בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיווח מיוחד מחומס

פרק 5: זיכרונות מבוסניה

בוקר שגרתי בתחנת איסוף פצועים בחומס: צעיר שכדור פילח את גולגלתו, גבר מבוגר שנפגע בחזהו, אשה שלסתה נקרעה לשניים והעולם מסתפק בדיבורים

25תגובות

גופת המת מונחת באחת מפינות המסגד, עטופה בתכריכים. לראשו זר פרחים מפלסטיק. לרגלי האלונקה כורע ילד בוכה, אחיו, מלטף את פניו ברוך אין-סופי. המת בן 13. בלילה הקודם חטב עצים בפתח ביתו. עיני אביו נפוחות, אבל הוא ניצב זקוף וגאה בין בני המשפחה: "אני חושב שהנייד שלו האיר עליו, הצלף חיסל אותו".

זו לא היתה יד המקרה. הרחוב שבו גרה המשפחה נתון לירי בלתי פוסק של צלף המסתתר בבית הספר ומתאמן על חתולים, כשאין לו מטרות אחרות. "אנחנו כבר לא מעזים להוציא את הזבל", מוסיף שכן. גבר אחר מראה לי על מסך הטלפון שלו את גופת אחיו: הוא נהרג כשניסה לגונן על בנו בן ה-11. אחר כך הוא מספר לי איך פער פתח בין קירות ביתו לבית שכניו כדי לצאת בלי להסתכן.

מאני ואני באנו להלוויה בעזרת אבו בילאל, אבו עדנאן ועומר טלאווי, שלושה פעילי תקשורת. התאריך הוא 26 בינואר. אחרי הקבורה, שבעה אנשים מצטופפים במכונית כדי להמשיך לרובע מזרחי יותר של העיר, כארם אל זייתון. בכל צומת, "שווארי אל מאות" - שערי המוות, כפי שקוראים להם כאן - הנהג מאיץ, סוחט עד תום את הדוושה בניסיון לחמוק מהירי.

אי-פי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

ואמנם יורים עליו. אנחנו שוברים בחריקה לסמטה צדדית. חלק מהתושבים רצים, אחרים מחכים בשולי הרחוב, תחת מחסה. מגיעים לתחנת עזרה ראשונה מאולתרת. צוות הטיפול עומד סביב צעיר שגולגולתו פולחה בכדור. הוא מתכווץ, מקיא קילוח דם, מתיישר, מקיא שוב. המטפל, שאינו רופא אפילו, לא יכול לעשות דבר למענו; חובשים את ראשו ומעלים אותו למונית שתסיע אותו למרפאה. עד ראייה מספר: הקורבן, בן 27 לפי תעודת הזהות שעליו, נפגע מול מסגד סעיד אבן עמר הסמוך, כשהיה בדרכו להביא תרופות להוריו; שעה קודם לכן נהרג אדם אחר שיצא מאותו מסגד. כדור פגע בצווארו.

עוד לפני שהאיש מספיק להשלים את סיפורו מבהילים למקום שני פצועים נוספים, גבר בגיל העמידה שנפגע בחזה ואשה ברעלה, שלסתה נקרעה מפגיעת כדור. זהו אותו צלף שפגע בשני הגברים קודם לכן: נראה שהוא מכוון תמיד לצוואר, והאשה בת מזל. הגבר לעומת זאת מתנשף ולופת אחוז רעד את ידו של מאני הצלם; מפנים אותו בטנדר, חבר שלו שוכב לצדו כדי להחזיק לו את האינפוזיה. הפעילים מנציחים את האירועים במצלמה, עומר טלאווי מלווה את הסצינה בדברי הסבר, כולנו מתבוססים בדם, אבו בילאל מחזיק את ראשו בידיו, הוא על סף שבירה. אבל זו רק ההתחלה.

בעודנו מדברים עם עדי ראייה, אנו שומעים שוב צופרים וחוזרים בריצה לתחנת העזרה הראשונה. כאוס. שני הגברים שנשלחו לאשפוז הוחזרו מתים; צוות המטפלים מנסה לסייע לשלושה פצועים אחרים שנפגעו מפגז ליד תחנה עזרה ראשונה אחרת. אדם רביעי מת לנגד עיני בעווית חטופה, בלי שאבין מה מתרחש. אני מנסה לדבר עם אחד הפצועים, אבל אז מביאים למקום תינוק שנפגע במפשעה.

לינץ'

קצת הלאה ברחוב יש התקהלות נסערת. התקפה? פגז? כולם מתחילים לרוץ. כשאני מגיע אני רואה את מאני, הצלם שמלווה אותי, מוצמד לקיר, שני גברים משתוללים לא נותנים לו לצלם. "זה איש השאביבה", הוא מצליח לומר. "הם עושים לו לינץ'". השאביבה הם אנשי מיליציה, רובם עלאווים, שגויסו בידי המשטר בתחילת האירועים כדי לעשות את העבודה המלוכלכת ביותר שלו. בשולי השכונות העלאוויות של חומס, מהמחסומים שלהם, הם יורים בלי הפסקה אל השכונות הסוניות הסמוכות וגובים מדי יום קורבנות; עדי ראייה מדברים גם על אונס, עינויים, זוועות אחרות. אף שהמורדים מגייסים חיילים שהם שובים, או מחזיקים בהם כדי להחליפם באנשיהם, וכך גם עם חיילים משורות המוחבראת - את אנשי השאביבה שנופלים לידיהם הם מוציאים להורג בו במקום.

מאוחר יותר, כשכבר הצלחנו לעזוב את השכונה, במחיר מעבר אין-סופי דרך שדרת הצלפים, הבחנתי באיש שאביבה שהוצג כשלל ניצחון על טנדר של צבא סוריה החופשי, לקול קריאות "אללה הוא אכבר" של האוכלוסייה המקומית, מוטל עירום, מכוסה בדם, ידיו כבולות וראשו מרוצץ.

שלושה ימים מאוחר יותר, ביום ראשון, בשכונת אל-ביירדה, מעוז האופוזיציה בצפון העיר, נשנו מעשי הרג כאלה. הפעם אפילו לא יצאנו מהבניין שבו התגוררנו: תחנת העזרה הראשונה היתה בקומת הקרקע. הפצוע הראשון מגיע מעט לפני שעת צהריים, כדור רובה חורר את בטנו כשניסה לגונן על ילדים מירי צלף שהסתתר על גג סניף הדואר של השכונה; מעט אחר כך מגיע בנו, שתי אצבעותיו נפגעו מכדור. מישהו כבר מת באותו מקום הבוקר, אומרים לנו. כעבור שעתיים זהו ילד בן עשר, עם שער שחור שופע, שאני מלטף בעוד הרופא קושר את ידיו בתחבושת. הכדור שפילח את חזהו הרג אותו במקום. בן דודו מתבונן בגופה הקטנה ומתייפח: "אלוהים גדול". עוד אחד יגיע לפני רדת הלילה, גבר שנפגע בריאות ויצליח לשרוד בקושי.

ליד שדרה רחבה מראים לי מוט מתכת ארוך מאוד, עם אנקול מולחם בקצהו: הוא נועד לאסוף את הפצועים והמתים. הצלפים יורים על כולם: נשים, ילדים, צוותי הצלה, סתם כך בלי סיבה. אלא אם הסיבה היא רצון להעניש את התושבים הסוררים בשכונות המתקוממות, האשמים באופן קולקטיבי בכך שהם מסרבים להרכין את הראש בדממה ולציית לאדון השליט.

רציתי להשתתף בלוויית הילד, ששמו טהא, אבל עד יום נסיעתי לא התאפשר לקיים אותה: אנשי המוחבראת החזיקו בגופתו בחדר המתים, עד שאביו חתם על מסמך המאשר שבנו מת בידי "טרוריסטים", כלומר בידי אנשי צבא סוריה החופשי, כמובן.

ויש גם נורא מזה. ביום הטבח בכרם אל זייתון נודע למורדים שמשפחה שלמה נרצחה בביתה, ברובע נזיהין. עם רדת הלילה מאני יוצא לצלם את הגופות בלווי חיילי צבא סוריה החופשי. 11 בני אדם, חמישה מהם ילדים, שלושה משוספי גרון. זו היתה משפחה סונית שהתגוררה על גבול שכונה עלאווית: העדויות שמאני אוסף מרמזות לפרובוקציה על רקע עדתי. באותה שעה התרחש טבח נוסף של שישה בני משפחה אחת - ארבעה מהם ילדים - שנרצחו בכדור בראש או בעין; אבל בגלל קרבות עזים בעיר העתיקה אי אפשר יהיה להגיע לגופותיהם עד יום שני הבא.

אנשי צבא סוריה החופשי תיכננו פעולת תגמול על הטבח בנזיהין, תוך הקפדה על בחירת מטרות צבאיות בלבד: מחסומים ובניין של שירותי המודיעין של הצבא. קציני צבא סוריה החופשי ופעיליו עושים ככל יכולתם שהמהפכה לא תידרדר למאבק עדתי. "אנחנו מודעים לכך שהמשטר מהמר על קלף העימות הדתי", הסביר לי מוהנד אל-עומר, מראשי המועצה הצבאית בשכונת באבא עאמר. "כן, אם העימותים יימשכו, ייתכן שיתפתח סכסוך עדתי, כי הקהילה העלאווית מצדדת במשטר באופן חד-משמעי. אבל אם המשטר ייפול, לא יהיו פעולות נקם. כל מי שהרגו יועמדו לדין, זה הכל. הקהילה העלאווית היא חלק מהחברה הסורית, ממש כמונו".

איש בצבא סוריה החופשי אינו מכחיש שהיו מבני הקהילה העלאווית שנחטפו כדי לשמש קלף מיקוח, ושהיו גם קורבנות למעשי רצח. הלוחמים שדיברתי אתם מטילים את האשמה על קבוצות שוליים זעירות שיצאו מכלל שליטה, בעיקר בדוויות - קהילה שמסורת נקמת הדם מושרשת בה עמוק. למרות כל ניסיונות התיווך, אנשי צבא סוריה החופשי והאזרחים הפעילים אינם מצליחים למנוע מהבדווים לנקום בעלאווים חפים מפשע, במיוחד אם נשיהם או ילדיהם נרצחו או נאנסו.

המשטר מנצל כמובן את מעשי האלימות אלה כדי להציג את יריביו כטרוריסטים. אבל לדעתי יש להבחין בין מדיניות שיטתית - זו של המשטר, המלבה את העימות האתני ומבצע מעשי טבח על רקע דתי - לבין חוסר האונים של מרות שלטונית בחיתוליה, הנתונה ללחצים, שאינה מצליחה לרסן את הקיצוניים יותר במחנה שלה.

באל-ביירדה, זמן קצר אחרי מותו של טהא, פגשתי קולנוען מדמשק. "יש עימות דתי בדרך, אי אפשר להתכחש לכך", הודה. "בשני הצדדים מדברים ברצינות על טיהור אתני. אבל זה ייחודי לחומס, ולא קיים במקומות אחרים. אני חילוני, ואני חייב להיות פה: אחרת, זו אכן תהיה מלחמה בין פלגי דת שונים בלבד. אם הדברים יתפתחו לכיוון חיובי יותר במקומות אחרים, אם גרסה מוצלחת יותר של המהפכה תנצח, אפשר יהיה להכיל את המצב בחומס".

זו משאלה שלא תתגשם במהרה כנראה. מאז צאתי מסוריה, ב-2 בפברואר, חומס נתונה להפגזות יומיומיות כבדות, שכבר גרמו למותם של 718 בני אדם, על פי אומדן של ארגון סורי. התקשורת מושבתת כמעט לחלוטין, אין לחם, תחנות העזרה ראשונה מוצפות פצועים. המערב והליגה הערבית, חסרי אונים לנוכח הווטו הרוסי והסיני באו"ם, מדברים על חיילי או"ם, על משלחות הומניטריות. זה מעורר זיכרונות קשים. בין 1993 ל-1995, כשהייתי בבוסניה, יותר מ-80 אלף בני אדם נהרגו לעיני עיתונאים ופעילי ארגונים הומניטריים מכל העולם, ולעיני חיילים של האו"ם שהורשו, על פי המנדט שקיבלו, לירות רק בכלבים נגועי כלבת. אם איננו יכולים להציע לסורים משהו טוב מזה, מוטב אולי להשאיר אותם לגורלם. זה ישר יותר. *

--

פורסם לראשונה ב"לה מונד". מצרפתית: סביונה מאנה ויעל גרינפטר.

© כל הזכויות שמורות לג'ונתן ליטל, 2012



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו