה קתולית שהגיעה מבריטניה לעבוד במרוקו. כשלא ירד גשם, שיחקתי בחצר הבניין שלנו עם נדיה בן מוסא ושני אחיה (איני זוכרת את שמם, אולי אחמד ודריס). בשבת בבוקר הלכתי עם אבא לבית הכנסת ושם שיחקתי עם הדודנים שלי בחצר האחורית בשעה שתפילת הגברים עולה מן הבניין.

סבי דיבר צרפתית, ערבית ועברית וקרא בשלוש שפות אלה. אחת מחברותיה של אמי היתה יהודייה דתית ואחרת - לטיפה מערופי - אחת מעורכות הדין הערביות הפמיניסטיות הראשונות, שכיהנה כנשיאה הראשונה של ליגת הנשים במרוקו. חלק גדול מבני משפחתנו התגורר בצרפת, שבה בילינו את חופשות הקיץ שלנו. בלי כל מאמץ נענו בין העולמות, הדתות והשפות השונים, בלא כל תחושה של בלבול או חציית גבול. עולם אחד ובו קבוצות ושפות רבות.

ב-1971 היגרנו לצרפת. אמנם עד התאזרחותי בגיל 18 הייתי תושבת ללא אזרחות, אך מעולם לא הרגשתי מודרת מהחברה הצרפתית בגלל מוצאי האתני או הדתי. צרפת התעניינה אך ורק בציונים שלי וברהיטות שלי ביוונית עתיקה, לטינית, אנגלית וספרות צרפתית. כל עוד עמדתי במשימה זו, בעיני עצמי ובעיני אחרים הייתי אזרחית שווה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

ב-1985, כשנסעתי לארצות הברית להשלים את הדוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה, נתקלתי בתחושת שייכות מנוגדת. הייתי מעניינת ובעלת ערך בעיני הזולת לא מפני שהתאמתי את עצמי לדגם האמריקאי, אלא כי הייתי שונה: יהודייה צרפתייה ילידת מרוקו. בכל מקום שבו גרתי, מעולם לא הרגשתי נחותה בשל השתייכותי לאחת מקבוצות ההתייחסות שלי. מעולם לא עלה על דעתי כי אשכנזים ומזרחים מדורגים אחרת. הספרדים והאשכנזים שהכרתי בצרפת ובארצות הברית לא התייחסו זה לזה מתוך תחושת דירוג. הם היו כיד ימין ויד שמאל של גוף אחד ויחיד: העם היהודי.

בסעודות השבת הארוכות אצלנו בבית העבירו לי הורי תחושה מעורפלת של אחריות של הספרדים כלפי האשכנזים: הופקדה בידינו המשימה לעזור להם לרכוש מחדש את אמונם בהיסטוריה שלהם, שכן זוועות היסטוריה זו נחסכו מאיתנו, הספרדים.

ואולם, הרומן שלי עם הזהויות הרבות בא לקצו כשעליתי לישראל ולראשונה הרגשתי את הכורח להציג תעודת זהות אתנית. זמן קצר לאחר בואי לישראל פגשתי את האיש שהיה לבן זוגי. בחרתי להתחתן בטקס מרוקאי מסורתי, לרבות חינה ומוזיקה מרוקאית, שנוגנה בכלי נגינה מסורתיים. לבשתי קפטן, והוגש אוכל מרוקאי מסורתי. לא הרגשתי שיש סתירה כלשהי בין כל זה לבין השתייכותי לסגל של אוניברסיטת תל אביב.

בהיותי פמיניסטית כמו אמי, לא עלה על דעתי לשנות את שמי הספרדי לשם משפחתו האשכנזי. האירוע הראשון, שסדק את ההבנה הזאת, התרחש כאשר ידיד, אינטלקטואל מזרחי ידוע, אמר לי שאני לא "באמת מזרחית". בעיניו מזרחי הוא זה שגדל עם תחושת ההשפלה העמוקה שליוותה את המזרחים שגדלו בישראל. שמרתי את שמי המזרחי, דיברתי ערבית-יהודית, התחתנתי בטקס מרוקאי מסורתי - ובכל זאת איני עומדת בתנאים הנדרשים כדי להיחשב לבעלת זהות מזרחית. המזרחיות שלי חובבנית, מעין זהות מותרות, שהרי לא נדרשתי לשלם את כרטיס הכניסה של סבלות האפליה.

ואז התרחש האירוע השני. בצירוף מקרים משונה העירה חברה אשכנזייה גם היא הערה דומה ואמרה לי שאני "לא מזרחית באמת". בנאיביות מפליאה כוונו דבריה לכך שאשה האוהבת את פרוסט, רילקה ושוברט ומרגישה בבית בתרבות המערב אינה "מזרחית באמת".

בישראל, בגיל 31, נפסלתי פעמיים מלהיות מזרחית, פעם אחת על ידי מזרחי שהגדיר את המזרחיות כחוויה ומודעות של הדרה, ובפעם השנייה על ידי אשכנזייה, שלא הצגתי לפניה שום סימן נראה של נחיתות. לזהות מזרחית יש איפוא סמן חד-ממדי רב עוצמה: או שאת קורבן או שעלייך להציג היעדר של כשירות אינטלקטואלית. בין קורבנות לזחיחות, נפסלתי.

הצלחה נוסח צרפת

לפני שאענה לבקשת "הארץ" ואתעמק ביחסים בין הציבור האשכנזי לציבור המזרחי בארץ בשלושים השנים האחרונות, ברצוני להתייחס לטענה הפחות מעניינת של המאמר הזה: השאלה אם יש או היתה בעבר אפליה נגד מזרחים. התשובה היא בעיני כה מובנת מאליה, עד שאינה מצדיקה התייחסות: "כן" רבתי. אני מודעת, כמובן, לעובדה שנישואים בין אשכנזים למזרחים הם תופעה רווחת, ושמספרם של המזרחים המאיישים עמדות בכירות בצבא, בבנקאות ובפוליטיקה הולך וגדל, כמו שיעור הסטודנטים המזרחיים הלומדים באוניברסיטאות ובמכללות. תהליך מעודד זה מתועד היטב על ידי עמיתי ד"ר מומי דהן ("הארץ" 20.1).

אך גם תהליכים מעודדים דורשים ערנות, מפני שאפליה לעולם אינה מתקנת את עצמה בעצמה, אלא באמצעות תשומת לב פעילה ובלתי מתפשרת. ראו היכן מבחן האפליה מובהק וברור: האליטות התרבותיות בישראל.

הציבור המזרחי בולט בהיעדרו מהאליטות שעיצבו את זהותה של המדינה. כחלק מהמערכת האקדמית בישראל, אני משתאה יום-יום נוכח היעדרם הכמעט מוחלט של מזרחים מסגל המרצים והפרופסורים, ומכך שאין ולו מזרחי אחד בעמדת מנהיגות אקדמית, עיתונאית ותרבותית. כמעט שלא ניתן למצוא מזרחים המכהנים כנשיאים, רקטורים ודקאנים של אוניברסיטאות, או שעומדים בראש קתדרות, מנהלים מכוני מחקר, או בין זוכי פרס ישראל, פרס א.מ.ת., פרס רוטשילד, פרס מיכאל ברונו ופרס דן דוד; כמעט בלתי אפשרי למצוא מזרחים בין חברי האקדמיה למדעים, בין העורכים הראשיים של העיתונים הארציים, בין מקבלי פרס ספיר ופרס סוקולוב, בין מנהלי תיאטראות לאומיים ומנצחים על תזמורות, בין הסופרים הקנוניים שיצירותיהם נלמדות בבתי הספר והאמנים שיצירותיהם מוצגות במוזיאונים.

חצי מהציבור היהודי בישראל מזרחי, אך אין לו כמעט נוכחות בהנהגה תרבותית כלשהי בארץ. העובדה שחברה אינה מסוגלת לקדם מחצית מבניה לעמדות חברתיות אלה, הנחוצות למנהיגות ולזהות קולקטיבית, היא עצמה הוכחה שאין עליה עוררין לקיומה של אפליה נרחבת, עמוקה ושיטתית. בהנחה שמזרחים אינם נחותים מבחינה ביולוגית, הסיבה האפשרית היחידה לחוסר ההלימה המדהים בין שיעור המזרחים באוכלוסייה לבין שיעור הישגיהם התרבותיים היא אפליה בממדים עצומים, שאין להם מקבילה באף מדינה דמוקרטית.

השאלה אם האפליה מכוונת או לא אינה רלוונטית. האפליה היא תוצאה של מדיניות רשמית (למשל בתחום החינוך, בהקצאת משאבים לבניית תשתיות, בריכוז גיאוגרפי של הון והזדמנויות תעסוקה ובחוקי מס ירושה) ותוצאה של התנהלות לא רשמית מתחת לפני השטח (קידום של מקורבים הנראים תמיד יותר מתאימים למשרות שונות, פסילת מזרחים בתואנה שקשה להסתדר איתם והם אינם מתאימים, התייחסות למבטא או חיתוך דיבור שונה כסמן של אי כשירות). לא כוונות אלא תוצאות הן המשמעותיות בכינונה ובהגדרתה של אפליה. וליתר דיוק, שאלת הכוונות רלוונטית לפילוסופים של המוסר, בעוד שמבחינה פוליטית רק התוצאות חשובות.

יהודים מזרחים מהווים פחות ממחצית האחוז מאוכלוסיית צרפת, ולמרות זאת, הסיכוי שיימצאו בתוכם פרופסורים, סופרים, עיתונאים, אמנים ומקבלי פרסים מדעיים גדול בהרבה מהסיכוי למצוא בעלי הישגים דומים בישראל בימינו, במונחים יחסיים אך גם במונחים אבסולוטיים. שני יהודים מזרחים, ז'אק דרידה וברנאר אנרי-לוי, נחשבים לאינטלקטואלים צרפתים (לא מזרחים ולא יהודים) מהשורה הראשונה זה שלושה עשורים. אינספור אינטלקטואלים יהודים מזרחים אחרים כיהנו או מכהנים בעמדות מפתח בכל מוסדות התרבות החשובים הצרפתיים (הנה כמה דוגמאות כדי לסבר את האוזן: ארמאן אבקסיס, ז'אק אטאלי, לורן בנסאיד, ז'ראר חדד, ברונו קרסנטי, בני לוי, סרז' מואטי, מארק-אלן אואקנין, דניאל סיבוני, שמואל טריגאנו, פייר אסולין, ז'יל זנו, קלוד כהן טנוג'י ופיליפ זארד).

יהודים מזרחים אלה הגיעו לעמדות בולטות לא בזכות עושרה של צרפת ולא משום שלצרפת היגרו יהודים מזן משובח (דרך מקובלת לתרץ את השונות בין שתי הקבוצות), אלא משום שלצרפת היתה מערכת חינוך יוצאת מן הכלל, שכיוונה במפורש להעניק יחס שווה לילדים מלאומים ומעמדות חברתיים שונים.

בכותבי שורות אלה אני חשה שרבים מהקוראים יגיבו על דברי בלעג; הם יאמרו לעצמם שהנה עוד מזרחית כפוית טובה, שאינה מודעת לקשיים האדירים איתם התמודד המפעל הלאומי בראשיתו. מדינות רבות, רוב המדינות, היו עושות ככל יכולתן להכיר בחרפה הקולקטיבית הזאת ולעשות צעדים לתיקון המצב, ואולם טענות שכאלה נתקלות בישראל באי-אמון, אדישות ואפילו תרעומת.

פוטו ק. וייס

"אילו למזרחים היתה תרבות גדולה כל כך", אומרים אשכנזים רבים, "היינו בוודאי שומעים על כך". או: "אם אב-סבי, שהיה יהודי עני וקשה יום מרוסיה או גליציה, הצליח להפוך את הילדים שלו לפרופסורים באוניברסיטאות ולמנהלי בתי חולים, למה לא הצליחו בכך המרוקאים? תראו את השטריתים ואת השלמה בן-עמים, הם הצליחו, וזו הוכחה שהשיטה מצליחה אצל אלה שרוצים להצליח". או: "תפסיקו לקטר ואל תאשימו אותנו בכישלון התרבות והמנטליות שלכם. אנחנו עבדנו קשה מאוד כדי לבנות את המדינה הזאת. החיים היו קשים לכולם". או לבסוף: "בחייך, אני בחור נחמד, ליברלי ובעל כוונות טובות שמצביע למרצ. אני והחברים שלי לא רוצים להזיק לאף יצור אנושי".

מקורבנות לעבריינים

ב-20 השנים שחייתי בישראל לא הרגשתי כמעט אף פעם כי קיימים בקרב אשכנזים מודעות עמוקה, רגשי אשמה או מבוכה בגלל ההדרה הרחבה, השיטתית והעמוקה של אחיהם ואחיותיהם המזרחיים. מעולם לא ראיתי את המקבילה ללבנים הרבים שנלחמו זמן רב כל כך ובעוצמה רבה כל כך לצד השחורים ב"תנועה למען זכויות אזרח ושוויון לשחורים" בארצות הברית. מעולם לא נתקלתי ברצון כלשהו, ודאי שלא בלהיטות, לתקן את העוול ההיסטורי הזה.

אין זה מעניין לבזבז את הדפים היקרים של "הארץ" על גינוי העובדות האלה. לכל אחד ואחת מצפון משלו. מעניין יותר לנסות להסביר ולהבין את ההכחשה והאדישות הללו לאפליית המזרחים. ההתעלמות מההדרה השיטתית של המזרחים היא התוצאה של שני תהליכים שונים, שעם זאת הם קשורים זה לזה בקשר הדוק: 1. הייחודיות של יחסי אשכנזים ומזרחים בישראל; ו-2. כישלונם האדיר של המזרחים לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנות. כי כמו עמיתיהם האשכנזים, ולעתים יותר מעמיתיהם האשכנזים, המזרחים נותרו תקועים בפוליטיקה של האתניות ונכשלו כישלון חרוץ בבניית פוליטיקה אוניברסלית של שוויון וסולידריות.

רוי באומייסטר, פסיכולוג חברתי בולט, טוען בסדרת ניסויים, כי עבריינים וקורבנותיהם נועדו להחזיק בפרשנויות שונות של המציאות: העבריינים יתנו לעצמם תמיד סיבות שיתרצו את מעשיהם, שלא יאפשרו להם להיות מודעים לסבל שהם גורמים. ובישראל קיימות סיבות סוציולוגיות רבות עוצמה נוספות, המסבירות כיצד האשכנזים תירצו והצדיקו את ההדרה השיטתית של המזרחים.

א. תשוו את אפליית המזרחים לגזענות נגד השחורים או המוסלמים באירופה. הגזענות נגד השחורים היא נגד קבוצת אנשים שצבע עורם שונה, ואילו הגזענות נגד המוסלמים היא נגד אנשים בני דת שונה מצד אנשים שראו את עצמם כילידי המקום. כשאפליה מתרחשת בין שתי קבוצות השונות זו מזו בעליל, הגזענות תובן ותתגלה בקלות רבה יותר גם על ידי העבריינים (במקרה זה, הגזען) וגם על ידי הקורבנות. ואולם, בישראל, כל היהודים שייכים בהתאם להגדרת המדינה לעם אחד: קיבוץ גלויות היה הסיסמה של המכונה הציונית. המזרחים היו בני אותו גזע ואותה דת של האשכנזים. יתרה מזו, הם היו שייכים לאותו עם יהודי. מכאן עולה שהמצב הזה היה מבלבל מיסודו, גם לאלה שהיו למעלה וגם לאלה שהיו למטה. אפילו היום, רבים מתקשים לראות אפליה זו כצורה של גזענות, בדיוק משום שהיא נעשתה במסגרת אותה דת ואותו עם שנאסף במאמצים גדולים. בלבול דומה קיים כשאלימות בין בני משפחה אחת נגרמת על ידי אחד מבניה.

ב. כשקבוצות דומיננטיות מנהיגות אפליה, לקבוצות האלה יש אדמות, כסף ושליטה במוסדות. ואולם, בישראל, הקבוצות הדומיננטיות שהנהיגו את האפליה נאבקו כמו המזרחים בהיעדר משאבים כללי. כלומר, בניגוד למה שקרה באמריקה או בצרפת, האשכנזים ביצעו את האפליה שעה שהם עצמם נאבקו לכונן ולשמר את זכויות היתר שלהם. ומאחר שהם נאבקו לרכוש את זכויות היתר האלה, הם הרגישו שזכו בהן במאמצים רבים ושהן היו תמורה הוגנת וצודקת על מאמציהם. אך הפריבילגיות האלה הושגו תוך ניצול של הרבה יתרונות נסתרים: האשכנזים יכלו להשתמש במוסדות שהם הקימו והכירו, ויתרה מזו, הם יכלו להשתמש ברשתות חברתיות רבות-עוצמה. מי שמשתמש ברשתות החברתיות שלו ובהכרתו את המערכת לא חש שהוא משתמש בהון שדומה להון מטריאלי, אלא שפשוט קיבל את התמורה הנכונה וההולמת למאמציו.

ג. רבים מהאשכנזים הגיעו ארצה בתקופות שונות של המאה ה-20 ממציאות של רדיפות וגזענות במדינות רבות באירופה. הם היו הקורבנות הבלתי מעורערים של ההיסטוריה של המאה ה-20 ושל מעשי הטבח שעשו רוסים, פולנים, גרמנים, אוסטרים, קרואטים ואחרים. רוי באומייסטר הראה כיצד אלה שהיו קורבנות של אחרים ונהפכו בעצמם לעבריינים מפתחים קושי אמיתי לראות בעצמם עבריינים. הם יכולים לראות את עצמם רק כקורבנות, והם נהפכים לאטומים וחסרי רגישות לכאב שהם גורמים לאחרים.

ד. במאמציהם ליצור תרבות חדשה, מחקו האשכנזים את שפתם של המזרחים ואת תרבותם. ואולם, הם ניערו מעליהם ומחקו גם את שפת היידיש היפה ואת חוכמת המורשת שלהם עצמם. זו הסיבה שהמצב נראה סימטרי בעיניהם של אשכנזים רבים. אבל היו גם הבדלים משמעותיים שבעטיים היו השלכות שונות למחיקת זהותן התרבותית של שתי הקבוצות: אשכנזים באו מאירופה כשכבר היו חילוניים, אך עכשיו דרשו מהמזרחים, שהיו מסורתיים מאז ומתמיד, להיהפך לחילוניים כמוהם. התוצאה היתה אבסורדית: האשכנזים בנו מוסדות ממלכתיים הנטועים עמוק בתוך הדת, במטרה להבטיח עליונות יהודית, אבל דרשו לקיים תרבות חילונית, שבה הקצו לדת מעמד תרבותי נחות.

הבדל נוסף טמון בכך שעל אף הפניית העורף שלהם לתרבות היידיש, נשארו האשכנזים קשורים קשר עמוק לתרבות האירופית, שנהפכה לדגם התרבותי הלגיטימי היחיד: מוזיאונים ותזמורות, אוניברסיטאות וחיי ספרות, כולם התגבשו על פי הדגם האירופי. במובן זה, האשכנזים לא נושלו מכבודם התרבותי. להיפך: באמצעות תרבות זו הם יכלו להפגין את עליונותם וליישמה. יותר מזה: התרבות האירופית היתה בעבורם עניין חיוני של הגדרה עצמית קולקטיבית, של העמדת ישראל בניגוד למזרח, ושל שימור הזיקות ליבשת ההיא, שהעניקה ליהודים את שעת השיא של תהילתם.

הדבר הזה כשלעצמו אינו פסול, שהרי אומות חייבות לבחור לעצמן, ואמנם בוחרות, אוריינטציה תרבותית, ואירופה נשארה עד היום מקור ראשון במעלה של ערכים וזהות תרבותית. הפסול טמון בכך שהאשכנזים לא הקימו בתי ספר ומוסדות חינוך שיכלו לכלול את המזרחים במסגרת תרבותית איתנה משותפת, שבה האירופי, היהודי והמזרח-תיכוני ישתלבו אלה באלה. כתוצאה מכך חוו המזרחים תחושה עמוקה של נישול תרבותי והושארו לא רק בלי תרבותם ודתם, אלא גם בלי האמצעים להתחבר לתרבות שאותה הציבו האשכנזים כדגם הלגיטימי היחיד.

לא זו בלבד שהאשכנזים מעולם לא בנו מוסדות שיעניקו למזרחים תחושה של כבוד ויסייעו להם להתחרות באשכנזים, הם אף יצרו קבוצה שהיתה הרבה יותר חד-ממדית, מרוששת ומנושלת מבחינה תרבותית מאלה של קהילות צפון אפריקה והמזרח. העולם שגדלתי בו היה קוסמופוליטי, רב לשוני ורב אתני. ואילו כאן, המזרחים נהפכו לאוכלוסיות מבודדות וחד-ממדיות מבחינה תרבותית, מה שהצדיק עוד יותר בעיני האשכנזים את אפלייתם: מאחר שהמזרחים נותקו מן העוגן התרבותי שלהם, אפשר היה לראות אותם כפרימיטיביים יותר, "ערסים" ו"פרחים". כך הצליחו האשכנזים להפוך את עולמם התרבותי העשיר של יהודי המזרח לעולם חד-ממדי ודל הרבה יותר.

ה. המרכיב האחרון שסייע לאשכנזים להישאר אטומים לאפליה הזועקת לשמים היה המיתוס רב העוצמה של ישראל: מיתוס הצבא השוויוני. "החברה הישראלית אינה שוויונית? מה פתאום! הרי לבן שלי יש קצין מזרחי". אולם בצבא משרתים רק בוגרים, ושום מוסד אינו יכול לסתום פערים תרבותיים בשלב כה מאוחר בחיים. זאת יכולים לעשות רק בתי ספר. בכך שלא הקימו מערכת חינוך נאותה הבטיחו האליטות האשכנזיות שהמזרחים יישארו מחוץ לאוניברסיטאות, האקדמיות, המוזיאונים, התזמורות והעיתונים הישראליים למשך זמן רב מאוד.

לגיטימציה לשנאה

מנחם בגין היה קרל מרקס של הפוליטיקה הישראלית, משום ששבר את ההגמוניה של האליטה האשכנזית והפך את המזרחים למעמד המודע לאינטרסים שלו. כל ליברל אמיתי שערך השוויון יקר ללבו צריך להלל את בגין על שעשה מה שהפנתרים השחורים לא הצליחו לעשות ב-1971, קרי - להפוך את המזרחים לקבוצת מצביעים עצמאית, מודעת לזכויותיה, למעמדה התרבותי ולכבודה.

בין שבגין אהד באמת את המזרחים המסורתיים ובין שהשתמש בהם באופן ציני כדי לעשות הון פוליטי, הדבר אינו רלוונטי לעמדה שאני מציגה. העובדה מדברת בעד עצמה: בגין ריסק את המיתוס המתקתק שלפיו כולנו משפחה גדולה ומאושרת אחת, ובאמצעות פנייתו הבוטה למזרחים חשף את הדבר שאותו פטרה גולדה מאיר בבוז שנים מעטות קודם לכן, בימי הפנתרים השחורים: כלומר, שהשיוך העדתי הוא כלי רב עוצמה לארגון הבדלים והדרות, ושהאליטות שניהלו עד אז את המדינה היו יותר אשכנזיות מיהודיות, יותר אירופיות מציוניות, יותר דואגות לזכויות היתר המעמדיות שלהן מאשר לסולידריות החברתית.

בתקופתו של בגין סדקה העדתיות את ההגמוניה היהודית-ציונית הקולקטיבית, והפכה את היהודים המזרחים לקבוצה שמודעת למעמדה ולמוצאה, ושמסוגלת סוף סוף לאלץ את האשכנזים לשאת באחריות לאתנוקרטיה שיצרו.

חשיפה כזאת של המבנה האתני העמוק של המדינה היתה רגע היסטורי שהמזרחים יכלו לנצל כדי להציע לחברה גישה פוליטית רדיקלית ומהפכנית (ייתכן שבגין עצמו, שרצה לחקות את הליברליזם של דמוקרטיות מערביות, יכול היה ליזום מהלך כזה). פוליטיקה רדיקלית מעין זו יכלה לחשוף את האבסורדים הרבים של המדינה הציונית: בניגוד לדמוקרטיות מערביות רבות, במדינה שבנו אשכנזים היו מוסדות ציבור שמבוססים על דת, שעה שבמרחב הפרטי הם הפכו את הדת לסימן של מעמד חברתי נמוך (הרהרו בזה: בכל מדינות אירופה המצב הפוך).

המדינה השקיעה הרבה בקיבוץ גלויות, מבלי ליצור תרבות משותפת חזקה (אירופית, יהודית, ערבית), ולמעשה הרחיבה את הפערים התרבותיים העצומים בין הקבוצות החברתיות השונות שהגיעו ארצה. היא עיצבה את הצבא כמקור היחיד לסולידריות, אולם הזניחה את הסולידריות היחידה שמסוגלת להחזיק ציבור ביחד - הסולידריות הנולדת משוויון ומאחווה. המזרחים נמצאו בעמדה שבה יכלו לגבש פוליטיקה רדיקלית שהיתה עשויה להרחיק מעבר לתפיסה הצרה של האשכנזים את העדתיות, ויכלו להציע חזון כולל ואוניברסליסטי של האמנה החברתית, שיכלה להכיל לא רק אשכנזים ומזרחים, אלא גם ערבים.

מה שעשוי היה להיות רגע מהפכני נתפס ונכבש ב-1984 על ידי ש"ס, תנועה שחיקתה, בחוסר יצירתיות, את אגודת ישראל האשכנזית. בדומה לאגודת ישראל, ש"ס התבססה על מצע פוליטי בלתי דמוקרטי בעליל: היא הדירה משורותיה נשים, הומוסקסואלים ולא יהודים. אולם, ש"ס עשתה צעד אחד מעבר לאגודת ישראל. בעוד שאגודת ישראל הסתפקה בהיותה קהילה מבודדת המגינה על האינטרסים הכלכליים שלה, הטקטיקה של ש"ס היתה מקיפה יותר. המפלגה הפכה את עצמה לתנועה חברתית-כלכלית בעלת בסיס רחב, ועשתה שימוש דמגוגי בתחושות קיפוח והתמרמרות כדי לגנות תופעות של אי שוויון. במקום לקדם סדר יום חברתי שוויוני, היא טיפחה רגשות של נקמה וגאווה עדתית והשתמשה בכספי מדינה כדי לטפח את ציבור בוחריה.

ש"ס שיגשגה הודות לניצול של הבדלים מעמדיים, טינה עדתית, ניכור ודחייה ריקה מתוכן של תרבות מערבית-חילונית-דמוקרטית, במסווה של דחיית התרבות ה"אשכנזית". היא היתה ונהייתה השתקפות מגוחכת והמשכיות של ה"עדתיות" המזרחית שיצרו האשכנזים: דתיות צרה וקיצונית, חד-ממדית, חרדה מפני הקוסמופוליטיות ומפני המסורת האירופית הגדולה. אבל ש"ס הרחיקה לכת אף יותר: היא חיזקה והעמיקה את הברית הלא קדושה בין הדת למדינה, והשתמשה במוסדות המדינה כדי לקדם מדיניות של אפליה נגד לא-יהודים, תוך התבססות על אידיאולוגיה דתית כיתתית.

אנשי השמאל המזרחים המתקדמים הגיבו בשנות ה-90 על תופעת ש"ס בצורה שהולמת אינטלקטואלים: הם לא הבינו מה דורשת מהם ההיסטוריה. הם היו שקועים כל כך בפוליטיקת הגאווה וההתמרמרות החדשה, עד שעסקו ברהביליטציה מבולבלת של המסורת והעדתיות במקום להתנגד, לגנות או להוקיע את הפוליטיקה המסוכנת של ש"ס; הם נכשלו בהגנת הצורך בהפרדה הדת מהמדינה, שהיא תנאי מוקדם לפוליטיקה שוויונית פורמלית; הם לא הצליחו לחצות את הגבולות הקשיחים של העדתיות, שהאשכנזים התוו בשבילם; הם נכשלו גם בכך שלא ביקשו מאשכנזים להצטרף אליהם למאבק משותף למען אמנה חברתית חדשה ורחבה יותר; והם לא הצליחו להבין שפוסט-מודרניזם רב-עדתי הוא הלוקסוס של מדינות אוניברסליסטיות. והמחדל הכואב מכל, הם לא הגנו על מדיניות אוניברסליסטית שתכיל ותקיף את כל הקבוצות המודרות.

אפריקאים-אמריקאים הקימו את התנועה לזכויות האזרח, שהיקפה והשפעתה חרגו בהרבה מעבר לציבור האפריקאי-אמריקאי. מוסלמים צרפתים יצרו מוסדות למאבק בגזענות, בעלי רלוונטיות לכל הקורבנות של גזענות. ואולם ש"ס, שלא נתקלה בהתנגדות מצד שמאל מזרחי רדיקלי נמרץ, כוננה תרבות ומוסדות המבוססים על אידיאולוגיה דמוקרטית אתנוצנטרית ואפילו גזענית, בדומה לתנועות רבות של הימין הקיצוני באירופה, וכך נהפכה לקריקטורה מוגדלת ומעוותת של אותם מוסדות שבעבר הפלו לרעה את תומכיה.

רוי באומייסטר מעלה את האפשרות שלא רק לעבריינים, אלא גם לקורבנות יש דעות קדומות והטיות רגשיות מובנות: הם מתייחסים לנזק שנגרם כאל רוע מוחלט, ומשום כך אינם מסוגלים להתעלות מעל לנזק הזה ולפעול למען פיוס, מחילה וסולידריות. פוליטיקה המבוססת על התקרבנות אינה רק צרת אופקים, היא גם מסוכנת: היא נותנת לגיטימציה לשנאה ולהתמרמרות, מנציחה את ההיגיון של "הם ואנחנו" ובסופו של דבר אינה מצליחה להתעלות מעל להיגיון של האפליה ולהשתלב באמנה חברתית רחבה המבוססת על שוויון ואחווה אנושית.

אני מתוודה שבין הזחיחות התרבותית לבין ההתקרבנות, לפעמים מצאתי את עצמי מתגעגעת לחוויית הקוסמופוליטיות של מרוקו, לאוניברסליזם של צרפת ולזהויות-הכפולות הרבות של ארצות הברית. אולי מפני שרק ראייה נרחבת של אנושיות, וערכים אוניברסליים חדים וברורים, יכולים להעניק השראה מחודשת למדינה עייפה מהעדתיות שלה.*

מאמר ראשון מתוך שניים. המאמר הבא - אפליה: מדריך למשתמש. פרופ' אוה אילוז היא חברה במרכז לחקר הרציונליות ובמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו