בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיווח מיוחד מחומס

פרק 3: כל טלפון הוא מוזיאון זוועות

הסורים שאני פוגש מנסים נואשות לספר לי מה עבר עליהם. הם מראים צלקות ומציגים בטלפון הסלולרי סרטוני וידיאו מטושטשים שחושפים את האימה

23תגובות

זה 11 חודשים שחיי היום-יום בסוריה מתנהלים בקצב ההפגנות. החשובה מכולן היא זו של יום שישי. היא מתנהלת כטקס בלתי משתנה, כמו ב-20 בינואר, בבאבא עאמר. מיד לאחר תפילת הצהריים קוראים הגברים במסגד את הפסוק "אללה הוא אכבר", וזורמים החוצה מבעד לדלת. בחוץ ממתינים הפעילים, מוקפים אשכולות ילדים משולחי רסן, נושאים בידיהם דגלים וכרזות. השורות מתארגנות, והתהלוכה משתרכת בסמטאות ומגיעה לשדרה. הצועדים צועקים סיסמאות ומניפים כרזות ותמונות של הקורבנות - קדושי המהפכה - ליד בניין שמציצים ממנו לעתים צלפי צבא סוריה. בצמתים מוצבים חמושים, חיילי צבא סוריה החופשי. התהלוכה מצטרפת לאחרות ברחוב הראשי שחוצה את השכונה. אני עולה לאחד הגגות בחברת פעילים שמצלמים את ההפגנה. משתתפים בה לפחות אלפיים איש. אולי אפילו שלושת אלפים.

"אם הם לא היו יורים במפגינים", אמר לי גבר קשיש, "כל חומס היתה יורדת לרחובות". במרכז, שורות צעירים בזרועות שלובות צועקים שוב את הפסוק וקופצים לקצב התופים ושירי המהפכה שמשמיעים מובילי ההפגנה, העומדים על סולם במרכז מעגל הרוקדים. בצד, המון נשים רעולות - ים של צעיפים לבנים, ורודים, שחורים - מחזיקות תינוקות ובלונים, דוחפות עגלות וחוזרות, יחד עם הגברים, על הפסוקים שמשמיעים המובילים. מסביב, מרפסות עמוסות אדם. אווירת שמחה מטורפת. שמחה עוצמתית, נואשת.

עם תום ההפגנה מקיפים אותי עשרות צעירים, מנסים נואשות להתבטא בארבע המלים שהם יודעים באנגלית. כל אחד מראה לי את הצלקות, את הסימנים שהותירו האלות, את הכוויות ממכות החשמל, את פציעות הכדורים והרסיסים. אחיו של אחד מהם נהרג מירי צלף כשחצה את הכביש. אמו של אחר נהרגה בהפגזה. כולם רוצים לספר הכל, מיד. הם מנפנפים במכשירי הטלפון שלהם. "שוף, שוף, תראה, תראה!" גופה מלאה סימני עינויים. גופה אחרת, שגולגולתה רוצצה. עוד אחת. המצלמה מתעכבת על פציעות. נקבים במפשעה, ברגל, בחזה, בצוואר. בכל מקום, הכל דומה.

בתחנת עזרה ראשונה באל-חאלידייה מצפון לעיר, מונח לפני מכשיר הסמארטפון של אחות צעירה עוד לפני שהוגש לנו התה. על המסך, גבר מתפתל מכאבים כשרופא מנסה לצנרר אותו על הרצפה, ליד הספה שעליה אני יושב. זה היה נהג מונית. הוא נפגע מכדור בפנים ושכב בשלולית דם ענקית, כשמוחו שפוך על הרצפה. "אתה רואה את הידיים האלה", אמרה האחות, "זו אני". היא עוברת לסרטון הבא. התה הגיע. אני שותה בלי להתיק עין מהמסך. כל מכשיר טלפון בחומס הוא מוזיאון זוועות.

באותו הערב, עדיין באל-חאלידייה, הפגנה נוספת. מפינת הכיכר המרכזית שולט העתק השעון העתיק והמפורסם של חומס, זכר לימי הקולוניאליזם הצרפתי. הדגם עשוי עץ, צבוע שחור ולבן ומכוסה בדיוקנאות הקורבנות הקדושים. "מרכז העיר" נמצא כעת כאן. בכיכר הזאת התרחש הטבח של 3 בפברואר, יום אחרי עזיבתי. כ-150 איש נהרגו בהפגזה.

רויטרס

כרזת ענק מכריזה על נאמנות המפגינים למועצה הלאומית הסורית. "לא לאופוזיציה הדמיונית יציר כפיהן של כנופיות אסד. המועצה הלאומית מאחדת אותנו. הפלגים מפרידים בינינו", נכתב בה. מסביב, הררי האשפה חוסמים את הרחובות. מאז פרוץ המרד, העירייה אינה שולחת את משאיות איסוף האשפה לרבעים המזוהים עם האופוזיציה. השירים והריקודים, שהופכים למעין "זיקר" - ריקוד של סופים חדורי דבקות - מעוררים את הקהל. מנהיגי ההפגנה צועקים את הסיסמאות. "אדלב, אנחנו אתך! טביליסי, אנחנו אתך! ראסטן, אנחנו אתך! עד המוות". שאיפת האחדות של הקהילות נגד המשטר ברורה. "אנו לא יוצאים נגד העלאווים או הנוצרים! העם הוא אחד". "ואחד, ואחד, אל-שעב אל-סורי ואחד", צועק ההמון - "העם הסורי אחד הוא". על כתפי גבר עומד ילד ג'ינג'י כבן עשר, מחמוד, ומנצח על הקהל ששר את שירו של המשורר שנרצח, איבראהים קאשוש. "בשאר, תסתלק!"

מה שמדהים בהפגנות ההמוניות האלה הוא הכוח שהן מייצרות. הן לא נועדו רק לפורקן, לשחרור משותף של המתח המצטבר יום אחרי יום. הן מזריקות אנרגיה למשתתפים, ממלאות אותם מדי יום במרץ ואומץ, כדי שיוכלו לשאת את מעשי הרצח, הפציעות, האבל. הקבוצה יוצרת אנרגיה שמחלחלת לכל משתתף. לכך נועדו המוסיקה והריקודים. לא מדובר רק באתגרים או במלות מפתח. הם, בדומה לריקוד הסופי, יוצרים וקולטים כוח. המהפכה הסורית, תופעה נדירה, אינה מתקיימת רק מכוחו של צבא סוריה החופשי או בזכות אומץ לבם של המהפכנים. היא מתקיימת גם בזכות השמחה, השירה, הריקוד.

מלות המפתח, דעת הקהל בסוגיות הבוערות הנוגעות למועצה הלאומית הסורית ולמעורבות הצבאית הזרה, אינן עולות רק בהפגנות. גם למסגד יש תפקיד מכריע. באחד מרובעי העיר העתיקה, ביום שישי 27 בינואר, מצטט האימאם את מקורבי הנביא, בעיקר את אבו באכר, כדי להצביע בבירור על הסולידריות בין התושבים. הדרשה נמשכת, קולו גובר כשהוא מזכיר את קורבנות הרובע. "אלוהים גדול", עונים המאמינים. "כל הדם שנשפך", זועק האימאם, "הוא הדם שלנו. כל הנשמות המתות אלה הן ילדינו. אבל למרות הכל אנו אומרים למדכאים אותנו, לכל מי ששוקעים בהפרזה: כל מה שתעשו, הניצחון יהיה שלנו!" כאן ההלכה מלכדת, מאחדת את הקהילה. את הרצון המשותף, שנחשף בשיחות לאורך כל השבוע, ממקדת הדרשה. יותר מכל מנגנון אחר של הרודנות ארוכת השנים, בזכותה אפשר לדבר על "דעת הקהל". למוחבראת, שירות הביטחון של המשטר, שמנע כל ביקור ברובע הנוצרי או העלאווי, לא תהיה הזדמנות לדעת כיצד התנהלו שם הדברים.

הקליפה האחרונה של בצל המרי האזרחי, הפעילים. באל-בייארדה, שכונה ענייה הגובלת באל-חאלידייה, סייר אתנו ברחובות אבו עומר, פעיל מקומי שהראה לנו את נזקי ההפגזות, את השדירות שממוקמים בהן הצלפים, את האנשים שכורתים עצי זית כדי להתחמם. ליד חנות שבה קנינו שקדים הוקפנו בהמון ילדים, ונער נאה בן 17 באימונית כחולה פנה למאני, הצלם. "הם עצרו את אחי, את אחי. הם הרגו את אמי. הם באו לעצור אותי, ואם יגלו אותי, הם יהרגו אותי. וכל זה רק כי יצאתי ואמרתי שאני לא אוהב את בשאר!" הוא מוביל ההפגנה המקומי. הוא מותח את צווארו וצובט את העור מעל צווארו. "הנשק היחיד שלי זה קולי". הוא מסתובב, מניף את זרועותיו ומציג את אמנותו בזמרת שיר מהפכני.

צעיר נוסף מלווה אותו בתיפוף. הילדים שרים ומוחאים כף. קולו צח וברור באור בין הערביים. הוא יודע מהן הסכנות. ערב קודם השתתפנו בהפגנה בעיר העתיקה. מי שהוביל אותה הפגנה, אבו ענאס, פצוע היום קשה בחזה, קרוב לסף המוות.

הצעיר שהוביל אותנו להפגנה, ביקש להשתרבב לשידור חי של אל-ג'זירה ונכשל, קורא לעצמו אבו בילאל. הוא אחד מפעילי התקשורת, מאלה שלקחו עליהם את הדיווח היום-יומי על הדיכוי. התגוררנו אתו ועם חבריו ימים אחדים, בבית צנוע בעיר העתיקה, מרחק כמה מאות מטרים ממצודת חומס, משם יורים חיילי המשטר לרחובות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

רויטרס

בכל בוקר אנו נדחסים למכונית עם שניים-שלושה מחברי הצוות שיוצאים, ללא פחד מהצלפים, לצלם הלוויות, הפגנות וגופות. עומר טלאווי מבאב סבעא הוא אחד הידועים שבהם. הוא מופיע בסרטי הווידיאו שלו בפנים גלויות, על צווארו צעיף בצבעי המהפכה. הוא מקדיש לכל קורבן מלים קצרות המספרות על הנסיבות, המקום, התאריך. בערב, עם שובם הביתה, מסתערים עומר, אבו בילאל והאחרים על המחשב הנייד. באמצעות קשר אינטרנט רעוע הם מעבירים את הסרטים ביוטיוב, מפיצים את הקישורים ברשתות החברתיות ומעניקים ראיונות לרשתות טלוויזיה, כמעט כולן ערביות.

ערוצי התקשורת המערביים אינם מרבים לנצל את המקורות האלה, בטענה שבהעדר כתבים משלהם בשטח, "אין דרך לוודא את אמיתות ‘סרטי הזוועה הללו'". אבל צילומים אלה - לעתים מטושטשים ורועדים - חושפים מקרוב את מעשי הזוועה של המשטר הסורי והם פרי עבודת מודיעין שקשה להעריכה, שלמענה מסכנים המצלמים את חייהם מדי יום ביומו. אבו סלימאן, פעיל מבאבא עאמר, אמר לי באחד הערבים: "הורינו היו משועבדים לפחד. אנחנו הרסנו את חומת הפחד. או שננצח, או שנמות". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו