מירנדה מ"סקס והעיר הגדולה" בתפקיד חייה

סינתיה ניקסון גילחה את השיער הג'ינג'י ונכנסה לתפקיד של חולת סרטן בברודוויי. לא היה לה קשה, אחרי הכל הסרטן הוא יריב ותיק והיא כבר ניצחה אותו פעם אחת

אלכס ויצ'ל, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלכס ויצ'ל, ניו יורק טיימס

כשסינתיה ניקסון היתה בת תשע, היא שיחקה מתחזה בשעשועון אמריקאי ותיק שבו פאנל סלבריטאים צריך לגלות מי האמיתי ומי המתחזה מבין שלושה משתתפים שטוענים לזהות מסוימת. "היתה שם ילדה קטנה שהיתה רוכבת סוסים מקצועית וזכתה בהמוני פרסים ראשונים", נזכרת ניקסון, "והדבר המגניב בה היה שהיא רכבה על פוני, ואני התחזיתי אליה. אמי עבדה בתוכנית. התפקיד שלה היה לתדרך את המתחזים, לאמן אותם בתפקיד. הייתי משוכנעת שמישהו בפאנל יזהה אותי, כי הסתובבתי כל הזמן באולפן. לכן כשרכבתי על הפוני עם כובע הקאובוי, הייתי ככה" - היא מרכינה את ראשה - "כי ידעתי שהם בטוח זוכרים אותי". אפילו היום, פניה נעצבות. "ואיש לא זיהה אותי".

ניקסון, בת 45, סובלת מהבעיה ההפוכה כבר כמה וכמה שנים. אחר צהריים אחד לפני יותר מחודש, כשצעדה אל מעדנייה עמוסה באפר וסט סייד בניו יורק, כובעה היה משוך מטה כדי שיסתיר את פניה כמה שיותר. שש שנותיה ב"סקס והעיר הגדולה" הפכו אותה למאוד מוכרת. לזמן מה, כל אשת מקצוע מהסוג התחרותי והלחוץ בניו יורק ראתה את עצמה בתור "מירנדה", בעקבות דמותה. זו היתה הצלחה שניקסון לא ציפתה לה, אף שהיא בעסקי השעשועים מילדות.

היא התחילה את הקריירה בפרק של תוכנית הנוער ABC After School Special בגיל 12, והופעת הבכורה שלה בברודוויי היתה בגיל 14, בהעלאה מחודשת של "סיפור פילדלפיה" בלינקולן סנטר. לאחר שסיימה את לימודיה בהאנטר, תיכון ציבורי יוקרתי בניו יורק, ובמקביל להתחלת לימודיה לתואר בספרות אנגלית במכללת ברנארד בעיר, ניקסון בת ה-18 הופיעה בשתי הצגות בברודוויי בעת ובעונה אחת, שתיהן בבימויו של מייק ניקולס. שמונה פעמים בשבוע היא הופיעה כבת נוער אסופית בהוליווד במערכה הראשונה והשלישית של "הרלי ברלי" של דיוויד רייב, לצד ויליאם הארט וסיגורני ויבר. בין לבין, היא שיחקה את בתם הבריטית של ג'רמי איירונס וקריסטין ברנסקי במערכה השנייה של "הדבר האמיתי" של טום סטופארד. היא היתה הנערה הלוהטת של הרגע בעידן של "תהילה" (רק בלי חותלות). באותה תקופה ניקסון היתה צועדת על הבמה ברהב ואיש לא היה מעז להסיט ממנה את המבט.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

אם הקריירה היתה נגמרת שם, בשיא, איש לא היה מופתע, בטח שלא ניקסון. הוריה הזהירו אותה שוב ושוב שילדי פלא מעטים בלבד מצליחים כשחקנים בוגרים. "ידעת שתאריך התפוגה שלך היה טבוע לך על המצח, ושכולם ראו זאת", היא אומרת, "ההרגשה היתה קצת כמו בתא הנידונים למוות".

אולם גם כשהיא התבגרה, ההצעות המשיכו לזרום, והיא מצאה את עצמה עם קריירה יציבה שבסיסה בניו יורק. ההצלחה העולמית של "סקס והעיר הגדולה" הבטיחה את מעמד הכוכבת שלה. "אף אחד לא באמת חשב שאני סקסית, נכון?", היא אמרה ביובש כשהתיישבנו לדבר. "הם חשבו שאני חכמה ומשונה. לזמן מה הייתי מכמירת לב, ואז הייתי חכמה ומשונה. ואז, בערך בגיל 30, ליהקו אותי ל'סקס והעיר הגדולה'. 30 נשמע לי גיל צעיר עכשיו, אבל אז 30 היה כמו להזדקן. ובהשתלשלות אירועים מדהימה נכנסתי אני, שמעולם לא באמת התעמלתי או נעלתי נעלי עקב, לתוך משהו שעסק בסקס וטיפוח הגוף שלך. יכולתי לעבור ישירות מאסופיות לנשים זקנות, אבל היתה לי שם באמצע את תקופת הפצצה, תקופת הפצצה הלא צפויה שלי".

אולם הוליווד, עם אמות מידה של יופי ופופולריות ברמה של חטיבת ביניים, מעולם לא טעתה לחשוב שהיא כוכבת. שנתיים אחרי העונה האחרונה של "סקס והעיר הגדולה", עליה זכתה בפרס האמי לשחקנית המשנה בסדרה קומית, ניקסון קיבלה גם את פרס טוני לשחקנית הטובה ביותר במחזה, על תפקידה ב"חור הארנב". אולם בגרסה הקולנועית, ניקול קידמן זכתה בתפקיד. "הם לעולם לא היו מקבלים אישור לצלם את זה אם אני הייתי בסרט", אומרת ניקסון בשוויון נפש. "אבל אהבתי לשחק את התפקיד, ואהבתי לשחק אותו על הבמה. אני לא יכולה להציג רגש שכזה בקולנוע, פשוט לא יכולה. זה יותר מדי קפוא, או משהו כזה".

אתגר תיאטרלי

ניקסון מככבת כעת בהעלאה מחודשת בברודוויי של המחזה זוכה פרס הפוליצר של מרגרט אדסון, "שנינות" (Wit), בבימויה של לין מדואו. המחזה, שהוצג לראשונה באוף-ברודוויי ב-1998, מספר על מרצה קפדנית לשירה שעוברת טיפול ניסיוני, ברוטלי, כיום גם מיושן, נגד סרטן שחלות בדרגה 4. זהו אתגר תיאטרלי לשחקנית, סיפור על אשה שהצטיינה כל חייה בזכות שכלה האנליטי, ונאלצת להתמודד לפתע עם רגשות קיצוניים ולא רצויים.

מתוך המחזה "שנינות"

ניקסון גילתה בעצמה שיש לה סרטן שד בבדיקת ממוגרפיה שגרתית ב-2006 (הסרטן אותר בשלב מוקדם והיה צורך בכריתת הגוש ובהקרנות, ללא כימותרפיה. היא עדיין נוטלת טמוקסיפן). אמה, אן נול ניקסון, בת 82, עברה שלושה סיבובים כאלה, הראשון בהם כשניקסון היתה בת 12.

כבת יחידה להורים שנפרדו כשהיתה בגיל שש, ניקסון נותרה קרובה לאמה. כדי להצליח גם במשחק וגם באקדמיה יש צורך במידה שווה של משמעת וצייתנות, וניקסון הודרכה ביד תקיפה בידי אמה, בת כיתתו של פול ניומן בבית הספר לדרמה של אוניברסיטת ייל. אמה היתה בשבילה מעין מורה למשחק ולא אחת האמהות שדוחפות את בנותיהן לאודישנים בתקיפות. האופן שבו ניקסון מתנהלת, בביטחון עצמי קליל ובהעדר דרמטיות, נראה כתוצאה של היותה המרכז הבוהק של עולמה של אם שהצליחה בכל זאת לא לגרום נזקים.

ניקסון היא אם בעצמה. שני ילדיה הגדולים הם סמנתה, בת 15, וצ'רלי, בן תשע. אביהן הוא דניאל מוזס, בן כיתתה של ניקסון בתיכון האנטר, שם הוא מלמד אנגלית. השניים לא נישאו מעולם, והם נפרדו ב-2003.

כשניקסון התבגרה, היא הרשתה לעצמה לחרוג יותר מהקווים. שנה אחרי שנפרדה ממוזס, היא החלה מערכת יחסים עם קריסטין מרינוני, בת 44 כעת, אותה היא פגשה במסגרת קמפיין להגדלת המימון לבתי הספר הציבוריים של ניו יורק. בעזרת חבר שאת שמו היא מסרבת לחשוף, מרינוני נכנסה להריון. את בנן, מקס אלינגטון ניקסון-מרינוני, היא ילדה ב-7 בפברואר, 2011.

ילדת פלא לנצח

באותו אחר צהריים בסוף דצמבר במעדנייה הניו יורקית, ניקסון באה מצוידת ברשימת קניות לארוחת חג. היא אספה מצרכים לרוגלך ועקפה בחן אשה מבוגרת שכרעה מול מקרר הגבינות, כדי להגיע לקופסת גבינת פילדלפיה ולשמנת חמוצה. ניקסון עושה קניות ביעילות, ושולטת היטב בגיאוגרפיה של החנות - מחנה את עגלתה במיקומים אסטרטגיים ואז מסתערת על המדפים. היא הוסיפה לעגלה חלה ובקבוק גדול של תמצית וניל. ניקסון, סופת יעילות עניינית, היא מומחית בהיטמעות בקהל בלי למשוך תשומת לב. כשכן זיהו אותה, היתה זו חנופה מאופקת בסגנון ניו יורקי - שמחה על זיהוי סלבריטי, מהולה בשביעות רצון על הימצאות במקום הנכון ובזמן הנכון.

היא עלתה למחלקה האורגנית, שם היא מילאה שקיות בתפוחי פוג'י ובתפוחי אדמה מאיידהו. היא הוסיפה קצת קייל אדום (סוג של כרוב). "בת הזוג שלי עושה לי מזה מיץ, שזה מאוד נחמד. זה קטע של סרטן". ניקסון נראית שלוות נפש במיוחד לגבי ה"קטע של סרטן". "אני מרגישה שאחרי חוויותיה של אמי, סרטן שד זה קצת כמו השכן ממול", היא אומרת. "אני יודעת איך הוא נראה ומה הרגליו היומיומיים. זאת אומרת, אני עושה אולטרסאונד והכל, אז אני משערת שאני פחות מפוחדת מאשר הייתי אם לא".

עמוסה בשקיות, היא ירדה במדרגות לרחוב. היה זה מבצע מרשים לצלוח 40 דקות של שופינג כשרק מספר קטן של אנשים שמו לב לנוכחותה. היא נראתה גאה, שלא כמו בגיל תשע, בכך שכמעט לא שמו לב אליה. "כובעים עוזרים", היא אמרה.

כשהגעתי ל-Manhattan Theater Club כדי לדבר עם ניקסון בזמן החזרות ל"שנינות", היא היתה באמצע הכנת תה לעצמה, ללא עוזרים. עמנואל אזנברג, האמרגן הוותיק בברודוויי והמפיק של "הדבר האמיתי" ב-1984, סיפר לי: "סינתיה השתלטה על ההצלחה. היא היתה ילדה טובה שהמשיכה לבנות קריירה יוצאת דופן ונותרה אדם מאוזן עם שיווי משקל אמיתי. היא מתייחסת לאנשים היטב, ואין זה משנה מי הם".

ניקסון אכן מפגינה אווירת אדיבות שנובעת מהיותה דמות ידועה מילדות. היא חביבה במקצועיות, אף על פי שרק לעתים נדירות היא מרשה לעצמה להפגין אינטימיות. כמו ילדי פלא רבים לשעבר, יש סביבה הד מתמיד של מי שהיא היתה בתחילת הדרך. אפשר לראות אותה מפעילה את מצב ההקסמה - נעמדת באמצע שיחה כדי להציג סצינה, חובטת על השולחן כדי להדגיש נקודה, מפגינה בדיוק את המידה המספיקה של שמחת חיים כדי לייחד את עצמה וליצור רושם חיובי. אולי כל השחקנים נוטים להתנהג כמו באודישן. אבל בגלל שניקסון באמת יוצרת קשר, יש משהו מתוק בלהיטותה לרצות.

"שני הורי הקפידו תמיד לומר, 'את עושה את זה לעת עתה'", היא נזכרת. "מרבית הילדים השחקנים, ברגע שהם מגיעים לגיל 18, או ברגע שהם מגיעים לגיל 21, זה נגמר. אפילו מרבית בני הנוער לא עושים את המעבר. שלא כמוני, רוב הילדים השחקנים הם מאוד נמוכים, ולכן הם עובדים. אז כשהם בני 15 הם יכולים לשחק בני 11 וכשהם בני 18 הם יכולים לשחק בני 14. הם נראים צעירים כל כך הרבה זמן, ויש להם יכולות שלילדים קטנים יותר אין".

אביה של ניקסון, וולטר, כתב רדיו שלדבריה היה מובטל לעתים קרובות, מת ב-1998. שאיפות המשחק של אמה מעולם לא הוגשמו, אבל ניקסון אומרת שאף פעם לא היתה תחושה של תחרות או קנאה ביניהן. "התחושה היתה שפשוט עשינו יד אחת", היא אומרת. "התוכנית היתה 'אני הולכת לשחק עד גיל 18, להרוויח כמה שיותר כסף במקביל לבית הספר ולא לסכן את לימודי, לא לנסוע לקליפורניה ולממן את לימודי המכללה שלי'. אני חושבת שתמיד היתה תחושה שהמשחק אינו המרכז. היתה לי תמיד את יד שמאל שתאזן את יד ימין. כשלורנס אוליבייה נשאל מה הוא הדבר החשוב ביותר ששחקן צעיר צריך ללמוד, הוא ענה, 'איך להפוך להיות שחקן מבוגר'. לא ידעתי זאת אז, אבל לא חיפשתי את הגבהים, לא חיפשתי להצליח ממש בגדול. תמיד ביקשתי להישאר קרובה לקרקע".

"כילדה", היא ממשיכה, "עבדתי רק עם אמי. היא עדיין באה היום ונותנת לי עצות פה ושם. לכן הבמאי הוא האדם שאני הכי דואגת לו, כי אני כל כך רגילה לעבוד עם הבמאית הפרטית שלי. יש לי חברים שחקנים שמרגישים כי הבימוי מכבה אותם והורג את הדחפים שלהם, אבל הדבר הנורא ביותר בעיני הוא להרגיש שהבמאי לא שם לב. אני מרגישה כאילו אלוהים לא מתבונן. אולי זה קטע של ילדה יחידה. כדי שארגיש שמשהו הוא חשוב או ממשי, אמי צריכה לראות את זה קורה, בעיקר אם זה משהו טוב".

כשניקסון היתה בת 28, היא למדה אצל מורת התיאטרון האגדית אוטה האגן, שלימדה גם את אמה. "זה היה נהדר, אבל קשה", היא מספרת. "כבר שיחקתי עד אז כמה זמן? משהו כמו 16 שנים. אז את יכולה ללמוד כמה דברים, אבל קשה לבטל דברים. נגיד שבנית בית עם החומרים שהצלחת למצוא, ועם הזמן השגת את הכסף לקנות את החומרים המתאימים, אבל הבית כבר בנוי. אז אולי תשפצי את המטבח. אבל הבית בנוי".

ניקסון מצליחה לשמור על נקודת מבט מפוכחת גם לגבי מערכת היחסים שלה עם מרינוני, למרות ההתרגשות שהדבר עורר בצהובונים. יש לה עוד פחות סבלנות לספקנות שלדבריה מערכת היחסים שלה עוררה בקרב חלק מהפעילים למען זכויות ההומואים, שחושבים כי שינוי האוריינטציה המינית שלה באמצע החיים אינו כן.

"אני דוחה זאת בתוקף", היא אומרת בלהט. "נאמתי לאחרונה נאום העצמה בפני הומואים, והנאום כלל את המשפט 'הייתי סטרייטית והייתי לסבית, ולסבית זה עדיף'. והם ניסו לגרום לי לשנות את המשפט, כי לדבריהם זה רומז שהומוסקסואליות יכולה להיות בחירה. בשבילי זו היתה בחירה. אני מבינה שאצל הרבה אנשים זה לא המצב, אבל בשבילי זו בחירה, ולאיש אין זכות להגדיר את ההומואיות שלי בשבילי. חלק מסוים מהקהילה שלנו מאוד דואג שזו לא תהיה בחירה, כי אם זו בחירה, אז נוכל לבחור שלא. בעיני זה לא משנה אם טסנו לכאן או שחינו לכאן, מה שחשוב זה שהגענו לכאן ושאנחנו קבוצה אחת. אנחנו צריכים להפסיק לנסות ליצור מבחן לקמוס לגבי מי נחשב הומו ומי לא". פניה מאדימות והיא מנופפת בידיה. "כפי שאת יכולה לראות", היא מוסיפה, "העניין הזה מאוד מרגיז אותי. למה זו לא יכולה להיות בחירה? למה זה פחות לגיטימי? אנחנו פשוט מוותרים על הנקודה הזו לבעלי הדעות הקדומות שדורשים זאת, ואני לא חושבת שהם צריכים לקבוע את תנאי הדיון. נראה לי גם שאנשים חושבים שהסתובבתי עם הראש בעננים ולא הבנתי שאני לסבית, שלדעתי זה מאוד פוגעני. אני חושבת שזה פוגעני כלפי ושזה פוגעני כלפי כל הגברים שהייתי אתם".

היא מספרת שיחסיה עם מוזס טובים. הוא נישא לאלמנה, פסיכיאטרית ילדים ואם לשני תאומים בני שבע היום, והם חולקים את כל חובות ההורות. יומיים לפני ההצגה הגנרלית של "שנינות" פגשתי את מרינוני, שבאה לתיאטרון עם מקס בן 11 החודשים לתמוך בניקסון בעת שראשה גולח בשביל ההצגה. בזמן הטרנספורמציה שלה, ניקסון לבשה חולצת טריקו שאמה נתנה לה עם הכיתוב, "אני הסלבריטי שאתם חושבים שאני". היא נראתה רגועה, למרות שהדיבור התינוקי שלה עם מקס אדום השיער והמקסים היה רעשני במיוחד, והסגיר את חרדתה. מרינוני, בת 44 וג'ינג'ית, היא אדם קר רוח ומיושב. "היא שונאת להתעסק עם השיער שלה", היא מילמלה והביטה לעבר ניקסון. "אני חוששת שהיא לא תרצה אותו בחזרה".

שפיות יחסית

שיער מירנדה הג'ינג'י של ניקסון נעלם מזמן. צבע שיערה הטבעי הוא בלונדיני כהה. היא ישבה בסטואיות כשהספר של המופע גזר בהתמדה עד שצד אחד של הראש היה נקי. "מקס, תראה!" קראה ניקסון. "לאן זה נעלם?" גם הצד השני הלך, עם כמה קווצות שנותרו על הקודקוד. "אלפלפה קירחת!" היא צעקה. מרינוני חייכה. "את נראית פראית", היא אמרה. אז הגיע תור הגילוח הראשון. "אוי, זה כל כך מוזר למגע!" אמרה ניקסון. "זה מרגיש כמו פצעים קטנטנים, שריטות זעירות. אני מרגישה חשופה".

היא התפלאה למראה קו המתאר הברור של הזיפים שנותרו. "הם לא רוצים להיעלם", אמר הספר, ופעלתנותו גברה עוד יותר. נראה כי תגלית זו עירערה את ניקסון, וגרמה לה להבין כי לא כמו מי שעובר כימותרפיה, יש לה עדיין גבות, ריסים ולחיים ורדרדות וקורנות. מדואו, הבמאית שלה, באה ונתנה לה שני עגילי חישוק עם פנינה. ניקסון, עם מתת הזיקית של השחקנים, ענדה אותם, והנה! מצחקקת, היא היתה מוכנה לנשף. היא הסירה את העגילים וניסתה כובע בייסבול אדום שהוא חלק מהתלבושת שלה. המצחייה הסתירה את הגבות והטילה צל על פניה, שהלבינו ודמו לפתע לעורפה הגרום, החשוף באופן לא טבעי. בן רגע היא נראתה כמו חולת סרטן. היא הסירה את הכובע. צעד אחד כל פעם.

לפני הגילוח השני, הקרקפת של ניקסון כוסתה במגבת חמה, אז נמרחה בג'ל גילוח. היא נהמה לעבר מקס, ראשה הקירח מכוסה בקצף ירקרק, בעת שהוא, בזרועותיה של מרינוני, כירסם בקבוק לק לציפורניים. נזכרתי במושג שניקסון השתמשה לתיאור מה שבעיניה הוא הישגה הגדול ביותר בחיים: שפיות יחסית.

"אני יודעת שכולם אומרים שהילדים הם ההישג הגדול ביותר שלהם", היא אמרה. "ואני חושבת שהילדים שלי מרשימים בטירוף ונהדרים, אבל אני לא מרגישה שהם ההישג שלי באמת. הם אנשים בפני עצמם. השפיות היחסית שלי, בעיני, היא זו שיצרה עולם לא רע בשבילם. לא עולם מושלם משום בחינה, אבל עולם לא רע".

*

אלכס ויצ'ל כותבת במגזין של "ניו יורק טיימס" ומחברת את הטור Feed Me במדור האוכל של העיתון. תרגום: אסף רונאל

לא מסוגלת לזייף

בסתיו 2001, בעת הפסקת צילומים מ"סקס והעיר הגדולה", בחרו שתיים מכוכבות הסדרה לבלות את חופשתן על במות ניו יורק. שרה ג'סיקה פרקר, בהופעתה האחרונה עד כה בתיאטרון, כיכבה בקומדיה החדשה מאת דיוויד לינדזי-אבייר, "פלא העולם", שעלתה במנהטן תיאטר קלאב, אוף ברודווי, בזמן שבמרחק 13 רחובות משם הובילה סינתיה ניקסון קאסט עצום ורב של שחקניות בגרסה מחודשת לקומדיה הקלאסית של קלייר בות לוס, "הנשים", און ברודווי (הזכורה גם בזכות התלבושות המוגזמות להחריד בעיצובו של אייזק מזרחי, וסצינת אמבטיה עם ג'ניפר טילי המעורטלת).

ניו יורק התאוששה באותם ימים מהפיגוע במגדלי התאומים, ושתי ההצגות הנעימות (שלשמחתי זכיתי לראות), בהשתתפות שתי דמויות המזוהות ממילא כשגרירות מצטיינות ואהובות של העיר המלקקת את פצעיה, תרמו את חלקן להעלאת המוראל הכללי.

במשחק של כיסאות מוזיקליים, ניקסון זכתה חמש שנים מאוחר יותר בפרס הטוני שלה על תפקידה ב"מחילת הארנב" מאת אותו לינדזי-אבייר, באותו התיאטרון שבו הופיעה חברתה לסדרה, ושאליו היא שבה עכשיו עם "שנינות". שותפה אחרת לסדרה, קים קטרל, חזרה לברודווי בסמוך לניקסון, עם העלאה מחודשת של "חיים פרטיים" מאת נואל קווארד, אבל ההפקה, שזכתה להצלחה בלונדון, לא מצאה קהל אוהד בניו יורק וירדה במהירות. ניקסון וקטרל, אגב, התייצבו זו לבכורת הצגתה של זו, ושפעו תמיכה ופרגון הדדיים, בעוד שג'סיקה פרקר וקריסטין דיוויס בלטו, מה שנקרא, בהיעדרן.

ניקסון היא שחקנית תיאטרון מיומנת ומשוכללת מאוד. קולה הייחודי (והבעייתי עד צורמני, לטעמם של צופים מסוימים), מגיע ללא קושי וללא צורך בהגברה עד השורה האחרונה ביציע, והיכולת שלה לייצר תחושה של אינטימיות גם בגדול שבאולמות היא לא פחות מנדירה. במחזה "Distracted" שעלה באוף ברודוויי ב-2009 גילמה ניקסון אם לילד עם הפרעת קשב (לכאורה) שחוששת להלעיט אותו בתרופות. היא לא ירדה לרגע מהבמה, שימשה מספרת או מעין מנחה, ונתנה למעשה הופעת סטנד-אפ אנרגטית, וירטואוזית ומעוררת השתאות של אשה על סף התמוטטות עצבים.

האינטליגנציה העמוקה שהיא מקרינה בכל תפקידיה מלווה תמיד באמת רגשית צלולה, מה שפגע, בעיני חלק מהמבקרים, בהופעתה ב"האביב של מיס ג'ין ברודי" (תפקיד שזיכה את מגי סמית הצעירה באוסקר) ב-2006, כמורה בבית ספר לבנות שכל יישותה בנויה על זיוף והעמדת פנים. ניקסון, טען בן ברנטלי ב"ניו יורק טיימס", פשוט אינה מסוגלת לזייף, ועל כן חשה אי נוחות בתפקיד. את לבי הפרטי, בכל מקרה, הצליחה ניקסון לשבור בהצגה ההיא.

ראיתי אותה על במה לראשונה ב-1997, רגע לפני שחייה השתנו עם ליהוקה ל"סקס", בהצגה "הלילה האחרון של נשף בליהו", בתפקיד ללה לוי, בת למשפחה יהודית-גרמנית מתבוללת באטלנטה ב-1939. ללה היא צעירה ילדותית ומשונה שמפתחת אובססיה לא בריאה ל"חלף עם הרוח" וחולמת בעצם להיות סקרלט אוהרה. ניקסון הקסימה בהופעה מרעננת ורגישה להפליא. לצדה הופיע פול ראד. ועוד היא שיחקה, בין היתר, עם קתלין טרנר וג'וד לואו ב"הורים נוראים" של ז'אן קוקטו (1995, מועמדות ראשונה לטוני) ועם קתלין שלפנט ב"מלאכים באמריקה", שנה אחת לפני כן. שלפנט היא מי שיצרה את התפקיד הראשי ב"שנינות" בהפקה המקורית בניו יורק, ב-1998, בעודה בת 53.

שלפנט זכתה בכל פרס אפשרי על הופעתה האמיצה וחסרת המורא, שגם אותה זכיתי לחוות, באולם זעיר בדרום העיר, אחרי ימים שלמים של המתנה (משתלמת) לכרטיס פנוי. אחריה גילמה את התפקיד התובעני והסוחט רגשית ג'ודית לייט ("מי הבוס?") ואילו בעיבוד הטלוויזיוני בבימויו של מייק ניקולס (שביים את ניקסון בשתיים מהצגותיה המקצועיות הראשונות, ואחראי להפקת "מותו של סוכן" עם פיליפ סימור הופמן ואנדרו גרפילד, העולה בימים אלה בברודוויי), עשתה זאת אמה תומפסון. המחזה, אגב, היה אמור לעלות בישראל בכיכובה של גילה אלמגור, אבל ההפקה הזאת לא התממשה מעולם.

ניקסון היא ויוויאן ברינג צעירה ועדינה יותר מקודמותיה. לדאבוני כי רב פיספסתי את הופעתה, אבל חברים מדווחים שבסוף הערב לא נותרת עין יבשה באולם, שפרס הטוני השני מובטח לשחקנית בעלת הקרחת ושבאופן מוזר - או לא - דווקא ניקסון, שמאחוריה לא מעט סצינות מיטה טלוויזיוניות, נראית נבוכה במיוחד מרגע העירום הקצר שלה על הבמה. המבקרים הצטרפו למקהלת ההסכמה וגמרו את ההלל על הופעתה גם הפעם, ובסיכומו של דבר נראה שהיה שווה לגלח את הראש.

ירון פריד

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ