בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיווח מיוחד מחומס

פרק 4: רופא, קורבן, תליין

המשטר מתאכזר ללא רחמים למי שנותן סיוע לפצועים. גם מי שמצליח להגיע לביה"ח נתון בסכנה, כי בין הרופאים והאחיות יש מי שמענים את מטופליהם

13תגובות

בסוריה המתקוממת של בשאר אסד אסורים בתכלית לא רק הדיבור, ההפגנה, המחאה: נאסר גם להעניק סעד רפואי או לקבל אותו. מאז תחילת האירועים מנהל המשטר מערכה חסרת רחמים נגד כל אדם או גוף החשוד במתן טיפול רפואי לקורבנות הדיכוי. "מסוכן מאוד להיות רופא או רוקח", אמר לנו באחד הימים רוקח בשכונת באבא עמר בחומס.

חברי צוותים רפואיים נשלחים לכלא - כמו האח מרובע אל-קוסייר, שנעצר יום אחרי שליווה אותנו לתחנת העזרה הראשנה המחתרתית שלו, ששטיחיה מכוסים ביריעות פלסטיק כדי שלא יתלכלכו בדם; או שהם נרצחים, כמו עבד רחים אמיר, שנורה בנובמבר 2011 בדם קר בידי כוחות הביטחון, כי היה הרופא היחיד שסייע לאזרחים שנפגעו במתקפת הצבא הסדיר על רסטאן; או שהם עוברים עינויים.

אח בבית החולים של חומס, שנעצר בספטמבר, המחיש לי בפנטומימה את העינויים שעבר: הוא הוכה באלה כשעיניו רעולות, ספג הצלפות, חושמל ולבסוף נתלה למשך ארבע או חמש שעות על הקיר בפרק כף ידו האחת, על קצות אצבעות רגליו - עינוי נפוץ המכונה אש-שבח. "היה לי מזל, לא התייחסו אלי רע כל כך", אמר, "לא שברו לי את העצמות". כוחות המשטר מסתפקים לפעמים בקללות. אחות בסהר האדום ישבה באמבולנס שעוכב במחסום: "אנחנו יורים בהם ואתם מצילים אותם", הטיחו החיילים בזעם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

שני בתי החולים בעיר, האזרחי והצבאי, נתונים לשליטת כוחות הביטחון. חדריהם ומרתפיהם הפכו לחדרי עינויים. אתייחס לכך בהמשך, בצירוף עדויות תומכות. המרפאות הפרטיות, תקוותם האחת של פצועי ההתקוממות, נתונות תחת התקפות בלתי פוסקות. באחת מהן, בלב העיר, הראו לי שתי אחיות את פגיעות הכדורים בחלונות, בקירות ובמיטות. הם נורים מעמדה סמוכה. חוץ מהן, אין איש במרפאה. "אנחנו מקבלות רק מקרי חירום ולא מחזיקות פה אף אחד יותר מכמה שעות. כוחות הביטחון נכנסים לכאן בלי הפסקה ועוצרים את כל מי שהם מוצאים. הרופאים נאלצו לחתום על התחייבות לא לטפל יותר במפגינים".

בשעה שדיברנו נשמעה שריקת כדור בחדר הסמוך. כולם צחקו. "מאז שאנשי צבא סוריה החופשי נמצאים בשכונה", סיפרה אחת, "אפשר להביא לפה פצועים". צבא המורדים גם מאבטח רופאים שבאים לנתח, כשאפשר. חמישה ימים קודם לכן הגיע למרפאה פצוע כשבטנו מרוטשת: כירורג אחד הצליח לנתח אותו, אבל נדרש מומחה מיוחד להשלמת הפעולה; השכונה היתה מכותרת ולכן אי היה אפשר להביאו, וגם אי אפשר היה להעביר את הפצוע לבית חולים אחר. "בסוף הוא מת", סיפרה האחות.

אבו חמזה, כירורג בכיר, מנסה לטפל בפצועים המגיעים לנקודת העזרה הראשונה ברובע אל-ביירדה. הוא כה נואש מהמחסור בציוד - בתחנת העזרה הראשונה שלו אין חומרי הרדמה, נקזים או מכשירי צילום, והוא אינו יכול לנתח, רק לחבוש פצעים ולהחדיר אינפוזיות - שהוא שוקל לעזוב את עיסוקו ולקחת נשק ביד. "אין בי שום תועלת כאן", סינן במרירות מול פצוע שנפגע בבטנו מירי צלף. "ממש שום תועלת".

מגלבים

בתחילת האירועים עבד אבו חמזה בבית החולים הצבאי של חומס, שם היה עד לעינוי מפגינים שנפצעו, לעתים בידי אחיות ורופאים, שאת שמותיהם רשם בקפידה. כאשר הרופא הבכיר בבית החולים, עלאווי במוצאו, ניסה להפסיק את נוהל העינויים בבית החולים, הם נעשו סמויים יותר. "יום אחד טיפלתי בדחיפות בפצוע, ולמחרת ראיתי אותו במחלקת רדיולוגיה עם פציעה בראש, שלא היתה לו ערב קודם; כך גיליתי שהוא הוכה בלילה. הוא מת יומיים אחר כך, אף שפציעותיו הראשונות לא היו קטלניות".

אחוז פלצות הצליח אבו חמזה להשיג עט-מצלמה בביירות וצילם בסתר ארבעה סרטונים קטנים בחדר התאוששות, בשיתוף פעולה של אחת האחיות. הוא תיאר אותם באוזני. בתמונות, שחלקן מטושטשות, כי צולמו כשהעט בכיס חלוקו, נראים חמישה פצועים שוכבים עירומים או כמעט עירומים מתחת לסדינים; עיניהם רעולות וקרסול אחד שלהם כבול למיטה. ידו של הרופא מסירה את הסדין וחושפת אותם: על פלג הגוף העליון של שניים מהם רואים סימנים אדומים וגדולים של הצלפת מגלב. על אחד הרהיטים מונחים מכשירי העינויים: שני מגלבים גמישים, רצועות גומי שנחתכו מצמיגים וחוזקו בנייר דבק, וכבל חשמלי עם תפס בקצה אחד ואטב בקצה השני, שנועד להיצמד לאצבעות, לרגליים או לאיבר המין. אחד הפצועים נאנק בלי הפסקה. "חסמו להם את הקטטר", התקומם אבו חמזה. "כשנכנסתי, הם התחננו שניתן להם לשתות. פתחתי את הקטטרים, החלפתי את שקיות השתן, שהיו מלאות, אבל שניים מהפצועים נכנסו לתרדמת בגלל פגיעה בכליות. כשהחלפתי את התחבושות, ראיתי שאצל אחד פצועים התפתח נמק: הודעתי למחלקה האורתופדית, אבל לא הצלחתי לעקוב אחר הטיפול. כעבור שלושה ימים שמעתי שכרתו לו את הרגל מעל לברך".

ניו יורק טיימס

אבו חמזה, שהתפטר בינתיים והצטרף לשורות האופוזיציה, הורחק בתוך זמן קצר מהטיפול בפצועים. אבל נוהל העינויים שהוא מתאר התגבר עם התפשטות המחאה. בבאבא עאמר הכרנו את ר', פצוע כרות רגל ששוחרר מבית החולים הצבאי שבוע קודם. בסוף דצמבר נפל פגז ברחוב והרג חמישה משכניו וקרוביו. בסרטון הווידיאו שהציגו לנו נראה ר' כשרגלו כרותה למחצה, קשורה באופן רופף למקומה במטפחת, מועלה בבהילות לכלי רכב. בית החולים הראשון שאליו הסיעו אותו היה מלא והפנה אותו לבית חולים אחר, יחד עם אחיינו בן ה-28, שזרועו השמאלית היתה מחוברת לגופו בכמה פיסות עור. אבל האמבולנס שהסיע אותם עוכב במחסום כוחות הביטחון; שני הפצועים נעצרו, הועברו לרכב משוריין והוסעו לבית החולים הצבאי. הם לא טופלו שם, אלא נכבלו למיטה כשעיניהם רעולות ועונו שמונה שעות. "הכו אותי במגשי אוכל, על הראש, על הגוף. קשרו חבלים לרגל הפצועה שלי ומשכו אותה לכל הכיוונים. עשו לי עוד דברים, אבל אני לא זוכר".

המענים לא ביקשו אפילו להוציא מהם מידע. הם הסתפקו בהטחת קללות בקורבנותיהם: "אה, אתה רוצה חופש, הנה לך, זה החופש!" אחיינו של ר' מת בעינויים. הוא עצמו הועבר בסופו של דבר לחדר ניתוח ונותח. אבל משם הועבר לכלא, שבו לא זכה להמשך הטיפול הרפואי: רגלו הזדהמה וכעבור שישה ימים נכרתה בידי רופא צבאי. הראו לי תמונה שלו ביציאה: עורו צהוב, פניו נפולים, שלדיים, אבל ניכר בו שמץ שמחה שנשאר בחיים. "הם הרגו אותי שם", סיכם בעיניים בורקות. "לא הייתי אמור לצאת משם בחיים".

אלה אינם מקרים חריגים או יוזמות אישיות הבאות מסאדיזם או מלהיטות יתר שיצאו מכלל שליטה. זהו נוהל שעוגן בתקנות לפני ההתקוממות הנוכחית, כפי שמעיד אבו סלים, רופא צבאי ששירת שנתיים במודיעין של הצבא, המוחבראת, והצטרף לשורות המורדים כדי לנהל מרפאה מאולתרת באחת השכונות של חומס.

"מהי השליחות של רופא בשורות המוחבראת", פתח בשקט. "אני אסביר לך. ראשית: לדאוג שהאנשים שעוברים עינויים יישארו בחיים כדי שניתן יהיה לחקור אותם זמן רב ככל האפשר. שנית: במקרה שהנחקר מאבד את הכרתו, לתת לו את הטיפול הדרוש כדי שהחקירה תוכל להימשך. שלישית: לפקח על השימוש בחומרים פסיכוטרופיים. אנחנו משתמשים בכלורופרומזין - תרופה אנטי-פסיכוטית שרושמים בדרך כלל כדי לטפל בסכינופרנים; בוואליום; ובאלכוהול לחיטוי. רביעית: אם אדם שמענים אותו הגיע לסף הסבל שלו והוא נתון בסכנת חיים, הרופא יכול לבקש את אשפוזו. לא הוא מחליט: הוא כותב דו"ח והאחראי על החקירה מחליט אם לאשר את בקשת ההעברה. לפני המהפכה, כמעט כולם הועברו; עכשיו רק העצירים החשובים. לשאר פשוט נותנים למות". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו